كيف تشرح صيد الأرانب لفنان ألماني ميّت | توهو

كيف تشرح صيد الأرانب لفنان ألماني ميّت الفنان يوسف ساسون تسيمح، المولود في بغداد، يعيش ويعمل في أمستردام، يستعد لإطلاق مشروع واسع ومتعدد المواقع في العاصمة الهولندية، والقدس وبغداد. الشاعر والكاتب ماتي شموئيلوف يحاوره حول سنواته كفنان في إسرائيل مقابل كونه فنانًا يهوديا بابليا في أوروبا، حول اليهودية"، الشتات، الإقصاء، وحول الإخفاء والبناء. המאמר על היצירה של יוסף ששון צמח תורגם לערבית, אז תודה לכל העוסקות במלאכת הקדושה בTohu Magazine

ראש ממשלה ערבי [שיר]

image

הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

 

BlHURKJIYAAKTdX

הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

בפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי בברלין, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו

באחד מהערבים המיוחדים שעברתי בברלין, קפצתי מעל החומות של ישראל ואיראן ופתחתי פרלמנט גולים משהאדים-איראנים עם שני גולים אחרים. ישבנו בקפה קוטי (שהוא האלבי המקומי). היכן שכל המהגרים מהמזרח התיכון וממדינות אחרות יושבים בשילוב עם המערב גרמנים והמזרח גרמנים. התקרה מצוירת בציורים ילדותיים, המוזיקה יכולה להגיע לסלסה ולערבית, ואז לעבור לרוק. המקום כולו מלא עשן, הכורסאות אדומות, והאווירה חברותית ביותר, ואפשר להתחיל לדבר עם כל מי שרוצים.

הצגתי את עצמי כפליט יהודי-איראני, לא בצורה הצינית שבה ישראל עושה שימוש בפליטות של היהודים-הערבים, בכדי לבטל הזכויות של הפלסטינים הגולים.  סיפרתי שעד היום איני יכול ללכת ולהשתטח על קברי הורי סבי, הנמצאים במשהד. אינני רומנטיקן, סבי ברח ממשהד, בגלל הפונדמנטליזם המוסלמי. יחד עם זאת, גם הצד האחר לא בדיוק היה שוחר שלום: הציונים המשיכו עם המלחמות שלהם בכל מדינות ערב, תוך כדי כיבוש פלסטין ועד לימינו שביבי הולך לשיחות שלום, בכדי לא להשיג שלום, אלא למשוך את הזמן עד חזרת המפלגה הרפובליקנית לשלטון (ממליץ לראות את ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, שתיאר בבדיחות דעת את העלייה לרגל של מנהיגי המפלגה הרפובליקנית לקבל את ברכת התרומות של שלדון אדלסון).

אז הנה אני יושב, עם שני הפליטים ממשהד. אחד עם שיער ארוך, מזכיר לי את עצמי לפני עשר שנים, והשני עם שיער קצר. האחד מתוסכל מאוד מגרמניה, מתגורר אצל חברים ולא עבר תהליך של אינטגרציה לחברה הגרמנית. השני ויתר על חיי החברה שלו, למד גרמנית מהבוקר עד הערב ונרשם לאוניברסיטה. אחד בעל ביקורת מאוד גדולה על גרמניה והיחס שלה לפליטים, מהגרים ומבקשי המקלט, השני ביישן יותר, מנסה כמה שיותר לעזור לאח האיראני שלו. אנחנו פוצחים בשיחה, ומזמינים אחד את השני לבירה, אני מספר מדוע עזבתי את ארץ הקודש. הסיפור שלהם הרבה יותר קשה משלי. אח של הבחור המתוסכל יותר נרצח על ידי השלטונות. הם לא יכולים לחזור לאיראן, כי המשטר רודף אותם. הם, כמוני, פעילים חברתיים. אבל בישראל, אני עדיין לא מבוקש על הפעילות שלי.

mati4

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אך אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים.

מצחיק, אבל יש את תל אביב הלבנה ותל אביב השחורה גם כאן, למרות שכולם יושבים באותו "בית קפה", יעני לא רחוק אחד מהשני. יש אלו שיש להם את הדרכונים האירופאיים, הזיכרון האירופי, ההזדהות האירופית, הלובן, ההיסטוריה האירופית, ויש אלו שאין להם. שמזוהים באירופה מיד עם הצד הכהה, זה שמאיים על השפע, על הכוח, על החלוקה הלא צודקת של המשאבים, זה שמזכיר את האחר הפוליטי, והתיאולוגי בגופו (היהודי-ערבי). אבל מי שכבר מודע להיסטוריה שלו, נושא אתה בגאון לכל מקום אליו הוא הולך.

הסיבה לחגיגה בקפה קוטי, היא הנסיעה של אחת מהחברות שלנו בחזרה לישראל. אני מביט בשני החברים האיראנים שלי ובהוריי ובהוריי חבריי וחברותיי שהגיעו לישראל. באיזה אפשרות אני בוחר: האם אני אלמד גרמנית ואעבור מחיקה? האם אני אהיה מתוסכל ואבקר את החברה המקומית וזאת שממנה הגעתי ואשמור בכול הכוח על השפה שלי? הדור השני המזרחי בישראל עבר מחיקה שאת רישומיה אנו מרגישים עד היום. כל השמות שעוברתו, כל המסורות שנכחדו, הפצע קשה מנשוא. אך הדור השלישי המזרחי לא הסכים למחיקה, והוא בונה מחדש את זכרונו, השפה שלו ואת המוזיקה שלו. לא במקרה דיקלה, רביד כחלני, דודו טסה, נטע אלקיים ואחרים חזרו לשיר בשפות המוצא של הוריהם.

בסרט Forget Bagdad, במאי עיראקי-שווייצרי ששמע סיפורים מאביו על העיראקים היהודים, נסע לישראל ופגש את הסופרים סמי מיכאל, שמעון בלס, סמיר נקאש ואחרים. כולם מדברים בסרט בערבית ומסבירים את היחס שלהם להגירה בישראל. סמי מיכאל עבר בקלות יותר לכתוב בעברית. שמעון בלס חש את הנקמה של המילים הערביות על שעבר לכתוב בעברית. ורק סמיר נקאש לא הסכים לעבור לעברית. הוא נשאר לכתוב בדיאלקט העיראקי של יהודי בגדאד. הסבל שלו היה קשה מנשוא, ואף בערוב ימיו הוא גלה למנצ'סטר. בזכותו השתמרה השפה המיוחדת, והוא זכה לשבחים אפילו מהסופר המצרי הידוע נגיב מחפוז, זוכה פרס הנובל לספרות.

בביקור שלי בבית ספר שהפך למקום מקלט לגולים צפון אפריקאיים בקרויצברג, ראיתי המון תסכול. ואף כשדיברתי עם שני גולים מצפון אפריקה, הם סיפרו לי על בעיות רבות של שכרות וסמים. הקושי הוא כמובן לא רק בגולים עצמם, ובאפשרויות שהם בוחרים (למרות שהימין אוהב להציג את כל התהליך כאישי). הבעיה היא במבנה החברתי. האם החברה המקומית רוצה לקלוט את המהגרים החדשים אליה? מחד גיסא, לראשונה אחרי שנות התשעים, גרמניה נחשבת כמקלט המדיני המועדף על הפליטים בעולם, כך על פי דו"ח נציבות האו"ם לפליטים לשנת 2013. מבחינת קליטת מהגרים לתוכה. מאידך גיסא, יש הרבה קשיים, מחסומים וסלקציות בדרך.

mati3

בחזרה לפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו. מדובר באזרחי המזרח התיכון שמדמם את עצמו למוות, שהמערב מחמש מהבוקר עד הערב, ושהאזרחים חייבים להחזיר בו את השליטה. אם נדע לשבת ביחד, להכיר, לדבר, החומות יפלו, ואולי לא נצטרך לגלות, להגר, לנוע רחוק מהאביב, אל תוך השלג המקפיא הגרמני. ואם כבר גלינו כיצד נוכל להפיל את החומות בינינו לבין החברה המקומית? מדוע שנזכה ליחס אחר? האם אין אנחנו אנשים כמו הגרמנים או האירופאים? האם רצינו לעזוב את כל מה שידענו בארצות המוצא? איך יוצרים חברה אנושית, שבה כל בני האדם שווים? האם היא אפשרית?

* * *

ממה אתה בורח? זאת השאלה המרכזית שנשאלתי על ידי ישראלים (בעיקר יהודים), מאז שעברתי לברלין. ניסיתי בכל הכוח שלא לומר שאני מהגר. מדוע שאהגר. יש לי משפחה, אהבה, חברים, שפה, תרבות, וספרים מתוכננים לצאת בשנה הקרובה. ובכל זאת אני פה, אלפי קילומטרים מהמקום שבו גדלתי, משכיר דירה בשכונת נויקלן.

הסתיו היה נאה ביותר. עשרות אלפי עלים בכל הצבעים שמכסים את המדרכות, שקיעות ארוכות, המגדל של אלכסנדר בין שני עמודי גיברלטר של רחוב קרל מרקס אלי במזרח, הימם אותו ביופיו. מספר פעמים בשבוע הייתי נוסע לכיוונו באופניי ומרגיש חופשי. צועק "אני חופשי." ותמיד חזר אלי ההד "אתה חופשי" ואז הייתי חושב את המילים של האדמו"ר סחרוף "כולנו חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?" (השיר "עבדים" באלבום "נגיעות", 1998).

mati1

בהתחלה ניסו לומר לי לא לדבר על ישראל: "בשביל מה לכתוב על מה שקורה אצלנו, תכתוב על דברים טובים אצלכם". הצחיקו אותי. באמת. כאילו שאני יכול להיות לגמרי בגרמניה ולשכוח את ארבעים ואחת שנותיי בישראל. ניסיתי להסביר שאני לא מהגר. אבל גם אם הייתי מהגר, אז תמיד הייתי חצוי לשניים. צד אחד עם הזכרון של לגדול בישראל וצד שני של להיות במקום, בתרבות, בשפה ובמנהגים החדשים.

אני לא מהגר, אך ההיי של הניתוק מישראל היה גבוה, יצאתי למסיבות רבות, הופעות, הכרתי כמה שיותר אנשים, התפרשתי על העיר, בלילה נסעתי מרחקים בכדי לחזור לביתי שיכור. שלושה חודשים הראשונים בסיפור האהבה שלי עם ברלין היו השתוללות מתמדת. אבל כמו כל מערכות היחסים, לכל היי יש בור שמחכה לו. ואחרי תקופה ברלין ואני התחלנו לדבר על מה ואיך. "כמה זמן תתני לי?" שאלתי אותה. "כמה אתה רוצה?" ענתה במהירות. "שנתיים", חשבתי לעצמי או פחות. "קח את כל הזמן שבעולם, אבל תדע שאין פה התחייבות ואני רוצה ספייס", היא החזירה והלכה להשתרלל עם מהגרות אחרות.

אני לא מהגר, אך השלג החל לנזול מהשמים כמו נזלת, הקרח הקפיא את המדרכות, הלכלוך התכסה בלובן שהשחיר אט אט. עפרי אילני ידידי כתב על חמישים גוונים של שלג ואכן התחלתי ללמוד על הדרכים השונות שבהן אפשר לתפוס את השלג. השלג של המדרכות, זה של הלב הקפוא בין האנשים שמרפיקהם הופכים קשים כקרח, השלג של הכבישים, השלג של האוטובוסים, השלג שמכסה את האופניים, זה של המהגרים האחרים שהופכים אט-אט לגרמנים וכיוצא בזה.

אני לא מהגר, אבל עם החורף הקשה הגיעו הגעגועים, הרצון להיות במקום הטבעי, מוקף בסלנג, בהתחדשות של המילים, עם אנשים שיבינו אותך. אז במקום לנסוע בחזרה לישראל כל פעם שהלב מתגעגע, הקפתי את עצמי בחברים ישראלים, ויש לנו סלון שבו אנו יושבים לפחות פעם בשבוע ומדסקסים בעברית. אבל הגעגוע היה הרבה יותר גדול מהיכולת שלי באמת לספק אותו.

אני לא מהגר, אבל אני מהגר מהלב, מהרצון לגאולה ושינוי חברתי. כי אני כבר לא פעיל חברתי, פוליטי. ניהול, ריכוז ופעילות גרילה תרבות עברה לידי המשוררת והפעילה איילה חננאל, מדור השירה של באסטה שערכתי עבר לידי העורכת והמשוררת עדי קיסר. ונותרתי רק עם המילים, והן היחידות שסיפקו אותי. בארבעת החודשים שאני בארץ ההונים, כתבתי עשרות אלפי מילים. אבל הפחדים קשים וגדולים, הבדידות עצומה ואין מקום שבו ארגיש בבית.

אני לא מהגר, אבל גם בבית עם בנט, לפיד, ליברמן ונתניהו איני בבית. ואני תקוע בין לבין ומה שנשאר ללב הוא להגר ללב של מהגרים ומהגרות אחרים. וכל דרום אירופה נמצאת פה (יוונים, איטלקים וספרדים), הגולה הערבית (איראנים, פלסטינים, לבנונים, תורכים, צפון אפריקאים), ומכל רחבי העולם מצטרפים עוד ועוד. חוויה מרוממת נפש, להיות במרכז של אוקיינוס של גלי ענק של מהגרים.

הלב אומר שכל אדם מהגר, ברגע שהוא יוצא מרחם אימו. ואלוהים אומר שכולנו מהגרים, ברגע שגורשנו מגן עדן. ואני אומר לעצמי, תגביר את המוזיקה בפלאפון, כשאביב גדג' זועק "אם זאת גאולה, עדיף גלות"… ("ילדם של מהגרים", 2013).

 * * *

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג'אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

ספר השירה החמישי והאחרון של מתי שמואלוף "פרידה בברלין" (2014) ראה אור בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה

*

הפוסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ"

למה הפסקת לכתוב שירה: ראיון עם יובל גלעד בעקבות ספר השירה החדש "פרדה בברלין"

הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2Featured Image -- 78759

על ספת העורך

 מתי, ראשית, רציתי לשאול איך נפלה אצלך ההחלטה להפסיק לכתוב שירה?

זה התחיל ברומאן מהצד עם הסיפורים והמשיך אט אט לסיפור אהבה שמצריך המון תיחזוק ועבודה. והתרחקתי מתוך המילים הקצרות, לתוך המרתון של המילים. אבל המרחק הוא גם מתוך חריש עמוק שעשיתי בתוך השירה בתחומים שונים, וגרם לי לרצות לחפש ערוצים חדשים של ביטוי. הכול התחיל ברגע שבו חיים רובינשטיין, חברי הטוב, ביקש שאכתוב לו ספר סיפורים והתייחסתי להצעתו בביטול. אבל הוא ראה דברים שלא ראיתי בתוכי.

אז מאיפה הגיעו כל השירים שמתוכם ערכנו את הספר? הם נכתבו בארץ, או אחרי המעבר לברלין?

הם נכתבו כאן. ואני לא סתם אומר "כאן". כי ההנחה שעברית עובדת רק בישראל, משתנה כשאתה מתגורר בחו"ל. העברית עדיין עובדת אבל מתפרקת ממטעני הלאומיות המקיפים אותה. החלק הראשון של השירים נכתב בישראל (תחשבו פעם על הכינוי "בארץ" כאילו ישראל היא הקטגוריה של הארץ, ואין מדינות אחרות שאתה יכול להיות "בארץ"), אבל לא נכנס לספרים בשל החלטות עריכה להשאיר בחוץ חלקים ליריים של כתיבתי. והסכמתי לכך, כי הייתי גאה בהיותי משורר מזרחי, חברתי ופוליטי. אך עם ההחלטה לעבור לפרוזה, ראיתי שנשארו חלקים שלמים בתוכי שלא קיבלו ביטוי ואין להשאירם בחוץ. השירים האחרונים על ההגירה נראו לי שייכים לשאלה הרומנטית. מה עושים כשהלב חסר מנוח והרגליים זזות ממדינה של לב אחד למשנהו.

למה בחרת בי כעורך, למרות שאני ביקרתי באופן לא קל את ספרך הקודם?

דווקא בביקורת החריפה שלך ביטאת את הרצון לראות את הכתיבה שלי נקייה וגסה כמו אלבום הדמואים של פי ג'יי הארווי. אנשים לא מבינים שביקורת חריפה אינה רצון להרוג את הכותב, אלא ההפך. ראית שאהבת (כמוני) את הספר השני שלי "שירה בין חזז לבין שמואלוף".  ורציתי לחזור ולהגיע להפקה העירומה שלו, וידעתי שיש לך באהבה ללו ריד את היכולת לנקות מהשירים את הכבדות ולהפוך אותם לרעים, כאלו שבאים מאהבה לרחוב.

למה כל ספריך עד כה היו בעלי אוריינטציה פוליטית בלבד? האם ההתרחקות מהארץ איפשרה לך "לשחרר" ספר יותר לירי? האם בארץ אתה "בתפקיד"? חייל של מאבקים?

שאלה טובה. אני חושב שבהתחלה לקחתי על עצמי את המלאכה המוסרית, שהייתה קודם כל שייכת לקהילה ולרצון לשינוי כחלק מההתעוררות מזרחית בדור השלישי. אחר כך, בספרי השלישי, המחאה התרחבה למאבקים אחרים ורק בספר הרביעי היא החלה להיסדק בתוך ייאוש והתפרקות המבנים שכל כך האמנתי בהם. כן, בהחלט, המעבר הפיזי מקשר אותי גם למעבר הנפשי, ויש איזה רצון לברוא טריטוריה שהיא יותר חופשית בכתיבה על מסעות הלב, באי יכולת ליצור זוגיות ועתיד. ניסיתי הרבה פעמים למצוא את השפה שלי אך לא מצאתי ורק כשהתרחקתי מהקולוניה, מצאתי את הקול הלירי. אך בקריאה נוספת שערכתי הבוקר, אני מאמין שהוא עדיין מאוד קשור להקשר בו הוא נכתב ולא מנותק ממנו כליל. זאת אינה שירה רומנטית אוטונומית.

כן, בארץ הייתי ב"תפקיד" שדחף לשינוי. אבל לקראת השנה האחרונה הרגשתי שכל ההפגנות חשובות, אבל אני לא יכול להמשיך להוביל אותם והעברתי את תפקידי בתנועת "גרילה תרבות" לפעילה החברתית המדהימה איילה חננאל; העברתי את עריכת מדור "באסטה" בהעוקץ לידי המשוררת והעורכת עדי קיסר וגם הספקתי ברגע האחרון להעניק ליצירה המופלאה של ערס פואטיקה במה בהוצאת "גרילה תרבות" ולסייע בכל מה שיכולתי.

האם לדעתך גם שירי מחאה הם שירי אהבה שהפכו לזעם? האם אתה כתבת שירי מחאה מתוך זעם או מתוך כאב?

זעם הוא כאב וכאב הוא זעם. הלחישה שלי מלאה בזעם והזעם שלי מלא בלחישות. אין הבדל בין בחורה שנזרקה על ידי חבר שלה, לבין חברה שנזרקה על ידי הפוליטיקאים שלה. בשניהם יש את כל השלבים מאכזבה לזעם, עד להשלמה וחיפוש אחר תבנית אחרת של חיים חברתיים משותפים. מישהי אמרה לי ש"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" הוא ספר מלא באהבה. אבל כדי למצוא את האהבה אנו נזקקים לקריאות רחבות יותר, דווקא בגלל שהמונחים שלנו מופרדים. מדורי הרכילות והתרבות מופרדים לכאורה ממדורי הממון והחדשות. אבל אין מחאה ללא אהבה, ואין אהבה ללא מחאה. יש מי שיושב ושומר על השמֵנת ומפחד מהאוהבים החדשים, והאוהבים החדשים מאמינים בשינוי, שיהדהד לאוקיינוס האינטימיות הנפתח בפניהם.

האם מעברך לברלין היה "אקט מחאה" נגד המדינה שנתת לו פומבי בראיונות בנושא, או מקלט אישי בעיר בה אתה אנונימי ולא מתבקש לעשות דבר למען החברה?

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אף הוצע לי לארגן הפגנה לאחרונה וסירבתי. אך מאידך, אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים. סופר הכותב את המיית הלב העקור מביתו, יכול לחולל מהפכות לא פחות מהאקטיביסט המרים דגל בכיכר.

הערה קטנה: מסעי הפך לשאלה ציבורית, עם הכתבה של צ'יקי ב"הארץ", כי הוא מצא שעוד מנהיגי מחאות שונות עזבו. ופתאום שאלה מאוד אינטימית הפכה לקולקטיבית.

האם אתה כותב כעת ועד כמה הזרות מפחידה/ מעוררת השראה?

כן, אני כותב בכל יום שאיני עובד, במשך שנים, גם בישראל וגם בגרמניה. דווקא היה מעניין לראות את הסיפורים שנכתבו פה עם הקור, החורף, החדות, הזרות, העקירה, ההגירה ואיך הם השתנו מאותם סיפורים שנכתבו בכדי לברוח מהשפה הפואטית שלי. הזרות מאוד מפחידה ובעיקר בודדה. אני יכול להיות מוקף חברים וחברות, אך יציאה מתוך התרבות בפרט והמוכר בכלל גורמת לחרדה עצומה. אך כל כותב זקוק למנה כזאת של פחד, בכדי להיות חד בחושי הכתיבה שלו. ההשראה מגיעה בעיקר מיציאה מהגטו של ישראל המוקפת חומות מחוצה לה ובתוכה. פתאום אתה פוגש צעירים וצעירות ממדינות שלא שמעת עליהם, שכולם בתזוזה "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד שיהיה בתנועה" (מיכה שיטרית). ויש פה תנועה אחרת שפותחת את האופקים. ואין רק מסע קדימה בזמן, אלא גם מסע אחר מתרחש. מסע שהוא אחורה בזמן, ההגירה הזמנית שלי, היא גם חזרה למחשבות על ההגירה שביצעו הוריי והוריי הוריי לפלסטינא.

האם אתה לא מרגיש טעם לפגם להמשיך לבקר את מדינת ישראל ממדינה שלא הצטיינה בעברה במוסריות עילאית? ומה דעתך על גל ההגירה הישראלי לברלין?

אני רואה מחויבות בתור אזרח ישראלי, לבקר את המדיניות של המדינה. אזרחות אינה משמעות פאסיבית. אמונה מתחדשת לפי התפילות שלנו. ובכדי לממש את הקשר, הדיאלוג עם הבורא עלינו להניח בפניו מנחות. במתח הזה שבין חיים דתיים, לבין דתיים מחולנים שם אני עומד. האם המדינה היא משפחה שדואגת לילדיה, או שהיא בגילוי עריות, ללא גבולות והורסת את עתידה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים. אך היהודים מאז ומעולם חיו בתוך מספר לשונות ובתוך קהילות בתוך קהילות זרות. המרקם הקוסמופוליטי מאפשר רב תרבותיות, רב לשוניות, ועוד. אתה יכול לדבר גרמנית עם איראני שבא מהבית שלך במשהד (צפון איראן), או לדבר ערבית עם גרמניה שיודעת ערבית. להתמקצע ביידיש, למרות שהוריך דיברו ביניהם רק עברית. המזיגה של תרבות, שפה, ערכים וסמלים חדשים לתוך היהדות הנפתחת אל גבולות אחרים של זיכרון, שפה וגלות – תורמת מעין כמותה לחזרה לנורמליות ויציאה מתוך הדלות של הדמיון הלאומי.

האם לדעתך משורר צריך לכתוב על המקום ממנו בא ומתוכו, או שמא השפה היא הבית שלו ואיתה הוא יכול ללכת לכל מקום?

הזיכרון משתנה ביחד עם השפה, והיא מבטאת אותו והוא משקף אותה וקשה להפריד בין השניים. לדעתי לו ריד שנשאר בניו יורק עשה מסעות ענקיים לזיכרון הקווירי שלו בשיר "Walk on the Wild Side". הוא זז גם בתוך ארה"ב אך גם בתוך גבולות הזהות שלו, מתוך רצון לשנות את הזהות המינית של היבשת. השפה שהוא עשה בה שימוש, היא שפת רחוב, שהיא הבית שלו, כחלק מהמהפכה הביטיניקית, השחורה שהתחילה עם הבלוז, הג'אז, הביבפופ, עד להיפהופ של ימינו. הוא יכול ללכת עם השפה שלו לכל מקום, אך הוא מאזין לרחוב המקומי, הוא תמיד מחפש את המילים החדשות שלא נאמרו בשיר. הבחירה של המילים יש בה תמיד את המקום של הזיכרון, כי בצלמו נוצרנו.

כרגע אני לגמרי בתוך השפה העברית, שנשברת לאלף חתיכות בגלות, אך בו בזמן משתחררת ממטעני התפיסה הלאומית שקושרת בין שפה ללאומיות. אני אזרח-לא-אזרח המתגורר בכתיבה בעברית, אך מדבר בבליל של אנגלית-ערבית-עברית-גרמנית עם האנשים סביבי. ברגע שארגיש שהעברית התקשתה מדי והתרחקה מהרחוב, או שאעבור אמנות או שאחזור למלא את המטענים שלה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.
גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.

לא. הספר המודפס יישאר, אך גורלו יהיה כגורל התקליטים בימינו, כלומר הדיגיטלי יהפך לחזות הכלל והמודפס לנישה.

ההחלטה להוציא ספר דיגיטלי, קשורה כמובן בעבותות למשבר העצום שאנו חווים, כמשוררים ומשוררות בתחום השירה. אך אין בה כורח. יכולתי בהחלט להמשיך להוציא את ספריי בהוצאת "נהר ספרים" שבה ראו שני ספריי האחרונים. אבל החלטתי לבוא לקראת קוראיי הנוכחים והעתידיים. הספר נמכר רק ב-7 ₪ בלבד, כי איני מחפש רווח. אני רוצה להנגיש עד המקסימום את הספר. לא רק כי המצב הכלכלי של הקוראים קשה, והמצב הכלכלי של הכותבות והכותבים בכי רע. בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה מצאתי בית וחופש יצירתי.

***

מתי שמואלוף פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה שזכו לפרסים והערכה: "מגמד הצלקות" (2001), "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006), "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) ו"האסון מתחיל בארוחת העסקים" (2013). הוא השתתף בעריכת אסופות וכתבי עת רבים והיה חבר בקבוצת "גרילה תרבות" המחברת בין יצירה לבין מאבק חברתי. בשנת 2014 יראה ספר סיפוריו הראשון בהוצאת זמורה-ביתן.מפרסם גם בבלוג: המבוקש מס' 2. מתגורר בברלין .

פרדה בברלין הוא ספר השירה החמישי שלו.  הספר מחבר את חווית ההגירה ואת הפרדות הרבות ששמואלוף חווה בחייו לתוך פואטיקה חדשה, מפתיעה ורעננה. הספר נכתב ממבט לירי משוחרר של יהודי-סורי-עיראקי-איראני היושב על גדות נהרות ברלין ונזכר בישראל. השירים הישירים, הקצרים, בעריכת הפאנק של יובל גלעד חושפים את הלב הרגיש ביותר של שמואלוף.

יובל גלעד, משורר ומבקר שירה. מוסמך אוניברסיטת תל-אביב בספרות-כללית. ניהל שנים רבות את חנות הספרים הותיקה "לנדסברגר" בתל-אביב. ספריו:  שירי נזיר (תל אביב : חלונות, תש"ס 2000); בדידות ישראלית : שירים 2000־2004 (ירושלים : כרמל, תשס"ה 2004); בית קברות לשירים : שירים 2005־2009 (תל אביב : ספרי עתון 77, תשס"ט 2009).

לעמוד הספר "פרדה בברלין" באתר בוקסילה לחצו כאן | הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2

על הביקורת הראשונה ל"פרידה בברלין" "בישראל היום"

פרידה בברלין רק ב-7 ש"ח בלבד. לא תמצאו אותו ברשתות הספרים. רכשו אותו כמתנה ללבכם/ן >>> http://bit.ly/1kvKJD0
פרידה בברלין רק ב-7 ש"ח בלבד. לא תמצאו אותו ברשתות הספרים. רכשו אותו כמתנה ללבכם/ן   

מבקר השירה הקבוע של "ישראל היום" בשישי האחרון בביקורת ארסית במיוחד על ספרו החדש של מתי שמואלוף, "פרידה בברלין", וכך הוא כותב:
"מה מזרחי בספר על אהבה ופרידה? מה מזרחי בנסיעה לברלין? חיפשתי בכל הספר את המילים מעברה, קיפוח, אפלייה והתבכיינות ולא מצאתי – האם מתי שמואלוף החליט להשתכנז?
"ואיפה תיאורי סבלם של המהגרים התורכים, הכורדים והעיראקים לבירת גרמניה, ואיפה הביקורת על המדיניות הגרמנית הניאו-ליברלית מצדו של המשורר החברתי הנודע? ואיפה פערי המעמדות בין מזרח למערב בתוך ברלין עצמה?
"האם אחרי שהמזרחים עברו מבאר-שבע לתל-אביב כדי להתקבל אצלנו, הם עוברים מתל-אביב לברלין כדי להתקבל אצל שונאי האשכנזים הגדולים ביותר בעולם?
"ואם שמואלוף יכניס בספרו הבא מילים בגרמנית במקום בערבית, הוא עדיין יספר לנו שהוא משורר מזרחי? לדעתי, איך לומר בעדינות, המזרחי הזה עוד רגע מדבר יידיש ואוכל געפילטע.
"את הכל הם רוצים לגנוב לנו המזרחים האלה, גם את אירופה".

להתחבר למזרח התיכון דרך המוזיקה | מתי שמואלוף ואופיר טובול

בראיון ל"אל ערבייה" לפני כמה שנים, אמרה הזמרת הישראלית הפופולרית ביותר בעולם הערבי, זהבה בן, כי הייתה מעוניינת לשיר בעולם הערבי בכלל ובביירות ועזה בפרט. אך מערכת הביטחון הישראלית אסרה עליה להכנס לעזה, בשל שלטון החמאס. בראיון מאוחר יותר אמרה שחלומה הוא להופיע בבית האופרה בקהיר, היכן שהופיעה הזמרת הנערצת עליה ביותר, אום כלת'ום. זהבה בן מבטאת בדבריה את הרצון הטבעי של מזרחים רבים בישראל להתחבר לשורשים הערבים של התרבות שבתוכה חיו הוריהם במשך דורות רבים.

המוזיקה המזרחית מבטאת את הגעגוע של כמעט מחצית תושבי ישראל לשמור על המרכיב הערבי בתרבותם. אך מעבר לשאלת המוצא, ההיסטוריה והביוגרפיה, מדובר כאן בשאלת מיקומה של ישראל במזרח התיכון ונוגעת לכל אזרחי המדינה, מזרחים ולא מזרחים. ביום שהמוזיקה הישראלית תתחיל לייצא תרבות ערבית למדינות השכנות, קרובות כרחוקות, היא תוכל להגדיל את הצלחותיה ולהכפיל ואף לשלש את מכירותיה. התרבות המזרחית, הים-תיכונית, יכולה בקלות לקפוץ מעל המחסום ולהביא קהלים חדשים. כבר כיום אנחנו יודעים על רבים במדינות השכנות שמכירים ואוהבים שירים של אייל גולן וזמרים אחרים, בטח ובטח בשטחי הרשות הפלסטינית, שם קהל רב מעודכן במוזיקה מזרחית-ישראלית חדשה. יותר קל יהיה למכור מוזיקה מזרחית במשרק (האיזור הגיאוגרפי מאיראן ועד מצרים) ובמגרב (ממרוקו ועד מצרים) במקביל לייצוא התרבותי לארה"ב ולאירופה. ושימו לב גם שלא מעט מההצלחות באירופה היו של להקות וזמרים ששמרו על הצליל הערבי, כדוגמת עופרה חזה ועוד.

מאור אדרי מחדש את "יאללה יאללה" של הזמר הסורי וואפיק חביב. ב- 2012 יצא השיר של חביב, לפני חודש של אדרי:

למוזיקה ולתרבות ישנו גם תפקיד נוסף. במידה ונוכל לייצא את התרבות המזרחית למדינות ערב, סביר להניח שתרד רמת המתח, האיבה והשנאה כנגד ישראל. הגוש הערבי לא ייראה את ישראל כשארית קולוניאלית אירופאית, שבאה להתנחל באדמה הפלסטינית. הם יבינו שלמעלה ממיליון יהודים הגיעו ממדינות ערב והם שמרו במידה כזאת או אחרת על המרכיב הערבי בזהות שלהם, שבא לידי ביטוי עד לימים אלה במוזיקה ובתרבות.

החברה הישראלית כיום לא רואה את מקומה בין ביירות, עמאן וקהיר. אבל מי שיקשיב ללא מעט מהביצועים של הזמרים המובילים בישראל כיום (רק לאחרונה שרית חדד, עומר אדם, מאור אדרי ואחרים) יגלה כי הם מבצעים כעניין שבשגרה גירסאות כיסוי בעברית למוזיקה ערבית. יש כיום תרבות ישראלית עכשווית שמתכתבת בפועל עם תרבות ערבית עכשווית, אך לא מדברים על כך. יש קשר שתיקה סביב הנושא. זהבה בן מספיק אמיצה לומר שחלומה הגדול הוא להופיע באולם שבו הופיעה אום כולת'ום בקהיר, אך זהבה בן אינה נוסטלגית. היא מעודכנת ורוצה כמו יוצרים אחרים לעדכן את יצירתה וליצור דבר חדש שמתכתב עם הסביבה שמשפיעה ומושפעת ממנה. וזאת הסיבה שהאלבום של ביצועי השירים של אום כולת'ום (זהבה בן שרה בערבית) של זהבה בן הגיע לעולם הערבי (למרות החרם) וכך גם לגבי האלבומים בערבית של עופר לוי, שרית חדד, שריף. גם אלבומים של זמרות כמו יסמין לוי, שמצליחה מאוד בטורקיה, או ריטה עם אלבומה בפרסית שהגיע בין היתר לאיראן, או הזמרים המרוקאים-ישראלים, עושים עבודה מדהימה בפתיחות מוזיקלית בישראל ומחוצה לה.

פארס קארם הלבנוני, וואי לי – שיר מ – 2009 שלפני חודשיים יצא בישראל בביצוע עומר אדם:

השינוי המיוחל לא יבוא רק מהכיוון היהודי. זכייתה של לינה מחול, ערביה נוצרית מהעיר עכו, במקום הראשון בעונה השנייה של "The Voice" הוא אירוע חשוב מאוד. פרופ' יוסי יונה רואה בניצחון שלה את הרצון של הערבים להשתלב בתרבות הישראלית ואת המקום שנותנים בתרבות היהודית לתרבות ערבית. גם זכייתה של נסרין קדרי בעונה השניה של "אייל גולן קורא לך", לה קראה שירה אוחיון "מהפכה בשידור חי" עשתה צעד גדול לכיוון הזה. החיים המשותפים שלנו אינם רק שליליים ומלאים בגזענות ואיבה, אלא מבשרים התפתחות תרבותית חדשה-ישנה למרות שנים של קיפאון מדיני ותרבותי שנכפה עלינו מלמעלה. ישראל תמצא את מקומה במזרח התיכון דווקא מתוך הצמיחה של תרבות יהודית-ערבית (כדוגמת זהבה בן) והערבית-יהודית (כדוגמת לינה מחול ונסרין קדרי). וההצלחה של התרבות המעורבת החדשה תביא שגשוג לישראל.

נסרין קדרי ועופר ניסים בגירסת מועדונים ל"סוואח" של עבדאל חלים חאפז המצרי: