ביקור בפסטיבל הספרים בלייפציג

נסעתי לבקר את החבר שהכרתי בקפה תמר, בדירתו שבלייפציג. למדתי רבות על העיר המוזיקאלית שהייתה לראשונה שיצרה תזמורת קבועה, שבה מנדלסון החזיר את באך לדיון ופסלים שלהם עומדים אחד מול השני ברחוב. הלכתי לכנסייה לשמוע את מקהלת הנערים הצעירה שרה את הקנטאנה של באך והם אכן העיפו אותי לחלל. חברי מצא איזכור קטן באחד השירים (היותר מודרניים) לכך שהיהודים הרגו את ישו. לקחתי את התוכנייה והחלטתי לטפל בכך. החלטתי להעביר את התוכנייה למנהיגת קהילה הדתית של שכונה בצפון ברלין.

להרגיש את הבלוז

לא רציתי להרוג, או לההרג, לא רציתי לפלוש, או להתפלש באבקה רדיופאסיבית. רק רציתי לאכול, ולשתות ולעבור את הלילה הארוך. אז ניתרתי על העץ הכי גבוה בשכונה. והתפללתי שלא אפגוש באחרים. כשאנשים רעבים אז הרוע חושב דרכם. ומול הרוע הזה אין דרך להיות טוב. צריך להיות מוכן להתמודד בצורה יצירתית ומהירה, אחרת הרשע יבלע אותך ותישאר חתיכת היסטוריה חשוכה ועלומה.

התעוררות פנטסטית

מה קורה בתרבות המד"ב והפנטזיה בישראל | דברים ספורים על אירוע מיוחד שנכחתי בו לכבוד חנוכת דרך הפנתרים השחורים

בעניין "שלילת הגלות" – פנטזיה מזרחית: על הלב הקבור – שמעון אדף

בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית.