חסכתן לי מאמר ביקורת על פסטיבלים אחרים, פתאום יש לנו פסטיבל משלנו

צילום: גוני ריסקין

פסטיבל קצה הוא פסטיבל השירה החברתית הראשון שנערך בישראל של פוסט שנות האלפיים. הפסטיבל הביט לקצה, לשוליים הרחבים, לרעב הפואטי וכחלק ממסורת רב תרבותית הביא מגוון של דעות. הייתה לי הרגשה שהפסטיבל סוף סוף פתח איזה מרווח שמתוכו הקול המזרחי בפרט והקול הרב-תרבותי יכולים היו לפרוץ ולהנכיח את צורתם המיוחדת. לא עוד היינו צריכים לפנות לעורכי הפסטיבל ההוא, או לכתוב ביקורת על הפסטיבל הלבן האחר בשל התמות הלא חברתיות שלהם, או רשימת המשוררים/ות האירופוצנטרית. יש לנו לפתע פסטיבל משלנו ואין לנו צורך להגיש דוח וחשבון לאף אחד. אנו קיימים כי אין אנו מפרידים בין החברה לבין השירה ובין השירה לבין החברה. בין השנים יש מחויבות מלאה. ומתוך כך אנו דורשים שינוי חברתי שהוא גם שינוי פואטי ושינוי פואטי שהוא גם שינוי חברתי.

"אלוהים לא מרחם על הארסים והפרחות" כתבתי בשיר בשנת 2006 כחלק מספר השירה השני שלי. והפעם היה פסטיבל מלא רחמים וחסד, שמחובר לזמן היהודי, המזרחי, החברתי והפוליטי.

בפסטיבל הייתה לי חוויה מרגשת ביותר לשמוע את המשורר יחזקאל קדמי שהתחנן אל הקדוש ברוך הוא לשינוי. וגם להיות חלק ממנחי הפאנלים ולארח את נציג הדור שהחל לכתוב בשנות השמונים בדמות המשורר שמעון שלוש וגם את אביה בן דויד ונטלי ברוך שהן שתי משוררות מזרחיות עכשוויות ומצוינות. בסוף הערב עלו אמירה הס וארז ביטון והם היו כשני מאורות גדולים בשמים השחורים של התרבות בישראל.