"גם זרועותיך השעירות במיוחד שמחצו את פטמות שדַי" [סיפור]

אתונה לא היתה מולדתי, כשם שהיא מולדתך. גם זרועותיך השעירות במיוחד שמחצו את פטמות שדַי שקיעה אחר שקיעה, לא הצליחו לפתור את מגע הזרוּת בינינו.

ואולי אני מגזימה בביקורת עליך, אבל תדע שזה מאהבה, כי אתה חייב לדעת הכול, את כל האמת. למדתי הרבה עליך, קריטון, צפיתי בך, והבנתי שלעולם אני לא אכנס למשפחתך. כן. אני לא צריכה את סוקרטס שילמד אותי פילוסופיה, לא זקוקה לגורגיאס, אֶמפֶּדוֹקלֶס, אָנָכּסָגוֹרס וכל הפילוסופים המתקדמים, הנאורים והמזדיינים בתחת האלו. אני לא צריכה אותך, כי אני יודעתמי אתה ומי אני. אתה זבל, חתיכת זבל שלא ברא היקום, שיחקת אותה שאתה כאילו מקבל אותי. אבל שמע, קריטון, אני אומרת את הדברים רגע לפני שאיעלם מפה: "אני לעולם לא אהיה שווה לך." כן, תמיד יתייחסו אלי כמישהי חיצונית להֶלֶנים. אתה מבין, גם הגוף שנראה לך כל כך טבעי כרגע, משמש לך כסוג של יתרון. אוי, מסכן שלי, אתה בטח שואל את עצמך בקולך השבור: "לְמה היא מתכוונת? אני אף פעם לא התנשאתי מעליה." ובכן, נשים כמותי, שלא נולדו בעיר, הולכות עם זנב. כמו שאני מכירה אותך, קריטון, אתה עכשיו צוחק. אבל אני מבקשת בכל לשון של בקשה שתוריד את החיוך המקסים שלך. נסה לחשוב על כל המבטים האלו שננעצו וניקבו אותי.

מגלומניה לחלשים: האפולוגיה של קסנתיפי כמסע של ציוצים, מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, כנרת זמורה דביר

פגישה עם הפילוסופים הישראלים של ברלין

אמנות פאולוס קרל דוז'רדןאלעד לפידות הוא פילוסוף ישראלי שמלמד תלמוד ופילוסופיה, ואל ביתו שבשכונת פרנצלאוורברג באים חוקרים ומדברים על באדיו, ז'יז'ק ופאולוס

לא רק סופרים ואמנים, אלא גם פילוסופים ישראלים הגיעו לברלין. אלעד לפידות הוא אחד מהם. הכרתי אותו בפסטיבל אלטרנטיבי שערכה דוברת מרון על גדות נהר השְׁפְּרֵה; אני הקראתי שירה בפעם האחרונה בחיי והוא לימד תלמוד. וכמו מים שמגיעים לשורשי עץ, הגעתי אל פגישות הפילוסופיה שהוא עורך בביתו בשכונת פרנצלאוור־ברג. השכונה מלאת חיים, חנויות יין, הייקינג וספרים, לצד אינסוף בתי קפה.

אלעד שולט בכמה שפות ונעים לדבר אתו על פילוסופיה, ובמיוחד על הפילוסופיה היוונית. שנינו מצאנו עניין משותף באפלטון והוא גילה שכתבתי סיפור על קסנטיפי, אשתו של סוקרטס.

אני מגיע אל סף ביתו ועדיין חם בחוץ. בשנה שעבר נמעכתי מרוב פחד מהחורף ואף לבשתי גטקס באוקטובר, אך השנה אוקטובר עדיין מהדס בסיפור אהבה בין הסתיו לשלהי הקיץ ולא נותן לחורף להיכנס. אני עולה חמש קומות ומתנשף, שטיחי הבד בחדרי המדרגות עדיין מדהימים אותי לעומת המרצפות העירומות בישראל.

היום מספר המשתתפים נמוך יותר מהרגיל בדיון הפילוסופי, אך כל אחד מהחוקרים שהגיעו הוא פנינה של ידע. ביניהם אפשר לשמוע את ד"ר עפרי אילני ( Ofri Ilany ), שכתב את הדוקטורט שלו על "החיפוש אחרי העם העברי: חקר התנ"ך בנאורות הגרמנית".

והיום אנו דנים בקריאות של הפילוסופים אלן באדיו וסלבוי ז'יז'ק בשליח הנוצרי פאולוס. מדוע ברגע אחד חוזרים פילוסופים מרכזיים לדון דווקא בתיאולוגיה בלי להאמין בישו? מדוע עוזבים את הדיון במושג של האידיאולוגיה וקונים תנ"ך? אחד ההסברים שניתנים במעגל הפילוסופי הוא שבאדיו מחפש לרקום מחדש את האוניברסלי, דווקא בעידן שבו הזהויות כל כך ספציפיות ונפרדות. באדיו חווה את הנפילה של האוניברסליזם עם נפילת הרעיון של הרפובליקה הצרפתית, נפילת הרעיון הקומוניסטי וההגירה מהעולם השלישי. דווקא המהגרים שמחזיקים בזהויות דתיות הם אלו שמחדשים את הדיון בדת. וגם האליטות מצטרפות ומחזירות את הדיון בדת, אך הדבר קורה בצורה שונה יותר דרך פילוסופים כמו עמנואל לוינס, שגם מלמד תלמוד וגם מרצה על פילוסופיה. כך שהחילוניות מתחלפת, גם במעמדות העליונים וגם במוחלשים, בדתיות. באדיו מגיע אל פאולוס כדי לדחות את ההומוגניות של הקפיטליזם ומציב תיזה תיאולוגית שתאחד מחדש את השמאל.

השאלה של הופעת פאולוס כאובייקט לא עוזבת את החבורה הפילוסופית. החבורה יוצאת מהטקסט ושואלת מדוע לדון בפאולוס על כל פגמיו (למשל היחס הרדוד לנשים ואספקטים אחרים)? איך חוזרים לאותו שליח שבעצם כתביו הפך את הנצרות למיסיונרית והפך את היהודים לאשמים ברצח ישו?

חצי מהנוכחים מדברים עברית, ויש רגעים שבהם נזרקות מלים בעברית לחלל, רק כדי שהדובר יזכור איך לתרגם אותן. אני נזכר כיצד הלכתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה ואחרי סמסטר אחד עזבתי כי רציתי ללמוד כתיבה באופן מעשי, ובאמת רק כתבתי מאז. מדי פעם מצאתי את עצמי בפגישות פילוסופיות שעורך נחום שטיינברג ( Nahum Steinberg ) בחנות הירושלמית הולצר ספרים, עבור מעט האנשים שביקשו לשמוע פרשנות לטקסטים של אפלטון. אבל אני לא מחזיק מעמד, אולי כי עודף הרציונליות חורג מהאופי הלא־מודע של חיינו.

פאולוס, כחלק מהחשיבה הנוצרית, משנה את מושג העקידה לטוטאלי: הגוף צריך להינתן ולא הרעיון. אבל ברגע שאלוהים עוקד את ישו, מה תפקידו על פני האדמה על פי הנצרות? הוא כבר לא נשאר מושא לחיים, אלא נעלם מאופיו הטרנסצנדנטלי, ואנו מקבלים דת מודעת לעצמה. בנצרות לא צריך את בית המקדש. למרות שישנם קיצוניים המכינים את הרגע שבו ייעלם מסגד אל אקצה (כפי שלמדתי בסרט החדש של רינו צרור).

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

טורים נוספים:

* 2014-10-12-11.17.11-642x856מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין

* מצרים בין קרויצברג ונויקלן

* אלוהים אדירים, זה היה רק סיוט: מעלילות ישראלי בברלין

* העיתון העברי שמלמד אותנו על המהגרים החדשים בברלין

* להיות ברלינאי-ישראלי

* מה קורה כשפתאום התרבות הקיבוצניקית נוחתת עלי בגרמניה

* ופתאום הבנתי שאני, השחור, רוצה להיות לבן. שייסה

* המשורר מתי שמואלוף בהפגנה נגד המשורר מתי שמואלוף

* איך הפכתי אנטישמי בעל כורחי

* מדוע המכתב של מח"ט גבעתי לא עוזב אותי

* הבליץ-קריג הספרותי מברלין יגיע בקרוב לפתח דלתכם

* טילים לא נופלים על ברלין

* מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

* ספר שירים דיגיטלי: פרידה בברלין

* הנה אני יושב עם שני פליטים ממשהד

* מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי

* מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות

* ישראלי בברלין ליאיר לפיד: "יש שואה כלכלית"

* סוכות, גלות וברלין

* כואב לנסוע, כואב יותר להישאר

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו

* הפרעת אכילה שפעם הכרתי

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

דף הספר בפייסבוק | לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט