תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"שאלה טובה.מלים רבות נכתבו בשנים האחרונות על-ידי מזרחים בני דור ראשון ושני. באנתולוגיה זו ניתן לראשונה קול לדור השלישי, שמרביתו גדל בפריפריה בשנות השבעים והשמונים.

רבים מהכותבים כתבו טקסטים אישיים, החושפים באומץ סיפורי חיים של הדור הצעיר. בספר הזה התגבש פסיפס אנושי מרתק, שנע בין שכונות הפריפריה בדרום ובצפון, שכונות האריסטוקרטיה בירושלים ומרכזי העצבים של תל אביב. ישראל המרוחקת, הפריפריאלית, עולה מתוך הספר בישירות, בכאב, לעתים בזעם ובקול חכם ומלא תובנות. בין הסיפורים מתערבלים פיסות חיים מלאי מורכבות: ילדה שגדלה בצלו של סיפור אהבה בלתי-אפשרי בין מזרחי לאשכנזייה, וצעיר שמחמיץ שוב את אביו הקרב למותו; נערה שמוותרת על זהותה כדי "להשתייך", וילד שמאמץ עבריין כדמות אב; זמרת שבוחרת במוסיקה הערבית ומשלמת את המחיר, וסופר שמגלה במפתיע את עולמה המורכב של אמו, ועוד.

הכותבים גם יוצאים החוצה: מגלים את קהיר ומרקש, נמלטים לברזיל ולהודו, ובסופו של דבר חוזרים הביתה, להישיר מבט אל השאלות שכל אדם שואל לגבי זהותו, עברו וחייו.

רשימת הכותבים/ות: נעמה גרשי, שמעון אדף, נפתלי שם-טוב, מתי שמואלוף, דיקלה (דורי), סמי ברדוגו, סיגלית בנאי, יונית נעמן, אלמוג בהר, אייל בן משה, איריס ארגמן, יאלי השש, אליענה אלמוג, יחזקאל רחמים, אדמית פרא, דודו בוסי ושבא סלהוב

אתר ההוצאה של עם עובד

טקסטים מתוך הספר שפורסמו ברשת

שנת 2007 יצא הבמאי גיא אסף בחדשות ערוץ 1 לברר מהו הדור השלישי המזרחי בספר שערכתי ״תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית״ בהוצאת עם עובד. תוכלו לשמוע הגדרות זהות שונות ולבקר עם מתי שמואלוף במסע של זמן אל בית סבו ז״ל בכרמליה, בחנות של אימו בעיר התחתית, במזרח התיכון של סבתו מעיראק ובהקראות שירה בשכונת הדר ושפרינצק בחיפה. נפתלי שם טוב על הסרט הערבי, אדמית פרא על אמצעי זיהוי, שמעון בוזגלו מתבלגן, נעמה גרשי בהיברידיות ועוד. בין השאר ראו השקה מיוחדת לספר שעשינו באוהל מחוסרות הדיור בבור השיבר בירושלים.


איזכורים, עיתונות וביקורות וכד':

אירועים25.7.2007 – אירוע השקה ל"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בבית תנועת "אחותי" (תל-אביב)13.8.2007 – "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" במועדון לבונטין בתל אביב26.8.2007 – "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בחנות הספרים "תולעת ספרים" (תל-אביב) בשיתוף הקשת הדמוקרטית המזרחית10.9.2007 – "תהודות זהות : הדור השלישי כותב מזרחית" במאהל מחוסרי הדיור (ירושלים).31.10.2007 -"תהודות זהות" במולקתא (באר שבע)18.11.2007 – מתנ"ס דורה בנתניה.26.12.2007 – בחנות הספרים "תמול שלשום" (ירושלים).

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", אלמוג בֶּהַר, עם-עובד, 2008

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", אלמוג בֶּהַר, עם-עובד, 2008

 

משוררים מתים

מְשׁוֹרְרִים מְתִים
כּוֹתְבִים טוֹב
מִמֶּנִּי
טוֹב מִן הַמְּשׁוֹרְרִים הַחַיִּים
טוֹב מֵאֵלּוּ שֶׁעוֹד לֹא נוֹלְדוּ.
כְּשֶׁאֶהְיֶה מְשׁוֹרֵר
מְשׁוֹרֵר מֵת
אוּלַי אֶכְתֹּב טוֹב
מִמֶּנִּי
טוֹב מִן הַחַיִּים
טוֹב מִן הַמְּשׁוֹרְרִים אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נוֹלְדוּ.

אֱלֹהִים יִשְׁמֹר

עַכְשָׁו הַלֵּב הוּא נֵר
אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִפְּנֵי הָרוּחַ
עַכְשָׁו הַגּוּף הוּא אֲדָמָה
אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִן הַבַּצֹּרֶת.
עַכְשָׁו אֲנִי קוֹרֵא לָךְ בְּשֵׁמוֹת
אַתְּ יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי סֶלַע
אַיַּלְתִּי בְּצוּקֵי הָרִים
סוּסָתִי בְּאֻרְווֹת שְׁלֹמֹה
נָאקָתִי בְּאָרְחוֹת מִדְבָּר.

אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִפְּנֵי הַדִּמּוּיִים
כִּי לִפְעָמִים אֲנִי הַכְּאֵב שֶׁלָּךְ בָּרֵאוֹת
שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִנְשֹׁם הַחוּצָה
וְאַתְּ לְעִתִּים הַכְּאֵב שֶׁלִּי בָּאֶצְבָּעוֹת
שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִכְתֹּב הַחוּצָה.
עַכְשָׁו הַלֵּב הוּא נֵר
אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִפְּנֵי הָרוּחַ
עַכְשָׁו הַגּוּף הוּא אֲדָמָה
אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִן הַבַּצֹּרֶת.

אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִפְּנֵי הַדִּמּוּיִים
עַכְשָׁו חוֹבָה מִן הַלְּבָבוֹת
לִשְׁתֹּק.

 

שדרגו לדור השלישי: על תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית ב"כביש ארבעים"


מדינת ישראל הרשמית לא מכירה בדור השלישי למזרחיות. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קטגוריה שכזו אינה קיימת. הדור הראשון והשני מכונים "יוצאי אפריקה–אסיה". בדור השלישי השיוך נמחק, והאנשים מכונים פשוט ישראלים. הספר "תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית" (הוצאת עם עובד) מנסה להיכנס לחלל הזה.

הרבה נאמר על עלבון המהגרים מהדור הראשון ועל הבושה וניסיונות ההדחקה של בניהם מהדור השני. על הדור השלישי, שגדל והתבגר בשנות השבעים והשמונים, כמעט ולא נכתב. "תהודות זהות" מנסה למצוא קול חדש לא רק מבחינת הנושא שהוא מעלה, אלא גם בסגנונו: אסופת הכותבים משלבת זכרונות אישיים וסיפורים עם כתיבה בסגנון אקדמי יותר, באופן שעשוי אולי לשבור את הניתוק בין התפיסה האקדמית של החברה הישראלית והרב תרבותיות שלה, לבין הגישה הפופולרית, הנוטה לטשטש את הגבולות ולטעון ש"כולנו ישראלים", ושכבר אין כח לדבר, או לשמוע, על מזרחיות.

לכבוד צאת הספר, שנותן קול מיוחד לחוויותיהם של תושבי הפריפריה הצעירים, שוחחתי עם נפתלי שם–טוב ועם מתי שמואלוף, שערכו יחד איתי את הספר וגם כתבו, ועם נעמה גרשי, שכתבה. יחד, ניסינו לברר איזה מקום יש לדיבור על מזרחיות ועל "דור שלישי למזרחיות", ומי, אם בכלל, מעוניין לשמוע.

אני רוצה להתחיל את הדיון שלנו בדוגמה קטנה. אני נתתי את הספר לאישה שאני מכיר, מזרחית משכבה סוציואקונומית נמוכה. היא הביטה בי בזעף ואמרה לי שלא מעניין אותה מזרחים ואשכנזים, וביקשה ספר של יהודית קציר. אתם ערים לעובדה שבספר הזה אולי מכרנו סחורה שלא מעניינת את הקונים?

 

נעמה: "חוסר ההכרה וחוסר העניין הם הנחת יסוד כשבאים לכתוב ספר כזה. אולי אם הייתה הכרה ועניין לא היה בו כבר צורך. כשאתה מבקש לפתוח שער במקום סגור, אתה לא מופתע מכך שהמקום סגור. אתה חושב איך לפתוח אותו. בעיני זה היה האתגר של הכתיבה לספר. לכתוב ככה שגם מי שמעולם לא עסק בנושא יוכל למצוא בו עניין. שהוא יוכל להרגיש שהספר מדבר על החיים שלו ולא על 'המעמד, שלו או על ,התפוצה, שלו. לפתוח באמצעות הספר פתחים קטנים עבור מי שמוכן להניח את קציר בצד ולקרוא, ועבור מי שלא מוכן, רק לשרטט את האפשרות לסוג כזה של ספרות. לפעמים די בזה".

נפתלי: "החוויה שלנו היא הפוכה לגמרי ממה שאתה מתאר. מהרגע שהספר יצא לאור ובעקבותיו ערבי קריאה והשקה, קהל רב של צעירים ומבוגרים מזרחים ושאינם כאלה, מבטאים תחושות, רגשות ומחשבות שונות ומנוגדות. מהתרגשות, פליאה והתלהבות ועד התנגדות וזעם. בכל מקרה, הספר לא מתקבל באדישות".
מתי: "המסכה האשכנזית הלבנה מוכרת לאלה שרוצים להיות כמותה. אנחנו מבקשים להציע חיבור לזיכרון יהודי–ערבי של אלף שנה, אנחנו מחברים את הקוראים והקוראות לדרוש סוג חדש של ספרות שלא מוותר על שאלות מעמדיות וחברתיות, וכמובן, אתניות. אני יושב ומדבר עם עשיר ועני, מזרחי ואשכנזי בכל רגע בחיי על הנושאים האלו, ומתאמץ לחצוב בסלע ולהוציא מים. האישה שאיתה קשה לי במיוחד, אגב, היא אמא שלי".

תנו לי לחדד את העניין בעזרת שאלה שאולי תישמע קצת משונה מצדי, כי הרי הייתי שותף לעריכת הספר: מדוע בכלל הספרות הישראלית הייתה זקוקה לספר הזה ? הרי לאור הכתיבה המזרחית בספרות העיון והפרוזה, אולי דווקא עדיף שהדיון במזרחיות יעשה באופן שאיננו הצהרתי כלכך?
נפתלי: "עצם הנוכחות של קול מזרחי בעשור האחרון על מדף הספרים היא שינוי חיובי וטוב, ואני רואה את עצמנו כחלק מהמגמה. הייחוד שלנו הוא דווקא במתן שם ומסגרת לתופעה והזמנה לדיון ספרותי וחברתי משמעותי, ולא הסתתרות מאחורי אמירות 'אמנותיות' אוניברסליות או אישיות, שמנטרלות את הממד האידיאולוגי או הפוליטי".
נעמה: "אני לא מכירה דיון שאינו הצהרתי. אני לא מסכימה גם עם הטיעון בנוגע לריבוי של כתיבה מזרחית. איך יודעים שיש ריבוי אם לא מצביעים עליו ואומרים שהוא כזה, אם לא נותנים בו סימנים ומקשרים אותו קישורים פוליטיים? הספרות הישראלית הייתה זקוקה לספר כזה משום שעדיין לא נעשה בה דיון מעמיק בנושא, עדיין לא נערך בה דיון שלא הסתיים מיד בטענה שהוא לא רלבנטי, או בטענה הניאו-שמרנית לפיה ספרות נמדדת על פי איכותה ולא על פי הקשריה הפוליטיים. זה בדיוק הפרדוקס, לכולם זה נראה כאילו דיברנו על זה בלי הפסקה בעשרים השנה האחרונות, כשלמעשה הדיון טרם התחיל".
מתי: "אני מקבל את הדברים שנאמרו כאן. לא מצאנו שיש דיבור על הדור השלישי המזרחי בספרות ובסוציולוגיה. הדיון בספר וכותרתו אכן הצהרתיים, משום שמלאכת כתיבת הספר נעשתה תחת הכחשה, עמעום והדחקה חמורה של שאלות תרבותיות. במקרה כזה צריך לעמוד על הבמה ולכונן זהות חדשה. אולי זה גם קשור לכך שנפתלי ואני מגיעים מלימודי תיאטרון, ואנחנו זקוקים לבמה".
 

פריפריה = מזרחי?

 

אילו הרהורים עולים בכם בעקבות קבלתו של הספר?היו מבקרים שאמרו שמדובר בדיון "זומבי". כלומר, שהוא עוסק בקטגוריות שאין להן קיום ממשי בחברה הישראלית, אלא רק באקדמיה ובספרות.

נפתלי: "זומבי זה אותו מבקר שמסרב לראות שאתניות היא מרכיב משמעותי בחברה הישראלית מכל הבחינות. כל סוציולוג מתחיל, אפילו מהמתונים שבהם, יודה בזה. שים לב שלמתנגדים דחוף כל כך לדבר בגנותו של הספר, שדחוף להם לכתוב עליו בשצף קצף. דווקא התגובה הזאת מדגישה את הרלבנטיות שלו. אני מהמר שלו היינו משתמשים בקטגוריות אחרות, כמו 'פריפריה' למשל, התגובה הייתה יותר מתונה. עצם השימוש במילה 'מזרחי' מעוררת את הזעם והקושי, ללא קשר לדברים שנכתבו בספר".
מתי: "נכון, משהו בדיון הוחמץ, אבל היו לא מעט מבקרים שאכן הבינו את הקטגוריות שעליהן אנו מדברים. אולי עם השנים נוכל לשכלל את הדיון בנושא. כרגע פתחנו כבר בצעד ראשון וישנה קבוצה של כותבים וכותבות מהספר (כולל נעמה ונפתלי( שנפגשים פעם בחודש על מנת ליצור קהילה ספרותית מזרחית שדנה בטקסטים ומפרשת אותם מחדש".
נעמה: "אני חושבת שהספר התנגש בשני הקצוות. בצד שאמר שהדיון לא רלבנטי, כי אין לו מה לתרום לספרות יפה או כי הוא מוצה לפני עשרים שנה. ובצד השני, של אלו שחושבים שהדיון רלבנטי אבל שהוא נעשה בספר בדרכים עדינות מדי, לא מספיק פוליטיות, לא מספיק נחרצות ולוחמניות, לכן ה'מסר' לא עובר. חוסר ההתאמה של הספר לשני הצדדים מעיד בעיני יותר מכל על העובדה שהוא פתח סוג חדש של דיבור על מזרחיות. דיבור שמתעקש לדבר על מזרחיות כמשהו רלבנטי ובוער אך גם מתעקש לשמור על העמדה שלו כדור שלישי –  דור שלצד הביקורת והכעס על החברה הישראלית מהווה חלק ממנה, ובאופן אחר מזה שהיו הדורות לפניו".

לפעמים נראה שיש משהו מייאש בעובדה שחרשי מילים עוסקים בייצור מילים וספרים ומאמרים "רדיקליים", בזמן שהמציאות בעולם כלכך יציבה ובלתי משתנה. זה נכון  למזרחיות, לפערים בין עשירים ועניים, או לקפיטליזם. לפעמים נדמה לכם שאנחנו כלואים בשמורת טבע מגודרת, עוסקים בהבלים בזמן שהפוליטיקה של הרחוב הופכת לאופציה שלא קיימת? רואים את זה גם בארצות הברית, בהקשר להעדר המחאה למלחמת עיראקהדיון על שינוי אמיתי בעולם, בחוץ, נשמע כבר הזוי.

 

נפתלי: "לצערי, הקפיטליזם הוא מפלצת בולעת כל, כולל ההתנגדות לה, ההופכת בעצמה לסחורה, וחוזר חלילה, והספר שלנו אינו יוצא דופן. מצד שני, למילים יש כוח, והספר הוא חלק משיח מזרחי חדש שמאפשר לצעירים ישראלים לדבר באופן חופשי ולגיטימי על החוויה שלהם. בעיקר במסגרות 'לבנות', בהן אנו מיעוט מבחינה מספרית, יש לנו איזשהו כוח ו'אסמכתה' לדברר את המזרחיות בלי התנצלויות. הייתי אומר שיותר משינוי חברתי–כלכלי, הספר הוא חלק משינוי תודעתי. בוודאי שזה אינו מספיק, אך זה מה שאנו כרגע יודעים ומסוגלים לעשות".
נעמה: "נדמה לי שהייאוש שאתה מדבר עליו לא קשור לפער בין השיח האינטלקטואלי לבין המציאות, אלא לפער בין החשיבה והעשייה הרדיקלית לבין קצב השינוי במציאות. רדיקליות היא בהכרח מיעוט והיא בהכרח חריגה. התפקיד שלה אינו להיות רוב אלא להשפיע על המציאות דרך הערוצים שלה. אני מאמינה שהיא משפיעה. היא משפיעה בבילעין, היא השפיעה במאבק בכפר שלם, והיא משפיעה גם על המלחמה בעיראק, למרות שקצב ההשפעה איטי. העניין הוא לא לדמיין מה היה קורה לו כולם היו 'נבונים' וחושבים כמונו, אלא מה היה קורה אם הקול הרדיקלי היה נדום. אולי ארצות הברית עדיין הייתה בוייטנאם. אולי לשחורים שם עדיין לא הייתה זכות הצבעה".
מתי: "לדעתי אסור לנו להישאב לתוך ראיית העולם של השמאל הרדיקלי, שמאמין שהוא כל יכול וכל ספר או פיפס שלו יחוללו שינוי עולמי. אולי נהיה צנועים ונשתדל לפעול ולא להמתין לשינוי. אדם שפועל חש ייאוש, אבל בו בזמן יודע שהוא תרם למאבק החברתי. אני חש שהספר שלנו מתכתב עם הכתיבה הספרותית המזרחית של דורות קודמים, ואולי מתוך הספר יצמחו קולות רדיקליים נוספים".

מהו ההישג האופטימלי של ספר כזה?הוא איננו רבמכר, מזרחים לא נהרו לחנויות הספרים וקנו אותו. הם קונים עכשיו, כמו כולם, חיים באר ואשכול נבו, אז איזה הישג ספר כזה יכול להוביל?

 

נפתלי: "ההישג של הספר אינו במכירות, למרות שהוא מוכר לא רע. ההישג של הספר הוא ביצירת דיון ובסימון של תופעה תרבותית–חברתית שהחלה להסתמן בשנים האחרונות ואנו נתנו לה מסגרת. כמות הביקורות, ההתייחסות בעיתונות הכתובה, האלקטרונית והאינטרנטית, ערבי קריאה מלאים ומרגשים, ותגובות של אנשים סתם ושל אנשי מפתח בתרבות ובאמנות – כל אלה הם עבורנו הישג משמעותי. החשש הגדול שלנו היה שהספר לא יקבל התייחסות כלל, ומה שקרה זה ההפך".
נעמה: "בעיני ההישג של הספר הוא קודם כל בהתעקשות לדבר על מה שכולם חושבים שהוא מיותר ודובר כבר. בהתעקשות 'לחפור', כמו שאומרים המתבגרים. לספר שוב את מה שכולם אומרים שסופר אבל אף פעם לא היו באמת נכונים להקשיב לו. ההישג הוא בעצם מתן הבמה לכל הסיפורים האלה שתמיד היו 'לא בזמן הנכון' או 'לא במקומם'. בשלב הזה קיום, מקום על המדף, זה כבר המון".

יכול להיות שהמזרחים, כמו העולים מרוסיה או מאתיופיה, רוצים לעבור "ישראליזציה", כלומר להשמיט את הזיהוי "העדתי",ועם ספר כזה אתם מציקים להם עם מין אבן בנעל?
מתי: "ודאי. הם רוצים את המסכה הלבנה, אבל הם לא ישיגו אותה. אתה יודע למה? כי הם שחורים, כי הם נעשים עניים יותר מיום ליום, כי הם סובלים מגזענות, אלימות, קסנופוביה. הדרך היחידה שלהם להתחבר היא לעבור פוליטיזציה ולהציג את הפוליטיקה של הזהויות ומבני הדיכוי שמדכאים אותם. אני מקבל כל כך הרבה תגובות מאנשים שאמרו לי שהספר הוציא אותם מהארון. שהם האמינו שהבעיה הזו היא רק שלהם, ולפתע הם מבינים שזו בעיה חברתית. בכנס האחרון של מכון ואן ליר בירושלים עלה פסיכולוג חשוב וטען כי לפי סקר שערך הנושא הפוליטי שהכי מעסיק היום את המטופלים הוא הנושא העדתי".
נפתלי: "יש חלק, בעיקר מהמעמד הבינוני המזרחי, שרוצה להיפרד מזהותו האתנית, למחוק את המבטא, לשנות שם, ולהסיר כל סממן. לגבי רוסים ואתיופים זה נכון בעיקר לדור ראשון. אבל מהי אותה ישראליות שכולם רוצים להיטמע בתוכה אם לא מעמד בינוני אשכנזי, 'צפון–תל אביבי'. המחיר הרגשי, הנפשי, החברתי והפוליטי למחיקה והטמעה הוא גדול. הכחשה לרבדים כל כך חשובים בחוויה של האדם, היא מעשה מעורר רחמים וזעם. הספר הוא בפירוש הליכה נגד הזרם, תוך רצון לעצב ישראליות חדשה ומכילה שמסוגלת להקשיב לחוויות אתניות שונות ולהיבנות מתוכן, ולא למחוק אותן".
נעמה: "הלוואי והספר היה יכול להיות אבן בנעל של מישהו. אתה מייחס לו השפעה שאין לו. הספר עוסק בזהות. ניגש אליו רק מי שנושא הזהות מעניין אותו ברמה כלשהי. מי שרוצה לעבור 'ישראליזציה' לא מעוניין לבחון את הזהות שלו אלא להשתלב בזהות נתונה כמו זו שאותה הוא מגדיר כישראלית. עבור אנשים כאלו השיח הזה אינו קיים. אולי הוא יתעורר כשהם יגלו בוקר אחד שהם לא באמת השתלבו או שהם לא יכולים להשתלב".


מימין לשמאל, מתי שמואלוף, נעמה גרשי ונפתלי שם-טוב. צילם: שגיא בורנשטיין.

 

משפחה מזרחית

בואו נדבר על קפיטליזם ועל ההתנגדות לו. כבר שנים שמדברים על זה שבישראל אי אפשר לארגן מאבק פועלים משותף בגלל החלוקה לקבוצות אתניותמזרחים, רוסים, אתיופים וערביםשביניהן יש מתח ומאבק. האם ספר כזה עשוי לעורר מודעות כזו, או דווקא להפך?

נעמה: "הספר, כפי שאני מבינה אותו, לא עוסק בשאלה הזו ישירות. הוא כן מזכיר את המאבק הקשה בדרך להתקבלות, ואולי האזכור הזה יוכל לעזור להבין את החוויה הקשה שעוברים אלו המוגדרים כעת כ'אחרים' של החברה הישראלית. אולי הוא יעזור לשבור את המעגל שתיארו ב'לול', לפיו כל אחד שמתבסס קצת בועט בזה שמגיע אחריו, ולאפשר סולידריות רבה יותר בסגנון 'אני הייתי שם, לכן אני מבין ושותף', במקום 'אני הייתי שם לכן עכשיו תורך'".
מתי: "מודעות לעוול שלי יכולה לעורר את המודעות שלי לגבי עוול אחר. אם אני יודע מאיפה באתי יש לי מקום להקשיב למישהו אחר ולא לפחד משיח שכזה".

שלושתכם כתבתם טקסטים מאוד אישיים וחושפניים. נעמה כתבה על הקשר המורכב והכואב בין אביה המזרחי והוריה האשכנזים של אמה; מתי כתב על ההחמצה שבקשריו עם אביו; נפתלי כתב על ילדותו בשכונה. חשתם שטיעון המזרחי עובר אולי באופן מורכב ומעניין יותר באופן כזה, בניגוד למאמר פולמוסי?

 

מתי: "בדיוק. הטקסט שכתבתי השתלט עלי ולא אפשר לי צורת ביטוי אחרת. וראיתי כאן אלמנט חדש שמתיך סיפור מלודרמטי לתוך רעיונות פוליטיים. העריכה המדויקת שנעשתה לסיפור הביאה את הקוראים מצד אחד להתחבר ולהזדהות עם הדובר שבתוכו ומצד שני להקשיב לקשיים והמורכבות של חיים בתוך משפחה מזרחית. אני מניח שקוראים אחרים רצו לקרוא מאמרים פוליטיים יותר ופחות פרוזאיים. אולי אני גם קצת שבע מכתיבה פוליטית".
נפתלי: "ללא ספק, סיפור המבוסס על חומרים אישיים ממחיש ומבטא באופן מדויק את החוויה המזרחית של דור שלישי להגירה. בעוד המסה בדרך כלל מתרכזת ברובד החברתי–תרבותי, הסיפור מאפשר שער לעולם פנימי ובו בעת גם משליך על העולם החיצוני. הסיפור מזמין, גם את הקורא הספקן או האדיש לעניין, ומפתה אותו להכיר בחוויה שלנו תרתי משמע. אני לא יכול לומר בוודאות שמסה תשיג את אותו אפקט. אפילו אם הקורא יאמר 'אני לא מסכים עם הנאמר, אך הסיפור נוגע בי', דייני".

 

הכתבה התפרסמה באדיבות "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23. תודה מיוחדת למעוז דגני. לאירועים, ביקורות, איזכורים ורשימות על תהודות זהות

 

***

תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

בעטיפה: לילך בר-עמי, עבודה מתוך "סדרת הבנות", 2004. העבודה הוצגה בתערוכה "שוברת קיר" לזכרה של ויקי שירן, בחצר הנשית ביפו, אוצרת: שולה קשת.

תהודות זהות

הדור השלישי כותב מזרחית

 

מאת: בעריכת מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב ונירברעם

 

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"

שאלה טובה.

מלים רבות נכתבו בשנים האחרונות על-ידי מזרחים בני דור ראשון ושני. באנתולוגיה זו ניתן לראשונה קול לדור השלישי, שמרביתו גדל בפריפריה בשנות השבעים והשמונים.

רבים מהכותבים כתבו טקסטים אישיים, החושפים באומץ סיפורי חיים של הדור הצעיר. בספר הזה התגבש פסיפס אנושי מרתק, שנע בין שכונות הפריפריה בדרום ובצפון, שכונות האריסטוקרטיה בירושלים ומרכזי העצבים של תל אביב. ישראל המרוחקת, הפריפריאלית, עולה מתוך הספר בישירות, בכאב, לעתים בזעם ובקול חכם ומלא תובנות. בין הסיפורים מתערבלים פיסות חיים מלאי מורכבות: ילדה שגדלה בצלו של סיפור אהבה בלתי-אפשרי בין מזרחי לאשכנזייה, וצעיר שמחמיץ שוב את אביו הקרב למותו; נערה שמוותרת על זהותה כדי "להשתייך", וילד שמאמץ עבריין כדמות אב; זמרת שבוחרת במוסיקה הערבית ומשלמת את המחיר, וסופר שמגלה במפתיע את עולמה המורכב של אמו, ועוד.

הכותבים גם יוצאים החוצה: מגלים את קהיר ומרקש, נמלטים לברזיל ולהודו, ובסופו של דבר חוזרים הביתה, להישיר מבט אל השאלות שכל אדם שואל לגבי זהותו, עברו וחייו.

רשימת הכותבים/ות: נעמה גרשי, שמעון אדף, נפתלי שם-טוב, מתי שמואלוף, דיקלה (דורי), סמי ברדוגו, סיגלית בנאי, יונית נעמן, אלמוג בהר, אייל בן משה, איריס ארגמן, יאלי השש, אליענה אלמוג, יחזקאל רחמים, אדמית פרא, דודו בוסי ושבא סלהוב.

 

 טקסטים מתוך הספר שפורסמו ברשת

איזכורים, עיתונות וביקורות וכד':

  1. לבי במזרח, יום רביעי, 27 ביוני 2007, 11:08 מאת: חן רוזנק, מערכת וואלה!
  2. מה בי מזרחי ומה אשכנזי, יעל ישראל, רשימות, 07.07.07.
  3. הפנתרים השחורים: דור שלישי, יונתן גור, מגזין 24 שעות – ידיעות אחרונות, 08.07.2007, עמודים 1-3, 22.
  4. פתאום הומצא דור חדש של מזרחים, השאלון עם סיגלית בנאי, ספרים – הארץ, 11.7.2007.
  5. המסע אל תהודות זהות, מתי שמואלוף, מדור "טרום קריאה", תרבות וספרות – מעריב, 13.7.2007.
  6. על תהודות זהות, יהושע סימון, העיר, 13.11.2007.
  7. אמא שלי ממרוקו, אריאל לוינסון, וואלה – תרבות, 15.7.2007.
  8. ציטוטים, טיימאאוט, תל-אביב, 12-19 ביולי, עמוד 136.
  9. שואה שלנו, מיה סלע, ידיעות תל אביב, 20.7.2007.
  10. מי אני?, נוית בראל, תרבות וספרות – ידיעות אחרונות, 20.7.2007.
  11. הדור השלישי כותב מזרחית (סלהוב), שישי – אדם ברוך, מעריב, 20.7.2007, עמוד 31.
  12. סיגלית בנאי התארחה אצל ענת שרן בתוכנית "מהיום למחר", ערוץ 1, 24.7.2007.
  13. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007.
  14. מיץ קנה סוכר ומלח העלבון, "קרוא וכתוב" מנחם בן, מעריב  – תרבות וספרות / מוסף שבת, עורכת: דנה אלעזר הלוי, 27.7.2007, עמוד 29.
  15. מזרחי זה הכי, אריאנה מלמד, 7 לילות / מוסף שבת – ידיעות אחרונות, 27.7.2007, עמוד 2
  16. הבט אחורה בזעם, סמי דואניאס, ספרים – טיימאאוט, 02.08.2007, עמוד 116.
  17. השקת זהות, שלומית ליר, רשימות, 13.8.2007.
  18. משדר "פופוליטיקה", ערוץ 1, 14.8.2007.
  19. "תהודות זהות" באתר "טקסט".
  20. "בועז מעודה והעוד", שירה אוחיון על "כוכב נולד" ו"תהודות זהות" בפופוליטיקה, העוקץ, 19.8.2007.
  21. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ (רשימה ראשונה),  19.8.2007
  22. על מאמרו של אלמוג בהר "חלומות באספניה", מואיז בן-הראש, קדמה, 27.08.2007 (המאמר פורסם גם באתר שלו ב"רשימות").
  23. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ  (רשימה שניה), 31.8.2007
  24. "זהות מזרחית", אריק גלסנר, מקור ראשון, 24.08.2007.
  25. ציטוט מתוך רשימה של נעמה גרשי מופיע ב"חדשים" של מגזין סטימצקי, ספטמבר 2007, עמוד 16.
  26. נעמה גרשי, תכניתו של קובי אריאלי, ערוץ 2, 7.9.2007.
  27. "הומלס מזרחי", עצמון אברהמי, כל הזמן – ירושלים, 7.9.2007, עמוד 100.
  28. הבעיה האשכנזית, שירה אוחיון, קדמה, 7.9.2007.
  29. "התרבות חייבת להיות פוליטית", מתי שמואלוף, דברים מתוך הערב שנערך לספר במאהל מחוסרות הדיור בירושלים, 10.9.2007.
  30. מי נתן לך שפה, מי אמר, "דבר עכשיו"?, שמעון אדף, רשימות, 16.9.2007.
  31. שברי זהות, אלישיב רייכנר באתר "דרומי", 25.9.2007.
  32. ומהי בכלל המזרחיות הזאת? – מחשבות בעקבות "תהודת זהות – הדור השלישי כותב מזרחית", גלעד סרי, רשימות, 29.9.2007.
  33. לפני שאמשיך על מסעודון – תגובה לפוסט של גלעד סרי לוי, אמירה הס, רשימות, 29.9.2007.
  34. שדרגו לדור השלישי, ניר ברעם, "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23.
  35. הכיוון: מזרח,שבתאי קור, ספרים – אתר "מעריב", 18.10.2007.
  36. משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף, דפנה שחורי, 18/10/2007 09:48:51
  37. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  38. כתבתו של גיא אסל, חדשות ערוץ 1, 30.11.2007.
  39. ביקורת, אבי אליאס, מטרו, 23.12.2007
  40. "מזרחיות – מוצא סתמי או זהות עקרונית?", קציעה עלון, ‫ בקורת על:  שמואלוף, מתי, ברעם, ניר ושם-טוב, נפתלי <עורכים>. תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית. תל-אביב, עם עובד, 2007. ‬  משעני, דרור. בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד. תל-אביב: עם עובד, 2007. ‬  בתוך ‬   ‫ הד החינוך , 82(1): 108-109, 2007. ‬
  41. רבקה ירון, תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (רשימת ביקורת) אימגו, 28-10-2008
  42. יומנם של היהודים-הערבים בישראלנאאל אלתוחי, "akhbarelyom"., מצרים, אפריל, 2009.
  43. I like burekas in the morning, מאת נפתלי שם טוב, תורגם לערבית לבלוג הספרותי של נאאל אלתוחי, 18.4.2009.
  44. ניסים קלדרון מזכיר את הרשימה של אלמוג בהר, "מושך את המזרחים בלשון", 2010, , ספרים YNET.
  45. נוית בראל מזכירה את הרשימה של אלמוג בהר, ""לא לפחד לומָר: יש לי עָבָר", מקור ראשון, 22-1-2010
  46. How Hebrew teaches us something about    ourselves, Nael Altouki, 26.11.2015

אירועים

כל הזמן אתה עוסק באחר: ריאיון עם אלי עמיר

 
צילום: גיל ירום

"בשקט בשקט, בלי שמישהו יחוש בכך, מתחילים בחוגים פוליטיים כאלה ואחרים לדון בבחירת הנשיא התשיעי של מדינת ישראל שמות שונים מועלים חדשות לבקרים. דומה שבימים בהם הקיטוב בין יהודים לערבים מצוי באחד משיאיו ההיסטוריים ואילו זה שבין מזרחיים לאשכנזים מסרב לגווע, יש טעם בחידוש המסורת שבה נבחר לתפקיד אדם שזכה להישגים גדולים בתחומי התרבות או המדע". כיום, שעה ששמותיהם של דוד לוי, בנימין בן אליעזר הרב ישראל לאו וכמובן שמעון פרס עולים כמועמדים, הגיעה העת לחדש את הצעתי המקורית. אני מציע , שימו לב, את הסופר אלי עמיר כמועמד לנשיא המדינה

אורי קציר, אתר למען בחירתו של אלי עמיר לנשיאות המדינה, 2006

אלי עמיר (נשוי + 3 ילדים) נולד בבגדאד ועלה לארץ עם הוריו בשנת 1950. המשפחה נקלטה במעברה והוא נשלח דרך עליית הנוער לקיבוץ משמר העמק. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בשפה וספרות עברית ובהיסטוריה של המזרח התיכון. את דרכו בשירות הציבורי החל כחניך במשרד ראש הממשלה, ומאז שימש במגוון תפקידים בענייני עלייה, קליטה וחינוך. בין שאר תפקידיו היה יועץ לעינייני ערבים במזרח ירושלים מטעם משרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפדרציה הספרדית ומתאם החזרת היורדים בארצות הברית ומשנה למנכ"ל משרד הקליטה. משנת 1984 הוא מנכ"ל המחלקה לעליית הנוער בסוכנות היהודית ומ-1977 מנכ"ל מוסדות עליית הנוער. על פועלו בשירות החברה הישראלית זכה אלי עמיר בפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי לשנת 1997. וכן הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם מכון ויצמן למדע ומטעם אוניברסיטת בן גוריון.

ספריו "תרנגול כפרות", "מפריח היונים" ו"אהבת שאול", שראו או בהוצאת "עם עובד" זכו להצלחה גדולה. "תרנגול כפרות" הומחז והוצג בתיאטרון לילדים ונוער ואף הוסרט לטלוויזה. ספריו תורגמו לשפות זות. על פועלו הספרותי זכה אלי עמיר בפרסים ספרותיים ובהם פרס לספרות יהודית במקסיקו ופרס שנת היובל של הוצאת "עם עובד" לספרות יפה.

ספרו האחרון "יסמין" הוא סיפור אהבה נוגע ללב של נורי ויסמין, גבר ואישה צעירים במלוא פריחתם המתמודדים עם העצורים שבנפשם ועם התהום שביניהם. הסיפור מתרחש על רקע ירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים ומתאר את המפגש בין שנים העמים הישראלים והפלסטינים.

האם היה לך קשר לחבורה שהריצה אותך לנשיאות?

הסיפור החל בכך שיום אחד הודיעו לי מעיתון "מעריב" שמריצים אותי לנשיאות. גילו לי שיש אתר שלם על דמותי. ואכן כשבדקתי באינטרנט וראיתי את האתר הופתעתי מאוד וזה עשה לי טוב. כן, זה מאוד נחמד שבאה כזו יוזמה מאנשים, שמחוץ לפוליטיקה, והם לא איזה גוף אינטרסנטי. כרגע לא נוח לי לדבר על זה כי כל העסק הזה בהקפאה ויש נשיא מכהן בסיטואציה שאני מאחל לו שייצא ממנו זכאי ובשלום.

 האם זו מגמה חיובית להביא אנשים מחוץ לפוליטיקה לתוך תפקיד הנשיאות?

לפי דעתי זו מגמה חיובית מאוד ויש בה ברכה. הפוליטיקה הישראלית זקוקה לאנשים האלו, אך בו בזמן היא לא נותנת לאנשים האלו להשתלב בעמדות. אתה מסתכל שמאלה וימינה ושואל מי, מי? מאין יבוא ישעי? עם זאת, יש כוחות יוצאים מהכלל יצירתיים, מוכשרים, עם קבלות שהם מחוץ למעגל וצריך לפתות אותם לבוא למעגל. צריך לתת להם תפקידים לבוא למעגל.

מה דעתך על עמיר פרץ, שהכניס אנשים חדשים כמו שלי יחימוביץ' למעגל הפוליטי?

אני שמחתי מאוד על היוזמה של עמיר פרץ שקרא לפרופ' אבישי ברוומן, לשלי יחימוביץ' וגם אני חושב שהוא תרם רבות להצטרפות של עמי איילון למפלגת העבודה. וראיתי בזה מגמה יוצאת מהכלל ומבורכת ואני מאוד מצטער שלחלק מהאישים האלו – לא ניתנה להם הזדמנות להגשים את עצמם בתפקיד ביצועי – להגיע לממשלה.

מה דעתך על תהליך ההפרטה, שבעצם הממשלה הופכת מזרוע ביצועית, למתבוננת מבחוץ?

אנחנו עדים לתופעה איומה שמפריטים את נכסי הציבור, מפני הממשלה ורוב משרדיה איבדו את היכולת לבצע ולעשות – את "הביצועיזם". ואז הם צריכים חברות זרות או פרטיות שינהלו את השירותים הללו, שרק עושות כסף על חשבון העסק הזה. הממשלה עומדת בחוסר אונים. ומצב אנומלי זה גם נובע מחוסר ידע איך לפעול, ובו בזמן זו גם סוג של נכות ואי רצון לקחת אחריות על נושא מסוים, לבצע אותו ולתת עליו את הדין.

האם לדעתך חוסר הביצוע מתרחש גם בצבא?

כן, אפילו בצה"ל יש חוסר ביצוע בפועל. יש מרחק בין מטרה לבין השגתה – דברים שלא יאומנו, שלא חשבנו שהם יכולים לקרות. המדינה הזו חייבת תיקון ובשביל זה היא צריכה לגייס את הטובים באנשיה בכל תחום. כי אין לנו מדינה אחרת. ואין לנו בית לאומי אחר. והסכנות המרחפות על ראשנו הולכות וגוברות ומדירות שינה מעינינו.

אתה מתכוון בוודאי לאחמינג'אד וההצהרות שלו.

ההכרזות של אחימינג'אד בכל שבוע בעד מחיקת ישראל והיישוב הציוני מחזירה אותי לפחדים של ילדות בבגדד מהשליט, מהמוסלמים, מהפְרעות, מסכנת הפגיעה בנו. הסכנות לבית השלישי הולכות וגוברות ויש איזה שהיא תחושה של אוזלת יד וזה לא נובע מתוך חוסר יכולות, ההפך – ישראל, כחברת מהגרים, נבנתה כמדינה לתפארת עם הישגים בשמיים בכל תחום.

מהו הגורל של מדינת ישראל בעצם היותה במזרח התיכון?

הגורל רודף את היהודים, עוד מיצחק וישמעל. אנו, יהודי ערב, שהיינו מדורי דורות בעיראק התעמתנו עם גורל זה. וגם עכשיו בישראל- אנחנו מתעמתים עם הפלסטינים. כסוג של גורל שרודף אחריך ומעמת אותך כל הזמן עם עצמך עם הזהות שלך עם מי אתה ומה אתה ומה אתה עושה פה. וזה תהליך דו-צדדי.

מה דעתך על הזהות של ישראל והיחס שלה לכיבוש?

ישראל אסור לה שתזוהה בעיני העולם המערבי כקולוניה אמריקאית מערבית. הם [הערבים] שונאים ומתעבים את המערב ומאשימים אותו בכל כישלונותיהם. ולנו אסור להיות מזוהים עד כדי כך איתו. כי אנחנו הופכים להיות בפועל גם נושא שצריך לחסל ולהשמיד אותו. ישראל חייבת במהות להישאר בטופ הטכנולוגי אך היא צריכה לפתוח צוהר לעולם המזרחי והערבי. זה אומר שכל אזרח צריך לדעת את השפה הערבית. זה אומר שכל אזרח צריך להכיר את הספרות והשירה הערבית. עלינו לדעת את הייחוד של העמים האלה, מה פגע בהם בהיסטוריה, שאלת הבושה, הכבוד וההכחשה ושאלות שאני נוגע בהם הרבה פעמים גם בספר "יסמין" וגם בספר "מפריח היונים". ב"יסמין" אני מבקש להראות שני נרטיבים, היהודי –לאחר הניצחון, והפלסטיני לא התבוסה.

 

צילום: גיל ירום

אתה לא יכול לכלוא את הרוח

לפני כמה ימים דו"ח מרכז אדווה מראה שהפערים הולכים וגדלים. אורי קציר מאידך מדגיש את היותך מנהיג משום שאינך נושא את שאלת הדיכוי בהוויתך. כיצד אתה מתמודד עם הסתירה הזו?

קודם כל שאלת הפערים הינה שאלה מעמדית והיא בין היתר פונקציה של השכלה ומקום מגורים. היא איננה עדתית. יש לה פאן עדתי. אך היא איננה עדתית פר סה. נכון, שהפערים לא נסגרים ומתרחבים והפער בין העשירון לעשירון התחתון הוא מהגדולים בעולם והוא אסון ומראה את הפנים המכוערות של החברה הישראלית. יש פה עושר מסמא, בסגנון החיים של פאר מנקר עיניים וזה מחק את הצניעות שהייתה בשנות החמישים.

לערי-פיתוח מסויימות אין בהם מערכות חינוך טובות וזה מתחיל שם. ואני יודע – חייתי שבע שנים במעברה וארבע עשרה שנה בקטמונים. בקטמונים היה בית ספר עממי. והוצאנו את האחיות שלנו מהבית הספר הזה והעברנו אותם למושבה הגרמנית. ורק שם עתידן הובטח.

האם זו רק בעיה של חינוך?

לא. יש פה בעיה של כוח הוראה בחינוך, אך גם בעיה של אפשרויות תעסוקה ומוביליות שלא קיימות בערי פיתוח מסוימות. ומכיוון שרוב תושבי ערי הפיתוח הינם מזרחים אז כמובן שבעיה זו הינה משמעותית. וזה הכישלון הכי גדול של הציונות, שלנו. ואין שבוע שאני לא מתייחס לבעיה בתוכנית הרדיו שלי "לא לימין ולא לשמאל" ביחד עם גאולה כהן. ומהבחינה הזו אני חייל במכון "אדווה" ובכל הארגונים החברתיים שלוחמים את המלחמה הזו.

מה אתה חושב על בתי התמחוי שהתרבו מאז שהניאו-ליברליזם התפשט במחוזותינו?

אני רואה באגודות התמחוי ובארגוני הצדקה למיניהם, שהחליפו את המדינה כאחת הבושות הגדולות ביותר של השלטון במדינת ישראל. השלטון בשנים האחרונות בתהליך מתמשך בשני העשורים האחרונים – חיסלו את מדינת הרווחה בישראל וזה אסון. כי האידיאולוגיה של הציונות, לפחות של תנועת העבודה הייתה לבנות חברה שיוויונית וצודקת. ואת הדבר הזה שכחנו מזמן. והדבר הזה מתנקם בנו. ואתה רואה את זה במחזורי הגיוס לצה"ל ואתה רואה את זה באחוז מסיימי הבגרות מקרב המזרחים ואתה רואה את זה בעוד פרמטרים.

מדבריך אני מבין שהייתה מדיניות מכוונת לדיכוי המזרחים.

אני לא חושב שהייתה מדיניות מכוונת, מתוכננת של אבות המדינה לקפח את המזרחים ולהפוך אותם לשואבי מים וחוטבי עצים. לא הייתה מדיניות כזו. אינני מאמין שהיא הייתה. זה נכון, שהחברה הקולטת אותנו הייתה חברה מזרח אירופית ותיקה שקיפחה, היפלתה אותנו שלא ידעה לטפל בנו, זילזלה בתרבות שלנו ופגעה בנו פגיעה קשה. זה הכול נכון ואני כתבתי את זה בספר "מפריח היונים" – דברים קשים ביותר במיוחד שמונים עמודים אחרונים, על תקופת העלייה והמעברות. בספר "תרנגול כפרות" – שרק לפני יומיים דודו אלהרר אומר לי, אחרי שקרא את הספר כמה פעמים – "החברה הישראלית לא עשתה את חשבון הנפש שלה, כי הכול נמצא ב'תרנגול כפרות', כל הפערים והקונפליקטים התרבותיים והחברתיים".

מה דעתך האם קיימת מוביליות בחברה בישראל?

אני טוען שהחברה הישראלית היא חברה מובילית ומאפשרת למי שרוחש השכלה ולמי שיש אמביציה ועובד קשה ולמי שמתעב את תרבות "המגיע לי" – להצליח להגיע לעמדות הכי בכירות.

ואם הייתה בכל זאת סוג של אפלייה?

אתה יודע מה, אפילו אם הייתה היא לא הצליחה. כי אתה לא יכול לכלוא את הרוח. כי אתה לא יכול לכלוא את הכישרון ואמביציה ואנשים שיש להם מה לתרום. יהודי המזרח יכולים בגאון ובגאווה להראות ולהתגאות בכל התרומה שהם תרמו למדינה. ערי הפיתוח הרחיבו את גבולות ההתרחבות של הארץ. דימונה ושדרות היו דגניה וכינרת. ואנחנו היינו צריכים להיות גאים במה שעשינו ולא ללכת בתחושה של קיפוח. תראה לי דוגמא אחת בעולם שיהודים כמו יהודי פרס, עיראק ומרוקו שהגיעו חסרי ובדור אחד הגיעו לאן שהגיעו.

האם הרגשת שאתה צריך להצטיין יותר מהאחרים בחייך?

הרגשתי בחיי שאני צריך להצטיין יותר ולהשקיע יותר כי הייתה דעה כללית כי המזרחים הם ברמות נמוכות. וזה היה קשה – כי כל הזמן היית צריך להוכיח שאתה יותר טוב – על לא עוול בכפך. כן הייתי צריך לעבוד פי שנים, כדי לפלס דרך אפילו לפעמים בכוח.

 פעם דיברו על המזרחים כגשר תרבותי לערבים, אך אלו שהחזיקו בתרבות המזרחית מקרב היהודים הולכים ונעלמים.

החברה הישראלית לא ניצלה את אבותיי וכישוריהם כגשר להבנת העולם הערבי ועד היום המערב כולל מדינת ישראל נכשלים בהבנת העולם הערבי פעם אחר פעם ואין להם את היכולות. הגשר בסיפור האהבה בין נורי לבין יסמין (בספר "יסמין") הפלסטינית, הלאומנית, המשכילה הוא בראש ובראשונה דרך התרבות ודרך קירבת הלשון. כי דרך ההערכה לזולת, אתה יכול להגיע אליו.

 האם ישראל עומדת עם הגב לעולם הערבי?

כן, היהודים בישראל לא מכירים עולם שלם. הקונפליקט משגע אותנו והירי והשהידים – ואנחנו פוסלים ומוחקים את הערכים, ואת היופי שנתן העולם הערבי והאיסלאם להיסטוריה. אנחנו מזלזלים בידע שלהם. וזה גם מה שיצר את חלק מהפגיעה והזלזול ביהודי המזרח. במשך שנים הלכנו עם הרגשה אליטיסטית, ארוגנטית והסתכלות "מלמעלה למטה" על העולם הערבי. וזו גישה לא טובה, שמביאה אסון.

 הדור שנולד בשנות השבעים והלאה כבר לא יודעי את השפה והתרבות הערבית. האם פיספסנו הזדמנות היסטורית להגיע ל"אחר" מתוך השילוב של המזרחיות וערביות?

אני חושב שנכשלנו כישלון חרוץ להנחיל בצדק את השפה והתרבות הערבית. גם הילדים שלי לא יודעים ערבית (יש לי שלושה) והם לא מכירים את העולם הזה. ואלו הם ילדיי ששומעים איתי בחדר את אום כולת'ום וניגנו פעם בלהקה יהודית-ערבית של מנדולינות. ומדוע הם זנחו את התרבות הזו – כי לתרבות הערבית אין ערך בארץ. למה שילד ילמד ערבית כשבעיניו זה נחות. הוא ילמד אנגלית, צרפתית. זה שדר שבא מלמעלה. מחלחל למטה וזה נורא בישראל.

נג'יב מחפוז הישראלי

"קודם כל לכתוב טרילוגיה זה מסע מאוד ארוך. שהרי בשביל רומאן אחד צריך משימה ארוכה מאוד, לרקום את כל החוטים. ובשביל טרילוגיה שנמשכת חמישים שישים שנה אחורה. זה סיפור לא פשוט במיוחד שזה גם נכתב תוך כדי עבודה. כי כל החיים עבדתי."

הספר "מפריח היונים" הזכיר לי מאוד את "בית בקהיר" של הסופר המצרי זוכה פרס הנובל – נג'יב מחפוז. מצאתי כי לא מעט ביקורות אף הצביעו על קשר זה, למשל בעיתון "דר שפיגל" הגרמני, בעיתון השוויצרי "ניו ציריך זייטונג" (Neue Zürcher Zeitung) ובמגזין "אוקטובר" המצרי. האם קראת את הטרילוגיה הזו לפני שכתבת את הטרילוגיה שלך (תנגול כפרות, מפריח היונים ויסמין)?

לא. יום אחד יצאתי עם העיתונאי והמבקר יצחק שור ופרסמתי במאזניים פרק מהספר "מפריח היונים" על רקדנית הבטן. והוא אמר לי: "אלי, אל יגבה ליבך אבל אתה מדבר כמו נג'יב מחפוז". אמרתי לו: "השתגעת". אני קראתי את הטרילוגיה רק אחרי שסיימתי לכתוב את הספר הזה.

במצרים ביקרתי רק בשנת 1993, משום שכל עוד הייתי עסוק ב"מפריח היונים" שפורסם שנה לפני בשנת 1992, לא רציתי להיות בקהיר, או בשום בירה ערבית אחרת. כי זו יכלה הייתה להזכיר לי או להרוס את הגירויים שלי מבגדד, כפי שהיא השתמרה בזיכרוני. כי קהיר הייתה בעלת השפעה עצומה על כל אדם במזרח התיכון.

אז איך בכל זאת אתה מסביר את הקירבה בכתיבה?

תראה אנחנו באנו משם. והעולם האסוציאטיבי, התרבותי, רווי ומשופע במזרח. אנחנו היינו 2700 שנה וכל השורשים שלנו הם שם. הריח, המוזיקה, הסימטאות, הבתים, הנהרות הכל זורם בצורה מאוד מאוד אינטגרלית ממש לתוך מחזור הדם. ולכן מכאן גם אני חושב שהיכולות לכתוב לעולם הערבי.

בספר "יסמין" הייתה הרגשה של התבגרות. כי הגיבור הוא כבר לא נער, אלא הוא אומר, שהוא בעל הבית החדש. והוא מעיז ללכת מעבר לגבולות הלאומיות, הוא מתאהב בפלסטינית. ואפילו הרומאן על שמה.

            נכון מאוד, כותב "ציוני" מושמץ כמוני כותב (חיוך) על ערבייה וקורא על שמה את הרומאן. הספר הוא אכן חתרני. כי שם הספר עצמו הוא אכן בשמה. הגיבורים שלו נושאי דברה של הציונות הם משפחה עיראקית מהקטמונים. ובמובן הזה הוא חתרני כי אותו נער נורי מ"תרנגול כפרות" צומח להיות ישראלי חדש – דרך יסמין הפלסטינית שמגדירה אותו כך. הוא לא המאצ'ו, לא הארוגנט, המתנשא, אלא אדם מהמזרח הזה, בן התרבות הזאת ויחד עם זאת גם בן תרבות המערב בדיוק כמוה. רגל במזרח ורגל במערב. הומניסט שלאט, לאט מבשילה בתוכו התפיסה האידיאולוגית איך פותרים את הסכסוך ואיך משפרים את המצב החברתי בארץ ואת היחסים בין יהודים וערבים וזה הנושא בנאום מכונן שלו בקודש הקודשים של אבות הציונות בקיבוץ שלו. כאשר יסמין מופיעה איתו כיהודייה, כחברתו והיא מעניקה לו תמיכה באותו הערב. ומהבחינה הזו, הסיפור הזה שאני גם בעל-בית של המקום הזה.

האם הספרים שלך משפיעים על המציאות?

כן, "תרנגול כפרות" מכר כמאתיים אלף עותקים, נלמד בבית ספר, הוסרט לסרט ועובד להצגה. ועובדות אלו השפיעה על יחסי העדות בארץ.  הספר נתן לנו תחושת כבוד. אחרי פרסום הספר "מפריח היונים" גם הייתה תופעה דומה. שמעון פרס אומר לי שהוא רצה להיות עיראקי, שהנכד שלו רוצה להיות מזרחי אחרי שהוא קרא את "מפריח היונים". משה שחל אמר לי, ששואלים אותי מי אני – אני מצביע על הספר "מפריח היונים" – זו תעודת הזהות שלי – משם באתי.

אתה עובד על משהו חדש?

כן, אני עובד על רומאן חדש שמתרחש בארץ, שונה מכל מה שכתבתי ונחכה ונראה מה ייצא איתו. אני בעיצומה של כתיבה וליבי וכל ראשי שם.

 מה דעתך על ברק?

מלחמת לבנון פגעה קשות מאוד בכוח הרתעה של ישראל בקרב מדינות ערב ויש לה השפעה על המתרחש על הפלסטינים ועל ישראל. ואני חושב שבעת הזאת. החזרת כוח ההרתעה של ישראל והנהגת הצבא לשינויים קרדינאליים כולל שינוי תורת הלחימה והאימונים והדגשים בחלוקת גייסות וכד' – חייבת אישיות ביטחונית  ממעלה ראשונה. האיש המתאים ביותר הוא אהוד ברק. זה לא מעניין האם האיש השתנה או לא השתנה אנחנו לא משתנים בגיל 65 ואנחנו לא בוחרים מלכת יופי או "מלך ההתנהגות היפה עם בני האדם", אנחנו בוחרים שר ביטחון ואיש מקצוע שיעשה את העבודה הדרושה שהיא חיונית לנו כי ללא ביטחון לא  יהיה לנו כלום. וזה השיקול המרכזי.

איפה עמדת בבחירות הקודמות במפלגה?
תמכתי בבחירות קודמות בעמיר פרץ כי הדגל החברתי היא זה גם שהנפתי גם לפני ארבע שנים. ולצערי הרב, למרות הקרדיאנליות של המאבק החברתי., אני לא מבין מדוע הוא בחר בשר ביטחון. למרות האזהרות ששידו לו מיטב חבריו שלא ייקח את התיק. והנה מפלגת העבודה בממשלה הזו לא הניפה את הדגל החברתי ואף הסתבכה עם המלחמה. וזה לא אומר שזה סוף דרכו של עמיר פרץ, אבל העת הזו דורשת אדם אחר וזה צריך להיות השיקול המרכזי.

 

דיוקנאות

 

לפני שנים רבות עשיתי שורה של ראיונות עם נשים ואנשים מרתקים, קחו הצצה בפגישות הללו, שלימדו אותי רבות על מנהיגים ומנהיגות: