רוני סומק, אמירה הס ועמיר לב כותבים בעקבות "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

בזמנו חשבתי להוציא את הספר החדש, דרך הדסטארט. אבל דברים בסוף הסתדרו מעצמם. יחד עם זאת שלחתי את הספר לכמה יוצרים שאני מעריך ולקבל את רשמיהם מהספר: המשוררת אמירה הס, המשורר רוני סומק והיוצר עמיר לב.

נתחיל כמובן עם זוכה הטרי של פרס אריק איינשטין, המשורר רוני סומק:

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, תופס את השפה בצווארה ומכריח אותה לדבר בשפה שאין בה מלים מצוחצחות.
"העברית", כתבה יונה וולך, "היא אשה מתרחצת". מתי בשיריו מגיש לאותה אשה מגבת שנארגה מחוטי תיל.
השירים בספר החזק הזה מהשפלת העיניים מול העיר חאלב שגופה נוקב בכדורי המלחמה בסוריה ועד בדיקה מחודשת של מפלס הגעגועים של מי שכותב שירים בדיו ברלינאית על נייר ישראלי כל כך.
אני מחכה מאד להריח את ריח הדפוס של הספר הזה.

המשוררת אמירה הס על הספר:

זהו ספר מרגש של משורר שהמילה היא הבית שלו, ואתה הוא הנודד בעולם שבו הוא נבנה, ושהוא יסוד לקיומו. הוא מגיע עד גרמניה, הארץ שחיסלה את עמו בכבשנים, וזו הופכת לארצו. הנפש חוזרת לחיות בתוך ניכר, להשיב את האבדה, והאבדה היא אוסף אותיות שמקיימות את הנפש, המחפשת להיאחז בארצי. שם בגרמניה המילים עושות דין וחשבון לגורל היהודי שנותר ״ בלי רגליים, ידיים, / בלי פה." [ללא כותרת, כחלק מהמחזור "עברית מחוץ לעורקיה המתוקים"].

הוא המהגר אל ארץ ההרגה לדבר בשפה גרמנית שאינה שפתו. ושואל שאלות מבלי לקבל תשובה, כי מה שבוער בקרבו בבטנו הוא ״ ספר תורה בוער ולא אוכל לי״. בארץ גרמניה יש לו שאלה שחוזרת על עצמה והוא נותן לעצמו את התשובה התהומית. ״איש בין יודן.. ובתוכי ספר התורה בוער״ [מתוך השיר "איש שרייבה היבראיש"]. והבערה הזו מכלה את היהודי עד שהוא נשרף בכבשנים, ואין זה משנה אם הוא בא מן המזרח. תחילה היה בארץ ההגירה ישראל, שצריכה הייתה לשמש לו מולדת, אבל הייתה לו לאם חורגת. גרמניה במעשיה הצליחה גם לעשות בתוך ארצו סלקציה בין יהודי ליהודי.

בשיר "עברית מחוץ לעורקיה המתוקים", עובר בתוך הקורא מצב של קסם. הוא צופה בתקווה וברגע ההבראות של המהגר המחפש את עצמו. המהגר עזב את ארצו כי נעזב ממנה, מגיע אל הדבש והתקווה שהיא עצמו ומוצאו, וכל זאת בתוך הניכר של גרמניה, והוא הולך והולך ומקבל צורה של דמות בתוך השלג ומגפיה שחורים. איזו סמליות, אדם בתוך השלג הלבן נועל מגפים המזכירים את מגפי הקלגסים. הוא צומח בתוך השלג איזו דמות הזויה. כל המהגרים באו לרדות דבש במקום הזה שהשמיד וכבש כל חלקה של אנושיות. עד מה עצומה התקווה. אדם מחפש תיקון בתוך ארץ שהעלתה את חייו בכבשן הזמן. ואין לו מקום אחר חוץ מהמילים שכובשות אותו ואת הקורא.

בקצור, אני לא מבקרת ספרותית, אני משוררת שנכבשה במילות הספר הזה של מתי שמואלוף. כל ההיסטוריה של היהודי הנודד גלומה בו. יש בו שירים רב גוניים בנושאים שונים, אבל עיקר התרשמותי היא חוט הנשמה המיוסר שעובר היהודי המהגר אל תוך ההגירות ומחפש תשובה. זהו ספר חזק שהותיר בי רושם ורטט בגוף ומעורר בי שאלות, שאין להן תשובה. רק ריבון העולם יודע את סוד תהייתנו.

היוצר עמיר לב

אני קורא שוב את השירים בספר השירה החדש שלו "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים". קראתי מהתחלה לסוף (איך שמתי התכוון שניקרא). אחר כך קראתי מהסוף להתחלה, שזה סיפור אחר. ואז חזרתי אל כמה מהשירים שרציתי לקרוא שוב. השירים חזקים, מתי קרוב לעצמו וככה גם אני מרגיש כשאני בשירים. מרגיש גולה כמוהו, בלי לחיות בברלין. חושב על הרגעים של חברי ושלי, שילוו אותנו עד הסוף, כמו הקינה של ניק קייב, שמתי שמע ונצרב. אני יודע שמוסיקה נשמעת אחרת, כשהיא יוצאת מטייפ דאבל קסאט, שעומד על שולחן בקריות. אחר כך אני מצלם לי כמה שירים, שיהיו איתי בטלפון. מה עוד בן אדם יכול לבקש, אני חושב לעצמי, לקרוא שירים ולשכוח לשנייה את הכול, או להיזכר במה ששכחת. ספר מקסים מתי.

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ספר השירה השישי שלי עכשיו במכירה מוקדמת, באתר הוצאת פרדס.

 

עוד על הספר:

"שלא אשאר כבוי ככה"

צילום נפלא של ספיר הוברמן מתוך סדנת האמן של עמיר לב בברלין
צילום נפלא של ספיר הוברמן מתוך סדנת האמן של עמיר לב בברלין

הטור התפרסם לראשונה ב"תרבות וספרות" – הארץ, בגירסא מקוצרת

כל שיר נושא בתוכו זיכרון. השירים המשמעותיים בחיי מכילים בתוכם זיכרונות. אני זוכר למעשה איך שמעתי בפעם הראשונה את הפזמון "מכיוון ההר הכל רגיל / אוקטובר הטוב עומד להתחיל" של עמיר לב, כשנסעתי במכונית של הוריי, אל מול הקניון של חיפה, בואכה העלייה של כביש פרויד. והתחלתי לבכות. כל הסכסוך המזויין הזה קרע לי את הלב. לא יכולתי לשאת אותו על גבי, במיוחד כחיפאי שראה את משטר ההפרדה בעיר הולדתו.

והנה אני מוצא את עצמי יושב עם עמיר לב בבר של ה"סודבלוק" מתחת לתחנת רכבת התחתית של "קוטבוסר טור". אנחנו יושבים ואני מספר לו על החוויה הזאתי. הוא מתלהב. מבקש ממני שאשאל את השאלות על השירים שלו. אני עונה בספונטניות "אין בעיה". כי בתוכי יש לי מיליון שאלות על כל שיריו, אבל אני עושה מאמץ להסתיר את המעריץ ולהיתלות במשורר שבתוכי. אותו משורר שיתפרץ ברעב כשעמיר לב יזמין אותי לקרוא שניים משיריי מתחת לבר ה"גולדאפל" בשכונת פראנצלאור ברג.

X6OQd0m_

אנחנו מגיעים לבר, יורדים ועושים סאונדצ'ק עם עילאיי צ'סטר, הצ'לנית שתלווה את עמיר בשלושה שירים. הקהל מתחיל להכנס. רובם ישראלים, גרמנים דוברי עברית ואיטלקיה אחת. עמיר פותח את הערב ואפשר לשמוע את המים של העברית שעוברים מתוך הגיטרה והגרון שלו ישר אל תוך האוזניים של הצמאים לזכרונות שהשירים מעלים בתוכו. הוא מזמין אותי, אני שואל אותו איך הגיע לכתוב על ויקי קנפו, בשיר קורע הלב של "כביש 1". הוספתי, "אתה יודע עמיר, אתה הראשון שכתב על ויקי קנפו ברוק הישראלי, וגם על ישראל טוויטו …" ובעצם בתוך תוכי ידעתי שאוכל לכתוב ספר שלם על הדיסק "הכול לכאן" והמהפכה שלו, במיוחד בכתיבה ובתיאור של כל כך הרבה קונפליקטים קשים בישראל/פלסטין.

עמיר מוסר לי ד"ש חם מסמי שלום שיטרית. הוא הקדיש לסמי שיר בדיסק האחרון שלו "נוגע בדרכון" :

"גדלתי על סיפורים גיבורים ושמות / אודי מהפלמ"ח נפל על הגדרות / וביד מרדכי לא יכלו כבר לעמוד / אני לא זוכר דיבור על אלא מאשדוד…"

והלב מתחמם לשמוע על כל החברים, מילים נושאות געגועים. אני אומר לעמיר, "געגועים הם הנשק הכי חזק, שרוב הצבאות בעולם לא הבינו, לא צריך אטום, כימי וביולוגי" הוא מהנהן להסכמה. אחרי ההופעה אנחנו הולכים עם עוד מוזיקאי אגדי למסעדה רוסית.

חלום הרוקנרול שלי מסתיים אחרי ההופעה השנייה של עמיר לב. ההופעה הראשונה הייתה סדנת אמן, ההופעה השנייה היתה של רוק נטו. ובבוקר למחרת ריקנות מגיעה. הנגיעה של הקרובה של המילים והזכרונות מתפוגגת ואתה נזכר אלפי קילומטרים בינך לבינו. אתה חוזר לאינטרנט ומפעיל את הבנקמפ בלופ. המוזיקה כאילו מרגיעה את הבכי. בשום מקום אין בית חוץ מהאותיות.

ואיך להאמין שאת השיר על "מרסי" הוא כתב דווקא בישראל, לאחר שיחה עם ברי סחרוף. כל השנים האלו חשבתי שהוא נסע עם הרוקיסטים ותפס את הפחד מהמוות במילים היפות:

"השמש יצאה על הבית הלבן הוא רואה אותם נכנסים / מעילי עור שחורים / כולם חברים טובים / על ספסל אחד יושבים צמודים באמצע החצר נראה שהם צוחקים יותר חזק כל פעם שאמבולנס עובר"

ופתאום אני מבין שכל שאלת ההגירה שנוגעת בדרכון (כמו שמו של האלבום האחרון של עמיר לב) היא שאלת ההגירה מגן עדן, מהנצח אל חיינו כבני תמותה בחלד. והכי חשוב:

"שלא אשאר כבוי ככה / שלא אשאר כבוי ככה" (מתוך השיר "כבוי" של עמיר לב).

שבת שלום!

8Hz9WjRxהטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

ראיתי אותך בשוק של רמלה לוד: על הכתיבה של עמיר לב, לקראת הופעתינו המשותפת בברלין

Screenshot 2015-02-16 12.26.20

בשבילי האלבום "הכול כאן" הוא אלבום מופת. האלבום היחיד שמתקרב אליו, הוא של אהוד בנאי והפליטים. באלבום אני מוצא את כל הקונפליקטים אך מבלי להפוך אותם לפקלטים של בחירות. אני יכול לכתוב ספר שלם על האלבום, מרוב ששמעתי אותו. אך בוא נתעכב על השיר הנפלא על ויקי כנפו ופועלה וכאביה ומתוך אמפטיה גמורה אליה.

תביטו במילים האלו, ותגידו לי מכל רבי המכר, צלילי גלי צהל וכדומה מי שר ככה על שוק רמלה לוד, על ויקי כנפו וכואב את בנה שהתאבד, כמו גם מזכיר את מחאתה – כחלק ממחאת החד ההוריות שמצבן הולך ומדרדר גם בימינו. תשימו לב לפרטים הקטנים (מי מזכיר את שוק רמלה לוד בשיריו?) המקום העבודה של האישה המזרחית בפריפריה, אך מבלי להפוך אותה לאובייקט. וכיצד הוא זוכר את המקום הסימבולי שלה בתרבות ובמחאה. וכל האהבה שלו אליה.

מאסטרפיס. גאה להופיע איתו בשבת הקרובה!!!!

כביש 1
מילים ולחן: Amir Lev / עמיר לב

ראיתי אותך בשוק של רמלה לוד
מסתכלת על בגדים שאי אפשר למדוד
הכרתי אותך מייד מכל העיתונים
התמונה שלך בגן בירושלים, בין האוהלים
חזרת כמו שהלכת לאותו משרד
אקונומיקה בלי כפפות והמגב בצד
התנועות המוכרות מים עם הדלי
לסחוט לשלוח ולמשוך
עד שיהיה נקי

ואני יודע שבבית הוא מביט עליך מהקיר
מאושר, לקח מקום ראשון במאה מטר לבנים
היית נותנת הכל שוב לשכב דואגת לחכות שהוא יחזור
לקום אחרי שהוא נרדם לכבות לו את האור

את לא הולכת ליוגה כשכואב הגב
לא מתחזקת עם ימימה וכל שהולך עכשיו
עומדת זקופה כל כך יפה
בשוק של רמלה לוד מול חליפות לחורף
שאי אפשר למדוד

ואני יודע שבבית הוא מביט עליך מהקיר
מאושר, לקח מקום ראשון במאה מטר לבנים
היית נותנת הכל שוב לשכב דואגת לחכות שהוא יחזור
לקום אחרי שהוא נרדם לכבות לו את האור

ראית אותך בשוק של רמלה לוד
מסתכלת על בגדים שאי אפשר למדוד

מגדלים ילדים, בכדי שימותו לשווא

(טור שלא פורסם ונגנז) מסכנים החיילים האלו סרן יוחאי קלנגל וסמל דור חיים ניני ששילמו את המחיר של הפוליטיקה הישראלית החסרת תכלית. הרי היה ברור שאם מתנקשים בבכירי חיזבאללה ואיראן לא יישארו האחרונים חייבים. אז מה השגנו בתרבות החיסולים. שומדבר. רק חזרה על שורה של אסונות שאין מי שסופר אותם, צער שאין לו היסטוריה, כללים או נשמה.
אימותיהם, שכל השנים האכילו, דאגו, ליוו, בכו ביום אחד הכול נגמר בגלל הזכרים האלו והפוליטיקה המזויינת שלהם. האבל של האימהות לעולם לא יסתיים והפוליטיקאים ימשיכו הלאה, להתנהג כאילו הכול בסדר. אבל למשפחות האלו הלכו הילדים ולא יחזרו לעולם. ייתלו על הקיר במסגרת אבן וצער שאין לו סוף. האם יש מבוגרת או מבוגר אחראי בחברה הישראלית. נראה שלא. ראש הממשלה יכול להמשיך להתהדר בשם של אדון ביטחון, אבל אין שום ניצחון, הרתעה או זר של מנצחים שאפשר לשים על הצוואר של החיילים, הגנרלים והצבא. אנו בתקופה שכולם מדברים על נרטיבים, הנרטיב היהודי, הנרטיב המזרחי, הנרטיב ההומו-לסבי, אבל אין באמת הנרטיב של המתים. הם נאגרים בתוך הקברים. בתי הקברות הולכים ומתמלאים. בשם נביאי פרשני הביטחון, בשם הזיקפה הלאומית, כולם עוברים למקלטים ובוחרים בביריון של השכונה, כשהשכונה עצמה מתמלאת רק בתוך עוד ועוד אויבים שיודעים להחזיר. יש תגובה לכל מעשה. ויש מחיר לכל פעולה. לא יכתבו, לא יזכרו, לא ידברו על הנרטיב של המתים, הפצועים, הלומי הקרב, אלו שכל חייהם יהיו סגורים בתוך חרדות. אלו שלא יידעו אך לחזור לחברה הישראלית. יהיו כלואים כל חייהם בין קירות של אבן, זיכרון שקפא ואי אפשר להפשירו גם בשום אהבה. האהבה היא זאת שלא תתן לתודה לצאת החוצה ולהוריד את המשטר שהרג לה את בנה. היא תהפוך לנוסטלגיה ותמיד ייזכרו באהבה בחיילים. ואיפה בית המשפט, ואיפה הצדק החברתי, ומי ישלם עובר החיים שנגדעו בפקודה אחת, במיטבחון סודי, במועצה של ביטחון לאומי. כן, הכול בסדר אדון שר הביטחון, הילד שלך חזר מהגן, הוא חזר בריא ושלם מהגן, מבית הספר, מהצבא. אבל ילדים של משפחה שלא בשלטון, שיושבת מכונסת באיזה בית, הופכים ריקים, אפורים ונוראיים. ואין קשר בין שר הביטחון, ראש ממשלה והעם שבחר בהם לביניהם. אולי יבקרו בהלוויה, אולי יבואו פעם בשנה, אולי ישלחו איזה דואר, קצבה, אבל מה נעשה עם סרט האימה, שלא נגמר, ואינסוף להקרנה.  
ההסבר לחזרה לשיגרה של השיחכה, נמצא בשיר "בלפור 7" של היוצר עמיר לב: "ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים / גיהינום עכשיו בג'נין הריח המסריח שזורם ברחובות / הגעגועים למתים, המרפסות השבורות / החיילים המפחידים שיכולים לעשות הכל / השמאלנים שרושמים את הדו"חות / הילדים של עזה והילדים של שדרות." הבעיה מתחילה בכיבוש, שלימד את הישראלים לגדל את ילדיהם עם עור עבה, לשים בפייסבוק סטטוס שמח כשהם מתגייסים, אבל מה שמח לתת לצבא את הילדים שגידלת בכל החיים, ולאבד אותם. ולצבא יש מחיר קבוע של מתאבדים, של פליטות כדור, עריפות ראש, בידי הצריח של הטנקים. מכיר את כל אלו. גם על אלו לא ידברו.
אז בוא נחזור לערוצים, שיקראו להכנס להם, לשמור על ההרתעה בכל מחיר, לעולם לא תראה אימא שתצרח, מבלי שתוכל לעצור, תוציא את כל הזעם, הכאב שנמצא בתוך טקסי האבלות. אז בוא נניח אבן על הקברים שעשויים מאבן, כי ליבנו אבן, כמו הגנרלים שלנו שעשויים מאבן.

עמיר לב לראשונה בברלין

10407780_810115422357938_6185901313262154089_nחצי שנה לפני פרוץ המחאה החברתית של יולי 2011, הופעתי עם עמיר לב בערב מיוחד על "שירת מחאה" בבית אביחי בירושלים. והיה לנו חיבור חזק והוא ניגן לשלושה שירים שהקראתי. חצי שנה אחרי מצאתי את עצמי חוסם כביש מול בית אביחי עם פעילות המעברה. כך היסטוריה מתחילה בתרבות ומסתיימת בפעולה ישירה לשינוי המשטר. העניינים מתגלגלים ועכשיו אני בשהות זמנית בברלין, ושמח להתארח עם עמיר בהופעה מיוחדת שלו בעיר

* צפו בשיתוף הפעולה שלנו בבית אביחי

אביב העמים הערביים

Protest in front of City of David, Silwan, East Jerusalem 22.04.2011  Photo by: Silan Dallal/Actiestills.org
Protest in front of City of David, Silwan, East Jerusalem 22.04.2011 Photo by: Silan Dallal/Actiestills.org מחאה של סולידריות שייח ג'ארח אל מול הדיכוי המתמשך והממסדי של תושבי שכונת סילוואן במזרח ירושלים.

טוב לאחרונה אני מרגיש שאני לא תורם מספיק ל"המבוקש מס' 2" אבל התרומה האחרונה שקיבלתי מתורם אנונימי לקרן הזמן השמואלופי מחייבת אותי לתרום לרשת את סיכום חודש ניסן (כל פעם שתתרמו אוכל לכתוב יותר). המשך קריאת הפוסט "אביב העמים הערביים"

לב שירת המחאה

עמיר לב מאור גדול
עמיר לב מאור גדול

לכל אחד ואחת יש חלומות שהיו רוצים להגשים. החלומות נפתחים ונסגרים כפרחים ובחלומותינו אנו מגשימים אותם ובמציאות אנו נאחזים בעננים. המשך קריאת הפוסט "לב שירת המחאה"