הסרט "שם.אב" משתמש בגרעין רק כמטפורה לשתיקות שמנפקת המשפחה הגרעינית

11892156_1012714648760554_3502006440057654984_n

תמי ריקליס פירסה מאמר לקראת הקרנת הסרט Father.Land שם.אב באתר העוקץ

הנה התגובה שלי

הסרט "שם.אב" משתמש בגרעין רק כמטפורה לשתיקות שמנפקת המשפחה הגרעינית. ובמקום לחשוב על הפוליטי והחברתי כמתח שמנפק לנו המתחם הדומסטי, האישי, המשפחתי, אפשר לחשוב ההפך.
רוצה לומר כיצד המתח המשפחתי הזה שנמצא בסרט, בין הבת, לבין האבא, לבין האם, כיצד היא מנסה להוציא את המשפחה ממרחב אישי לציבורי, כחלק מניפוץ היחסים שנשארים בשתיקה.

Father.Land Trailer EN from Meital Abekasis on Vimeo.


המתח הזה שהבת לוקחת את המשפחה לתוך המצלמה [ובזמנו עמרי הרצוג כתב יפה בכתב העת "הכיוון מזרח" בהקשר הקווירי שהזכיר לי גם שם את הניסיון לא להוציא את הגיבור מהארון, אלא דווקא להוציא את המשפחה למרחב הציבורי של האמנות – ראו: "יהיו כולם שומעים אותי: דיון בסרטו של דויד דרעי 'תגיד אמן'" (2007)]

המתח המטא טקסטואלי בין מיטל אבקסיס כיוצרת, לבין המשפחה המזרחית, הפריפריאלית שלה, הוא זה שמייצר את הפיצוץ הגרעיני, ומתוכו היחסים הכמעט אדיפליים האלו, אפשר אולי לחזור לשרטט מפות חברתיות ופוליטיות בישראל.

עוד על היצירה של אבקסיס:

  • הקולנוע: אתר זיכרון וכינון זהות מזרחית צעירה – מאמר על הסרט "קירות לבנים" מאת ובבימוי מיטל אבקסיס
  • הסכנה בקלישאות: "הכי רחוק שאפשר" של אלון חילו

    התמונה הזאת היא קלישאה. By sglickman This photo is a cliché cc: flickr
    התמונה הזאת היא קלישאה. By sglickman This photo is a cliché cc: flickr

    הרומאן השלישי של אלון חילו "הכי רחוק שאפשר" לא עומד בציפיות הגדולות של מי שזכה בפרס ספיר. לרומאן המכתבים יש שתי עלילות. באחת אנו עוקבים אחר הדוד מיכאל, עורך דין בורגני, גרוש מפתח תקווה שזוכה בירושה מסתורית, לוקח חופשה מעבודתו ויוצא למסע ברחבי העולם וחזרה בישראל. מיכאל שולח מכתבים לבן אחותו נדב, שבדיוק מתגייס לצה"ל. כך שמצד אחד יש לנו את ספרות המסעות שהתוודינו עלינו גם ב"בנוילנד" (2011) של אשכול נבו וספרים אחרים. מצד שני יש את סיפור החניכה הצבאית, באותו ז'אנר ספרותי שהגיע לשכלול ב"התגנבות יחידים" (1986) של יהושע קנז ופגשנו אותו גם "הנפשיים" (2010) של עמיחי שלו.

    עמרי הרצוג כותב על ספרות המסעות כי: "דמויות בספרות העברית אינן נוטות לנטוש את גבולות ארץ-ישראל, שמגדירים גם את גבולות הדגם הלאומי של הספרות המקומית. אולם כאשר הן עושות זאת, חציית הגבולות שלהן מבקשת אך ורק לסגור את הפרצות, לשקם את הגבולות המחוללים ולהצביע על חשיבותם ומרכזיותם המדומיינת בתרבות הישראלית, שכידוע עדיין לא הגדירה לעצמה גבולות לאומיים יציבים." הנסיעות של דוד מיכאל לאוסטרליה, אירופה, קנדה הם בחינה סמלית של דגמי לאומיות מדומיינות. בעוד שדוד מיכאל מבקר בעיקר בדמוקרטיות, נדב מסתגל לדיקטטורה וההירכיה של הצבא הישראלי. הוא נכנס אף לכלא ל-28 יום, על שהעיז לעמוד אל מול המפקד שהציק לו.

    לאורך כל הספר מיכאל קורע את גבולות הדמיון של נדב. הוא מביא חוויות מיניות חדשות, מסעות רוחניים בתוך ומחוץ לישראל, התנהגות לא צפיייה לתוך חייו האפרוריים בצבא. נדב ביקורתי לאורך כל הספר אל מיכאל ולא מאמין לאפשרות הרוחנית של עולם אחר מחוץ לגוף.

    חילו בנה שפה ועולם שונה לכל אחד מהדמויות. הדוד מיכאל היה פילוסופי ואילו נדב דיבר בקללות ובז'רגון הצבאי. אך הייתה הרגשה שחילו יכול היה לפנות לדרכים מעניינות בתיאור החיים שלהם, לרגעים דרמטיים חדשים שיהיו מפתיעים ויצאו מתוך השחוק והמוכר.

    הספר לא הצחיק. במידה ואופי הספרותי היה כתוב כקומדיה, אז ההתמכרות למוכר, לבנאלי ולשטחי היה מתקבל בברכה. הביקור שלנו בצבא שלווה את נדב, גלה לא מעט מהסטריאוטיפים על המעמד הנמוך בישראל, מבלי לפרק אותם. להלן כמה דוגמאות: "והגרוע והנורא מכל הוא שהמצב מחמיר יותר ויותר בכל יום. כי לא רק הערסים והניאנדרטלים האלה נטפלים אלי, אלא גם הבחורה הנורמטיבים" (עמ 13); "נכנס אל החדר מין גמד קירח עם עיניים חומות ובולטות, רס"ר המטבח על פי תוארו ומעמדו, ופתח עלי את הפה המסריח שלו בקללות בערבית ובגרוזינית ובעוד שפות שלא כתובות בתנ"ך (עמ' 36) ועוד. הטקטסים של הדוד מיכאל נשמעים כמו פרסומות לתיירות. קחו למשל את ביקורו באוסטרליה: "כשירדתי מן המטוס וכף רגלי דרכה על אדמת אוסטרליה ביקשתי מנהג המונית דבר ראשון לקחת אותי אל בית האופרה של סידני הנהדרת, אחד משבעת פלאי תבל" (עמ' 30); או בנסיעתו לברצלונה: "שלום שלום נדב, הבחירה נפלה מעצמה ובטבעיות רבה – אני בברצלונה! לראשונה בחיי! ומרגיש כאילו הייתי כאן תמיד, כאילו תמיד ישבתי בטאפאס-בר והזמנתי גלילה של בייקון בתמר לח! כאילו תמיד לגמתי קאווה!"  (עמ' 211).

    לספר שלושה חלקים ואפילוג, אך הייתה הרגשה של גודש, עומס וחזרה מיותרת. בכדי לפרק את הצבא ממטעניו הגזעניים, ובו בזמן לבקר את תרבות התיירות של מעמד הביניים, אסור היה לחילו לשקוע בתוכם. חילו לא סיפק לדמויות שלו מספיק עומק, בכדי לחדור את הדרך בה הגזענות מכוננת בישראל. ובמקביל חילו לא התחקה אל שורשי התהוות מעמד הביניים בהקשר התיירותי. ספר פרוזה חייב להילחם בשכפול המוכר ולחדש, אבל יכול להיות שדווקא הקלישאות יערבו לחיך הקוראים ויהיה לנו עוד רב מכר.

    לא לשכוח השבוע

    ***

    בין מדרש לדרישה, בין מיתוס למציאות, בין אחריות למסורת, בין שוויון לצדק- ממרח שמש מזמין לשיח אחר על צדק חברתי,

    האירוע ייערך במכללת עלמא, ב27.2.2012, ביום שני, בשעה שמונה בערב.

    בהשתתפות:

    • אסתר שקלים
    • מתי שמואלוף
    • נעמה קלמן
    • שהרה בלאו
    • שלומית ליר

    פייסבוק

    לפרטים נוספים: 02-6246299

    הכניסה חינם.

    בואו לערב מרתק בדיון על מקומן של הנשים במדרש

    סיכום ופתיחת שנה: קדימה ואחורה על מכונת הזמן

    http://www.leorgrady.com

    אתם בטח שואלים/ות לאן נעלמתי.

    בזמן האחרון אני מפרסם רק דעות, שירים, הזמנות לאירועים ומאמרים אורחים בבלוג שלי וכמעט שלא כותב באופן אישי. ובכן עברתי שינוי גדול בחיי לאחרונה. לקחתי שנה חופש מהאקדמיה והתחלתי לעבוד בפעם הראשונה על ספר סיפורים. בנוסף התחלתי לעבוד על קובץ השירה הרביעי והאחרון שלי. אני מתכוון שלא לכתוב בעתיד שירה (או לנסות לפחות לעצור את השירים ולהזרים את האנרגיה לכיוון הפרוזה).

    עזבתי את המלגות שליוו אותי בשנים האחרונות ואת הפוזיציה של "הדוקטורנט" והלכתי לדרך חדשה. האקדמיה דולדלה ממשאבים תחת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית והגעתי למצב שאפילו החוג שלי לא יכול היה להעניק לי מלגת דוקטורנט. אבל כוחות גדולים התרגשו בו והם לא נומינאליים או פיזקליים. בתוך כך אני חייב תודה לצ'יקי לאקדמיה החופשית. מרגע ההיכרות שלי עימו ועד היום אני שואב ממבט (בדרכו האוטונומית) אינסוף כוחות ואנרגיות יצירתיות.

    אני ממשיך להרצות (שנה רביעית) במכללת מנשר (מבוא לתרבות המערב) וללמד כתיבה יוצרת במרכז רון ורדי. סדר היום מלא ומקשה לעיתים על מציאת זמן לכתוב ובכל זאת אני שומר על משמעת מאוד קשה של כתיבה. כרגע אני עובד על טקסט למוזיאון תל אביב שנוגע לתערוכה חדשה שתעלה במרץ.

    כתב העת של גרילה תרבות "לרוחב" (שאני בין עורכיו) קצת נתקע עם הגיליון הראשון שלו והחזון שלי לגבי הוצאה סדירה של מהדורות מקוונות התברר כמשימה קשה יותר. אני ממשיך לערוך את מדור "באסטה" באתר העוקץ שמעלה כל יום שישי שירה חברתית. גרילה תרבות ליוותה אותי גם השנה בפעילויות מגוונות. לא אוכל לשכוח כיצד נסענו לאל עראקיב, לביתו של אלי ישי, לרמלה לוד, למשרד הביטחון, לשייח ג'ארח ועוד. השנה גם הוצאנו שתי אסופות שירת גרילה מבורכות בשיתוף עם כתבי-העת "דקה" ו"מעין". כשנכנסתי לשירה לא הייתה קבוצה פואטית, פוליטית, אסרטיבית ופורה שהתחייבה לשינוי חברתי. אני מודה שהייתי קצת מבולבל כשעזבתי את עריכת "הכיוון מזרח" בשנת 2008 ולא ידעתי לאן דרכי האמנותית תיקח אותי. הייתי אז כבר חבר בגרילה תרבות, אבל לא ידעתי שהיא תתפוס מקום כל מרכזי בתרבות הצעירה (בקרוב ארצה על כך בכנס במכללת שנקר – הזמנה למטה).

    השתתפתי בעריכה של כמה מכתבי העת המרכזיים הפועלים היום בתרבות הצעירה: "MS.USE"(גיליון  2 ומאמרי האחרון), "מעין", "סדק" (מהדורה שנייה של "אל תגידו בגת" בדרך) ואני מייעץ לכתבי שונים, צעירים וותיקים כאחד. לאחרונה נוצר קשר נכון, יאה וראוי בין יצירתי לבין כתב העת "מטען". בגיליון האחרון אף פורסם הסיפור "בגדד משלי" – סיפור ראשון מתוך ספרי המתרקם (הנה פתח מהגיליון האחרון). ערכתי אסופות שונות וביניהן גם את האסופה "לא נעזוב" ביחד עם קולקטיב אקטיבסטילס וסולידריות שייח ג'ארח. והדבר הכי גדול שהתרחש מבחינתי השנה – הוצאת ספרי האחרון "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים".

    השתתפתי בפרויקט ספוקן וורד שהפיקה המשוררת אסנת סקובלינסקי "יניקת שירה" – הפרוייקט נתן לי דחיפה לחלום ישן והתחלתי לחזור לעבוד עם מוסיקאי על מופע מוסיקלי שיורכב משירים קברטיים. חלקם עיצבן מאוד את הקהל כי שברתי את הדרך ה"קלאסית" של הקראת שירה "רגילה". בפסטיבל האלטרנטיבי היהודי-ערבי בירושלים עליתי על הבמה בהופעה שהייתה צריכה להידחות בשל הטבח במשט ובכל זאת מארגניה התעקשו לקיימה. לפני הופיעו סיסטם עלי. הקהל היה משולהב. ההגברה לא הייתה משהו וכמעט לא שמעו את הגיטריסט. אבל הקהל היה כל כך נפלא ושיתף פעולה עם כל שיר ושיר. אבל זאת עבודה לא קלה – לעבור חזרות – לנסוע עם ציוד ולהופיע. מהר מאוד מצאתי את עצמי בחזרה בממדים הרגילים שלי. לבד מול המחשב. יושב וכותב. משאיר את הספוקן וורד והמוסיקה ליוצרות אחרות.

    בשנה האחרונה עברתי גם לכתיבה באנגלית. באמצעות חברים וחברות תורגמו שיריי ודעותיי. פרסמתי את הדעות בבלוג של מגזין 972 ונוצרה שם דינמיקה מאוד מעניינת ששיאה הגיע לביטויו בפולמוס עם העיתונאית ליסה גולדמן. כרגע המגזין עובר שינויים ואיני יודע אם אמשיך לכתוב שם. הבלוג באנגלית ממשיך לפעול. שיריי תורגמו לשפות חדשות השנה וביניהן גם השפה הגרמנית. אנתולוגיה יפיפייה של שירה ישראלית נפתחה עם השיר שלי והתרגשתי. השיר שנכתב בשנת 2001 הוא דוגמא לדרך בה כתיבה חוזרת אחורה בזמן ולא רק משתתפת בהבניית ההווה. שירים שכתבתי בתחילת שנות האלפיים עדיין רלבנטיים למציאות המשתנה במהירות מקצה לקצה.

    יצירה מתמוטטת

    השנה היו גם מפחי נפש לא מעטים בתחום היצירה. פרוייקטים שהם חלק מהלב שלי ובכל זאת הם לא יצאו לאור והתפרקו והתפוגגו לחלל מתוכו הם נוצרו. אני מברך על הדרך על כל פיתוליה ואיני כועס. אני  מסתכל אחורה ויודע שאין דרך לבזבז או לחסוך בזמן. כל פרוייקט שלא יוצא לאור מחדד את חושיך ושולח אותך לדרך חדשה כעפרון עם חוד חדש וחד יותר. אז הנה חלק מהפרויקטים שלא הגיעו בינתיים ליעדם:

    א. ספר המאמרים על היצירה של המשוררת, המחזאית והסופרת ברכה סרי – לפני כארבע שנים כתבתי מאמר רחב על היצירה המוקדמת של ברכה סרי. המאמר היה אמור להתפרסם בספר מאמרים אקדמיים בהוצאת מכון בן צבי ובעריכת ד"ר הנרייט דהן כלב. אך השנה הודיעני כי מכון בן צבי נסוג מהחלטתו לפרסם את הספר. אני לא יודע אם המכון פחד מהרדיקליות של היצירה של סרי או שמא היו בעיות כספיות. ברכה סרי נותרה עדיין לא הקשר ראוי ליצירתה.

    ב. תסריט "אופק חדש" – לפני מספר שנים כתבתי ביחד עם חבר שהוא תסריטאי טריטמנט ומספר תסריטים לסיטקום מקומי, פריפאלי וישראלי. למרות כל ההתכוונות של הקרנות וכל החשיבה האלק רב-תרבותית, מצאנו את עצמנו ללא בית שיעזור לנו לפתח את התסריט. הדרך בה עברנו, בין משרדי הפקות, קרנות ולקטורים פתחה בפניי עולם חדש ולא מופלא. הנה תקציר של פגישה עם מפיק מפורסם (עם סיגר):

    "על מה התסריט ?" הוא שאל ומפזר טבעות עשן אחת אחר השנייה לתוך חלל האוויר.

    "על מתנ"ס", אני עונה בקול חלוש ומשחק עם אחד הצעצועים שמונחים על השולחן.

    "את מי זה מעניין מתנ"ס?" הוא שואל ומביט לנו בעיניים בחיוך לעגני.

    "אמממ" חברי מתחיל לגמגם ואני רק רוצה שהוא יסיים את המשפט "אמממ" הוא ממשיך לגמגם. ואני צריך מסיכת

    אוויר עם כל העשן המתפרץ במשרד על הבוקר. "אמממ" חברי מנסה להעביר מילה להילוך שני ועדיין תקוע בניוטרל. המפיק נע מצד לצד

    באי נוחות, ומסתכל בשעונו כאילו גמרנו לו את כל שורות הקוק והוא עדיין לא הסתדר על חומר חדש. "אמ, אממ, אמממ

    זה מתאים בול לקרן גשר לטלוויזיה רב תרבותית" הוא מצליח להשחיל שורה של גולים לשער האוייב.

    "מתנ"ס," מגחך המפיק. "מה אני אעשה עם מתנ"ס לעזאזל?!" הוא מפיל את הסיגר מפיו על החולצה שלו ומנער את כל מנעד הכרס הגדולה שלו שנראית כאילו הוא נכנס להיריון והילד כבר עשרות שנים לא רוצה לצאת לעולם האכזר. "אני רוצה מלחמות לכו ותכתבו לי על טירונות, על החיזבאללה, על החמאס, על המטכ"ל. אנשים רוצים מלחמות, צבא, ולא מתנ"ס. המתנ"ס שלכם מתאים אולי לערוץ הילדים, אבל כאן אנחנו עוסקים בדברים רציניים".

    ג. קצרצרים בסלונה – הייתי אמור לפתוח בלוג ב"סלונה" שבו אציג את ה"קצרצרים" שלי (מזל טוב לאלכס אפשטיין – אשף הקצרצרים על ספרו החדש) – דיברתי עם רונית הבר – עורכת האתר שאהבה את הרעיון. הקצרצרים כבר דחקו בי ורצו לראות אור. אבל לא יכולתי לעשות זאת – "לא יכולתי לעשות כלום אתה שומע". האמת שאין לי את הכוח לנהל בלוג נוסף (בשביל זה סגרתי בלוגים מקבילים בקפה דה מרקר ובמחשבה שנייה) ואולי לא צעדתי קדימה, כי לא הרגשתי מוכן דיו.

    ד. נשים במדרש – לפני כארבע או שלוש שנים כתבתי טקסט על "בנות יתרו" בספר שהיה אמור לצאת בידיעות ספרים בשילוב עם בית המדרש "ממזרח שמש". כתבתי טקסט חדשני מבחינתי. עד אותו היום שנכתב הטקסט חשבתי שציפורה הייתה יד ימינו של משה כמנהיג מקראי. אבל אחרי קריאת המדרש ופרשנותו בדרך המסירה הבנתי שכל המונותיאיזם בנוי על הסוכנות של ציפורה המדיינית. אי אפשר לייצר תרבות חדשה מבלי לשלב בין תרבויות האיזור. טוב, עד כאן, לתובנות הכנעניות שלי. ובוא נעבור למציאות. עד היום הספר לא יצא. הדברים היו אמורים להתפרסם בעיתון "מקור ראשון" אך נפלו בדרך. לבסוף פרסמתי חלק ב"קולך". ורק לאחרונה שמעתי שאולי הספר בכל זאת ייצא לאור. נו שויין.

    ה."הכיוון מזרח" – עזבתי את כתב העת בשיאו. גיליון הקומיקס החברתי והפוליטי הגיע למהדורה שניה. החליף אותי העורך המוכשר עומרי הרצוג שהוביל את כתב העת לכיוונים מרתקים ויצאו גיליונות על "ארסים ופרחות" ו"קורבנות". הכיוון מזרח המשיך להיות אחד מהמקומות הכי אוונגרדים שיכלו לפרסם גיליון שלם על היצירה של ג'וזף דדון וגיליון אחר עם הסיפורים הנפלאים של שושנה שבבו. אבל משהו קרה בתרבות בישראלית ובתוך העמותה. ודווקא באותו רגע שבו קציעה עלון באה לערוך את כתב העת המסכם של העשור על התרבות המזרחית (שירה, פרוזה ומאמרים) העמותה נתקלה בקשיים גדולים. מדובר גם על חוסר הכרה וממון ראוי לתרבות המזרחית מחד גיסא ובין בעיות פנימיות מאידך גיסא. לאחרונה התבשרתי כי הגיליון המשולש ייצא לבסוף לאור, וכולנו נוכל ליהנות ממנו. אבל עתידו של "הכיוון מזרח" לוטה בלובן. לא ברור לאן הוא יגיע ואיך. תבינו, זאת המשפחה שלי, בתוך כתב העת גדלתי ונבנתה תודעתי. אני לא יכול לדמיין את עולם כתבי העת ללא "הכיוון מזרח".

    ו. שדה הביקורות הספרותיות – כתבתי בלא מעט אתרים ועיתונים. אבל משהו התרחש בעולם העיתונות. קשה לשרוד בתוכו ככותב. דווקא בעולם הדעות שרדתי. אבל בעולם הביקורת הספרותית וויתרתי. לא כותב ביקורת ספרותית חוץ מבתוך האתר או במיוחד לכתבי העת. אני אוהב לכתוב ביקורות. אבל התשלום, העריכה והחזון כבר לא קיימים לאנשים כמותי עם מחשבה פוליטית וחברתית. הדברים מתרחשים לטובה כי היד שלי עסוקה בכתיבה אחרת ואותה אנרגיה אדירה שהעברתי לעולם העיתונות מצטברת בתוכי ועוברת לפרויקטים פנימיים שייראו אור בקרוב.

    נעצור כאן. אני חוזר לשקט השקוף והנסתר. תודה על המנויים שעברו איתי מ"רשימות" ל"וורדפרס".

    במסורת של אושו חייבים לסיים בבדיחה. כי בלעדיה אי אפשר לשרוד במזה"ת (ברוך השם) .

    צילום: אדם דוברזינסקי

    אירועים קרובים

    * 2.2 עם עמיר לב ויודית שחר מתארחים ב"שירת עבדים" בהנחיית עמיר סגל ושלומי בן עטר בבית אביחי בירושלים.

    * 13-14 בחודש מרץ – אשתתף בכנס על תרבות פוליטית צעירה במכללת שנקר.


    הנה כתבה מהפגנה שהשתתפתי בה אתמול: במחאה על רצח ג'וואהר אבו רחמה ותמונות ותמונות נפלאות של אורן זין מאקטיבסטילס, שבוע טוב!!!

    צועקים את שמך בהרבה לשונות: על זהות היברידית – הכיוון מזרח 14

    הכיוון מזרח 14 דן בשאלת ההיברידיות בחברה בישראל

     

    מתוך פתח הדבר: גיליון זה עוסק בהיברידיות, דהיינו באופן שבו שתי זהויות – או יותר – שאינן מתיישבות בדמיון התרבותי זו עם זו, דרות בכפיפה אחת בתוך גוף אחד: לאומי, חברתי, קהילתי, משפחתי או פרטי. על-אף שההיברידי הוא מושג תיאורטי, שמפרנס הגות אינטלקטואלית מפותחת (במיוחד בתחום הדעת המכונה פוסטקולוניאליזם), הרי שבמציאות היומיומית הוא גם נפרט לפרקטיקות-קיום ממשיות לחלוטין. הוא מתאר את האופן שבו בני-אדם וקהילות מתמודדים עם קונפליקטים יומיומיים; קונפליקטים הקשורים באופן שבו הם נתונים למבט התרבותי שמחייב הגדרות זהות אחידות, קשיחות וחד-משמעיות.

    בעבור מי שהוא, למשל, גם מזרחי וגם אשכנזי, גם נשי וגם גברי, גם ערבי וגם יהודי, גם דתי וגם חילוני, גם הומוסקסואל וגם הטרוסקסואל, הסימנים הבינאריים שמאפיינים את כל אחת מהזהויות הללו בנפרד, הופכים את מלאכת ההגדרה העצמית לסבוכה.

    קטגוריות-הזהות נתפסות כנכס צאן-ברזל של פוליטיקת הזהויות. בניגוד להנחות מהותניות (הקשורות למשל למוצא, צבע, מגדר וכו'), המחקר המתגבש סביב שאלת הקטגוריות ההיברידיות דן בהן כבקטגוריות-שיח שעוסקות בפוליטיקה של הופעה. המחקר מתאפיין בשני שלבים: השלב הראשון ניצב מול הקטגוריות הבינאריות, ומתאר אותן כשתי קטגוריות מדֻמיינות שמתפתחות זו מול זו ברמה האידיאולוגית, הפוליטית והאינטלקטואלית;

    השלב השני מתמקד בקטגוריות ההיברידיות ובכפרקטיקות של הנכחה (re-presentation) במקום ייצוג (representation). השיח ההיברידי העכשווי, שמגולם בשלב השני, מבקש להנכיח מחדש את עצם אפשרות הדיון הביקורתי במצבי-הביניים; הוא מניח שדיון ביקורתי המצומצם לקטגוריות בינאריות מגביל ומרסן את מנעד האפשרויות התרבותיות.

    המְשׂגתה מחדש של התשוקה ההיברידית, כאפקט של דמיון א-קטגוריאלי, פותחת אפשרויות של "יכולת פעולה", כלומר של עידוד פרקטיקות של התנגדות, קבלה או יצירה דיאלקטית מחודשת של קטגוריות-זהות. במילים אחרות, הקיום ההיברידי הוא קיום טנטטיבי – קיום על תנאי. הוא מכתיב פרקטיקות של הסתרה ושל גילוי; הוא מחייב הופעה שמדגישה בכל פעם אספקט אחר של הזהות, בהתאם לציפייה שטמונה בהקשר החברתי שלה. הקיום ההיברידי מתנגד מעצם הוויתו למושג זהות, כלומר הגדרה שזהה לעצמה, ונכפית בשלמותה על הסובייקט מבחוץ. כאשר גוף מסוים נענה לתביעות זהות סותרות, הוא מחויב למופע מתחלף, קוואנטי באופיו, שבו עליו להחצין בכל פעם אלמנט יחיד של זהותו ולהסתיר את האלמנט המנוגד לו. אין זו עמדה תיאורטית: זו פרקטיקה תיאטרלית של חיים, המתרחשת בעל-כורחה, על-מנת להשיג נִראוּת בְּמרחב ציבורי, שקושר את אופציית הנִראוּת עם הנחות-יסוד, פנטזיות ונרטיבים המקושרים לכל אחד מהיבטי הזהות הסותרים בנפרד.

    התרבות מבקשת מחבריה להזדהות – ותביעה זו מופנית כלפי הסובייקט באופן גלוי או סמוי; לעתים היא ניתנת לבקרה או לשליטה, ולעתים היא כפויה ובלתי-רצונית. מסדר-הזיהוי שעורכת התרבות לפרטיה נסמך על סימנים כמו צבע עור, סימני מין, ג'סטות גופניות או רטוריות. היא מאפשרת לאדם לזהות את העומד מולו; היא מאפשרת לקהילה לסמֵן את השותפים בה, את ידידיה ואת אויביה. הקיום ההיברידי מסכן את מסגרת ההתייחסות החברתית; הוא מאלץ את הסובייקט ההיברידי להצהיר בכל פעם על מקטע של עצמיות, על חלקיותה של הביוגרפיה האישית ועל תמונה לא ממצה של הקיום הפיזי.

    אולם הוא גם מאפשר משחק של נזילות ושל חוסר-עקביות, שיש בו פוטנציאל ממשי של ערעור קרנבלי על ההבחנות שמאפשרות את קיומו של מסדר-הזהות המתמשך. ההיברידיות היא בעלת פוטנציאל להגדיר מחדש את הקריטריונים שבאמצעותם נותנת התודעה התרבותית סימנים בפרטיה. את האופק ההיברידי מתאר דֶרידָה במילים אלו: "מה שנאות לתרבות הוא לא להיות זהה לעצמה.

    לא להיות חסרת-זהות, אך להיות חסרת יכולת לזהות את עצמה, להיות חסרת יכולת לומר 'אני' או 'אנחנו'." שלילת היכולת לזיהוי התרבות את עצמה היא יעד טרנסגרסיבי – יעד של הפרה וחריגה; הסובייקט ההיברידי הוא זרז בפוטנציה של היעד הזה, ולפיכך הוא נתפס כמסוכן, כמערער – ולעתים גם כשערורייתי… השערורייה ההיברידית הופכת את התשוקה האנושית לכינון זהות – למטלה טנטטיבית שכלליה אינם נתונים מראש; עוד לפני שניתן יהיה לממשה יש ליצור את התנאים למימושה.

    אקט הביטוי העצמי מתנער משכפולן של זהויות יחידניות (מלשון זהות יחידה, שאינה ניתנת לפירוק) וממלא תפקיד מכונן וחתרני שבונה זהות דינאמית, לא יציבה, מלאת סתירות ופֶרפוֹרמָטיבית. בשל-כך, פועלת היצירה ההיברידית בניגוד לאופן בו טקסט מבקש להתקיים כשהוא חורג אל רשות הרבים; היא כותבת את מה שהטקסט אינו תמיד יכול להכיל. הטקטיקה של הכתיבה מכוונת למנוע מעצמה תֵרפיה: פעמים רבות היא נָסה מסֶדר נשגב או מאלגנטיות של איזון, או תזמור הרמוני בין חומרי הטקסט; מערערת על אשליית הקביעות של הנרטיב או על היחסים האינטימיים שבין הנרטיב לבין היצירה עצמה. הסירוב לאפשרות של זהות עקבית, סטטית ומתמשכת מוחלפת בתשוקה: ההיברידיות עצמה הופכת יעד לתשוקה של ייצוג.

    התמונה של ההיברידיות הופכת להיות מורכבת יותר, כאשר אנו מביטים בפורטרט של הזהות היחידנית. שהרי יצירת זהות – אחידה ועקבית ככל שתהיה – לעולם אינה אישור של זהות מטריאלית נתונה מראש, אלא תוצר של אימאז' זהות, וליתר דיוק של תהליכי טרנספורמציה, או משא ומתן פנימי של הסובייקט ביחס לאותו אימאז'. תביעת הזהות, שהיא "להיות עבור האחר", מניחה מראש פיצול של האחדות ההרמונית אל מול גילויי אחרוּת. האימאז' מייצג בהכרח את הנוכחות של ההיעדר (היעדרו של האחר) למולו הוא מוגדר. כל תודעה אנושית משלבת בתוכה את מה שנכלל ב"עצמי" ואת הפנטזיה המגדירה את העצמי לעומת ה"אחר", ולפיכך היא משלבת – באותו הגוף, באותה התודעה – גם את השחור וגם את הלבן, גם את הנשי וגם את הגברי, גם את הקָרבן וגם את המְקרבֵּן. התכחשות לטבעה המפוצל של תודעת הזהות מרחיקה את האפשרות לאקטיביזם של צדק חברתי, ומבטלת את האפשרות האוטופית שבה תודעת הפיצול מבטלת את הצורך בפנטזיות גזעניות, למשל. ההיברידיות הופכת, לפי ההשקפה הזו, למטלה אתית שאינה מאפשרת להבחין בבהירות בין ה"אני" ל"אחר": היא מדגישה את המודעוּת לאופיו המפוצל מלכתחילה של מה שנתפס כ"זהות". במילים אחרות, ההיברידיות היא מאפיין הכרחי של כל הגדרת זהות ושל המשטר שמפרנס אותה.

    כאמור, התשוקה ההיברידית יכולה להיות קרנבָלית, כמערערת על ההבחנות המאפשרות את מסדר-הזיהוי המתמשך. איל שגיא ביזאוי, למשל, מתייחס למצריוּת של מוצא הוריו ואומר כי: "מצריותם של אבי ואמי אינה מצרית בלבד, ואיננה רק ערבית. היא יהודית, וערבית, והיא גם צרפתית ואיטלקית. היא דתית וחילונית, וגם בורגנית ועממית. והיא לא מפורקת ומקוטלגת, ואינה מחולקת למזרח ומערב, אלא היא נשיקה צרפתית אחת, ארוכה ומתמשכת. של לשון המגלגלת לשון שנייה, ומרטיבה אותה ברוק שכבר אין לדעת למי היה שייך במקור, או אם היה מקור כזה." אולם הנטייה להרבות בסימני הזהות ולטשטש את ההבדלים ביניהם, ניצבת במקביל לניסיון לאחד או לפייס בין רכיבי זהות מנוגדים לכאורה. ב"נסיעה", סיפורו של סמי ברדוגו – הגיבור שואף לאיחוד מטפורי בין נטייתו המיניות לבין המרחב של בית אחיו – קרי, מוצאו, ביתו והנטייה ההטרוסקסואלית המחברת בין דפנות תודעת משפחתו. העימות בין החבר של הגיבור לבין האח כשתי זרועות של אותה תשוקה, מתממש ובו בזמן לא מתממש כמשחק פרוזאי בין מפגש שכביכול התרחש לפני הנסיעה או אחריה. המשחק הוא הנקודה עליה נשען הסיפור בניסיונו לרפרר לאימה הטמונה באיחוד של יסודות השונים – בתשוקה ההיברידית הנאנקת תחת קטגוריות-זהות הגמוניות.

    ההיברידיות יכולה להתכתב עם שינוי הגוף כמטפורה חברתית הבָּאה לערער על הבחנות מגדריות קבועות. יובל, הגיבור בסיפורו של משה סקאל "שָם", אומר שהוא "צריך לחכות בסבלנות", משום שההמתנה, ההשהיה וההשעיה עומדות בלב הניסיון לעמוד בין המינים. בסיפורה של תמר ארונסון, ההיברידיות היא מבט כפול, שמצד אחד מזהה את המתנחלים כחלק מפרויקט הכיבוש וש"רק התיישבו לחסום" את התשוקה לייצר היבריד ישראלי-פלסטיני, אולם, מן הצד האחר – ארונסון מסמנת את המתח שבין היהודי לערבי ללא-הרף, משום שהגיבורה שלה מסמנת את אחֵרוּתה ומנסה לבטל/למחוק אותה בו-זמנית; גם הערבי העומד מולה לא נח לרגע, כשמספר לה כי "בן-דוד שלי התחתן עם יהודייה". אי-הנחת מסמנת את המתח של הקונפליקט היהודי-ערבי אפילו ברגעים שבהם אמורה להתממש הפנטזיה של השמאלנית הרדיקלית שבאה לעזרת הפלסטיני הנאנק תחת עול הכיבוש. הקטגוריות הבינאריות של שמאל-ימין נושאות את העול של מורכבות תרבותית, כשהן מתמודדות עם הקשיים העומדים בהבנייתו כשמאל רב-תרבותי.

    בסיפור "אורות רחוקים", ענבל מלכה מנצלת את המטפורה הפרוזאית של טיפול פסיכולוגי כדי להראות עד כמה הזהות היחידנית היא תוצר של אימאז' פנטזמטי; היא כותבת: "באשר לסיפורים המומצאים, את זה אני עושה בשביל הכיף. זה הופך את היומיום שלי לקצת יותר נסבל מבחינתי, זה השקר הקטן והלא-מזיק שביני לבין עצמי." בעבודת הדמיון/חלום של הגיבורה של הסיפור, יש תנועה מתמדת ביחס לסטריאוטיפ (הדרך בה הילדים ראו אותה, צבע שׂערה השונה מהילדים "עם השׂער הצהוב"). תנועה לא-נכונה תשחרר אגרסיות שיערערו את הבניית הסיפור של הגיבורה: "כל אות שלא במקומה תמוטט את הסיפור, תשמוט את קרקע הבטון מתחת לרגלי הילדים, מתחת לכל הבניין, העיר, אפילו להר הכרמל עצמו. עד אליי יגיע הזעזוע הזה, במרחק של כמה עשורים ועשרות קילומטרים משם."

    במאמרה "הסובייקט הבינעדתי: בין סימולציה להסוואה", מבחינה מיכל פיק חמו באוכלוסייה המעורבת אתנית בישראל, ועושה פוליטיזציה לאופן שבו המשטר התרבותי מוחק את המיקום ההיברידי הזה: "הדרה של מגזר שנוכחותו בהוויה הישראלית הולכת ומתרחבת היא מעשה פוליטי שמונע את כינון הזהות של הסובייקט הבינעדתי, ובה בעת הוא 'משחרר' אותו ממחויבות פוליטית (…) החסר הזה מהווה פרדיגמה לקושי של החברה בישראל לתפוס את הגיוון והריבוי של מרכיביה; אך גם מסמן את אי-ההלימה בין השיח ההגמוני (המעודד מיזוג-גלויות) לבין הרטוריקה האידיאולוגית התופסת את המוצא המזרחי והאשכנזי כדיכוטומיים זה לזה."

    ברשימתה "אל תראוני שאני היברידית (או: להפך – תראו, תראו)" תמר קפלנסקי מסרבת לאפשרות של שיוך זהות עקבית, סטטית ומתמשכת לבְנָה, דווקא בשל הקריאות הנשנות החיצוניות לגבי מוצאו/גזעו/צבעו, ואילו נעמה גרשי, ברשימתה האוטוביוגרפית "כשאבי מדבר על המושג עלבון" מצביעה כיצד ההיברידיות היא מטלה אתית שאינה מאפשרת להבחין בבהירות בין ה"אני" ל"אחר", ומדגישה את המודעוּת לאופיו המפוצל מלכתחילה של מה שנתפס כ"זהות". היא כותבת: "האם אני מזרחית? השאלה אינה חשובה בעיניי," ומוסיפה כי "איני יכולה לדבר על זהות (…) החוטים שקושרים אותי אל המזרחיוּת דקים מכדי שאוכל לאחוז בה ולומר בביטחון: זו אני."

    רשימתו של עמרי הרצוג "יהיו כולם שומעים אותי" על סרטו התיעודי של דויד דרעי מספקת פרשנות חדשה של המונחים הבינאריים שבאמצעותם נקלט הטקסט. הטקסט, שנתפס כהצצה בתהליך היציאה מהארון של במאי מזרחי מעיירת-פיתוח, מאפשר פעולות מורכבות יותר של מחיקה וסימון של ייצוג המשפחה המזרחית, אשר מתלבטת בדבר האפשרות "לנִראוּת שעדשת המצלמה מציעה לה, ובו בזמן גם חרֵדה ממנה." המשׂגתה מחדש של התשוקה ההיברידית כאפקט של בחירה, חזרה והַבְניה פותחת אפשרות חדשה של האופן שבו המשפחה עומדת אל מול קטגוריות הייצוג של הבדלים אתניים ומיניים.

    באמנות הפלסטית, ההיברידיות מקבלת צורה של חיבור של יסודות שונים בתוך גוף אחד, בתור הכלאה בין טבע (יסוד תשוקתי, דינמי, טנטטיבי) לבין תרבות (יסוד מלאכותי, מובנה, הפרדות שנעשות על-ידי חברה בידי בני-אדם בזמן ומקום ספציפיים). כך למשל, ביצירתה של שולה קשת נבחין באישה עם ראש של חיה, המתכתבת עם המינוטאורים היוונים. ביצירתה של ציפי זוהר, היסודות "רעלה" ו"רגלי ילדה המציצים מתחת לחצאית" יתרכבו לגוף אישה כמעשה הרכבה רווי סתירות המבקש לעצמו גוף היברידי אחד. ביצירה "איילות העראק" של נטע אלקיים, האתניות המיוצגת על-ידי בקבוק העראק (הדימוי, הסטריאוטיפ המזרחי של השתיין, הקלפן, מכה-הנשים) יוצאת מתוך הבקבוק של "האבא" וגדלה כיסוד היברידי על ראש בתו. הספירה של "הטבע" היוצאת מתוך קרני האיל של הבת, מתכתבת עם תהליכי גדילה, התבגרות והתגבשות תרבותיים ואישיים שבהם הנערה הופכת לאישה.

    לעיתים היסודות השונים לא יתרכבו לגוף אחד, אלא יערערו את תפיסת המציאות. למשל, ביצירה של נעמה יוריה "חופשה בג'נין", נתקשה לקבל תפיסה מגדרית של אישה פלסטינית וישראלית מבלי להבין את יחסי הדיכוי והאדנות המתרחשים בצל הכיבוש המתמשך. היצירה של פאבל וולנברג יוצרת חיבור בין קטגוריות מיניות ואתניות שונות ומרמזת על ההקשר החברתי שאינו מאפשר תפיסה מסודרת של יצורי-הכלאים.

    יצירתה של אורנה בן דוד מטילה בספק את המסמנים המגדריים המבדילים בין גבר ואישה ומערערת על ההנחה שניתן לזהות בבירור את "הגברי" או את "הנשי". יצירותיה של יונת עופר יסמנו את הדרך בה הסטריאוטיפ נבנה ומאפשר לנו להבדיל בין המינים כחלק מהתגבשות השלב הראשון בפוליטיקה של הזהויות. הצבעוניות המטונומית העצומה בציור נחמן מאומן של קרן שפילבר מאתגרת את התפיסות הגזעיות של שחור ולבן בחברה בישראל. צבע הרקע של התמונה השחור הופך את הלבן למסמן צר הדוחק את הילדים להיות "בעיה" חברתית. ואילו מאמרו של מתי שמואלוף כולל קריאה צמודה ביצירתו של יורם בלומנקרנץ "המגזר היהודי" על מנת לאבחן את רשת התעתועים שמאיימת על הגבולות המבחינים בין ישראלי לפלסטיני, נאור וכובש, טבע ולאום, יצירה ומרחב-תצוגה. שמואלוף מציע, שיצירותיו של בלומנקרנץ מאפשרות דיון ביקורתי באפשרויות המימוש האתי של מעשה היצירה האמנותית, כאשר הוא נתון במציאות של כיבוש, אפליה ואי-צדק. על רקע המרחב הפוליטי בישראל, היצירה האמנותית נדרשת לכלים ייחודיים על-מנת לבטא את האסתטיקה שלה כפעילות פוליטית, המטשטשת אבחנות קבועות של זכאות לכוח.

    אין ספק, שבמציאות הישראלית נפרטת סוגיית ההיברידיות אל פרקטיקות מורכבות של סדרי-חיים, שכוללות התנגדויות, סתירות והטעיות. בתרבות שעדיין מבקשת לעצמה זהות אחידה של "כור-היתוך", ובמקביל חוזה בתוצאות האלימות של כפיית-זהות כזו על פרטיה, דיון בשונות הוא מהותי יותר מאשר הדיון באחידות. גיליון זה של "הכיוון מזרח" מבקש להשיא את תרומתו הצנועה לקידום שיח הייצוגים המתגבר והולך של הפוליטיקה ההיברידית.

    מתי שמואלוף, בת־שחר גורפינקל ועמרי הרצוג

    תוכן הכיוון מזרח 14 – צועקים את שמך בהרבה לשונות

    3  לנפש רעבה כל מר מתוק שיר נוית בראל
    5  תוכן עניינים
    6  לערער על מִסדר־הזיהוי בפתח מתי שמואלוף, בת־שחר גורפינקל ועמרי הרצוג

    13 אורות רחוקים סיפור ענבל מלכה
    16 איגרות לארץ הישנה: גוף, זיכרון וטקסט אוטוביוגרפי – ישראל, ספטמבר/אוקטובר 2000, מסה לואיז בית־לחם
    26 סובייקט בינעדתי: בין סימולציה להסוואה רשימה מיכל פיק חמו
    30 כשאבי מדבר על המושגעלבון רשימה נעמה גרשי
    37 אל תראוני שאני היברידית (או: להפך – תראו, תראו) רשימה תמר קפלנסקי

    39 קהיר שעל הסיין רשימה איל שגיא בזאוי
    44 סימפטומים של תיקון שיר בת־שחר גורפינקל
    45 הזיווג השמימי־ארצי: שמש/ירח/קומיסר/יוגי מאמר עידן ירון
    52 אורלנדו שיר גליהאבן־חן
    53 שָם סיפור משה סקאל
    59 יהיו כולם שומעים אותי – דיון בסרטו של דויד דרעי "תגיד אמן" ביקורת קולנוע עמרי הרצוג

    63 נסיעה סיפור סמי ברדוגו
    68 צילומי עיוורים מסה מיכל בן־נפתלי
    75 מתחת לפני האדמה שיר אלי אליהו
    76 אני שר באגן הים התיכון שיר יוסף עוזר
    78 קטע מדו"ח חקירה שיר סמיח אל-קאסם
    79 מתחת לבת־עין, שבת 24 במרץ רשימה תמר ארנסון
    82 עזרא שוויקי הפך לפלסטיני שיר סיגלית בנאי
    85 כתמים סיפור שרית בביאן
    86 היברידיות במרחב העירוני – הקניון כמרחב כלאיים מדיר מאמר שרון מלכי
    91 הבית של השמש העולה: זהות, מִגזור והפוליטי ביצירתו של יורם בלומנקרנץ ביקורת אמנות מתי שמואלוף
    96 אלין אלג'ם, "רעש ורוד" ביקורת אמנות דליה מרקוביץ'
    98 *** שיר אמירה הס
    101 אמירה בת סלימה – פרק שלישי: לילה ראשון סיפור אלמוג בהר

    האמניות/ים ויצירותיהן/ם (לפי סדר הופעתם):

    דנה דרוויש, אנה עוספורה (אני ציפור) (עטיפה); שולה קשת, ללא כותרת, 1998 (4); אורנה בן־שטרית, ללא כותרת, 2006 (7); רוביליבוביץ, ללא כותרת (בן), 2006 (10); דרור אוסלנדר, בתי זיקוק, 2006 )12); נעמה יוריה,חופשה בג'נין, 2006 )17); ציפי זוהר, ללא כותרת, 2007 )20); פיליפ רנצר, במבי, 2004 )27); קרן שפילשר,נחמן מאומן, 2007 )31); פבלוולברג (36); ז'וסטין פראנק, מחלת עיניים ירחית, 1929 (רועירוזן, 2002) (47);  שרון פוליאקין, ללא שם, 2007 )53); אילי לוי וריקי אלקיים, העלמות, 2007 )57); יורםבלומנקרנץ,מושבות הים, 2007 )65); עופר נקר 2006 (69); לאה פאר, 2006 (69); שושנה צארום, 2006 (72);ריקי פרישט, 2006 (72); דוראר בכרי, דיוקן עצמי, 2006 )77); שרון פוליאקין, נעדרים )79); אמון יריב,לילה, 2007 (83); שרה אלימיהפסנתר, 2004 (84); מאיה ז"ק ורעיהברוקנטל, הברון אי.טי. פון הום (88);יורם בלומנקרנץ, המגזר היהודי, 2006 )92); אלין אלג'ם, לב זהב, 2006; אליןאלג'םללא כותרת, 2005; אלין אלג'םללא כותרת, 2005 (96);
    נטע אלקיים, איילות העראק (פרט מתוך), 2007 )100); יונת עופר, ללא כותרת, 2007 )108,107)

    עורךראשי יצחק גורמזאנו גורן
    עורכי כתב-העת מתי שמואלוף, בת-שחר גורפינקל ועמרי הרצוג
    הפקה בת-שחר גורפינקל
    עיצוב שירי עצמון
    דפוסהגיליון יוצא לאור גם בחסות מפעל הפיס וקבוצת "אוטו"

    עיתונות, ביקורות ואיזכורים:

    1. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007
    2. רוני סומק, "אלג'יר" בעקבות התערוכה של שרה אלימי "אלג'יריה, זכרונות ילדות" (גלריה קדמה).
    3. "הכיוון מזרח" 14 באתר "טקסט"
    4. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ. 19.8.2007. (חלק א').
    5. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ, 31.8.2007. (חלק ב').
    6. המלצות על הגיליונות החדשים של 6 כתבי העת, אורי פז, רשימות, 9.9.2007
    7. "שָׂם" של משה סקאל נבחר לסיפור השבוע בתרבות – אתר "ידיעות אחרונות", 12.9.2007.
    8. "הכיוון ההיברידי", עמוס לויתן, עיתון 77, גיליון 324, אוקטובר 2007, עמוד 30.
    9. "נוגדי צהבת", נווית בראל, טיימאאוט, 21.11.2007, עמוד 125.
    10. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
    11. עת לכתוב, מאיה סלע, ידיעות תל אביב, 28.12.2007.
    12. (ציטוט), פואטיקה תחת שליטה, חגי שגב, מארב, 17.2.2008.
    13. מחשבה על כסף מזדחלת כמו נחש בעשב, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ, 21.3.2008

    כתב-העת "הכיוון מזרח"מצטרף לרבים וטובים ומזמנים אתכן/ם לרכוש את גיליונותיו במחיר של 25 ש"ח כולל דמי משלוח מגיליונות 1-13 (אזלו: 1, 9, 10)

    עלבון תובע הקשבה – ביקורת ספרותית על "בין שמואלוף לבין חזז" ב"תרבות וספרות" – 'הארץ'

    הקריאה בספר שיריו השני של מתי שמואלוף אינה קלה, משום שמבעד לדפיו נשקפים זעם נוקשה ומתריס. שמואלוף כותב: "אנחנו העבד והשפחה של הו מרוס וביאליק / קוראים מזרחית, כנגד ומעבר, סוג של / אפשרות שלישית לשירה". אלו הערות על אודות דיכוי, ואל מול הקשב שמציעות המלים, הן הופכת למניפסט נסער שמתנער לחלוטין ובמודע מעקרונות פואטיים ומנקודות התייחסות פואטיות. אולם שמואלוף, צעיר ממוצא עיראקי, נמנע מיצירה של אלטרנטיווה לשונית שתהיה "אפשרות שלישית", שאינה ציונית-לאומית או אירופית. השפה העברית לוכדת אותו בתוכה, מדברת בשמו ומלבה את זעמו; שיריו מצהירים על כך, שפוליטיקת השירה המזרחית מחייבת אותו לנהוג בתחבולות תמרון, שישחררו אותו מלשון שהגזענות טבועה בה. אולם שמואלוף אינו פנוי להתחקות אחר תחבולות כאלו, ועצם המטלה מקוממת אותו. הוא מקונן על בעלותו שמעולם לא התקיימה על העברית: "בערב השירה ביקשו ממני להיות תרבותי / לספר מדוע הגעתי לשירה / מבלי לספר על מלחמת המילים / מבלי לשזור את חרוזי הגזענות / כמו לארגן ערב אגרוף ולשבת בזירה / קשור עיוור".

    הכתיבה של שמואלוף אינה מתנצלת, כשהוא חורג בעקביות מכל נקודות האיזון הקולקטיוויות-הלאומיות. תחת הכותרת "שימו לב, שימו לב מה קורה על רכבת השפה שלנו", הוא עושה רשימת מצאי של סימני ערביותו בשפה: "ערבי מסריח, אל תאכל כמו ערבי, מה התלבשת כמו ערבי, ערבי טוב הוא ערבי מת, מות לערבים". קל לדחות את העמדה שלו בתנועת ההתנגדות השגורה, למשל כשהוא כותב בשיר "חרושת הישראליות": "אל תספרו לי על השואה / ותדחו את כניסת הזהות המזרחית לתכניות הלימוד הממלכתיות". אולם דחייה כזאת תהיה טעות. עלבון שותת ובלתי מעובד אינו מצע ליצירתה של שירה גדולה, אולם הוא מונח בספר, על מיציו ועל לשדו, כתביעה להקשבה; הקשבה לקולות שלובשים נפח וגוף בשנים האחרונות, ומשמעותם מצטברת במרחב החברתי והספרותי.

    הביקורת פורסמה ב-31.03.2006 בעיתון "הארץ"