חייו של מהפכן: הדרקון הגיע

cc: wikipedia
cc: wikipedia
ג'ורג' גקסון היה פושע אמריקאי שהפך לפעיל שמאל, מרקסיסט, סופר  – מייסד משפחת הגרילה השחורה ( The Black Guerrilla Family). הוא זכה בתהילה כאחד מהאחים סולדד והומת בידי סוהרי הכלא בסן קוונטין כשניסה לברוח.

המשך קריאת הפוסט "חייו של מהפכן: הדרקון הגיע"

מחאת האוהלים ממשיכה עד לניצחון

צה ג'אוורה בהפגנת השלוש מאות אלף איש. צילום: דפנה טלמון. cc: flickr by dafna talmon
צה ג'אוורה בהפגנת השלוש מאות אלף איש. צילום: דפנה טלמון. cc: flickr by dafna talmon

מחאת האוהלים חייבת להמשיך. המשך קריאת הפוסט "מחאת האוהלים ממשיכה עד לניצחון"

אתה לא יכול להרוג מהפכה

cc wikipedia

הקשיבו לתוכנית "חיים של אחרים" שבה ערן סבג ואנוכי דיברנו על הפנתרים השחורים.

המשך קריאת הפוסט "אתה לא יכול להרוג מהפכה"

מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית.  בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב),  או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 "). המשך קריאת הפוסט "מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל"

משמרת מחאה נגד מינוי השופט אלכסנדר רון

הקשת הדמוקרטית המזרחית קוראת: לא למינוי שופטים גזענים

"מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם", ויקרא, פרק כד', פסוק 22.

ביום שישי הקרוב מתכנסת הועדה למינוי שופטים לדון במינוים של שופטים לבית המשפט המחוזי. לאור המינויים על טהרת גברים אשכנזים ויהודים לבית המשפט העליון, שנערכו השבוע, הקשת הדמוקרטית המזרחית מבקשת למנוע את המשך הדרדרותה של מערכת המשפט. לפיכך עלינו לדאוג לכך כי במהלך המינויים ביום שישי הקרוב יהיה ייצוג הולם לכלל אזרחי ואזרחיות המדינה.

כמו-כן, יש לראות בדיון במינויו של השופט אלכסנדר רון לבית המשפט המחוזי, בעיה אתית חמורה. ההתבטאויות הגזעניות של שופט בית משפט השלום אלכסנדר רון, מעידות לא רק על מצבם של המזרחים  בישראל (אשר תרבותם מצטמצמת ולא מקבלת הכרה) אלא גם על מצבם של האשכנזים (אשר לא מסוגלים להכיר במאבק הדמוקרטי של הפנתרים השחורים). אנו מבקשים/ות כי בבוא הועדה לדון בענייינם/ן של המועמדים והמועמדות לא תתקבל רשימה חדגונית (גברים אשכנזים ויהודים) כפי שהתקבלה בבחירת הועדה לבית המשפט העליון. כוחה של החברה תלוי ברבגוניותה ולא בשיעתוק הסדר החברתי. הקשת הדמוקרטית המזרחית מבקשת להזכיר שהשד העדתי אינו שד, אלא נמצא בשאלות של חלוקת כוח, ייצוג ומשאבים, בפערי השכר, ההשכלה, המעמד החברתי, ובהכלת נרטיבים היסטוריים שונים, וכמובן גם במי שמאייש את כס בית המשפט בישראל.

משמרת מחאה של הקשת הדמוקרטית המזרחית ופעילים ופעילות  מול משרד המשפטים בעת דיוני הועדה ביום שישי הקרוב בשעה 11:00, ברחוב צלאח א דין 29 ירושלים.

לפרטים נוספים: משרדי הקשת הדמוקרטית המזרחית 03-5247702, יעל בן-יפת 050-7717012
או באימייל: hakeshet@netvision.net.il

***

 

בית המשפט ממשיך לרדת מטה אבל בהמשכים….

 

הני זביידה

אחרי מקרי הקופאית בחניון ומר בונדק ממשיכה האליטה המשפטית בגיבוי אליטות אחרותלעשות צחוק מאיתנו – עד מתי יעלוזו

 

נו כולם צוחחים כולם צועקים אבל היום עם חשיפת שמות המועמדים לבית המשפט העליוןשום התברר עד כמה משוקעת המדינה שלנו בגזענות ועד כמה קשה להשתחרר מכבליהדיכוי.

 

אבל הפעם אני חורג ממנהגי ומביא דברים אחרים בשם אומרם, וזאת משני טעמים, כולםכאן בתגובות בטוחים כי בעיני הכול גזענות, לא משנה מה קורה אני ישר מעלה את הטיעון, ובכן אם יש דבר מה אחר לאמר אשמח לשמוע. אם אין איזשהו הבדל גנטי בינינו וכולנואחים (אני כבר לא כל כך בטוח) – הרי שהרשימה המגוכחת הזו 18 גברים ושתי נשיםאשכנזים כולם הינה גזענית ומקוממת.

כמו כן אני חושב שצריכים הרבה אומץ/טפשות/עזות מצח תבחרו אתם לפרסם רשימה כזובשנת 2009 – או כפי שאמרו אחדים אחרי שראו את הסרטים אתמול בערוץ אחד – לא עושיםלנו חשבון פשוט מצפצפים עלינו.

 

אני מת לשמוע ולראות מה הם הטיעונים שיעלו חכמים הפעם…..אני חייב לציין כי לאבחרתי בכוונה אך נראה לי ששני אלו אשכנזים לחלוטין אנא קראו את הטיעונים ואל תכנסולויכחי שווא.

 

 

ראשון יעלה ויבוא עו"ד עמוס ון-אמדן, יו"רהמועצה הארצית של לשכת עורכי-הדין

בטור דעה היום ב-Ynet הוא חיווה את דעתו על הנושא

 

ושני יעלה ויבוא: ד"ר א. נתן

 

עשרים מי יודע?

עשרים מועמדים עליונים התייצבו למאבקעל התפקיד הנחשק של שופט בית המשפט העליון. יש ביניהם שופטים ממחוזות שונים, עורכידין פרטיים, כאלו שהיו עורכי דין והגיעו לבית המשפט, יוצאי הפרקליטות, מלומדיםמהאקדמיה ועוד. ומה המשותף לכולם? צדקתם/ן, כולם אשכנזים! אבל כולם! בלי יוצא מהכללאחד. ליתר דיוק, שמונה עשר גברים אשכנזיים (וגם שתי אשכנזיות).

אפשר כמובןלשאול אז מה? וכי מה זה משנה כיום יותר משישים שנה אחרי קום המדינה? והתשובה, משנהגם משנה.

אם אדם צריך מנתח טוב, אז באמת אין נפקא מינא אם הדוקטור הואאשכנזי או ספרדי, גבוה או נמוך, גבר או אשה, הומו-סקסואל או הטרו-סקסואל, חרדי אואתאיסט; השאלה היחידה החשובה היא האם הוא יודע/ת לחתוך היטב. חותכ/ת טוב = שווהמנתח טוב והשאר באמת לא מעניין.

לא זה המצב לגבי שופטים ושופטים עליוניםבמיוחד. כך למשל, רוב עדות המזרח קרובים יותר למסורת מאשר האשכנזים. נרצה או לאנרצה, זה המצב. יש הרבה פחות חילוניים להכעיס אצל המזרחיים. על פי הרכילות יש בתיכנסת בירושלים שבהם זמני התפילה מתואמים עם שעות המשחק של בית"ר. איך זה משתלב? אינני יודע, משתלב כנראה אם לא שואלים שאלות מיותרות.

ממילא, ברור ששופטעליון מרוקאי יתייחס יותר באהדה לעניני דת ופסיקתו תהיה פחות אנטי-דתית מהמצב הקייםכיום. אבל זו לא רק שאלה של דת ומדינה. באותה צורה, שופטים בני עדות המזרח רגיליםיותר למשפחות גדולות, מכירים עוני מקרוב, רגישים אליו, וההחלטות הן בהתאם. באיזוןובמתח הקיימים בין דת למדינה, בין זכות הקניין וזכות השיויון, ובין זכויות אזרחלזכויות חברתיות, התוצאה הייתה שונה לחלוטין לדעתנו. שופטים מזרחיים ייטו יותר לצדהמסורת, לשיויון, ולתמיכה בזכויות חברתיות. נדגיש שאיננו דנים בשאלה איזה עמדהעדיפה. לענייננו חשוב לדעת שברור שהתוצאה הייתה שונה בתחומים רבים.

זה היההמצב גם בבית המשפט העליון עם קום המדינה. אלא שאז נטען שבני עדות המזרח רק הגיעוועדיין הדור הצעיר לא הספיק לרכוש השכלה. זה לא המצב כיום. אלה שמבקשים להתמנותהיום לבית המשפט העליון אינם מבוגרים במיוחד. גילם הממוצע הוא בין חמישים לשישים. קרי, כולם התחנכו בישראל בשנות השישים והשבעים. כולם תוצר של מערכת החינוךהישראלית. כולם לכאורה תוצר של אותה חברה. אם כן, איך הגענו למצב שהגענו? איך הגענולמצב שבו מאה אחוז מהמועמדים הם אשכנזיים ואפילו אחד איננו מזרחי?

אי אפשרגם לטעון שחסרים מועמדים. יש מועמדים לתפארת בעלי יידע וניסיון אבל איכשהו הם כנראהלא היו מקושרים למרכזי הכוח. מועמדים כגון פרופ' זוהר גושן, פרופ' שמעון שטרית, ורבים אחרים אפילו לא הוזכרו. אי אפשר לטעון שאין מוכשרים, הם פשוט לא שייכים כנראהלאוליגרכיה הבוחרת את עצמה.

מה שחמור מכך היא העובדה שאין כל שיח ציבורי עלנקודה ברורה וכאובה זו. קולות רמים נישאו בתקשורת בכיוון זה או אחר, אך איש לאהתייחס לעניין המוצא העדתי של המועמדים. יהיו כאלה שיאמרו שאין חשיבות לכך, אךחושדני כי התשובה האמיתית קשורה למרכזי הכוח בתקשורת. אלו ואלו שייכים לאותו מחנה.

למען הגילוי הנאות, הרי החתום מטה הוא אשכנזי למהדרין עשרות דורות ללא כלטיפת דם מזרחי בעורקיו (אבא פולני ואמא רומניה), ד"ר ומרצה באקדמיה ורחוק מאודמלהיות מקופח. אבל גם לאשכנזים טהורי גזע יש עיניים והם יכולים לקרוא שמות משפחהולתמוה על התופעה.

לא משנה מאיזה צד נסתכל על כך, אך העובדה שעשרים מתוךעשרים מועמדים כולם משתייכים למחנה אחד בחברה הישראלית מהווה תעודת עניות של כולנו. זהו נדבך נוסף בהיווצרות בית משפט עליון שאיננו משקף את הציבור וממילא לצערנו איןלהתפלא על היחס הציבורי אליו.

 

http://www.notes.co.il/hani/59000.asp

 

הרהורים על זהות / מאת דודי מחלב – שנה למותו

Identity By fotologic cc: flickr
Identity By fotologic cc: flickr

הרהורים על זהות

 

© דודי מחלב

 

 

הדיון בזהות הינו פתלתל וחמקמק. לאחר סדרת הדיונים האינטנסיבית בזהות, בהם נדמה שעניין הזהות כבר מוצה עד תום, אני מוצא את עצמי שוב בנקודת הפתיחה. לכן, ארצה להתחיל בכל זאת במספר הערות פילוסופיות וסוציולוגיות כלליות, בתוך כך לטעון שזהות הינה תנאי הכרחי לשינוי אישי ושינוי חברתי, ויהיה מי שיטען גם למאבק פוליטי. ולבסוף ארצה להחיל עמדתי זו על הזהות המזרחית, המעסיקה אותי מטבע הדברים זה שנים רבות. הרצאתי תנוע במרחב שבין הקוטב האישי של זהות, לבין הקוטב הקולקטיבי של זהות, ובעיקר בדיאלקטיקה של היחסים ביניהם.

במהלך הכנס היווה העיסוק בשאלת הזהות ציר מרכזי: הוא לווה בתגובות רגשיות ואינטלקטואליות מגוונות. סמי מיכאל אמר, למשל: "אני לא רוצה לעסוק בזהות, אותי מעניין עוול." אחרים אמרו, "נמאס לי מהעיסוק הזה וזהו." אינני חושב שכוונתם בכך היתה לגודש ההרצאות. אמירות אלה משקפות יותר את אופיו החמקמק של המושג.. שנית, העיסוק בשאלת הזהות נגע בהגדרות תוכניות ובניסיון למלא את המושג בתכן סובסטנטיבי, במיוחד בהקשר המזרחי.. אני רוצה לטעון כי התגובות הרגשיות, שבמובן מסוים קבילות לחלוטין, מחטיאות את העיקר, משום שלטענתי הצורך בזהות או העיסוק בה אינו מהווה אופציה הנתונה לבחירה. אני רואה בזהות חלק מהמבנה המכונן של ההוויה האנושית, ומאחר שכך, כמי שמאופיינת בחירות, הרי היא מעניקה תמיד פרשנות לסיטואציות אנושיות בהן היא נמצאת, ובתוך כך מעצבת משמעות לחייה. ולפיכך אינני פטור מהעיסוק בזהות מכיוון שאינני מנותק משאלות אישיות אקזיסטנציאליסטיות וחברתיות.

הזולת, האחר, תמיד נמצא באופק שלי. כך שלא ממש ברור לי, מה המעמד של אמירות מעין אלה: "לא בא לי לעסוק בזהות, כן בא לי." בהגדרת הזהות יש הכרח, משום שהיא המפתח לשחרור משעבוד. מזכיר לי הדבר את תשובתו של אהרון שבתאי לביתו שאמרה לו שאינה מתעניינת בפוליטי. "את אולי אינך מתעניינת בפוליטי", אמר לה, "אבל הפוליטי מתעניין בך". זו גם תשובתי לסמי מיכאל.

הזהות כחלק מן המבנה המכונן שלנו היא הביטוי הכי קונקרטי וראשוני של חירותנו, בהיותה מניחה את פרשנותנו למציאות היומיומית. המחקר ההיסטורי והסוציולוגי, שבחן את אופן הכינון והשחרור של לאומים וקבוצות חברתיות מוכפפות, סיפק נקודת מבט ממנה נראו הגדרת המצב והזהות כמרכזיות ואף אקוטיות לתהליכי הכינון והשחרור. אני נושא עמי, כמובן, את החשש מעיסוק יתר כפייתי בהגדרה של זהות. וודאי שממדים שונים של התופעה מוליכים לעתים לתפיסות לאומניות חשוכות במיוחד כאשר זהות עוברת תהליך של אסנציאליזצית יתר ואולי אפילו פונדמנטליזציה, אולם אני עצמי טרם מיציתי את המקומות אליהם מוליכה הגדרה זו. אינני יכול לפטור את ההתעסקות בה מתודעתי מאחר שהיא חלק מן המציאות האופפת אותי ומובנית בתוכי.

אני רוצה לטעון כי העיסוק בשאלת הזהות הוא מותנה. מותנה באיזה מובן? במובן שהזהות איננה תכלית בפני עצמה, אלא משרתת ערכים מוסריים מרכזיים, דוגמת חירות, צדק, ושוויון. מכאן שהנאמנות האנושית היא לערכים. כך שהגדרת הזהות מהווה את המקום ממנו מתאפשרת החתירה לערכים אלה, אם כי כינון הערכים עצמם הוא פעילות פרשנית-זהותית. בית גידולי הפוליטי, ממנו יצאתי אני לחשוב על שאלת הזהות, הוא קמפו"ס: קבוצה יהודית-ערבית לפעילות פוליטית וסטודנטיאלית, באוניברסיטה העברית בירושלים – והוא צומת מרכזי ומשמעותי מבחינה זו.

שאלת המזרחיות עלתה בתודעתי מהרגע בו עמדתי על דעתי. היתה זו תקופת לימודי בבית-הספר התיכון במגדל העמק בה הופיעו על מרכז הבמה "הפנתרים השחורים". מאבקם חידד את תודעתי באופן עמוק. ממרחק הזמן נדמה כי הם הגיבורים האמיתיים שכוננו נדבך של ממש מאדני תודעתי. התחלת דרכי הפוליטית בקמפו"ס היתה מתוך מחויבות ערכית, לא מתוך מזרחיותי, שאליה אדרש בהמשך דברי. סמי מיכאל אמר שאין הוא רוצה לעסוק בשאלת הזהות אלא בשאלת העוול, ואף הוסיף, שאם יגדירו אותו וישימו אותו "במגירה כעכבר, הוא ייצא כחמור." לטענתי, חסר בדבריו של סמי מיכאל הקישור בין הגדרת הזהות לבין היציאה כנגד העוול. כשאני מגדיר את זהותי כפועל או כמשעבד (אם נשתמש בדיכוטומיה המרקסיסטית), אני מגדיר זאת מתוך הנגדה ל"אחֵר" המעמדי. זה גם הרגע בו מתחיל המאבק נגד העוול. המאבק והשינוי אינם אפשריים, אפוא, בלא הגדרת המצב ובלא הגדרת הזהות. בהוויה המזרחית מקופל הקשר בין זהות למאבק.

חלקו השני של הטיעון נוגע לאופן עיצובה של הזהות. נדמה כי חלק זה של הטיעון נובע מחלקו הראשון. זהות אינה ישות נתונה, אלא מושג נרכש. היא נבנית באופן תהליכי-דיאלקטי. היא אינה חלק ממבנה המציאות, אלא הבניה בתוך המציאות. מכאן גם מובנת ההתנגדות העזה ל"תיאוריות טיפוח" למיניהן, המכוננות את המזרחי כאובייקט בעל תכונות מהותניות, בעוד שהישות האנושית היא דינאמית ומשתנה. אם כן, מה פירושה של ההתקוממות המזרחית כנגד הגדרות אלו? אין להסתפק בטענה כי קיימת גזענות, אלא יש להדגיש את הניסיון לגזול מן המזרחים את חירותם. כפי שטענתי קודם, החירות היא המאפיין האנושי הבסיסי ביותר. מחד גיסא, הזהות איננה חלק ממבנה המציאות עצמה, ומאידך גיסא, הבנייתה של הזהות אינה אפשרית מנקודת מבט חיצונית למציאות עצמה. הבניה של זהות מחוץ לקונטקס היסטורי, פוליטי, כלכלי ותרבותי, היא בלתי-אפשרית. לפעמים, כשאני משוחח על הזהות המזרחית אני נתקל בטענה: "אינני זקוק למאפיינים קונקרטיים, מזרחיים או אחרים, אני בונה את זהותי בעצמי." ניסיון לעמוד על טיבה של טענה זו יגלה הנחה בדבר היות ה"אני" ישות אידיאלית הנמצאת מחוץ למציאות ואף מכוננת את מציאותה שלה עצמה. ואולם, הפרט אינו מכונן את המציאות בתוכה הוא מתקיים. המציאות "תפורה" בתוך קונטקסט היסטורי, חברתי, תרבותי ופוליטי נתון. מאחר שהזהות, כאמור, אינה חלק מהמציאות, אלא קשורה לתהליך של הבניה, כינונה מתמצע בין שני קטבים. הקוטב הראשון, קוטב העבר, מכיל את הנתונים העובדתיים ההכרחיים. קרי, המיקומים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים, החברתיים והתרבותיים של הפרט. הקוטב השני הוא קוטב העתיד. מדובר בקוטב שמסמל את אפשרות הבחירה, אפשרות הדמיון. חשיבותו של הקוטב השני טמונה בפתיחת מרחב האפשרויות לאור הכפיפות הטמונה בקוטב הראשון. קוטב העבר מעוצב על ידי גורמים שלא אני בחרתי בהם, הוא כופה עצמו עלי, ואולם כפיפות זו שלי אין פירושה פסיביות גמורה, משום שאני חוזר באופן תמידי אל עברי, מפרש אותו ובונה אותו מחדש. הזהות היא אם כן תהליך דיאלקטי שמתמצע כיחס הן כלפי ממד העבר והן כלפי ממד העתיד. בנקודה זו הייתי רוצה לדבר על אפיוניה של הזהות המזרחית לאור שני הממדים הללו.

מאחר שהזהות המזרחית נתכוננה בקונטקסט הישראלי כדוחה את הנתונים העובדתיים הנמצאים בבסיסו של קוטב העבר – שלילת ההיסטוריה המזרחית, תיאוריות טיפוח למיניהן – היא מסתכנת בלהיות נוירוטית, באותם מונחים שפרנץ פאנון דיבר על הנוירוזה של השחור הכלוא בגופו. נוירוזה זו מסתעפת לשני ענפים לפחות. האחד, מזרחיות אטומה, שאינה מכירה בהגדרות מתחרות, ומאידך האחר, דה-ליגיטימיזציה של הגדרתם של אחרים את עצמם כמזרחים, ואימוץ אינסטינקטיבי של זהות מוכנה מראש, גם אם יהיה הדבר כרוך בהדחקה ושלילה אקטיבית של כל מה שמזכיר מזרחיות. כאשר אני מפענח ומקבל בתהליך עיצוב זהותי את הנתונים העובדתיים האלה, אני משתחרר במובן הפרטי, וגם במובן של השחרור הקבוצתי (המזרחי). האפיון הסוציולוגי של המזרחי הוא אפיון בעל מרכיבים של נכות בשל מחיקת ההיסטוריה ושעבודה להיסטוריות אחרות. ידיעתי את ההיסטוריה שלי, ההיסטוריה המזרחית, אינה אלא כאותם 9 עמודים מתוך 400 בספר הלימוד "תולדות עם ישראל בעת החדשה". הדבר פוער חור באישיותנו. "קיום מופרע" הוא המושג בו מכנה חברי פרופ' יוסי יונה את קיומנו, שאינו קיום מלא. גזילת ההיסטוריה המזרחית היא גזילת החירות המזרחית. היסטוריה אינה רק אירועים שקרו במרוצת הזמנים, אלא הדרך בה מבוטאים אירועים אלה ופשר היחס שלנו אליהם. תובנה זו היוותה את המניע האידיאולוגי לשותפותי בייסוד בית-הספר קדמה.

עיצוב זהותי נעשה אם כן תוך פרשנות של אותם נתונים עובדתיים, לאור דימויו של העתיד ולאור בחירת ערכיי. עיצוב זה התחיל להטריד אותי לאחר שבחרתי את ערכי. בבחירת ערכים אלו, שהתרחשה בגיל צעיר, זיהיתי עצמי עם מה שמכונה "כוחות השלום" או "כוחות השחרור". לכן דווקא בקמפו"ס, שמעורר בי געגועים לאותו שיתוף פעולה ערבי-יהודי, שנדמה כי אבד, חודדה זהותי. אני שייך לשמאל, אך השמאל הוא אשכנזי.

תהליך עיצוב הזהות הוא דיאלקטי באופן בו הוא נע בין הקטבים, והוא גם רפלקטיבי. תהליך זה שבבסיסו מונחת החירות, מאפשר את נקודת המבט הרואה בי ישות דינאמית והשוללת את תהליך ה"החפָצה", את הפיכתי לאובייקט סטאטי. בעת שאני מפרש את מציאותי ומעניק לה משמעות, אני גם מעצב אותה.

לסיום אבקש לפרוש את אפיוניה העיקריים של הזהות המזרחית. נקודה מרכזית המאפיינת זהות זו היא שארץ מוצאה היא ישראל, וכי היא זהות מתוצרת כחול-לבן. בדבריו של סמי מיכאל נדמה לי שמצאתי חיזוק למוצאה של הזהות המזרחית, כי הוא מחדד את חוסר היכולת להגדרה בהירה, בנקודת המפגש הן של העולים והן של הקולטים. שואלים את סמי אם הוא איראני, אז הוא אומר שהוא עיראקי, שואלים אותו אם הוא מזרחי, ומאחר שהוא יודע שהמזרח זה רוסיה, הוא עונה שהוא עיראקי, "אהה," אומרים לו, "אז אתה ספרדי!" פרופ' יוסי יונה טוען, כי הנרטיב ההגמוני מצייר תמונה בה ישבו יחד המרוקאים, העיראקים, התוניסאים והמצרים וטיכסו עצה: "בואו ונהיה למזרחים." חשוב להבין כי הם נתכוננו ככאלה על בסיס הדמיון שנוצר ביניהם כתוצאה של תהליכי בינוי המדינה. דמיון כלכלי-חברתי המכיל בתוכו גם משמעויות תרבותיות. יש להדגיש שמדובר באבחנות אנאליטיות, מאחר ובמציאות משולבים תהליכים אלה זה בזה.

מאפיין נוסף של הזהות המזרחית נוגע למה שאני מכנה "הווית סנדוויץ'", והוא המיקום המעמדי-תרבותי בין הקבוצה האשכנזית לבין הקבוצה הערבית. האשכנזי הוא ה"אחר" שלי וגם הערבי הוא "אחר". הערבי הוא ה"אחר" של האשכנזי מבחינה לאומית ותרבותית, ואילו לגבי הוא "אחר" מבחינה לאומית בלבד. בתשתית נפשו של המזרחי מצויים מרכיבים ערביים. מרכיבים ערביים אלו הם מן האהובים עלי ביותר, הם מרננים בי ממש. כישראלי , בן ליהודים עיראקים, אני קשור לשפה הערבית בעבותות אהבה אינטימית. אך לצערי, כתוצר של מערכת החינוך והסוציאליזציה הישראלית אינני שולט בשפה הערבית שליטה מלאה. וכך נמנעת ממני האפשרות לטעום ולחוות באופן משמעותי מאוקיינוס הציביליזציה הערבית. אני אוהב הרבה סוגי מוסיקה, אך לא קיימת מוסיקה שאוחזת בשורש נשמתי כמו המוסיקה הערבית. אני מדגיש כל זאת גם בהתייחסות לצירוף יהודי -ערבי. אני לא יהודי ערבי, אני ישראלי יליד הארץ, בן ליהודים-ערבים, אבל ישראלי עם ביקורת נוקבת על הישראליות. ההגדרה יהודי-ערבי מקובלת בחוגים מסוימים ב"קשת הדמוקרטית המזרחית", ואולם מבחינתי הצירוף הזה הוא תיאור שגוי למציאות הנוכחית. אינני יכול להגדיר את עצמי כיהודי-ערבי משום שאני נמצא במגרש אחר, במגרש הלאומי. ביקורת הלאומיות אין פירושה, כמובן, שאתה יכול להימצא מחוץ לאותו מרחב ערכי-נורמטיבי המכונה האתוס הישראלי. אנחנו לא משוחררים ממרחב זה, אלא פועלים לשינוי כלליו. ובמובן זה, לא שמורה לי האופציה הש"סית לפרוש ממרחב זה ולעבור למגרש ערכי-נורמטיבי אחר. הייתי מברך על האופציה היהודית-הערבית, כאופציה שמסמנת את קו האופק המדומיין של כולנו.


דודי מחלב היה פעיל בקמפו"ס: קבוצה יהודית-ערבית למעורבות פוליטית וסטודנטיאלית, באוניברסיטה העברית בירושלים.
נמנה על המייסדים של תנועת 'המזרח אל השלום', שם היה פעיל מרכזי ומוביל.
נמנה על מייסדי בית ספר 'קדמה' ומראשי הקשת הדמוקרטית המזרחית.
למד פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת עלמא.

 

זהו מאמר שנישא כהרצאה בכנס גדול שנערך בדצמבר 1999 במכון ואן ליר. הכנס יוחד כולו לקולות מזרחיים. והוא עסק בשאלה המזרחית מזויות שונות. מאמר זה הוא חלק מהמאמרים אשר ראו פרסום בספר

"קולות מזרחיים". המאמר התפרסם לראשונה באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית

למאמרים נוספים בעקבות מאמרו של דודי מחלב ז"ל 

שירי אַלְמוֹג בֵּהָר לקראת סדנת הזהויות מס' 5 – "הגאולה בגלות"

הנה מספר שירים מאת המשורר, הסופר ומבקר הספרות אַלְמוֹג בֵּהָר, שעומד להשתתף בסדנת הזהויות מס' 5, ביום רביעי הקרוב  (28.03.07), ב-20:00 בבית ליוויק ברחוב דב הוז 30, ת"א.

הערבית שלי אילמת

הערבית שלי אילמת

חנוקה מן הגרון

מקללת את עצמה

בלי להוציא מילה

יֵשֵנָה באוויר המחניק של מקלטֵי נפשִי

מסתתרת

מבני-המשפחה

מאחורי תריסי העברית.

והעברית שלי גועשת

מתרוצצת בין החדרים ומרפסות השכנים

משמיעה קולה בַרבים

מנבאת בואם של אלוהים

ודחפורים

ואז מתכנסת בסלון

חושבת את עצמה

גְלוּיוֹת גלוּיוֹת על שפת עורה

כסוּיוֹת כסויות בין דפי בשרה

רגע עירומה ורגע לבושה

היא מצטמצמת בכורסא

מבקשת את סליחת לבה.

הערבית שלי פוחדת

מתחזה בשקט לעברית

ולוחשת לְחברים

עם כל דפיקה בשעריה:

"אהלן אהלן".

ומול כל שוטר עובר בַרחוב

שולפת תעודת זהות

מצביעה על הסעיף המגונן:

"אנא מִן אל-יַהוּד, אנא מִן אל-יַהוּד".

והעברית שלי חירשת

לפעמים חירשת מאוד.

ארץ-ישראל, ה'תשי"ג

ירושלים שֶל מעלה, אסוּרה בחבלי משיחַ,

בּיקשה להישפךְ מטה, ובידיה סוּכוֹת שלוֹם,

אל ערבות הַבּדוֹנִים. שם בארץ הַמעברות

בין שִינֵי הַסלעים, פִינְגַ'אן מיהר להתרתחַ,

בּלי כוונוֹת זדון, עַל ריצפת הַפחון,

וְנִשפךְ על עור ילדותִי. ואז הִתעורר בכִי

משבּר קִירוֹת, וְהִסתמנו כוויות בַזיכרון,

וִירושלים של מעלה התמלאה תשוקות גדולות

לְהישפךְ מטה בְחסד גדול, וּבידיה רטיות קרות.

אבל בְּחדר בּכִי פרוץ לכל רוח וקול,

תחת גג שֶדלף בַחורף וְהִתלהט בַחום,

עדיין דלקה אש פתיליה, וְהתנבאה בְזעם

על עתידנו, ועל הַנפילָה.

ירושלים של מעלה, אוֹר געגוּעינוּ בֵּין נהרוֹת בּבל,

לא נשפכָה משמיה, וְלא הביאה בְּידיה

מנחות בּיכורים של סוכּוֹת שלוֹם מֵצֵלוֹת

לשר השיכון ולעולים הרבים. עוֹנוֹת רבוֹת התחלפוּ

ולא היה מעבר, ותחינוֹת של דוֹרוֹת

הפכוּ מאבק תמִידִי לְאוכל, לְפרנסה, לְשִכחה.

מן הקיץ הַבוֹער לא נמצא מוצא

וְאִי-אפשר היה לִתפוס בַלילות תנומָה

בחסות קרירות הַגגות, וְאילו הַגשם לא היה הבטחָה

בְמקום בּוֹ עבודת האדמה הסתכמָה

בִּנטיעת יתדות אוֹהלים בֵּין שינֵי סלעִים.

הַילדים, בְּכיתה משוּתפת לִבני גילאים רבִים

וּבנֵי גלוּיוֹת שוֹנוֹת, למדו את שפת המקום

קודם לְהוריהם. אבל בלכתם הביתה חזרה למשפחותיהם

הזכירו להם הַקולות שֶהַעברית היא בּליל שפוֹת

ואילוּ הַערבית, הַפרסית וְהַרומנית, הַשפות הַאחיוֹת,

הן אחת. וגם המבוגרים למדו,

איש איש בדלוּת ביתוֹ, שירוּשלים של התפילוֹת לַשנה הַבאה

הפכָה בנויה שוּרוֹת שוּרוֹת שֶל בּדוֹנים ופחוֹנים וקוּביוֹת בטוֹן צָרוֹת

וּמֵצֵרוֹת.

שיר ויתור של מהגרים עייפים

רבי אֶלְעָזָר הַקַפָּר אומר

עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל

שיקבעו בארץ ישראל

דאמר רב יהודה אמר שמואל

כל ארצות עִיסָה לארץ ישראל

וארץ ישראל עיסה לבבל

רב יהודה היה אומר

כל העולה מבבל לארץ-ישראל

עובר בעשה.

(בבלי מגילה דף כ"ט עמ' א', שבת מ"א ע"א, קדושין ס"ט ע"ב)

אני מקבל על עצמי לומר שלארץ-ישראל עולים

מכל ארצות עולים

לא מהגרים לא בורחים לא נפלטים לא מרומים

לא באים כתיירים

לא יורדים

עולים

והר ציון מרום הרים

וירושלים נהרות תורה ואורה

לכל עמים.

אני מקבל על עצמי לומר שמארץ-ישראל יורדים

לכל ארצות יורדים

לא מהגרים לא בורחים לא נפלטים לא מרומים

לא נוסעים כתיירים

לא עולים

יורדים

והר ציון מרום הרים

וירושלים נהרות תורה ואורה

לכל עמים.

אני משביע את שפתִי לומר בכל שפות

כי אל העברית עולין ויורדין בו זמנין

מכל שפות עולין או יורדין

ועברית עולין בה ויורדין אליה בו זמנין

לא מהגרין לא בורחין לא נפלטין לא מרומין

לא נוסעין כתיירין

עולין ויורדין.

אני משביע את שפתִי לומר בכל שפות

עברית יורדת אל ארץ-ישראל

ועולה ממנה

ואין מדקדקין בכליה

כלי-גולה או כלי-שיבה.

שפתִי משביעה את שפתַי לומר יום אחד פעם בַשנה

לא נכון מה שכותבים בעיתונים

ובספרי ההיסטוריה השמנים

לא באנו על כנפי נשרים

לא עפנו על מרבדי קסמים

אין עליה המונית ולא היתה

אין קולטים ולא היתה קליטה

עד שלא יקבעו בתי הכנסיות ובתי המדרשות של בבל

בגופה של ארץ ישראל אנחנו נשמה חסרה

אנחנו גולה.

שפתִי משביעה את שפתַי לומר יום אחד פעם בַשנה

את כל המילים האחרות בכל השפות האחרות

שלא למדתי לדבר

ולהגר פנימה הרחק מארץ-ישראל

לא לרדת להגר

ולברוח ולהיות פליט ותייר ומרומה

ובסוף אותו היום לא לעלות להגר

להגר חוצה לארץ-ישראל

ולברוח ולהיות פליט ותייר ומרומה.

והר ציון מרום הרים

וירושלים נהרות תורה ואורה

לכל עמים.

שיר על המטבח של סדנאות השירה

                                    "מיזוג שבטים? וודאי. אך גם תחרות ניצחת

                                                של שבט במשנהו כחוקות חזית.

                                                המיית עתיד גנוזה שריריה מנפחת…

                                                אמצי כוחך הגמוניה אשכנזית"

                                                                                נתן אלתרמן

"אוסקוט יא חרא מוואדי מוסררה,

אני השמנת אתה הבררה"

                                דוד אבידן

עכשיו אני הפלפל הממולָא

של גברת אַלְמוֹזְלִינוֹ

שנכנס כך פתאום לשיר של ויזלטיר

שנכנס כך פתאום אל סדנת השירה.

ולא ידעתי אם שמחתי

למצוא כאן לפתע פלפלים ממולאים

באמצע הסדנא הזאת

והרעב הזה

או שאני כועס על ויזלטיר

שהשאיר מגברת אלמוזלינו

רק פלפלים ממולאים

או שאני כועס

על המנחֶה בסדנת השירה

שלא הביא אף שיר

של גברת אלמוזלינו על עצמה

או על משוררים אחרים

רק ויזלטיר, ואלתרמן, וזך, ועמיחי, ואבידן, ופגיס.

או אולי אני לומד עכשיו מקום בְּחיי

הרחק מויזלטיר

הרחק מן השירה

קרוב לממולאים ולמטבח

אם רק הממולאים והמטבח

נותרו ממני בסדנאות השירה.

לארז ביטון, שיר בשני חלקים

א.

מאהבת נשים בטעם תוּת-שדה

הייתָ חוזר לפרברִים

ולעברִית האחרת

שהיתה טוֹפחת על פיךָ עד פקוּע חניכיים

ומביאה עמה ריחות דחויים ואהוּבִים.

ובערבים הייתָ יוצא

לומד לאכול גלידה מבדולח בְּבתי-הַקפה

מלמד את עצמךָ לדבר במילים נקיות

בעברית מעודכנת מאוד

עם הרבה בבקשה, עם הרבה אדוני.

הייתָ יושב לבדךָ, לא פונה לאנשים סביבךָ,

ולא פעם התפתתָ לחשוב אולי תרוץ באמצע דיזנגוף

ותצעק בִּיהוּדִית מָרוֹקָאִית:

"אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ"

ואחר-כך תעצור ותשב בְּרוֹוָל בִּלבוש עַגָאל וְזַרְבִּיָה.

אבל אהבת נשים בְּטעם תות-שדה

לימדה אותך לשחק בְּחתול סיימי בתוֹך סלוֹן ירוֹק

הרחק ממשחקי הסנוקר של ילדותךָ האבודה בקפה מַרְקוֹ בְּלוֹד

הרחק מהטעם הצורב של העַרַאק והריח הצורב של הזַעְפְרָן

שבוי הרחק מכפר הולדתה של אמךָ

המתהפך בקירבךָ עם ריח אדי הַזַעְתָר

העולה מן המרתפים.

הנה אתה אורז חפצִים

בשעה האפלולית של דיזנגוף

הרחק מן האנשִים

וחוזר לפרברִים

מרחִיק הרחק אל תוך לבךָ

מחכה שֶכולם יהיו ישנים

ואז משנן מִסוֹת קטנות של בַּאךְ

ביהודית מרוקאית.

ב.

מַה זֶה לִהְיוֹת אוֹתֶנְטִי, אני יושב בשקט

וכוֹתב שִירִים לְנשים בטעם תות-שדה,

מספר להן על טעם רווקותו של קפקא

ועל ריח בדידוּתוֹ של ארז ביטון.

ושניהם מונחים על הַמדף מעל לְמיטתי

בכריכות קרטון בלויות.

ערב ערב, לפני השינה, אני לומד את טעם העַרַאק,

עד שאולי אצליח להתרגל, וריח הזַעְפְרָן

הוא בשבילי רק ביטוי משיר של ארז ביטון

ולא זיכרון בקצה האף. הַעברית שלי חסרָה

את הַיהודית הַמרוקאית ואת הַערבית הַבגדדית,

וּמעולם לא ידעתי, ולא אדע, אהבת ילדים

בְּזַרְבִּיוֹת לבנות. מה זה להיות אותנטי,

אֵין לִי חיים אחרים, ולא שמעתי את זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה

שרה בְּחָצַר המלך ברַבָאט כשחיילים נלחמו בסכינים

לגעת בשולי שמלתה, לנשק את קצות אצבעותיה.

לא מצאתי אותה בְּאשקלוֹן ליד לשכת הסעד,

בין שירֵי קופסאות סרדינים לשטיחי מלך מרהיבים

אומרת בקול צרוד: "מוּחמד החמישי אִישוֹן עינינוּ",

וּמעולם לא פגשתי בנים של משוֹררוֹת, גם לא בנוֹת

של משוֹררים, גם לא את בתךָ.

לא סיפרתי לבתךָ שגם אני קצת כותב שירה,

והיא לא התחילה לדבר בךָ, משורר חשוב בָּאָרֶץ הזאת.

מה זה להיות אותנטי, לכתוב שירים על ארז ביטון

ולקוות שיום אחד אני ארוץ באמצע דיזנגוף ואצעק:

"אָנָא מִן בַּגְדַאד, אָנָא מִן בַּגְדַאד".

כל הזכויות שמורות לאַלְמוֹג בֵּהָר, פלאפון: 7518905-050, אי-מייל: almogbehar@yahoo.com

השירים מתוך ספר בכתובים שייראה אור בהוצאת עם עובד השנה

לשירי דורי מנור אנא לחצ/י כאן בבקשה