הזיכרון הקדוש של דיקלה

By זוהר רון (יעל פטקין, עו"ד - יועצת משפטית, חברת הליקון) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
By זוהר רון (יעל פטקין, עו"ד – יועצת משפטית, חברת הליקון) CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons

הזיכרון הקדוש של דיקלה

הגילוי

באחד מימות השבת בבאר שבע, ברגעי ההתבגרות של ילדותי, חזרתי לביתי, שהיה באופן מפתיע ריק מאנשים. החום הבאר שבעי הדביק את הצלילים החותכים לאוזנַי. היו אלו צליליו של גדול הזמרים המצריים עבדל חלים אל-חאפז – הזמר האהוב ביותר על אמי. אני זוכרת את עצמי, הולכת סחור-סחור ומחפשת לאן להימלט. המשימה היתה קשה, שכן ביתנו היה קטן, אבל יחד עם זאת, אני זוכרת איך הטיתי אוזן לעצבותו הבלתי נגמרת של השיר. שאלתי את עצמי, מה זה? מי זה גורם לי להרגיש ככה? ולמה זה לא מושר בשפה העברית? הרי אני הילדה היחידה בשכונה שאולי אוהבת את זה…

מבלי לחשוב יותר מדי, מצאתי את עצמי שוטפת פנים במקלחת, נפצעת מקולו של הזמר. באוזן אחת השתדלתי להתעלם מצליליו, ובאוזן השנייה נצמדתי לגרונו, כאילו היה אחרון הגיבורים שיכלו להציל אותי. שטפתי שוב את פני וחשבתי שאולי זה יפסיק, אולי עוד אוכל לשנוא את הצלילים. זו טעות, אמרתי לעצמי, זו טעות גדולה. אולי היו אלו הרחמים שלי שבעבעו בתוכי. ואולי היתה זו מחשבה ילדותית שאוכל לנצח את העולם מסביבי ולהאזין למוזיקה זו. בכל זאת, אי-היכולת להחליט השניאה, התישה וכלאה אותי במקלחת.

בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה בערך, פקדה אותי חוויית המשיכה-דחייה למוזיקה הערבית. הרגשתי מבפנים את הקושי. הדרך היחידה שיכולתי להינצל היתה להיכנס למקלחת ולשטוף את פני. הייתי מתלכלכת מאהבתי למוזיקה ומתנקה ממנה בו-זמנית. לא ידעתי אז את הסיבות לקריעה. עם זאת, הקונפליקט קרע אותי מתוך תוכי. וזה היה סוג של התנסות, שכללה הקשבה חווייתית למשהו שלא היה קשור לנוף המציאותי שבו חייתי. הרגשתי סוג של תלישות מכל רוח הזמן והמקום שבו העברתי את ימי. איבדתי אחיזה באופנה; בבית ספר; בציפיות אמי; בהיגיון שהכרתי. הנשמה שלי התפעמה בסוג של גאות לא נתפסת.

לרוב, לחוויה קשה ומוקדמת שכזאת מתווספת אומללות. אחר כך, הנפש אשר מבקשת להגן על עצמה, משכיחה ומדחיקה את החוויה. אבל אני, למרות הכאב העז שהתווסף לעוצמת הגילוי, לא שכחתי אותה. חזרתי הביתה בעזרת הגילוי הכואב הזה. ועד היום אני נלחמת על המקום הזה, שחותר להחזיק בשני קצות החבל. המרחב הערבי שאין לו עדיין זכות קיום. אני רוצה להחיות אותו וסוחבת אותו דרך ארוכה מילדותי אל שנות בגרותי. אלא שהיום אני פחות מבודדת באהבתי למוזיקה הזו.

לדור שלנו יש פחות מרחב "ערבי" מלדור שקדם לנו. לדור המזרחי הראשון היה את החופש, היתה להם את השפה והמוזיקה שלהם. וזו כללה גם את הכאב, את המילה ואת הניגון הטבעי. הדור השני המזרחי כבר החל "להתחשב" בשכנים האחרים שלו. היום אני מופיעה בפני קהל כזה ומבקשת להחזיר עטרה לתרבות שאבדה. ילדה כמוני, עם חוויה כה קרועה, שעומדת על קרקע מוצקה של בית עם תרבות ערבית ומרכז פנימי מערבי.

השיר של דקלה מתוך הסרט עדות- . Testinony song dikla

דיקלה בתוך הסרט "מלאך מקומי"

זיכרון קדוש

לסבי מצד אמי קראו עזרא. הוא היה מכור למוזיקה קלאסית ערבית מצרית. בכל אחר צהריים היה מתעורר עם הרדיו ומאזין לאום כולת'ום. ברגעים אלו, סיפרה לי אמי, אף אחד לא התקרב לחדר שלו. הוא היה שומע ברדיו את אום כולת'ום ומעשן סיגריה אחר סיגריה.

אבא שלי הוא פייטן. אך הוא לא התפלל, הוא שר. אבי הוא איש רוח, שיודע לדקלם את התנ"ך ואת הקוראן. הפשטות מהווה עקרון מפתח בעבודתו. אבי יכול ליהנות מפרוסת לחם פשוטה הנאה עילאית שמהווה חלק מהודיה לבורא. הוא שר רק בבית הכנסת. בדרכו הוא מחויב לעולם הדת, ומקדיש את כל מרצו לעבודת השם. הוא שירת שלושים שנה בצבא, כאיש מודיעין, עבד על ניתוח הקודים של שפת המורס. עד היום יש חלקים בזהות שלו שאני לא מכירה. יום אחד, אחרי שנים של עבודה, הוא התפטר מתפקידו בצבא. כשאני גדלתי הוא כבר עזב את הצבא והלך לעבוד ברהט – כפר בדווי ליד באר שבע. כשהייתי נערה, אבא שלי חי חצי מהזמן בבאר שבע וחצי מהזמן בכפר בדווי. העבודה של אבי השפיעה על אורחות חייו. בכל פעם שרצה להסביר מה אני צריכה לעשות, הוא היה משתמש בדוגמאות מחיי החמולות בכפרים.

אמי דאגה להעשיר את הסביבה שבה גדלתי. היינו רואות בבית תיאטרון וסרטים. המוזיקה המצרית בביתנו רצה כל הזמן ברקע, כפס-קול. עוד לפני מהפכת הכבלים היינו צופות ביחד בערוץ 1 בישראל ובטלוויזיה המצרית. עד היום אמי צופה בטלוויזיה המצרית בבית.

לפני חודשיים בערך ישבנו, המשפחה ואני, במרפסת בבית הורי. אמרתי, ברגע של וידוי אישי, שהייתי רוצה לעלות לקבר של אום כולת'ום ולראות את קיקרה. דווקא משום שלא זכיתי לראותה בחיי. אבי החל לצחוק ושאל בתוכחה, איך זה שביקשתי לעלות לקברה של אום כולת'ום ולא לקבר סבתי בבאר שבע. משפחתי נקלעה לוויכוח קשה וקולות רבים החלו להשחיר את דמותה של אום כולת'ום. המציאות היומיומית של האינתיפאדה השנייה התערבבה בזיכרונות הורי מישיבתם במדינות ערב. יצאתי עם התחושה שהבית שלי לא יכול היה להכיל אותי. חשתי זרה בביתי. אני נמצאת במקום גבולי ואבסורדי בחיי המשפחתיים, כי אני מזוהה עם השמאלנים, דווקא משום שאני אוהבת את הערבים ותרבותם בצורה "קיצונית".

לא חלף יום מהעימות הקשה על אום כולת'ום, ואמי התקשרה אלי היסטרית. היא ביקשה שאדליק את הטלוויזיה, כיוון שהילדים של הזמר עבד אל-והאב דיברו על זיכרון אביהם המפורסם. הבטתי באחד הערוצים הערביים ושמעתי איך ילדיו דיברו עליו באהבה. אבל לא יכולתי להפסיק לדאוג לאמי. כמה שהיא אהבה את השירים של עבד אל-והאב. ידעתי שהזיכרון הקדוש שלו שהתפרץ לנפשה טלטל קשות את עולמה הפנימי. היא היתה במצב גבולי. זה הבית שלי. באותה הנשימה חיו בנשמת הורי שנאה ואהבה לתרבות הערבית.

אבי דומה לאמי בכך שהוא נזהר שלא לשמוע את הזמרים האהובים עליו לבד. משהו בזיכרונם מתקשה להתקיים במציאות הגבולית בישראל. הוא שומע את הזמר העיראקי נאזים אל-ראזלי ומתרגש. הוא מבין שהוא ודורו ייקחו את האהבה הזו לקברם. נאזים אל-ראזלי העיראקי שר "אהה אומי" ואבי מבכה את כל מה שקשור לתרבות הערבית שבה הוא חי. ובכל זאת הוא מבקש באותו רגע, שלא אשיר את שירי אום כולת'ום, כי היא "כבדה", ושאשיר את וארדה (זמרת מצרית אחרת) ששרה בסגנון מודרני.

לא מזמן ביקשה אמי שאביא לה קלטת של עבדל חלים. נסעתי ליפו והבאתי לה שלושים קלטות, אף על פי שידעתי שאין סיכוי שאמי תקשיב לקלטות הללו, משום שהן גורמות לה לבכות. בבית שלי לא שומעים מוזיקה מצרית, אלא אם כן אני נמצאת ביחד עם הורי. וגם כשאני מגיעה, אנו שומעים מוזיקה מודרנית ולא מוזיקה ערבית קלאסית. אף אחד לא שומע בבית את עבדל חלים אל-חאפז או פריד אל-אטרש כשהוא נמצא בגפו. בשביל לשמוע אותם צריך את המשפחה כולה.

ההורים שלי חיים את המוזיקה של זמרי הקלאסיקה שחיו בזמנם. בעבר הם קנו קסטה חדשה בכל פעם שאחד מהם הוציא אלבום לשוק, בדיוק כמו שאנחנו קונים דיסק חדש של אייל גולן. החומרים המוזיקליים שהם נחשפו אליהם כבר לא מתחדשים, והיום אין זמר ברמה של הקלאסיקונים הערבים. כשהורי שומעים את השיר הם לא חווים אותו בהווה. השיר לא קיים בהווה. הם חווים את העולם שהיה ונעלם ואת ההורים שלהם; השכונה; החאפלות; הנעורים שהלכו ונמוגו.

דיקלה – ואם פרידה – Dikla

מהבלוקים לבמות

באר שבע, עיר הולדתי, היתה מחולקת לשכונות מוזיקליות ערביות. שכונה א' שבה גדלה אמי, היתה שכונה מצרית. הורי, כמו הערבים, רואים במוזיקה דבר קדוש. אהבתם למוזיקה האגדית הקלאסית נוגעת בנשגב. המוזיקה מספרת את סיפור חייהם, וצורה זו של זיכרון נחרתה בזיכרוני. המוזיקה מופיעה בזיכרוני באופן כאוטי. למשל, כשאני שומעת את המוזיקה הערבית של עבדל חלים אל-חאפז, מיד מציפים אותי זיכרונות של ניקיונות פסח עם אמי. הורי יכולים לשמוע את המוזיקה הזו באהבה וברגע אחר לשנוא אותה. גם אני בזמן של פיגועים מתביישת במוזיקה ובעצמי. מצב גבולי, ובכל זאת – זאת אני.

ביתי בבאר שבע שכן בתוך בניין של תשע קומות ומולו ניצב בניין של שבע קומות. כל תושבי רבי הקומות גדלו ביחד. היינו חברים קרובים. ואני נרגשת כשאני נזכרת בהרגשה המופלאה הזו. בין הבלוקים היתה רחבה של חניון. אחד האנשים שהשפיעו עלי היה דויד. הוא לא היה קשור למציאות. אחד הדברים שהיו מוציאים לו את ה"שיגעון" היה ההאזנה למוזיקה. הוא גר עם אמא שלו אף על פי שהיה בן ארבעים ומשהו. הוא האזין למוזיקה משמונה בבוקר עד ארבע לפנות בוקר. הוא היה שוכב על המעקה בחניון בין הבלוקים, שרוע על האבנים, ומאזין למוזיקה. לידו היה מונח טייפ קטן ולצדיו היו ניצבים קרטונים של קלטות. והיה לו הכול! כל מה שאתם רוצים ולא רוצים במוזיקה הערבית שכב אצלו בתוך הקרטונים הללו. היה לו בהחלט טעם מוזיקלי משובח. כל היום הסתובבתי לידו. הכרנו דרך המוזיקה שהוא שמע.

בגיל 16 עד 17 לא יכולתי לישון בלילות. האנשים החולמים אין להם לילה. היתה לנו רחבה גדולה בחוץ, בין הבלוקים, ובכל לילה הסתובבתי בה וכתבתי. לאף אחד לא היו את הסבלנות ואת הכוח הנפשי להכיר בי ככותבת, כמשוררת, כזמרת, כשחקנית וכרקדנית. האנשים היו קשי-יום. להיות זמרת, הם ידעו, זה רק בחלומות. זוהי אגדה, סוג של מצב לא הגיוני.

בתקופת גיל ההתבגרות היה לי חבר רוסי שגר בקומה מעלי. עשינו ביחד מוזיקה שהיתה רחוקה מהעולם המוזיקלי הערבי שהכרתי. היינו שומעים רוק כבד. במיוחד אני זוכרת שהיינו שומעים Yngwie J. Malmsteen. הייתי חברה בלהקה שלהם. היתה לנו גיטריסטית וקלידנית. באופן כללי הבניין היה בנוי מקהילות מוזיקליות שונות. בכל פעם שהייתי הולכת לחבר, הייתי נחשפת למוזיקה אחרת. היה שכן שאצלו הייתי שומעת Rush  והיתה טלי שאיתה שמעתי את פרינס ואצל משפחת ממן שמענו את זהר ארגוב ועופר לוי. כל בית ייצג מוזיקה ותרבות ואהבה. אצלנו שלטה המוזיקה המצרית והעיראקית. היום אח שלי, ששמע כל החיים את סיימון וגרפונקל ושלמה ארצי, שומע גם את פריד אל-אטרש. אח שלי עזרא היה מכור לזמרת דלידה. ואח אחר שלי היה מעריץ של אהובה עוזרי (עד היום אני ניגשת בכבוד רב למוזיקה שלה), וכל הזמן הקליט את תוכניות הטלוויזיה שבהן הופיעה. איבדתי את עצמי בין כל העולמות הללו. מאוחר יותר התחלתי לשיר בבית קפה באר שבעי בשם "פאנץ' ליין" כמלצרית-זמרת, שירים של ריקי גל וסי היימן שאותה אהבתי במיוחד.

קארין היתה אחת החברות הכי קרובות שלי, ודרכה הכרתי את אמה, חנה לפידות, שעד היום משפיעה על כתיבתי ויצירתי. קארין באה מבית שאין בו קירות ויש בו המון ספרים. חנה, שעבדה כפסיכולוגית, היתה מכורה למוזיקה של ג'ניס ג'ופלין ולמוזיקה שחורה. בניגוד לביתי, ביתם התנהל בצורה חופשית ביחס לצורות אמנותיות ותרבותיות. בגיל עשרים, קארין ואני החלטנו לעזוב לתל אביב וללמוד.

היה קשה מאוד לצאת מהבית של ההורים. התחלתי ללמוד תיאטרון בבית צבי, אבל הרגשתי שמשהו חסר לי. רציתי לעשות מוזיקה. חיפשתי מעבד מוזיקלי, כי הבנתי שאני צריכה לכתוב ולשיר ולא לעשות תיאטרון.

יום אחד הלכתי עם קארין בתל אביב וראינו את רן שם-טוב (מנהיג להקת "איזבו") מסתובב בתחתוני "חצי טייץ" ברחוב פינסקר. קארין הכירה לי אותו ונוצר בינינו חיבור יצירתי. השיר הראשון שכתבתי והבאתי לאולפן שלו היה "סדום ועמורה" ומשם התחיל החיפוש המוזיקלי שלי. רן ואני התחלנו לעבוד וניסינו ג'אז, רוק, בלוז ופופ ולא הלך לנו. המוזיקה פשוט לא נדבקה.

הייתי בת עשרים וארבע כשבוקר אחד התקשר אלי רן ואמר לי, "תקשיבי, דיקלה". ברקע שמעתי את אום כולת'ום. רן עשה קצת מוזיקה ערבית והשחיל את השירה שלה live . אהבתי מאוד את החיבור שנעשה במוזיקה שלו. יום אחד הוא התקשר אלי ואמר שאנחנו צריכים להצליח כמו אייל גולן. הוא טען שאנחנו לא זקוקים לחברות מוזיקה גדולות כדי להצליח. הוא אמר שהוא יביא את הכסף להפקה ולא נצטרך להישען על המימון של חברות ההפקה. הוא ביקש שאביא את כל המוזיקה הערבית שאני אוהבת ושאכתוב כמה שיותר שירים. מצחיק, שנים חיפשנו את המוזיקה הנכונה שתחבר בינינו ובסוף המוזיקה הזו חיכתה לנו מתחת לאף. בהתחלה התנגדתי ואמרתי שאני לא מזרחית ואני לא יכולה לעשות את מה שאייל גולן עושה. הודעתי לו שאני לא אעשה מוזיקה מזרחית כמו שאחרים עשו. אבל הוא אמר שנעשה מוזיקה כמו שאנחנו נרצה. כתבתי את השיר הראשון בסדרה הזו – "תבלינים". הוא נכתב כשמלצרתי במועדון התיאטרון. חודש אחרי ההחלטה שלנו כבר נכתב החומר לתקליט כולו. הדרכים ליוו את כתיבתי וחלק מהחומר נכתב בחיפה ובבאר שבע. פתאום התחלתי להרגיש שעשיתי את הדבר הנכון, שמשהו אמיתי התחיל להתרחש בינינו.

 אהבה מוזיקה | דיקלה

מחיאות הכפיים של הורי

הוצאתי את התקליט הראשון שלי "אהבה מוזיקה" לפני כחמש שנים. אמי לא האמינה שהפכתי לזמרת. היא נקשרה לתקליט ובכתה המון. אבי פרגן לי מאוד. אבל רק היום, אחרי כמה שנים, הוא ניגש ואמר לי שהוא שמע את השיר "בוקר טוב" וחשב שזה שיר מאגדות.

אני לא שרה ערבית ליד אמי לעתים קרובות. מבחינתי, כשאני שרה בערבית, אני שרה רק בשבילה ובשביל אלוהים! זו הדרך היחידה שאני יכולה להתחבר אליה. הדבר הקשה ביותר בשבילי הוא לשיר מולה בערבית, משום שהיא השופטת הגדולה ביותר. גם מול אבי איני מסוגלת לשיר בערבית. אני לא חושבת שאוכל לקבל מהורי את מחיאות הכפיים שהייתי רוצה. אף פעם לא אהיה מולם זמרת מצרייה.

דיקלה דורי נולדה בשנת 1973, בבאר שבע. אביה נולד בעיראק ואמה במצרים. יוצרת וזמרת

הטקסט התפרסם לראשונה ב"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד, 2007, בעריכת: נפתלי שם טוב, מתי שמואלוף וניר ברעם, כחלק מהסידרה "972".

טקסטים מתוך הספר שפורסמו ברשת

איזכורים, עיתונות וביקורות וכד':

  1. לבי במזרח, יום רביעי, 27 ביוני 2007, 11:08 מאת: חן רוזנק, מערכת וואלה!
  2. מה בי מזרחי ומה אשכנזי, יעל ישראל, רשימות, 07.07.07.
  3. הפנתרים השחורים: דור שלישי, יונתן גור, מגזין 24 שעות – ידיעות אחרונות, 08.07.2007, עמודים 1-3, 22.
  4. פתאום הומצא דור חדש של מזרחים, השאלון עם סיגלית בנאי, ספרים – הארץ, 11.7.2007.
  5. המסע אל תהודות זהות, מתי שמואלוף, מדור "טרום קריאה", תרבות וספרות – מעריב, 13.7.2007.
  6. על תהודות זהות, יהושע סימון, העיר, 13.11.2007.
  7. אמא שלי ממרוקו, אריאל לוינסון, וואלה – תרבות, 15.7.2007.
  8. ציטוטים, טיימאאוט, תל-אביב, 12-19 ביולי, עמוד 136.
  9. שואה שלנו, מיה סלע, ידיעות תל אביב, 20.7.2007.
  10. מי אני?, נוית בראל, תרבות וספרות – ידיעות אחרונות, 20.7.2007.
  11. הדור השלישי כותב מזרחית (סלהוב), שישי – אדם ברוך, מעריב, 20.7.2007, עמוד 31.
  12. סיגלית בנאי התארחה אצל ענת שרן בתוכנית "מהיום למחר", ערוץ 1, 24.7.2007.
  13. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007.
  14. מיץ קנה סוכר ומלח העלבון, "קרוא וכתוב" מנחם בן, מעריב  – תרבות וספרות / מוסף שבת, עורכת: דנה אלעזר הלוי, 27.7.2007, עמוד 29.
  15. מזרחי זה הכי, אריאנה מלמד, 7 לילות / מוסף שבת – ידיעות אחרונות, 27.7.2007, עמוד 2
  16. הבט אחורה בזעם, סמי דואניאס, ספרים – טיימאאוט, 02.08.2007, עמוד 116.
  17. השקת זהות, שלומית ליר, רשימות, 13.8.2007.
  18. משדר "פופוליטיקה", ערוץ 1, 14.8.2007.
  19. "תהודות זהות" באתר "טקסט".
  20. "בועז מעודה והעוד", שירה אוחיון על "כוכב נולד" ו"תהודות זהות" בפופוליטיקה, העוקץ, 19.8.2007.
  21. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ (רשימה ראשונה),  19.8.2007
  22. על מאמרו של אלמוג בהר "חלומות באספניה", מואיז בן-הראש, קדמה, 27.08.2007 (המאמר פורסם גם באתר שלו ב"רשימות").
  23. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ  (רשימה שניה), 31.8.2007
  24. "זהות מזרחית", אריק גלסנר, מקור ראשון, 24.08.2007.
  25. ציטוט מתוך רשימה של נעמה גרשי מופיע ב"חדשים" של מגזין סטימצקי, ספטמבר 2007, עמוד 16.
  26. נעמה גרשי, תכניתו של קובי אריאלי, ערוץ 2, 7.9.2007.
  27. "הומלס מזרחי", עצמון אברהמי, כל הזמן – ירושלים, 7.9.2007, עמוד 100.
  28. הבעיה האשכנזית, שירה אוחיון, קדמה, 7.9.2007.
  29. "התרבות חייבת להיות פוליטית", מתי שמואלוף, דברים מתוך הערב שנערך לספר במאהל מחוסרות הדיור בירושלים, 10.9.2007.
  30. מי נתן לך שפה, מי אמר, "דבר עכשיו"?, שמעון אדף, רשימות, 16.9.2007.
  31. שברי זהות, אלישיב רייכנר באתר "דרומי", 25.9.2007.
  32. ומהי בכלל המזרחיות הזאת? – מחשבות בעקבות "תהודת זהות – הדור השלישי כותב מזרחית", גלעד סרי, רשימות, 29.9.2007.
  33. לפני שאמשיך על מסעודון – תגובה לפוסט של גלעד סרי לוי, אמירה הס, רשימות, 29.9.2007.
  34. שדרגו לדור השלישי, ניר ברעם, "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23.
  35. הכיוון: מזרח,שבתאי קור, ספרים – אתר "מעריב", 18.10.2007.
  36. משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף, דפנה שחורי, 18/10/2007 09:48:51
  37. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  38. כתבתו של גיא אסל, חדשות ערוץ 1, 30.11.2007.
  39. ביקורת, אבי אליאס, מטרו, 23.12.2007
  40. "מזרחיות – מוצא סתמי או זהות עקרונית?", קציעה עלון, ‫ בקורת על:  שמואלוף, מתי, ברעם, ניר ושם-טוב, נפתלי <עורכים>. תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית. תל-אביב, עם עובד, 2007. ‬  משעני, דרור. בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד. תל-אביב: עם עובד, 2007. ‬  בתוך ‬   ‫ הד החינוך , 82(1): 108-109, 2007. ‬
  41. רבקה ירון, תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (רשימת ביקורת) אימגו, 28-10-2008
  42. יומנם של היהודים-הערבים בישראלנאאל אלתוחי, "akhbarelyom"., מצרים, אפריל, 2009.
  43. I like burekas in the morning, מאת נפתלי שם טוב, תורגם לערבית לבלוג הספרותי של נאאל אלתוחי, 18.4.2009.
  44. ניסים קלדרון מזכיר את הרשימה של אלמוג בהר, "מושך את המזרחים בלשון", 2010, , ספרים YNET.
  45. נוית בראל מזכירה את הרשימה של אלמוג בהר, ""לא לפחד לומָר: יש לי עָבָר", מקור ראשון, 22-1-2010
  46. How Hebrew teaches us something about    ourselves, Nael Altouki, 26.11.2015

עוד:

* דיקלה מייצגת את איחוי הקרע בין המזרחים לתרבות הערבית, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* הזמרת דיקלה מסבירה מה אנחנו צריכים ללמוד מהפופ הערבי, בן שלו, הארץ

* וגם אתה לאט לך!", פרופ' חביבה פדיה בדף הפייסבוק שלה בתגובה למאמרו של עבד ל. עזב

* היוצרים הישראלים שחוזרים אל השורשים הערביים, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* מהסרט הערבי של יום שישי ועד מהפכת הקולנוע העכשווי במצרים, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* פנטזיה על ביקור תרבותי בביירות, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

הסיפורים לא השתנו, אנחנו כן: "המסע הלילי הארוך הביתה" מאת יצחק בן נר

   המסע הלילי הארוך הביתה / יצחק בן-נר     עם עובד, 385 עמ'
קריאה מחודשת בסיפורי יצחק בן-נר אינה מתיישבת עם התמורות שחלו בנוף החברתי בישראל

רפרטואר של הוצאת ספרים יוצר אמירה על ההווה. הבחירה בהוצאה מחודשת של סיפורי יצחק בן-נר מחייבת את הקורא להתחקות אחר הסיבה לקריאה נשנית בסיפורים הידועים. רק סיפור אחד בקובץ, "מותשים," הוא פרסום ראשון למחבר. רוב הסיפורים הופיעו בספרים מסוף שנות70-ה ומתחילת שנות ,80-ה והם משמשים עמוד שידרה היסטורי, חברתי ואנתרופולוגי של מהפך '77 והשפעתו על החברה בישראל.

דווקא הסיפור החדש, "מותשים," הוא הפחות טוב מבין סיפורי האסופה. לא במקרה נוצר בו חיבור בין הכוכבת הבינלאומית רומי שניידר ובין היוצר אורי זוהר, ובצד סיפוריהם מתגלה גם פרשת אונס – שכן הסיפור דן באהבת בן-נר לקולנוע. הוא מראה לנו את האובדן הטמון בחיים הבלתי אפשריים של גיבורי התרבות הפופולרית.

התרבות הזו נתפסת באופן נוסטלגי אצל בן-נר כבר בסיפור "קולנוע," שבו נזכר המספר כיצד אפרים-האב ואפרים-הבן, אנשי הסרטים, היו מתקינים את כליהם בכפר לחגיגת הקרנות סרטים. "באותם ימים חדלו אפרים-האב ואפרים-הבן לבוא לכפר. יצאה שמועה כי באחד ממסעותיהם בין הכפרים אספו למכוניתם נערה ועשו בה מעשים. כשנודע הדבר, סיפרו, ארבו להם צעירי כפרה של הנערה והיכו אותם מכות נמרצות, אף ניתצו את מכונותיהם ואת הסרטים קרעו, כמו היה האשם בקולנוע." החיבור בין הפשע ובין התרבות הוא אלמנט מרכזי אצל בן-נר, אך אין אצלו נוסטלגיה למשטר הישן. הוא מבין שהמשטר שהתחלף נישא על גבי הניכור, השנאה והבוז לערכים שהתרוקנו כליל.

הגיבורים של בן-נר קרועים בין זעם חברתי נוקב לבין רצון בלתי אפשרי לנוע. גיבורת הסיפור הראשון (שנתנה את שמה גם לכותרת הסיפור,("עתליה," נאלצת לעזוב את הקיבוץ, ובסיפור האחרון, "המסע הלילי הארוך הביתה," חייל נאלץ לעזוב את בסיסו משום שארנקו נגנב, ובו המפתח לקיטבג שלו. בן-נר אינו חומל על גיבוריו; הוא מביט בשנאה, באלימות וביחסים המגדריים הבלתי אפשריים שלהם, ובכל זאת מסיים את קובץ הסיפורים באפשרות ליצור בעבורם בית שאפשר לחזור אליו.

עם זאת, ועל אף מעלותיה הרבות של הפרוזה של בן-נר, הוצאת עם עובד היתה יכולה לדרוש סיפורים חדשים נוספים. כך יכולנו לקרוא את הביטויים החדשים של האלמנטים המפחידים שהוא זיהה בחברה הישראלית. היצירות הישנות הפכו עם השנים לפחות משמעותיות בעבור קורא שאינו בקיא בהפניות של בן-נר למציאות החברתית של אותה תקופה. את הקשר לגורודיש בסיפור "ניקול," למשל, גיליתי רק לאחר שיחה עם משורר ותיק שיידע אותי בכך. אולי גם אחרית דבר מאירה היתה יכולה לסייע לקריאה מחודשת בבן-נר, וללמדנו מדוע יש צורך מחודש בפרסום סיפוריו.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות ישראל היום

אירועים קרובים

היום אשתתף בהשקת אינדיבוק, ברוטשילד 60 בת"א ב-13:00, בראשון אנחה את השקת מאבק המשוררים בהודנא, ברביעי אשתתף בערס פואטיקה 3 ובשבוע שלאחר מכן אנחה את השקות ספרי איגוד כללי של סופרים בישראל.

***

מה גברים רוצים | עץ נופל ביער – אבידן רייך | העונה האחרונה של מוטי ביטון – קובי עובדיה

ללא כותרת (הסעודה האחרונה), 1999 אוסף מוזיאון ישראל | cc: ויקיפדיה
עדי נס, ללא כותרת (הסעודה האחרונה), 1999 אוסף מוזיאון ישראל

ספרי הביכורים של קובי עובדיה ואבידן רייך מציבים דמויות גבריות ישראליות שונות • עם זאת, הם נופלים לקלישאות המוכרות שעוסקות במזרחיות, בדת ובצבא

כל כותב מתלבט בין מבנה ובין קצב כתיבה. המבנה מכתיב סדר מופתי, יסודות עמוקים וגיאומטריה טהורה, שמבקשת לחתור כלפי השמיים ולגעת בשחקים בצורתה. קצב הכתיבה נולד בכאוס, בחור השחור. הוא דינמי, לא צפוי, ואפשר לתאר אותו במונחים של אלתור של ראפר בקצב ההיפ-הופ. בעבר תיארו אותו כמתנגן בקצב הג'אז.

בספרו של קובי עובדיה, "העונה האחרונה של מוטי ביטון", בהחלט יש קצב מרשים. גיבור הספר, מוטי ביטון, מתמודד עם התפוררותה של משפחתו, מה שמוביל אותו לפסוע לתוך עלילה דמיונית, שבה הוא כותב סידרת טלוויזיה ומנהל מעין רשימות המתארות את תהליך הכתיבה ואת התקבלותה של הסידרה בפני הקוראים.

הספר יכול היה להגיע לגבהים, אילו עובדיה לא היה חוזר על הקלישאות הידועות בסיפור המזרחי: העוני, האשכנזים, העובדת הסוציאלית וכדומה. בנוסף, יש תחושה שהסופר דוחף לעודף דרמטיות כשהוא מתאר את ניסיון ההתאבדות של שתי אחיותיו של הגיבור. כידוע, רגע אחד של מחשבה על התאבדות יכול לשמש חומר לרומן שלם, אבל כנראה העורכים רצו לדחוף את האלימות לפיותיהם של הקוראים, וכך למשוך אותנו ממלתעות הלוע הקפיטליסטי הספרותי.

בנוסף, לא היה צורך לציין בהודעה לעיתונות שהסידרה המדומיינת של ביטון מלאה "בשנאת אשכנזים", בייחוד לנוכח העובדה שגם היום לא לומדים על הנרטיב המזרחי מתוך נקודת מבט רב-תרבותית.

ביום שנלמד בצורה רחבה על אתניות, אולי עורכי הספר ישתמשו במילים אחרות, כגון דיכוי או אחרוּת, ולא שנאה. השימוש במילה הזאת משטיח את השיח ההיסטורי, הכלכלי, החברתי והפוליטי למושגים רגשניים וסובייקטיביים. דווקא הדיבור על היחסים האתניים בצורה מורכבת יותר יקרב אותם לשיח, מאשר ההתכחשות להם.

באחד הרגעים העוצמתיים בספר עולב מוטי ביטון באחותו איילת. התפרצות המַגְמָה החברתית מתוך הר הגעש של פיו חושפת את המבנה הניגודי שמפעיל את הרומן: "אני רץ אל המטבח, ומקריא לה בצעקות את הפתק שהדבקתי לה על המחברת, איילת, אלף מטוסים, ואלף רכבות לא יעזרו לך לברוח מהגורל שלך, את מבינה, אלף, אלף אשכנזים לא יעזרו לך, ואלף מילים באנגלית לא יעזרו לך, את תמיד תישארי שמנה בתחפושת של רזה, שחורה בתחפושת של לבנה".

*   *   *

עדי נס, לא כותרת, 1996 | cc: ויקיפדיה
עדי נס, לא כותרת, 1996

ניגשתי לקרוא את ספר הביכורים של אבידן רייך בשמחה, דווקא משום שז'אנר הסיפור הקצר מצוי בשוליים הספרותיים זה שנים רבות. ובכל זאת, עם קריאת הסיפורים התרגשה בתוכי תחושה אחרת; תחושה של סכנה. זאת משום שהסיפורים מבטאים – תחת כסות ליברלית – סוג של ניאו-שמרנות שהקשתה עלי את הקריאה.

על תפקיד האמנות ניטש ויכוח חוצה תקופות: האם היא צריכה לשקף את המציאות הקיימת, או שמא היא אמורה לייצר דימוי חדש? ספרו של רייך לא מצליח ליצור דימוי חדש, אך גם אין כאן כוונה אידיאולוגית של הסופר לעשות זאת, שכן הקונפליקטים המתוארים בכל הסיפורים לא מצליחים לעקוף את מכשול התפיסה השמרנית של הגבריות.

לכאורה, הסיפורים הקצרים לא מחוברים זה לזה, אך מסודרים בסדר כרונולוגי כדי להבנות סוג של מסלול מוכר: סיפור שעוסק בילדות ("שטיל"), בנערות ("קפיצת גדילה"), בעולם הצבא ("שיגרה"), במסלולי חיים שונים בין חילוניות למסורתיות ("שגם"), ולבסוף סיפור על גירושים ("עץ נופל ביער").

אפשר לראות את אחת הדוגמאות לגבולות הצרים של הגבריות, הלכודה בלאומיות כוחנית, בסיפור "נד נוזלים". הגיבור, חייל קרבי, מקנא בלוחם עוז כהן שמקבל את הכינוי פופיק. פופיק מתואר כבחור בגובה מטר שמונים, בעל חזה רחב וזרועות מוצקות, שנחשב לאחד הלוחמים האכזריים בגיזרה.

התוקפנות של פופיק באה לידי ביטוי במחסום בית לחם באירוע שבו רימון שהושלך מתוך טנדר סובארו לא התפוצץ. פופיק ירה מטווח אפס בראשיהם של כל יושבי הרכב כדי לוודא שנהרגו. אף שגילה כי במושב האחורי ישבה ילדה בת 10, שכנראה נהרגה כבר במכת האש הראשונה, ירה בה שוב לשם וידוא הריגה. גיבור הסיפור חושב שייתכן שפופיק צדק בפעולתו. לאחר שפופיק מת בהיתקלות עם מחבלים והגיבור לא הצליח להצילו, הוא מתאבל עליו באהבה גדולה.

בסיפור האחרון "עץ נופל ביער" בחר רייך בדובר בגוף שני, המתאר מסלול חיים של גבר גרוש. הבחירה בגוף שני עוזרת להבליט את השמרנות של הכותב (בלי לייצר אשליה ליברלית של משיכה לגבריות קשיחה): "כשתפנה לגישור משפטי, תלמד מילים כגון 'הסדרי ראייה' ו'מָדור'… 'הסדרי ראייה' הם זכותך לראות את בנך… אם תרצה להיות אבא כפי שאתה רואה את התפקיד, תצטרך להיאבק".

לא במקרה ההזדהות עם הלוחם פופיק, מובילה לכעס על הסדרי הראייה בהסכם גירושים. זהו סוג של גבריות צרה, שהופכת לאחד המסלולים הרצויים לפי רייך בישראליות. לדעתי, לסופר יש תפקיד יותר מאתגר, שבמסגרתו מוטל עליו להציע מסלול אחר – ביקורתי יותר.

עץ נופל ביער / אבידן רייך, עם עובד, 165 עמ'

העונה האחרונה של מוטי ביטון / קובי עובדיה, כתר, 289 עמ'

הדברים התפרסמו בישראל היום


מה גברים רוצים?

דודי נפוליאון: הסאטירה מקדימה את כולם

איור על העטיפה:נעם נדב | עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר | מתוך אתר "עם עובד

איור על העטיפה: נעם נדב | עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר | מתוך אתר "עם עובד

דודי נפוליאון, איראג' פזשכזאד, הוצאת חרגול ועם עובד, 2012, תרגום מפרסית, אחרית דבר והערות: אורלי נוי. הספר יוצא לאור כחלק מהמפעל לתרגום ספרות מופת: מרכז הספר והספריות בסיוע משרד התרבות והספורט. 535 עמודים.

הביקורת התפרסמה לראשונה במגזין ישראל היום

*

עבודת גילוי  – מיצג האמנותי של תהל פרוש ואנוכי כחלק מגרילה תרבות עלה כסרטון

איך אפשר לקרוא את זה: מקבץ ביקורות על הספרים של אלי אליהו, ססר פרננדס גרסיה, הגר ינאי, תומר גרדי, יצהר ורדי ודורי מנור

cc; clip art | Drawn by:Michał Rzeszutek / bocian
cc; clip art | Drawn by:Michał Rzeszutek / bocian

ביקורת על שישה ספרים: אלי אליהו, ססר פרננדס גרסיה, הגר ינאי, תומר גרדי, יצהר ורדי ודורי מנור שפורסמו לראשונה בבלוג של הסופר והעורך רן יגיל ב-NRG

שירה 1

עיר ובהלות, אלי אליהו, עם עובד, 85 עמוד

"עיר ובהלות" ספרו השני של אלי אליהו מנסה ליצור בשפה שירית את האוניברסאלי והכללי באדם. ראשית אליהו מדמה את עצמו ליונה הנביא (למשל בשיר "הסערה" עמוד 10). אך כמשורר־נביא הוא לא מצליח לברוח מהפער שנפער שבין סיפור חייו הספציפי לבין סיפורו של כל אדם בכל זמן שהוא. אליהו פוגש בכל המאפיינים הייחודים של חייו ואלו לא נותנים לו מנוח. בין המאפיינים אלו ניתן למצוא את בת קולה של בתו הקטנה, סימני המאבק הכלכלי שלו כמשורר, זיכרונותיו מהעיראקיות של הוריו וגעגועיו לאביו המת.

"עיר ובהלות" כותרת הספר נלקחה מתוך ירמיהו פרק טו, פסוק ח: "הפלתי עליה פתאום, עיר ובהלות". בשיר הראשון של הספר (בית אחרון) אליהו מוצא את עצמו נס מהשליחות: "עכשיו על כביש נמתח לאור הלבנה אני / נמלט מהשליחות, מונע בדלק האשמה / של הילדות, חס על החולף, על הנמוג, / על הנדרס באלומת פנס, נס מהעתיד לבוא" (השיר "הבריחה", עמוד 7). הוא מפחד לחזור על טעויות שחווה בילדותו.

השירים מנסים ליצור שפה אוניברסאלית, ולכן כמעט אינם אומרים מקומות ספציפיים. הם מדברים בשפת כל אדם. אך המרכיב הביוגראפי, שאינו שייך לכל הקבוצות באוכלוסייה חודר, חוזר ומשמיע את דברו. בשיר "היסטוריה": "בעבור הבית הזה, / כפרים התרוקנו מיושביהם, / בארות נסתתמו, כבשים / התפזרו לכל עבר // בעבור הבית הזה / אנשים שכחו / שפת אמם" (עמוד 64). אפשר לקרוא את השיר כשמספר את סיפורם של האזרחים הערבים בישראל. אך כשנביט במעבר שלו מהבית השני לבית שלישי, נגלה שהוא בעצם מדבר על הזיכרון של  משפחתו וקבוצת הייחוס שלו – כאותה הכרה עצובה במחיקת השפה העיראקית.

המנוסה של אליהו מתבטאת לאורך כל הספר, כאותו נבואה שמשמיע ירמיהו, על העתיד לבוא. אך דווקא כשהוא בבריחה אינסופית מהעתיד לבוא, שירי אליהו מחברים אותנו ומושכים חוט בין האוניברסאלי לבין הייחודי.

 

פרוזה תרגום (לבני הנעורים)

ההם, ססר פרננדס גרסיה, ספרית פועלים/הוצאת הקיבוץ המאוחד, מספרדית: גליה הירש, 152 עמוד

טוב לראות ספר חדש שיוצא בסדרה מיוחדת לנוער (מפרש: סדרה לבני 16־18). אך מה עושה ספר נוער לכזה? איך פונים לקהל של בני הנוער בנפרד מקהלים צעירים או מבוגרים יותר. אחת מהתשובות לכך תהיה הנושא שבו עוסק הספר, שיהדהד לבעיות המעסיקות את בני הנוער. אם כך, לא במקרה אחת מהשאלות המרכזיות העולות בספר "ההם" היא שאלת הווירטואליות. במילים אחרות: האם בעידן שבו כל חיינו נמצאים בתוך שרתים של מחשבים, יש לאנושיות שלנו עדיין משמעות.

הסופר הספרדי הצעיר ססר פרננדס גרסיה שנולד במדריד ב־1967 זכה בספרו "ההם" בפרס חאן לספרות לשנת 2009. הספר מעמיד במרכז את הנערה פלומה המגיעה לאי פומנטרה ופוגשת בשחקן טניס צעיר ומבטיח בשם תומאס. החופשה הופכת לתעלומה בלשית. פלומה, חושדת בעולם סביבה, ואינה מקבלת כמובן מאליו את יחסי התקשורת עם כל הסובבים אותה. זהו אחד המאפיינים של אותו גיל שבו התקשורת עם העולם מקבלת מרכזיות. כל הורה מכיר את השיחות עם המתבגרים הצעירים המורדים.

גרסיה רקח את הז'אנר הבלשי ביחד עם ז'אנר של האֵימה ומד"ב. אך מתחת לכול מסתתרת השאלה העמוקה המעסיקה את כולנו והפכה להיות גם שאלה ספרותית: מה מפריד בין הרובוט (אנדרואיד) לבין בני האדם. אנו זוכרים את השאלות הללו כשהן קיבלו ביטוי בספרי המד"ב הטובים ביותר. אך דווקא בהלחמה השעטנזית של הז'אנר הזה לתוך האֵימה אנו מקבלים משמעות נוספת לחוויות העכשוויות.

התרגום היה שוטף והעביר את רוח הספר. אהבתי את השימוש החופשי בלשון עכשווית כמו "אני שוב מטרחן, אני לא יכול לשלוט בזה" (עמוד 24). דווקא הרגעים הכי טובים בספר (מבלי לייצר ספוילרים) קרו מחוץ לספר. ודווקא רגעים של אילמות אלו מצביעים על חוסר היכולת של דור צעיר לדבר על כאביו.

פרוזה מקור 1

מקום בטוח ללב, הגר ינאי, זמורה־ביתן, 302 עמוד

הגר ינאי כתבה וריאציה על רומן רומנטי המתרחש בגרמניה בזמן עליית המשטר של היטלר. הרומן מתחקה אחר הקורות של לני מורנאו, שאינה ממוצא יהודי, העובדת כחשפנית מבוגרת הזוכה לשם "הברבור השחור של ברלין". הספר בנוי בשני צירים: בציר הראשון אנו מתקדמים לקראת מלחמת העולם השנייה, כשלני (מגדלן, כקיצור למגדלנה, שתמכה בישו) מורנאו נקרעת בין אהבתה לשני גברים, האחד תעשיין וסופר גרמני־יהודי בשם אלפרד קליינברג, והשני הרמן מקפארלי, סופר אמריקני שמזדמן למקום.

אלפרד מנצח במלחמה על ליבה של לני והיא עוברת לגור איתו, עד שחייהם יחדיו מתמוטטים, כשאלפרד מתעלם מהבקשות שלה להביא ילדים לעולם. היא הופכת חסרת הגנה בעולם גברי. בחלק השני של הספר עוזבת לני את אלפרד ומתגוררת עם בובי, שגם היא עבדה כחשפנית. לני מגלה שאלפרד ברח לאמריקה וחוזרת לעבוד כחשפנית, בכדי להתקיים כלכלית. זאת אחרי שנים שבה אלפרד מימן אותה ולכן הייתה רחוקה מעולם החשפנות.

בציר השני אנו שומעים את התאווה, התשוקה והגעגוע העמוק של לני לנתן, אותו בחור יהודי שהכירה במועדון החשפנות. הפרקים הללו כתובים בצורה פואטית, וחוזרים על עצמם, ומתישים את הקורא. פעם אחר פעם אנו שומעים על הגילויים המיניים החדשים והמעייפים של האהבה הטוטאלית אשר חוותה לני עם נתן. אפשר היה להפוך בקלות את הציר השני למעין סיפור מסגרת ובכך להדק את הספר.

הספר של הגר ינאי יכול להתקבל כחלק מדיון שלה באתניות האשכנזית שלה. יהיו שיטענו שהספר מכונן מחדש את גרמניה בכדי לבדוק את גבולות הטראומה היהודית, אבל לא פעם עלתה בי ההרגשה כי הספר לא מדבר את שפת העבר. כך למשל ראו את הפסקה בה לני מתארת את עתידה: "העתיד הצטייר לי כתמונה עזת צבעים: אלפרד קליינברג, אינטלקטואל ברלינאי וסופר מצליח, נושא לאישה את מגדלן מורנאו, גויה – כפי שהיהודים קוראים לזה – ויפהפייה ידועה לשמצה. לגברת מורנאו עבר מפוקפק, ומזה שנים שכבר אי אפשר לכנות אותה בשם עלמה צעירה ורעננה, אבל לאלפרד קליינברג לא אכפת. יש לו תשוקה עזה לגופה, לרגליה הארוכות, לניחוח האפל והמתוק של צווארה." (עמוד 56) – הדרך בה חשפניות יתארו את עצמן, במונולוג פנימי, תהיה אחרת. התיאור הנ"ל נשמע חיצוני למצב הקשה הזה של חשפנות וכולל בתוכו מבט גברי שמצמצם את האישה לתוך סקסיזם.

בהקשר הזה גם "אלנבי" של גדי טאוב נכשל לחדור לעולם הביבים ולהעמיק בדמויות, אף כי הוא כתוב על עולם החשפניות של ימינו.

דוגמה נוספת מצויה בדיאלוג בין אלפרד לבין לני כשהיא מבקשת ממנו להביא ילד: "לני, את לא מבינה? התאהבתי באישה חופשייה ומסעירה שלא מתחשבת במה שאומרים עליה. למה את מתעקשת להרוס את האישה הזו ולהפוך אותה לעקרת בית קטנה ומשעממת?" (עמוד 74). גם כאן נדמה שהתיאור החיצוני של הדמויות עולה על פני השטח במקום להישאר בסבטקסט. במקום שהדיאלוג ירמוז, יצביע ויסמן הוא ממש מאכיל אותנו בכפית לגבי המניעים של אלפרד.

אם העבר לא מתרקם להבניה אורגנית, הרי שגם הווה נשאר פרום. ולכן הרומן העלילתי של הגר ינאי לא מצליח לצלוח את אותו הישג ספרותי שקראנו ב"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, או ב"אנשים טובים" של ניר ברעם. זאת משום שהיא אינה מצליחה להעמיד את הספר בתוך תשובה ראויה לדילמות שאנו חווים בימינו. ולכן נאמר, שאי אפשר להגיע לגרמניה של 1938, מבלי להגיע לגלגולו של הפאשיזם כאן בתוך חיינו בישראל. אפשר לייצר עולם של עבר, אך צריך שיהיה לו בסיס של הווה.

הגר ינאי מצטרפת לזרם של תרבות ישראלית שמממשת את התשוקה של הבורגנות הישראלית להיפטר מהעול הפוליטי המונח על כתפיה, בכדי להתקבל בגרמניה. אך כדי להגיע לגרמניה ולהישאר בתרבות הישראלית, צריך לחשוב על הפער בין העבר להווה. צריך לכתוב את העבר, כשאנו מבינים את ההקשר שבתוכו אנו מתקיימים, נושמים וכותבים.

פרוזה מקור 2

אבן, נייר, תומר גרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, 192 עמוד

על פניו ספרו של תומר גרדי מדבר על הקרוב ביותר לתומר. הקיבוץ שנבנה מתוך האסון הפלסטיני. הספר של תומר גרדי אכן מדבר על הנכּבה וחושף את כל המבנה שלה בתוך סיפור החניכה התרבותי שלו בישראל. אך הספר של תומר גרדי קודם כול מנסה להגיע מטה עמוק יותר לתוך המבנה של טראומה אחת.

האטימולוגיה של המילה טראומה מגיעה מתוך השפה היוונית 'τρᾶυμα' ופירושה פצע (ברפואה השימוש במחלקת טראומה מגולם במיידיות הטיפול הנדרשת לחולים). אחד מהמאפיינים המרכזיים של הטראומה הוא החביון (latency) או ההשתהות (belatedness) שלה – אי היכולת של קורבן הטראומה לתפוס ולהטמיע את החוויה הטראומתית בזמן התרחשותה. ולכן האירוע הטראומתי ממשיך לרדוף את הקורבן ולחזור שוב בחלומותיו, או בחייו היומיומיים. פרויד עושה שימוש ב'החוויה הטראומתית' בראשית הניסוח שלו את יסודות הפסיכואנליזה: "תפקידו של המטפל אזי הוא לעזור לחולה לשקם בזיכרונו את החוויה המקורית ('החוויה הטראומתית'), ואז צפוי הסימפטום, המשמש כתחליף, להיעלם. אלא שתהליך שיקום זה אינו פשוט כלל, מאחר שאותם הכוחות שפעלו להשכיח את החוויה או את הזיכרון המכאיב מלכתחילה, ממשיכים לעמוד על המשמר ולסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי. לכן בגלל פעילותם של 'מנגנוני ההתנגדות' (resistance) אלה, אין המטפל יכול לבקש בפשטות מהחולה: 'נא ספר לי בדיוק מה ואיך זה קרה', אלא, כמו בלש מומחה, חייב הוא להפעיל שיטות עקיפות שונות, כדי לשקם את חלקי אינפורמציה שנעלמו מזיכרונו."

זאת הסיבה שתומר גרדי מנסה בכל הז'אנרים היצירתיים במבנה דמוי אדריכלי מהונדס דמוי הקונכייה הפרוזאית של זבאלד. יש בספר סיפורי אגדות בנוסח האחים גרים, יש פרוזה בורוזית ביטניקית, יש דרמה כאותו מחזה טרגי־קומי (בסיומו של הסיפור) החוזה את ההתקבלות של הספר, יש דיון בשפה אקדמית ועוד צורות שונות של דוּברות. אך למרות האקדח המעשן שמביא לנו תומר גרדי בדמות העדויות עצמן לפני ואחרי המחיקה – הוא אינו מצליח באמת לפענח את הבלתי מפוענח – את הטראומתי – את הבלתי ניתן לדברור, לתשאול או לאמירה. מי הם הכוחות שפועלים לסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי? מדוע התוכן טראומתי? מהם הנוזלים המצטברים מעבר למסגרת התמונה?

ובכל זאת מה קורה כאן?

אי אפשר להפריד את הפורמליזם מהאמנות – מבנה עלילת בילוש ופתירת פרשת האונס של הנשים הערביות – מהמשמעות החברתית, לאומית שלו. אני חושב שדווקא האמנות משמשת לנו אולי כלי ראשוני להבין מה קורה כאן בספר הזה. מדוע תומר מביא דווקא את העדויות עצמן שסביר להניח יעוררו את העולם החוץ אמנותי שיהפוך את הדיון על הספר לאותו דיון אומלל על אמת ובדיון בסרט "ג'נין ג'נין". ובכן הספר עושה שימוש רדיקלי בכל החומרים הנמצאים בתוכו, אך כאמנות זהו עדיין ספר פרוזה ששובר את גבולותיו לתוך ספר עיון, ולמרות שהוא חייב לתת קרדיטים, הוא גם לועג לקרדיטים הללו.

לפרויקט הפסיכואנליזה יש אם כך משמעות תיאולוגית של וידוי וגם משמעות פרשנית של תפירה והבניה מחדש של הטקסט תוך כדי פרימתו. המעבר החד מהתפיסה המודרניסטית של הקדמה (progressive era) אל התפיסה הפוסטמודרניסטית המבקרת את הנרטיב ואת האפשרות לגאולה מצויה דווקא בתשובה של הפילוסוף הסלובני ז'יז'ק לפרויד. ז'יז'ק הופך את התכלית של הפסיכואנליזה, רק בכדי להחליף את וידוי הטקסט בהבניה מחדש את הקשרו: "המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום דרך וידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומתי ללא יכולת תיקון. יש בנו משהו שאינו יכול להשתחרר לעולם."

ככזה אני חושב שהספר אם נפשיט ממנו את הנרטיב הפלסטיני החשוב להשמעה ולדברוּר כחלק משיח של הכרה, ודה־קולוניזציה נוכל לשמוע דווקא את השיח המורכב של הדור השלישי שנולד בישראל בשנות השבעים והשמונים, זה שמנסה להבין מה קרה באירופה. זאת הסיבה להליכה המוקפדת דווקא בתוך הספרות האירופית בניסיון להבין את שורשי המחשבה הציונית. אין כאן עשיית שלום עם אירופה דרך הווידוי של הטראומה, אלא השלמה איתה. בשביל זה קיים המבנה המסתלסל ההולך בדרכים מגוונות ושונות קדימה ואחורה אל תוך אירופה מתוך הציונות דרך שימוש באותו אסון המתחיל בקיבוץ. אך בוא לא נשכח שהקיבוץ כניסוי סימבולי גם הוא המשך של התגלגלות הרעיונות האינטלקטואליים שהגיעו מתוך אותו דימוי אירופי של עתיד אוטופי ומתוכו נגזר ההווה. זהו שימוש באסון הפלסטיני, כדי לחזור לאסון האירופי, מתוך ויתור על אפשרות פענוח והליכה על שולי האסון. אפשר לומר אם כך שהסיפור על האסון והפשעים שנעשו לפלסטינים אינם אלא דיון מורכב יותר בטראומה של גירוש יהודי אירופה, אותה טריטוריה שאי אפשר לפתור, לא בפתרון הסוציאליסטי של הקיבוץ, וגם לא בפתרון הלאומי, ואין דרך לפתור את החידה, חוץ מלהישאר בתוך עולמה ולחדור אל שעריה ולהשלים עם קיומה המסיבי במרכז החדר.

דברים שנעמדו בהשקה של הספר "אבן, נייר" בתיאטרון היהודי־ערבי ביפו, 19.1.2012

 

פרוזה מקור 3

"את כל הדברים", יצהר ורדי, זמורה־ביתן, 2011, 207 עמ'

קיבוץ קדים בדרום. המשפחה הגרעינית מתפרקת. פיצקי נאחז באחותו לילה, כשאמם מתפוררת מול עיניהם הכלות. פיצקי מחליט לכתוב את הרומן שיטפל בזיכרון ויחבר אותו מחדש.

"את כל הדברים" הוא רומאן הדחוס בספר קטן כמעט כמו ספר כיס. מבנה העלילה שלו חוזר בערגה לקיבוץ כדי לפרק ולבנות מחדש את כוחותיו המיתיים. המודל הזה כבר מוכר לנו מיצירות רבות בתרבות הפופולארית בישראל. אף שהספר אינו פונה לבני נוער, מדובר בספר נוער קלאסי. אך גם אם הקהל המבוגר יקרא את הסיפור הוא יגלה את סודות החניכה הגברית.

לרגעים הספר הוא בוסרי. המחבר יצהר ורדי נוגע כאן באהבה אסורה ונזהר מאוד שלא לקפוץ עמוק מדי לתוך גבולות התשוקה שהוא חצה. השפה פואטית מאוד. הספר מלא ציטוטים ואלוזיות לספרים אחרים (תרצה אתר, לאה גולדברג, ג'רום ק' גרום, יונה וולך, אברהם חלפי, ועוד) – שלא משרתות לדעתי את העלילה. אם הספר היה יצירה שמתכתבת באופן קוהרנטי עם יצירה אז אולי שווה לתת את כל הציטוטים, אבל הספר לא צריך להיות "תרבותי" ולהתקבל על ידי קהל מבלי לשרת את העלילה. לעיתים הוא מודע מאוד להתקבלות של הכתיבה שלו, אך אין הוא חורג מגבולות המוכר. הוא אינו לש בחומרים הידועים בכדי לחשוף בפנינו דבר מה חדש, וחבל שנושא זה לא עבר פיתוח עשיר יותר.

הכוח של ורדי טמון בלשונו, בחיבור בין גבוה ונמוך, בין שפת דיבור לשפת כתיבה. אך המציאות הממשית אינה יכולה לזאת הסמלית. הנחת דבר הרומא בנקודת התצפית של פיצקי מכפיפה את שאר הדמויות לצרכיו. למרות שלילה, אחותו, משמשת כאנטגוניסטית, היא אינה מתמודדת די ומעירה אותו מתשוקותיו אסורות. בדרך כלל הזוגות מתגברים על איסורי החברה ומשלמים על כך מחיר  (למשל במקרה של רומיאו ויוליה שהתגברו על שנאת משפחותיהם ושילמו מחיר על כך). אחותו שהיא דמות המושא שמולה פיצקי מתכונן בסיפור החניכה, לא מקבלת משקל מולו. בעיקר כי אין כאן שתי דמויות, אלא יש הזיכרון של פיצקי היוצר מולו את דמות אחותו, אך ההבדל לא נוצר בצורה בהירה.

המבנה של התפרקות המשפחה בקיבוץ הזכיר לי מאוד את הסרט "אדמה משוגעת", שגם הוא עסק באֵם שמאבדת את כוחה המטריארכאלי בעולם ללא אב. אך יצהר ורדי בניגוד לדרור שאול, נזהר שלא לייצר מבנה סגור וקלאוסטרופובי, ואין לו מערכת סדורה של האשמה נגד המבנה החברתי. הוא מביט בחמלה בקיבוץ. אנו פוגשים בתהליכים החברתיים, והם לא אלו שממסגרים וממשיגים את העלילה.

היעדרו של האב מוסבר היטב בעלילה. היעלמות חוק האב הולכת ביחד עם הידרדרות המבנה החלוצי של הקיבוץ ומיקומו בישראליות. ברגע שהאב עוזב, האם אמורה לתפקד במקומו ולספק את דמות המופת, אך האם לא מצליחה להחליפו בגלל בעיה רפואית. בהיעדר מבנה משפחתי יציב, נשברים גבולות הטאבו בתשוקות הילדים. הם מוצאים את עצמם משחקים בגן משחקים אסור לנגיעה.

ורדי אינו מספק לקורא את הזעם ששבירת הטאבו מעלה, הוא מקבל את הגבולות שניתנים לו בידי דמויות משמעותיות סביבו. אסנת, חברתו הראשונה של פיצקי היא זאת שעוצרת אותו בפני מעשים אסורים. תחושת הסירוס הולכת לאורך כל הסרט הספר, ולכן שמו של הגיבור פיצקי נשמע כסימון כמעט מודע לחוסר היכולת להעמיד תגובה תוקפנית להיעלמות האב. לילה, אחות של פיצקי, היא זאת שמתנכרת לאב ועוצרת את התקרבותו למשפחה, בעקבות מות האם.

כאמור, כוחו של ורדי בשפה והוא עושה שימוש רב בקירוב הפרוזה שלו לגבולות השירה "ילדות זה קדים: דרומה מהשפלה לנגב, חלוף על פניי קריית גת, ימינה בצומת קדים ושם, אחרי תחנת הדלק, קיבוץ. ונופיו שדות ומטעים ופרדסים וסוגת, אימפריית הסוכר, וחממות וכביש ראשי ואשל בודד ומתחם המועצה האזורית ובית קברות" (עמוד 17).

הוא כותב שירים, הוא מצטט שירה של אחרים, ממציא מילים. ורדי אינו נשאר בגבולות המטפוריים לזמן רב. הוא נכנס ויוצא בכתיבה השירית. הייתה לי הרגשה שהוא יכול היה לפתח את המטפוריקה שלו לאורך עמודים.

דווקא היום חלק מהערכים הסוציאליסטיים של הקיבוץ דרושים למחשבה הישראלית ונשמעו בגרסאות אחרות במחאת רוטשילד. מחד הספר, כקול מפי הדור שנולד בשנות השבעים, לא מצליח להשתחרר בביקורת שלו על המבנה הקיבוצי ואינו מותח ביקורת מספיק מדויקת וחריפה, מכוונת וברורה. ומאידך, הוא אינו מתיר להתיר כל רסן בתשוקות שלו. אנו נותרים בתוך גרסה מאוד צבעונית, חמודה וכיפית של קריאה בהווה של פיצקי, כאלטר אגו של המחבר, מאשר בעבר. מכונת הזמן שהפרוזה מאפשרת מחייבת הבנת גבולות ההווה. בהיעדר הבנה שכזאת, אנו לא זזים בזיכרון לשומקום.

שירה 2

דורי מנור, אמצע הבשר, שירים 2011-1991 (הספר כולל מאמר רחב יריעה של דן מירון "הפרח הנעדר מן הזֵרים"), מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד. 341 עמוד

נדיר שמשורר כה צעיר מקבל את אחד היהלומים שבכתר השירה: אסופת כל ספריו למהדורת "כל כתבי" שכוללת גם מאמר של חוקר בכיר כדן מירון. כיצד ניתן להסביר שגדולים כמו רוני סומק עדיין לא הוציאו ספר של "כל כתבי" ואילו משורר צעיר מובא קדימה לתוך מרכז המפה הפואטית בשירה העברית. לא תמיד הדבר מצליח לדן מירון שהכתיר מלכים רבים ששמם נשכח (כתב על אבנר טריינין שהוא גדול מדוד אבידן).

בשיר הפותח את הספר " Fin de siècle" (מצרפתית: "סוף המאה" או "קץ המאה", מונח המציין, בקירוב, את התקופה שבין 1890 ל־1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה) מכריז מנור: "באה עת שירת גדולה, שירת ה-HIV / כי סעד הזמנים הוא שיר. הזמן זקוק לסעד. / נשא אחר נשא נצעד, וכל נשא – נביא, / באין לנו אלוה, נאליה את הצעד. //" (עמ' 9). מנור בהחלט הבין שהתרבות בישראל נמצאת על סף בלימה, אל מול ובתוך מחלה. אך הוא ראה את אותה מגפה, לא כאובדן, אלא כהרס, שמתוכו נוכל לחזור לנורמאליות, לרגע שלפני המלחמה.

דורי מנור מוביל קו קוסמופוליטי וקווירי בכתיבתו, אך התרגומים שלו בניגוד לשירה מתנתקים מהכוחות הדיבוריים יותר. דווקא בשיריו פחות נוכחת המגמה הצורנית והתוכנית של כתיבת ארכאית. למנור יש הישגים לא מעטים בפריצת גבולות כחלק מיוצרי הדור השלישי הישראלי. הוא גם שילב שפת יומיום עם שפה ארכאית, גם טיפל בתכנים הומו־אירוטיים בצורה חדשה. מנור עזב את הזמן הלאומי, לטובת נקודות אחרות בתרבות האירופית, כחלק משהייתו הממושכת בפריז. היהדות ההיסטורית שתמיד הוצגה כחלק מההומו־אירוטיות הפכה בידי מנור לכוח. וכך הוא יצא נגד שלילת הגולה הציונית.

*

לרגל יום השנה למותו של חזי לסקלי כתבו 20 משוררים שורה מתוך שיר ברוח שירו "שירה" של לסקלי. פרויקט המחווה מתארח במדור השירה באסטה

*

ניצחון ענק למאבק המשוררים והמשוררות – פרס ספיר לשירה – קונספט שלי שהתגשם למעשה (המאמר המקורי שפירסמתי בטיימאאוט ובהעוקץ לפני יותר משנה) – כשמפעל הפיס לא תמכו בשירה בכלל !

*

מופיע בפסטיבל מטר על מטר. הירשמו

*

אתארח הערב בתוכנית "חיים של אחרים" עם ערן סבאג בעשר בערב ונדבר על הגדול מכולם מרקוס גארבי: "לא ייאמן איך חולפים הימים ושוב אנו מוצאים עצמנו ביום לכתו מן העולם של האח, הראסטה, מרקוס גארבי. מי שהיה ללוחם השחור הגדול ביותר בתקופתו. קיבל מעמד של נביא וקדוש בתנועת הראסטפראיי, השפיע בתפיסתו רבות על התנועות השחורות בשנות השישים בעולם ועד היום. בעיקר קרא לניתוק קשר השיעבוד ההיסטורי בין האדונים הלבנים לעבדיהם השחורים. לא על ידי מלחמה על שוויון זכויות אלא ע"י חזרה לאפריקה. היום ב1940 הלך לעולמו מבלי שהספיק לראות בעמל כפיו קורם עור וגידים. כמה ימים לפני שנפרד מן העולם עוד הספיק לקרוא בעיתון ה"שיקאגו דיפנדר" כי למעשה כבר הלך מן העולם. הערב ב22:00 סיפורו הלא ייאמן של מרקוס גארבי (עם גילויים חדשים). גלי צה"ל. התפקדו אחיות ואחים, התפקדו" (ערן סבאג)

דניאלה כרמי, עִזים | ואהבתי הרבה לשירת אהרון אלמוג

ביקורת על הספר של דניאלה כרמי המשך קריאת הפוסט "דניאלה כרמי, עִזים | ואהבתי הרבה לשירת אהרון אלמוג"

להדרדר אל האושר

Fake By pippaandpom_Blythe cc: flickr
Fake By pippaandpom_Blythe cc: flickr

מסע אל האושר: הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והמתמטיקה של האושר, עם עובד, אפקים, מדע, 2011

הספר "מסע אל האושר" של יורם קירש מדגים מה קורה לאקדמיה כשהיא פוגשת את הניו אייג'. הספר מגדיר את התגלגלות המושג של האושר בהיסטוריה התרבותית, רוחנית ופילוסופית בסקירה אקדמית. אך לקראת סיומו אנו מקבלים המלצות כיצד להעלות את רמת האושר (הפרופסור הופך גורו) וגם ניתנות לנו עשרים וחמש עצות לחיי אושר. כנראה שבהוצאה רצו ליהנות מכל העולמות. המשך קריאת הפוסט "להדרדר אל האושר"