אושרה אלפסי ועמיר סגל על ספר השירה "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

הנה הדברים המתוקים שנשאו ד"ר אושרה אלפסי ועמיר סגל בהשקה התל אביבית של ספר השירה השישי שלי "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בקפה שפירא.

אושרה אלפסי. צילום: יאיר בן חיים

מאהב של שתי יבשות | אושרה אלפסי

אפתח בציטוט מעבודת הדוקטוראט שלי על הקול המזרחי בשירה העברית עבודה בה לקח מתי חלק פעיל לא רק כנחקר וכמשורר שסימל עבורי את "האפשרות השלישית לשירה" אלא גם כחבר, מבקר, מפרגן ומעורר השראה.: "התהליך שעבר שמואלוף משקף את התמורות שעבר הקול המזרחי בשירה העברית בעשור האחרון. נדמה שהקול המזרחי נעשה חד יותר וברור יותר ככל שזהותו המזרחית של היוצר נעשית בהירה, וזיקתו אליה היא יסוד מכונן בכתיבתו. אפשר לומר שהקול המזרחי עובר תהליך של פוליטיזציה חברתית, המורכב מעיצוב זהות מתוך עיסוק בפעילות חברתית ופוליטית בתחום המזרחיות."

לאורך התהליך התעסקנו שוב ושוב עם הגדרות ועם הגדרות, והקשר בין דורנו לשירה, איך היטבת לומר מתי : "הָאִמָּא הוֹפֶכֶת לְסַבְתָּא, שֶהוֹפֶכֶת לִנְשָמָה, שֶהוֹפֶכֶת לִמְשוֹרֶרֶת, שֶהוֹפֶכֶת לְ/ כָל מַה שֶּלֹא נִתָּן אַף פַּעַם בַּשִירָה" השיר נולד כתינוק, המקשר בין הדורות, אך לא בסדר כרונולוגי אלא בסדר מהופך, הילד חוזר אל שורשיו באמצעות אמו שהופכת לדור הקודם שהופך לנשמה, לרוח לשיר. בחיבור לעבר נגלה מקור היצירה, כזה שלא ניתן מעולם בשירה. כבר ב"מגמד הצלקות" ראינו ש: "אֶת שַׂק הַזִּכְרוֹנוֹת אֲנִי לֹא בּוֹחֵר לִסְחֹב עַל גַּבִּי בְּרֶגַע זֶה אוֹ אַחֵר,/ וּבִמְקוֹם זֶה הַזִּכְרוֹנוֹת רוֹכְבִים עָלַי…" ושוב נדדנו להגדרות ושוב הסחרור בין מה אני בוחר ומה בוחר אותי.
זה מצחיק מתי ואני בני אותו שנתון והוא לימד אותי כל כך הרבה ופתח לי דלתות למקומות ששינו את כיוון עבודתי חידדו אותו והעשירו אותה.

ובאמת שהיה ניסיון אמיתי לייצר אסטטיקה מזרחית, ובאמת בשלב מסויים שאלתי את עצמי:

"מַדּוּעַ בְּרָכָה סֶרִי וַחֲבִיבָה פְּדָיָה לֹא נִפְגָּשוֹת
בְּעֶדְנָה אֶל מוּל תֵּבָה סְתוּמָה
מַדּוּעַ שֶנְהָב-שִטְרִית-שוֹחַט לֹא נִכְנָסִים לְחֻפַּת
שִירַת הַמִזְרָחִיוּת הַפְּזוּרָה עַל
רִצְפַּת הַדִּכּוּי כְּמוֹ כּוֹס שְבוּרָה
שֶכָּל חֲלָקֶיהָ נוֹצְצִים…"

ואכן, כל חלקיה של השירה הזו נוצצים הם, ואכן, אתה מתי ובזכותך גם רבים מאיתנו לא נגלגל

"אֶת רִקְמַת גַּעְגּוּעַינו הַקְּרוּעָה
ולא נקפל בְּאִי סֵדֶר – חֲזָרָה לַאֲרוֹנוֹת
הַזְּמַן."

כפי שהאב עושה עם השטיח שלו בשירך. אנחנו במקום אחר "אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִפְחָה שֶל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק/ קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶל/ אֶפְשָרוּת שְלִישִית לְשִירָה" ואנחנו נמשיך לשאול לשאול בעברית מה עושות האיילות כשהן מדוכאות.

המשחק של מתי עם השפה תמיד מרגש אותי. הוא וירטואוז בלולינות המילים, הוא רב עם השםה, הוא כועס עליה, הוא עושה איתה אהבה ולפעמים מזיין אותה, יחסי האהבה שנאה שלו עם העברית מגדירה מחדש את המושג ריאליזציה של מטאפורה.

 תמיד חשתי שהצלקות של התרבות האירופוצנטירית שנכנסו לדמנו כדור שני אכן גומדו במגמד הצלקות, אך הפכו לאות צורב על צווארנו, במהלך החיפוש בין שמואלוף לבין חזז , ושם כבר ניתן למצוא ניצנים לתשובה לשאלה למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים. מבחינתי היה זה ברור שהעומק הבא יהיה צלילה לתוך איבריה הפנימיים של השירה והעברית שהרי לא ניתן לחיות מחוצה לה ואכן איש יקר הפכת למאהב של שתי יבשות ולכאורה נפרדת מכל האותיות אך הן נותרו על פינו בתפילה.

בהצלחה מתי. אוהבת אותך.

ד"ר אושרה אלפסי היא מנהלת בית ספר, וחברה בוועדת ביטון

 

עמיר סגל. צילום: יאיר בן חיים

 

מתוך הייאוש צומחת שירה | עמיר סגל

בדרך כלל כשאני מדבר אני מכין נקודות ולא נאום מוכן מראש, כך נהגתי גם בהשקת הספר 'עברית מחוץ לאיבריה המתוקים' של מתי שמואלוף, וכאן אני עושה ניסיון לשחזר את הדברים שאמרתי בערב ההשקה בקפה שפירא בתל אביב.

שלום לכולם וכולן, שמח להיות כאן הערב, ללוות את השקת ספר השירים החדש של מתי. לאחר ספר השירים הקודם, מתי אמר כי זה ספר השירים האחרון שלו. בביקורת שכתבתי אז על הספר כתבתי כי לא ייתכן שזה יהיה ספר השירים האחרון – ואני שמח לראות את הספר הנוכחי.

לפני איזה זמן שוחחתי עם מתי, על פרויקט עליו חשבתי מספר שנים – לכתוב על שירת המחאה בישראל [כאן, כאן, כאן וכאן]. ספרים ומאמרים שקראתי באותו הזמן הראו לי את הקושי, אבל בעיקר, היובש, שבלכתוב ספר אקדמי. אבל מתי אמר לי "פשוט תכתוב" האקדמיה תבוא אחריך – ונתן לי דוגמאות לעבודות שלו משך השנים, שאכן גררו את התודעה האקדמית, אך גם הציבורית, אחרי עשייתו.

בתוך הפרויקט הזה, שכמה מפרקיו כבר פורסמו בכמה במות, ראיתי מהלך בתוך השירה העברית של השנים האחרונות, שהשירה של מתי מייצגת היטב – כולל הספר הנוכחי. מחיפוש זהות אישי, אל מחאה והצגת אלטרנטיבה פוליטית ואפילו אפיסטמית לקיים ואל אכזבה שמגיעה בעת הזו להיות ייאוש. לא סתם מתי היה אחד הפעילים המרכזיים באקטיביזם של השירה בעשור וחצי האחרונים, ולכן יש משמעות פואטית, חברתית ותרבותית לספר הזה ובאופן סמלי משהו, גם לבחירות האישיות של מתי בחייו.

האווירה כאן נעימה, ולכן צר לי שאני הולך לדבר על הייאוש. אבל זה בדיוק מה שאעשה, כי זו תמה כל כך נוכחת בספר. הייאוש קיים בספרו של מתי בשירים מסוימים. יותר מכך ייאוש המתבטא בטון הכללי של הספר ועומד בניגוד למחאתיות המתפרצת של ספריו הקודמים. בין השאר הייאוש מתבטא בהרבה שירים שנכתבו בזמן עבר, על דברים שהיו וחבל שנעלמו, על דברים שהיו וחבל שהיו ובעיקר על הווה הנמצא בצלו של עבר שנגמר.

הייאוש הוא פוליטי ואישי ובמובן הזה הספר הזה תופס בצורה טובה מאד את רוח הזמן – רוח של ייאוש גדול. ייאוש שמתבטא בכך שהיום בישראל קשה עד בלתי אפשרי לדמיין את תמונת העתיד. זו רוח הזמן בישראל, גם רוח הזמן בעולם בכלל, אבל בישראל יש לה מובן חד, ברור וממשי מאד. פוליטי כהוויה ופוליטי באופן מעשי. הייאוש הוא של ימין ושמאל, אבל גדול יותר בשמאל. הקושי לייצר תקווה שמעוגנת בתמונה שאפשר לדמיין של עתיד מועדף. אפילו וויכוח עמוק וסוער על העתיד ולא מתקיים. הנה, בדרך לכאן עברתי על הדברים שאומר כאן ושמעתי ברדיו על אבי גבאי, שכיו"ר מפלגת העבודה מכריז שלא יפנה התנחלויות.

את הייאוש הזה הצליח מתי לתאר דווקא מברלין. גם משום שהבחירה לעזוב את ישראל היא חלק ממציאות הייאוש. לא שלעזוב את ישראל הוא בהכרח תוצר של אכזבה מישראל – אבל במקרה של משורר ואקטיביסט שנאבק על הדרך שבה המדינה הזו והחברה הזו מתנהלת ונראית, קשה שלא לתת משמעות לבחירה לצאת מישראל וגם  לכתוב על כך. העזיבה את ישראל, כמו הבחירה לכתוב שלל שירים בספר הזה בזמן עבר, היא סעיף של הייאוש – הוויתור הסמלי על המאבק לשינוי.

מלבד הייאוש הפוליטי ישנו סוג ייאוש נוסף, הייאוש האישי, הייאוש הקיומי מול החיים המתמשכים  והגיל המתקדם. הייאוש שמגיע בסוף שנות השלושים של החיים ושנות הארבעים. ההבנה הקשה, האיומה שזה כל מה שזה, זה כל מה שיש. אלו החיים עצמם. זה עדין לא הייאוש שעל סף המוות, אבל זו כן ההבנה כי האפשרויות הולכות ונסגרות. כי יש אפשרויות שכבר נסגרו – שאת חלקן רצינו מאד. פתאום אנחנו רואים בצורה ברורה את הדברים שלא היו, ולא יהיו יותר. אפשר לראות זאת בצורה טובה בשיר "והיינו כלבי רוח" המספר על עבר של משוררים המצפים לדברים שחלקם לא התגשמו לבסוף. זה תיאור קולע של מבט אל העבר שהוא שנות העשרים או תחילת שנות השלושים הסוערות.

והיינו כלבי רוח

וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.

 

הייאוש האישי קשור גם הוא לתמונת עתיד שכבר לא מתקיימת – אלא שהתמונה הזו שהייתה פעם גם מתבררת עם תהליך ההתבגרות כשגויה, לא מדויקת, לפעמים שקרית. ובתוך החיים המתמשכים ותהליך ההתבגרות, כולל חוסר השינה של ההורות – ייאוש הולך ומתגבר.

אחד השירים המוצלחים יותר בספר הוא השיר בעל הכותרת הארוכה: "הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס לא תפגוש לעולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע וחורק ב-2 גריבני". השיר בעל מתחיל במילים:

"אֲשֵׁמִים הָיִינוּ

כְּשֶׁגָּנַבְנוּ אֶת הֶעָתִיד,

כְּשֶׁרוֹקַנּוּ אֶת הַתִּקְווֹת,

כְּשֶׁשָּׂרַפְנוּ אֶת הַמִּשְׁאָלוֹת,

כְּשֶׁבָּרַחְנוּ וּמָעַכְנוּ אֶת הַחַלָּשִׁים,

כְּשֶׁאָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ אֶת הָרְוָחִים,

שֶׁבִּלִּינוּ בְּוִילוֹת שֶׁנָּצְצוּ מִזֵּעַת עֲמַלְכֶם,

אוּלַי הָיִינוּ צְרִיכִים לִנְהֹג יוֹתֵר בִּצְנִיעוּת,

אֲבָל דָּהַרְנוּ אֶל עֵבֶר הַשְּׁקִיעָה"

 

בשיר הזה, בשורות האלו ובהמשכו, הכול מתואר בזמן עבר. אבל חשוב לשים לב כי בנוסף יש כאן לקיחת אחריות על חטאים קולקטיביים. מתי, כמו רבים אחרים, לא גר בווילות, לא "אכל ושתה את הרווחים" אבל המעבר הזה ממורד העומד מול ממסד או חברה מושחתת אל מי שלוקח על עצמו את חטאי החברה שהוא חלק ממנה (גם מברלין) הוא מעבר שמעיד על משורר שהתבגר, שבחר לקחת אחריות על המעשים שעושה החברה כולה. איזו הפנמה של הדואליות של היות בחברה החוטאת יחד עם ניסיון מרד, שנידון לכישלון, כפי שעולה בבירור מסופו של השיר. זו לקיחת אחריות שלא יכולה לשנות את מעשיה הרעים של החברה – אלו כבר התרחשו, אלו מתרחשים ולא משנה אם המשורר מורד מול החברה, לוקח אחריות על המעשים או אפילו אם היה בורח ממנה – החטאים ממשיכים.

את השיר הזה אפשר להשוות לשיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" בו המשורר עומד מול החברה הישראלית ודורש ממנה שתהפוך מוסרית יותר. עד אז ההוא עומד במריו, במחדל כתיבת שירי האהבה – כאילו החובה שיש למשורר- לשורר את האהבה, דבר שהוא לא מוכן לעשות. לעומת זאת כאן ועכשיו המשורר, מתי, כבר לא מצפה – החטאים התקיימו ומתקיימים והמחאה כבר לא עובדת. בסוף השיר נכתב:

"וְעָזַבְנוּ אֶת הָעוֹלָם בְּכֶרֶס מְלֵאָה

וְאֵין שׁוֹפֵט וְאֵין בַּיִת לַמִּשְׁפָּט

וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא לֹא נִשְׁפַּטְנוּ,

כִּי לְאַף אֶחָד אֵין עוֹרֵךְ דִּין טוֹב

כְּמוֹ עוֹרֵךְ הַדִּין שֶׁלָּנוּ."

בעוד שירים זמן העבר נוכח ורק לעיתים הוא נוסטלגי – אבל תמיד מלא עצב. בשיר "חלב" שמואלוף מבכה את אבדן שכונות העיר חלב הנחרבת בימים אלו דווקא כמי שהוא צאצא לתושבי העיר; בשיר "בזמן בו הבטנו בכם דרך כוונות הרובה" שוב לוקח המשורר אחריות על מעדי החברה הישראלית שבגיוס לצבא הופכת את בניה לאטומים ואלימים – ושוב בזמן עבר; בשיר "לא היה מעולם" המבט אל העבר טוען כי הנוסטלגיה אל עבר יפה יותר היא שקר, לא הייתה מעולם; גם השיר "משבר" מתחיל במילים "אחרי התרסקות מדינות הלאום" ומשם זה לא הופך אופטימי יותר או נוסטלגי באיזו צורה.

הייתה לי תקווה לסיים בטון חיובי את הדיבור הזה על הייאוש, וכשעברתי על הספר קיוויתי שהשיר האחרון יהיה אופטימי ואוכל לסיים אתו. אבל השיר המסיים הוא "הנה הם באים", ממש לא שיר אופטימי. אגב, מעניין שהשורה "הנה הם באים" היא הפותחת את השיר "ימים של שקט" השמאלצי של ירדן בר-כוכבה ואבי גרייניק שמתחיל במילים: "הנה הם באים ימים של שקט / אחרי הרעש הגדול והנורא / אפשר לנוח קצת על המרפסת / ולאסוף את שברי הסערה".

כך שאפילו חשבתי לסיים בפסקת התודות שנמצאת עמוד אחרי השיר האחרון, והיא באמת משמחת ואופטימית. כפי שלהיות כאן ולהחזיק את הספר הזה משמח. ורק עוד מילה קצרה לסיום – זה ספר קצר, תמציתי – כפי שראוי שספר שירה יהיה. וזה דבר חשוב לזכותו.

ולסיום, השיר "הנה הם באים":

 

"לא יִתְגַּדַּל וְלֹא יִתְקַדַּשׁ שֵׁם מְדִינָתִי, יִשְׂרָאֵל

לֹא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְלֹא יַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ

לֹא יַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וְלֹא יְקָרֵב מְשִׁיחֵהּ

בֶּטַח לֹא בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וְכַנִּרְאֶה שֶׁלֹּא בְּחַיַּי

אוּלַי יְהֵא שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם

וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. אַךְ לֹא בְּיָמֵינוּ.

לֹא יִתְבָּרַךְ וְלֹא יִשְׁתַּבַּח וְלֹא יִתְפָּאֵר וְלֹא יִתְרוֹמֵם

וְלֹא יִתְנַשֵּׂא וְלֹא יִתְהַדֵּר וְלֹא יִתְעַלֶּה וְלֹא יִתְהַלָּל שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

לֹא בְּיָמֵינוּ."

תודה רבה.

 

עמיר סגל הינו משורר וסופר המתגורר בירושלים.

 

עוד על הספר:

האמן ומעצב הספר שחר סריג ואנוכי. צילום: יאיר בן חיים

הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך |עמיר סגל

Screenshot 2016-05-30 09.31.22

הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך |עמיר סגל

העיסוק בשירה המזרחית הוא הבון-טון החדש של השירה העברית. בין תומכים נלהבים ומתנגדים יצריים, כדאי לזכור את הדרך שעשתה שירה מזרחית בעשרות השנים האחרונות. החל מזמן בו בודדים היו המשוררים שהזדהו כמזרחים, ועד היום כשהמשוררים המזרחים הצעירים הם המוכרים יותר לציבור הישראלי.
ארבעה ספרים פורסמו עד כה על שירה מזרחית בשנים האחרונות: כאב השורשים הכפולים של רחלי אברהם איתן (עקד 2008), מה זה להיות אותנטי של יוחאי אופנהיימר (רסלינג 2012), אפשרות שלישית לשירה של קציעה עלון (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011), שושנת המרי השחורה, גם הוא של קציעה עלון (מודן הוצאה לאור והוצאת משרד הביטחון 2014). ובנוסף שני כתבי עת בולטים עסקו בשירה זו, או לכל הפחות נתנו לה במה משמעותית – האחד הוא אפיריון, השני הוא הכיוון מזרח.
הכיוון מזרח הוא כתב העת הבולט והמשמעותי יותר מבין השניים – הן מבחינת התקבלותו הציבורית, הן מבחינת התקבלותו בעולם השירה והספרות והן מבחינת רמת ההשקעה בעריכת הגיליונות ואף בעיצובם. ככתב עת שהחל לצאת בשנת אלפיים, הכיוון מזרח היה חלק מהתפרצות כתבי העת החשובים שהחלו לצאת בתחילת-אמצע העשור הקודם (שהבולטים בהם הם מעין, הו! ומטעם). אלו סימנו את ההתפרצות הגדולה שחלה בעולם השירה הישראלי וכללה גם את פעילות גרילה תרבות וצמיחת אופני שירה חדשים ומחודשים, כמו גם חדירת נושאים חברתיים ופוליטיים אל השירה העברית בצורה משמעותית ורחבה יותר מאי פעם.
הכיוון מזרח הוקם על ידי יצחק גורמזאנו גורן בשנת אלפיים, לאחר שיחה עם רוני סומק בה אמר כי יש צורך בבמה לכותבים מזרחים. באותה עת הבמה היחידה שהייתה שמורה לכותבים מזרחים הייתה כתב העת אפיריון, שהקים ארז ביטון בשנת 1982 ואותו ערך יחד עם אשתו רחל. אפיריון היה עשיה מבורכת של ביטון עד לשנת 2013 בה הפסיק לצאת, אך מעולם לא יצא מהנישה הקטנה והביתית. חשוב לציין, לא משום שהיה מדובר בכתב עת "מזרחי" או של יוצר מזרחי, אלא פשוט משום שישנם לא מעט כתבי עת שתפוצתם מועטה, עריכתם מעט רופפת ועיצובם בסיסי. יש לציין כי התקיימו משך השנים כמה כתבי עת ספרותיים שעניינם תרבות, זהות או מסורת מזרחית – אך אף אחד מהם לא האריך ימים או זכה למקום תרבותי כמו אפיריון וודאי שלא כמו הכיוון מזרח. אפשר למנות ביניהם כמה כתבי עת קהילתיים כמו כתב העת 'אפיקים' שערך יוסף דחוח-הלוי, הביטאון 'נהרדעא' שהוציא מרכז מורשת יהדות בבל, או כתבי העת המוכרים פחות 'הד המזרח' ו'מערכה'.
כך שלמעשה הכיוון מזרח יצא לאור במציאות בה לא הייתה בימה לשיח מזרחי ספרותי ער. זאת כשתפיסה של זהות מזרחית כבר הייתה חלק מהשיח הציבורי תודות לפעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית וחבריה בהם, בין השאר, יצחק גורמזאנו גורן, סמי שלום שטרית, יצחק ספורטא, הנרייט דהאן-כלב או ויקי שירן – כולם היו שותפים, לפחות בפרסום כתביהם, בכתב העת. עמותת בימת קדם, בה פעל גורמזאנו גורן, הפכה למוציא לאור של כתב העת והשם "הכיוון מזרח" נבחר לא רק כדי להראות את היותו בימה לספרות, שירה ותרבות מזרחית – לתפיסתו של גורמזאנו גורן, מעין סוכן תרבותי של תפיסות הקשת הדמוקרטית המזרחית, אלא גם כתפיסה ישראלית של היות חלק מהמזרח התיכון.
את חמשת הגיליונות הראשונים ערכו יצחק גורמזאנו גורן ודורית מקלף, אתה עבד בתיאטרון של עמותת בימת קדם. לאחר מכן עבר גורמזאנו גורן לתפקיד העורך ההראשי ואת הגיליון השישי ערכה קציעה עלון, אליה הצטרפה דליה מרקוביץ' לחמשת הגיליונות שלאחר מכן. את גיליונות 12 עד 15 ערכה בת-שחר גורפינקל-גורמזאנו (בתו של יצחק גורמזאנו גורן) יחד עם מתי שמואלוף. בגיליון 14 של כתב העת שעסק בזהות היברידית הצטרף לעבודת העריכה עומרי הרצוג, והחל מגיליון 16 עזב מתי שמואלוף ועורכי כתב העת היו בת-שחר גופרינקל-גורמזאנו ועומרי הרצוג. מעת לעת הצטרפו עורכים אורחים אל כתב העת, כגילוי נאות משמח, הייתי ביניהם יחד עם שותפי ליצירה באותה עת, שלומי בן-עטר ויחדיו נרתמנו לעריכת גיליון 25 של כתב העת שעסק במוזיקה מזרחית. עד כה יצאו עשרים ושמונה גיליונות של כתב העת, את האחרון שבהם, על תרבות הלאדינו, ערכה ד"ר סוזי גרוס.
כל אחד מגיליונות הכיוון מזרח נגע בנושא אחד. ניתן היה לראות את ההבדל בין העורכים השונים בבחירה במיקוד בנושאים. למשל תחת שרביט העריכה של שמואלוף ובת שחר גורפינקל גורמזאנו בחרו נושאים מהתרבות הפופולרית כמו כדורגל, או יצירות קומיקס וגם נושאים שהזהות המזרחית היא חלק אינטגרלי בהם כמו גיליון על זהות היברידית בישראל (שיצאה כמעט במקביל לאסופה 'תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (הוצאת עם עובד, 2007. עריכה: נפתלי שם-טוב, ניר ברעם ומתי שמואלוף) שעסקה בדיוק בנושא זה) או גיליון שהוקדש כולו ליצירתו של ארז ביטון, כניסיון לכבד את המשורר ביטון כמו גם לרענן את נוכחותו בתודעה הציבורית הישראלית. תחת שרביט העריכה של קציעה עלון ודליה מרקוביץ' נבחר כיוון שכלל עיסוק בפמיניזם המזרחי, כמו למשל בגיליון 11 שנקרא "לקרוא כאישה מזרחית" כמו גם ניסיון להכניס את השיח האומנותי אל תוך השיח המזרחי.
במה חשיבותו של הכיוון מזרח? בכמה היבטים. ראשית, כתב העת שימש במה לשיח ספרותי סביב הזהות המזרחית. כך אפשר ליוצרים שונים לזהות עצמם כיוצרים מזרחים, או לכל הפחות להביע את היבטי זהותם המזרחית גם אם לא הגדירו עצמם כיוצרים מזרחים דווקא. אפשר למנות למשל את המשוררת נוית בראל או המשורר אלי אליהו בין אותם משוררים שאינם השמות הראשונים שעולים על הדעת כשנאמר המושג "שירה מזרחית" אך יכלו לכתוב בדיוק על זהות זו בבימה שאפשר כתב העת.
שנית, קיומה של בימת שיח ספרותי משמעותית, אפשרה את שימורו והעצמתו של שיח הזהות המזרחי כלגיטימי, רצוי אפילו.
מתוך כך, הכיוון מזרח היה נושא לפיד או פורץ דרך שקיומו המתמשך אפשר לרבים לגלות את זהותם המזרחית, לשכלל אותה אך גם לייצר זהות חדשה ובלתי קשורה ישירות אל הכיוון מזרח. כך למשל מתי שמואלוף שהיה מעורב בעריכת כתב העת הוא מהראשונים לזהות את פעילותה של עדי קיסר שהקימה את קבוצת ערספואטיקה.
מצער שדווקא בעת הזו הכיוון מזרח עבר כמה שנות דעיכה בהן כמעט ולא הופק או הופץ, זאת בשל קריסתה של עמותת 'בימת קדם' ששימשה כמו"ל כתב העת. עם זאת, מסתמן כי בעתיד הקרוב יחזור כתב העת לצאת לאור, בעיקר בשל התעקשות מייסדו – יצחק גורמזאנו גורן שממשיך לשמש כעורכו הראשי של כתב העת שעבר לפעול באמצעות עמותת "אחותי – למען נשים בישראל" בניהולה של שולה קשת.
הכיוון מזרח היה כתב עת שהייתה דרישה ליציאתו לאור – בעיקר בקרב הקהילה של קוראי כתב העת והכותבים בו. קהילת האינטלקטואלים שעסקו בנושא הזהות המזרחית. קהילה זו הייתה בדיוק הקבוצה שבמפגשים, שיחות, מאמרים, סיפורים קצרים ושירים (שרבים מהם התפרסמו בכתב העת או באו בו לידי ביטוי) ניסחה את הזהות המזרחית החדשה.
כחלק מניסוח זהות זו נכללו היבטי זהות והיבטי פעילות שהגיעו מפעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית, דרך הקהילה האינטלקטואלית שסביב הכיוון מזרח ואל המשוררים המזרחים הצעירים. בהם הפמיניזם המזרחי, מאבק ילדי תימן החטופים, מאבק הקרקעות המשמעותי שהביא לבג"צ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית וגם, ומעניין ביותר, נטיית המשוררים הללו אל הכיוון הפוליטי השמאלי החל מנטייה אל השמאל המתון (כמו אצל רוני סומק או ארז ביטון) ועד לשמאל רדיקלי למדי ואל תפיסות של שותפות זהות בין המזרחים לערבים והזהות היהודית-ערבית. נטייה זו של המשוררים המזרחים מעניינת בעיקר לאור האמונה העממית (שקיבלה לא מעט אשרורים בשלל סקרים לפני ואחרי מערכות בחירות כלליות) על נטייה ימינה של הציבור המזרחי בישראל, נטייה שאותה ניסה להסביר סמי שלום שטרית: "המזרחי חייב להפגין שנאה פומבית לערבי ולמזרח (נגד עצמו בעצם), ולהחצין סממנים יהודיים ומערביים (מגן דוד על הצוואר והבהרת השיער למשל) כדי לזכות בישראליות שוויונית. זו מעין הוכחת נאמנות לאומית מתמדת שהאשכנזי פטור ממנה." (סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948־2003 (תל אביב: עם עובד, תשס"ד 2004).
בין אם שטרית צודק או טועה בהסבר לנטייה ימינה, העובדה שהמשוררים המזרחים – הצעירים יותר ופחות, הם בעיקר אנשי שמאל נובעת לא מעט מההשפעה האדירה של אינטלקטואלים מזרחים על השירה המזרחית, אינטלקטואלים שעמדותיהם עמדות שמאל שגובשו והוגדרו דרך שלל ארגונים במהלך השנים – כשהעיקרי בהם הוא הקשת המזרחית הדמוקרטית, ומשם חלחלה אל כותבים אלו דרך המקום שהיה הבמה העיקרית, כמעט היחידה, לספרות ושירה מזרחית משך שנים ארוכות – כתב העת הכיוון מזרח.

הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך מאת עמיר סגל, המאמר הופיע לראשונה בעיתון 77, גיליון 387, אדר תשע"ו, פברואר – מרץ, 2016

קיראו עוד

פוטופואטיקה

שמח ששיריי נבחרו להיות כחלק מ"פוטופואטיקה" במוסררה. המשך קריאת הפוסט "פוטופואטיקה"

לב שירת המחאה

עמיר לב מאור גדול
עמיר לב מאור גדול

לכל אחד ואחת יש חלומות שהיו רוצים להגשים. החלומות נפתחים ונסגרים כפרחים ובחלומותינו אנו מגשימים אותם ובמציאות אנו נאחזים בעננים. המשך קריאת הפוסט "לב שירת המחאה"

בשובי מן המילואים / עמיר סגל

התסביך שלו

אֶדִיפּוּס מְמַצְמֵץ
שׁוּב מוּל אוֹתָם הַשָּׁדַיִם
וּכְבָר אֵינוֹ בֵּן יָחִיד
מְקַוֶּה שֶׁאַבָּא גֵּאֶה בּוֹ.

*

אבירי ההיכל

הִתְאַדָּה שֻׁמַּן יַלְדוּתְךָ
וּשְׁרִירֶיךָ הִתְעַבּוּ
שַׂעֲרוֹתֶיךָ שֶׁהִתְפַּזְּרוּ, פַּעַם
הִתְקַצְּרוּ וְהִסְתַּדְּרוּ
כְּמוֹ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ, כְּמוֹ עֶקְרוֹנוֹתֶיךָ
כְּמוֹ עֲמִידָתְךָ עַל שֶׁלְּךָ
אֶצְבְּעוֹתֶיךָ שֶׁיָּדְעוּ מֵיתָר וּמִכְחוֹל
לָמְדוּ אֶת הַהֶדֶק וַאֲבַק הַשְּׂרֵפָה
מַה שֶׁפַּעַם צָרַב אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיךָ
אַתָּה מְאַמֵּץ לַלֵּב
וּמַה שֶׁאִמַּצְתָּ לַלֵּב
מַפְרִיעַ גַּם בְּזָוִית הָעַיִן
לָמַדְתָּ לֹא לְפַחֵד מִמַּה שֶׁמִּמּוּלְךָ
אֶלָּא מִמַּה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַגַּב
וּמַה נֶאֱצָל יוֹתֵר מִדֶּגֶל
מְקֻפָּל בְּאֵבֶל
וּמַה יָפֶה מִגְּדוּד גְּבָרִים
מְזַיְּפִים הִמְנוֹן, בְּגָרוֹן נִחָר
קְלָלָה וִירִיקָה כְּשֶׁהוּא נִגְמַר
לָמַדְתָּ לֹא לְהִתְלוֹנֵן
כִּי זוֹ הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה
הַחַיִּים עַל חֹד הֶחָרֵב
בָּרוּךְ הַבָּא, אַתָּה גֶּבֶר.

*

חולית

כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה
וְהַקֹּר מִתְקַשֶּׁה לְהֵאָחֵז
אַחֲרוֹנוֹת קָרוֹת
כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם בְּנַעֲלֵי הָעוֹר
עִם עֲשַׁן מְדוּרָה
יִתְפּוֹגֵג לְאַט
הַחֹם יָמִיס אֶת מְעַט הַמַּיִם
אֶל רִיצוֹת הַיּוֹם
עָנָן מִזְדַּמֵּן לְרֶגַע
גִּבְעַת הַחוֹל, הַמִּדְבָּר בְּשִׂיאָיו
שִׂיא הַחֹם
עוֹלֶה וְיוֹרֵד
הַחֹשֶׁךְ לוֹבֵשׁ צוּרָה
אוֹפֵף לְאַט
חוֹדְרִים מַיִם לָאָרִיג
יִלְלוֹת תַּנִּים, שׁוּעָל חוֹשֵׁשׁ
בֵּין קֹר לְחֹם, נְמַסִּים לְעַצְמָם
חוֹל רָטֹב מִטַּל
שִׂיחַ מֵעֵז, לְרֶגַע לִפְרֹץ
מֶלַח לָבָן עַל בֶּגֶד
וְנוֹתַר רַק לוֹמַר
עַד מָתַי הַמִּדְבָּר.

*

יום בתל מגידו

עוֹד שָׁעָה מְסַיְּמִים
לֹא בּוֹכִים עַל חָלָב
מֻתָּר לִטְעוֹת
אָסוּר לְהוֹדוֹת
הַנְּקֻדָּה הֲכִי קְטַנָּה מִקַּו הָאֹפֶק,
כַּמָּה מִבְחָנִים עוֹד נוֹתְרוּ.
לֹא תְּשׁוּבָה, לֹא רֶמֶז
קְשִׁיחוּת מַבָּט?!
עַד מָתַי לֹא נִשְׁבָּרִים
כַּמָּה אִפּוּק צוֹבֵר שְׁרִיר
כַּמָּה כֹּחַ מֻתָּר,
כַּמָּה אָסוּר,
כַּמָּה יַסְפִּיק.

עמיר סגל, בשובי מהמילואים, הוצאת גוונים, 2009.

שירה בין שמואלוף לבין חזז

 

0603051

מדברי המבקרים:  "שירתוֹ-זעקתו של מתי שמואלוף, שבשלותה הפיוטית אינה זקוקה לשום הִתנצלות, היא בראש וראשונה נקיטת עמדה נגד ל"פיצול האישיות" של ההווייה שהִננו נתונים בה. הוא מסרב "להיות תרבותי" בחברה גזענית המדכאת עם אחר ומפלה לרעה את אזרחיה שלה, את בני עמה ובני העם השכן.

אין תימה כי חברה שכזאת, המתהדרת לראווה באוניברסאליות התרבותית שלה, מהומרוס עד ביאליק ובפועל סוגדת למרכזי הקניות, צבועה ופסולה בעיניו ויש בה בהתרסתוֹ משהו מאמירתו של מיקובסקי: "היום צריך באגרוף מפורזל לעולם בקודקוד לתקוע" ולא פחות מכך, מן הבחינה האישית האינטימית, משום תשוקתוֹ לזהות עצמית ומשום שהזכרון הוא מוֹתר האדם, אוסף הוא "את אבני החן של הזיכרון שצללו לאִבוד באוקיינוס הבושה", בנסיון לנהל דו-שיח עם אמוֹ, אביו, סבוֹ, סבתוֹ, עם שורשיו שלוֹ, שכן, כאמור, הזכרון הוא מותר האדם." אריה אהרוני – מתרגם ועורך "ספרית הפועלים".

זוכה פרס מאגודה לעידוד המחקר הספרות והאמנות (אח"י) מיסודם של יוצאי עיראק, 2008. עיצוב: עינבל ג'ינו.

להורדת ספר לחצו כאן בבקשה

שירים מהספר:

השיר "אלוהים לא מרחם על הארסים והפרחות זכה להתפרסם גם באנתולוגיה "בכתב ידם" של פסטיבל המשוררים ה-9 במטולה (2007). וגם ב"105 משוררים בכתב ידם" (2007). השיר גם התפרסם במגזין המקוון: "על צד שמאל", 8.5.2008.

  • אבי המת – פורסם גם בביטאון לספרות "עמדה", גיליון 17, קיץ 2007, עמוד 67.

ביקורת/ איזכורים בעקבות הספר:

  1. אשד, אלי. "מלחמת המילים :מתי שמואלוף כמשורר פוליטי". "רשימות", 03.03.2006
  2. רוני סומק. "שירה בין שמואלוף לבין חזז", 08.03.2006.
  3. איריס מזרחי. "זה לא ציטוט זה אות צורב על צוארי" , "קדמה", 12.03.2006
  4. עמרי הרצוג. "עלבון תובע הקשבה", "תרבות וספרות" – "הארץ", 31.03.2006
  5. מואיז בן הראש. "סיפור במרחק של זמן"," אומדיה", 21.06.2006
  6. אלמוג בהר. "מיומנו של 'אקטיביסט שירה': 'אני עובד במס ההכנסה של דפי ההיסטוריה החסרים לי' ", אתר "כתובת: מקום לשירה בלב העיר", גליון 15, יולי 2006.  "עיתון 77", גיליון 315, אוקטובר 2006, עמודים 8-9. סדק:כתב-עת לנכבה שכאן, גיליון 3,ינואר 2008, עמוד  8.
  7. דניאל עוז, הזעם מבקש לכתוב שיר אנאלפביתי, "במה חדשה", 24.09.2006
  8. שושנה ויג, "הדיכוי לא הסתיים", ספרים / תרבות, אנ אפ סי וגם אימגו, 26.12.2007.
  9. שושנה ויג, "חיזו בטטה: סמי ברדוגו – התבוסה של ישראל השנייה", אימגו, 15.1.2008.
  10. השיר "חרושת הישראליות" כחלק מהרצאה על "מהי השירה המזרחית? ", ד"ר יוחאי אופנהיימר, אוניברסיטת חיפה, 3.3.2008.
  11. מה שסימון אמר, עמיחי שלו, 18.11.2008, ספרים YNET
  12. ד"ר קציעה עלון דנה בשירה שעוסקת בשואה ומצטטת מתוך "אל תספרו לי על השואה", הכיוון מזרח 18, ספטמבר 2009.
  13.  השיר "אל תספרו לי על השואה" במופע ספוקן "יניקת שירה".
  14.  השיר "לשהידים" הופיע בקטלוג "יש אליפות! מאה שנות כדורגל בישראל", מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2012.
  15. עבדות בראס אל שטן – באדמת סיני – 2003 תורגם לערבית בערב ליל הסדר العبودية في راس شيطان
  16. שורה מתוך השיר הראשון בספר הפכה לכותרת של ספר המתודולוגיה על שירה מזרחית, של ד"ר קציעה עלון "אפשרות שלישית לשירה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

"וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה, וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה…" – סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ | ערס פואטיקה 

הספר פורסם בהוצאת ירון גולן ובשיתוף עם קרן תרבות חיפה.