הפרעת אכילה שהכרתי פעם [סיפור]

הפרעת אכילה שהכרתי פעם [סיפור]

הפעם הראשונה שגיליתי שלשונרא יש הפרעת אכילה היתה כשהיא לא הפסיקה לבכות, בחודש אוגוסט, כשהיא עברה לגור איתי ולא רצתה לומר לי, כבכל יום, איך היה בעבודה. היא לא נתנה לי לגעת בה. ורק אחרי נדנודים רבים הצלחתי להוציא ממנה את האמת: היא לא אכלה היום אפילו דבר קטן. מיד יצאנו ברגל לכיוון המסעדה האשכנזית הזאת שהיא אהבה. ואיך שאנחנו הולכים וחוצים את המדרכות האפלות של דיזנגוף, שאור שמש לא פוגע בהן, סיפרתי לה איך רֵעִי ואני היינו מתודלקים. ואיך עברנו את גבולות המציאות. אך לא חצינו רק גבול אחד או שניים. מצאנו את עצמנו עוברים על האטלס כולו, במהירות האל־אס־די.

"'רעי עיוני, יאללה, בוא נחתוך הביתה,' אני מציע ומחבק אותו מתוך מסיבת טראנס בחוף הבונים, דרומה מחיפה, כדי שנמצא את האוטו שלנו. זאת שעת זריחה שכבר העלתה שמש במרכבה של הרמס. אנו מבוססים בתוך הבוץ של בריכת דגים, אליה נופלים רבים מהרוקדים, שגם מתמלאים בבוץ, אבל לאף אחד לא אכפת.
"'אני… בסדר… באמת.' רעי עונה, ואני נשבע שאישוניו מתגלגלים.
"'אתה חייב לחזור איתי חזרה לחיפה,' אני קובע.
"'אני נשאר פה.'
"'אני לא משאיר אותך.'
"'אתה לא ההורים שלי.'
"'אתה מסטול אש, אהה.'
"'עזוב'תי באימשךָ.'
"'חאלס, בוא נלך לעשן.'
"'יש לך פה משהו?'
"'בבית, ג'ארס מָלָאנָה אורגינל.' רואה איך מבטו משתנה. הוא כמוני, אהב לעשן ג'ארס. ולא כל יום מקבלים את הסם המשובח הזה, שמגיע הרבה פעמים מוחבא בתוך איברי המין של אלו החוזרים מהודו. טולה של ג'ארס היא מוצר יקר ונדיר. ההַיי מאוד נקי ומרוכז ומטיס אותך לניצוצות של זוהר."
שונרא היתה עצבנית קצת, ולא הסכימה שנעצור אפילו לקנות בוטנים בפיצוצייה בדיזנגוף 200. היא הביטה בי, ולפתע צחקה. שאלתי אותה למה היא צוחקת. אבל היא התעלמה והמשיכה לצחוק. נשבע שלא הבנתי אותה. איכשהו תמיד צחקה במקומות הלא נכונים, וזה מה זה עיצבן אותי. אבל היינו חייבים להגיע למסעדה.
"דווקא נראה שנהניתם." שונרא לקחה את ידי מלאת חתכי־החתולים בידה הקשוחה (עבדה כאינסטלטורית מקצועית).
"הוא עשה לי את המוות, חשבתי שהוא עוד רגע יידלק ויהפוך לאבק."
"אני לא מבינה."
"אז תקשיבי עד הסוף."
"טוב, מה אתה כועס?"
"אני כועס?"
"כן."
"אני לא מאמין," עשיתי לה כדי להפיג לעצמי את המתח.
היה זה בדיזנגוף 185 ששונרא עצרה את המסע כדי לגלגל ולהדליק סיגריה על גבי ספסל ציבורי. היא הניחה מתחת לישבנה איזו ממחטה, ברח לה פלוץ ואני מצאתי את עצמי מעוצבן, מסרב לשבת ומנסה למצוא אוויר נקי. לא הבנתי מדוע כשאני רציתי לעצור זה לא היה בסדר. אבל הבלגתי. שמחתי שהסיפור שהמצאתי הביא לה מרגוע.
"את שומעת, שונרא, איך שהתחלנו ללכת ממסיבת האסיד, רעי התחיל לקלל אותי. הוא לא האמין לי שיש לי ג'ארס בבית. אני לא זוכר מה עשיתי לו, אבל הוא הבין שאני מנסה לכבות את הדלֵקה שלו. עשה לי, שאני זה שמחריב לו את המסיבות, ושנמאס לו מהכול, מהחיים, ושלא בא לו לחזור לעבודה (עבדנו ביחד — וככה הכרנו — באיזה מחסן אופיס־דיפו בקריית חיים), ובטח שלא לבית של ההורים שלי בקריית ים ד'. עשיתי לו, שילך לחפש. אבל ידעתי שזה לא אחראי. אל תשאלי אותי איך ידעתי. פשוט הרגשתי שזה לא אחראי. לא רציתי להשאיר אותו עצבני במסיבה. על החומר הזה אסור לכעוס כל כך הרבה, זה יכול להותיר לך צלקת רצינית בנפש. אז הצבעתי על הים החמים והשטוח ולא היה צורך לומר כלום, מבט אחד ורצנו עירומים לים, כמו זוג תינוקות שברחו מהלול חזרה לתוך הרחם. נכנסו ושחינו עמוק לתוך המים. ושמה צעקתי עליו, שהוא דפוק, ושיתחיל להבין שאין דרך חזרה, זה החיים, החרא שלהם, הסירחון, שמגיע עד הצוואר. אין לאן ללכת. היום אני מבין את זה שרק ילדים עשירים כמוהו יכלו להודות לי על השטיפה הזאת. את מבינה, הוא גדל בכלל על ההר בשכונה העשירה של דֶניָה. וכשהוא מרד, אז זה לא המרד שלנו. אצלם ההתנגדות מנוהלת מהקומה העליונה של הווילה, כשלאבא יש כמה אלפים שיכולים לקנות ולהשתיק כל תשוקה חתרנית. הכוח מושל שמה, ולא העובדות המרות של החיים, שמותירות אותי'ותָך בצד האפל."
(אבל למי אני אומר את זה? אני אומר את הדברים לשונרא, שבאה ממעמד בינוני, שמתכחש למעמדו, אבל שיהיה.)
"בכל מקרה, רעי התחיל לצחוק. והשתולל בטרֵפה ולא יכול היה להפסיק, יעני הפך מָטְרוּף לגמרי. נשבע לךְ שלקחתי אותו בידיים מהחול ושמתי אותו ככה באוטו. ובדרך חזרה לבית שלי הוא שינה את פניו ושקע בעצבות גדולה, כאילו כל הדיכאון של העולם ישב לו במוח. אני נשבע לך, לא יכולתי להאמין שאדם יכול לשקוע ככה. המצבי רוח הקפריזיים האלו (אגב, בגלל זה אני הפסקתי עם האקסטה). בכל מקרה, אני עוד הייתי יותר מסטול ממנו, כי נדלקו לי שניים וחצי טריפים ואיזה ספיד שקניתי על הדרך. כשעצרנו בכביש הישן על כפר פראדיס, לאכול משהו, הוא בכה ואני רק גילגלתי עיניים ודחסתי כמה שיותר חומוס או קובות או מקלובה או מג'דרה אל תוככי הקיבה המסכנה שלי, ותאמיני או לא, אבל הוא נהג בדרך לבית שלי, ואני לא מבין בכלל איך הגענו הביתה בשלום."

 

[קטע מסיפור קצר ”הפרעת אכילה שהכרתי פעם“, מופיע בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בהוצאת Kinneret Zmora-Bitan Dvir, 2014]

"אחיה כמעט כמו הומלס, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק" [סיפור]

2016-02-10 10.00.33

יָרְמְרָד. הגג הזה עושה לי מחלת גבהים ומגֵפת גגות. אני מתנדנד בפחד על קצה אובדני, בטרם ירד הלילה. אנ'לא יודע כבר איפה הגוף שלי מתחיל ואיפה הוא נגמר. כנראה שלא הייתי צריך לעלות לגג של בֵּצֵפֵר התיכון שלי. אני צריך לרדת מפה, אם ייתנו לי. מסוכן להישאר פה. אבל אני לא יודע אם יקבלו אותי שמה למטה. יש לךָ ציפייה לא מתממשת כשאתה עולה: איכשהו אתה מאמין שבדרך למטה יקבלו ויכילו אותך, כאילו היית אחד משלהם. אבל איך הם בגדו בי. סעמק. אני אכזבה מלאה באכזבה. הלוואי שיהיה לי את האומץ לשנות את החיים שלי.

אני רוצה לקפוץ מתפילת המיגרנה כמה קומות למטה אל סלסול מואזין פשוט יותר. אבל אני עדיין מחזיק בג'ארה של מים כנגד המדבריות של גופי המיובש. המים משפריצים קילוחים, אדוות מתעוררות כמו ממטרות בנפשי, נשמתי הטיפשה רוקדת עירומה בתוך קילוח ימי. הזרנוק, השטרונגול, הכחלחל־צהבהב־שחרחר, משפריץ ומפתיע את החולות הזהובים המצמיתים.

אני זורק את חזי השעיר אל תוך התהום חסרת הרשת, בכדי לעלות למעלה. יותר נכון, נתתי לעצמי ליפול מעבר לקצה הבניין. משהו אחר מרגיש אותי. ילד מקובל שנענש בכיתה מטביע (כאב של) ילד מופנם בכוח זרוע הדוחפת את פרצופו לתוך עציץ יבש ורקוב. ודווקא ברגע המחורבן של ההתרסקות, ההחלטות הלא מוחלטות מגיעות ללוות אותי חזרה למעלה. אולי אחזור ללימודי הגבוהים ובסיומם אבקש למצוא מקום קטן בצפון, שם בכורדיסטן. ושמה אלמד את הפִּצפונים על האמת החירשת והצדק העיוור. אחיה כמעט כמו הומלס, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק.

הביקורת המלאה בספרים "הארץ" – אסקפיזם בברלין: השינוי הרדיקלי של מתי שמואלוף | מקלחת של חושך

2015-01-31 12.56.10 ב"מקלחת של חושך" מתגלה הבדל עצום בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שכינה את עצמו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה

>> לחצו כאן לרשימותיו של מתי שמואלוף באתר "הארץ"

אל קריאת ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף הגעתי בציפייה המובנת מאליה שהוא יהיה המשך טבעי של הכתיבה המסאית והפואטית שלו, המתאפיינת בסימני גרילה ומחאה תרבותית וחברתית. חיכתה לי הפתעה. ההבדל בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שהוא כינה את עצמו באחד משיריו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה הוא עצום, ואולי יש כאן עוד מקרה מוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אם להשתמש בפרפראזה מז'אנר סיפורי האימה החביב עליו. מכל מקום, בפרוזה שלו, שמואלוף, המשורר הפוליטי, מתרחק מאמירה פוליטית או חברתית.

צריך אולי לשאול את שמואלוף עצמו, יוצר רדיקלי, מדוע בחר בשינוי כה רדיקלי בתוכני היצירה שלו — תכנים שבעצם זיכו אותו בהכרה ספרותית. האם מאס במחאה ורצה לרענן את נושאי הכתיבה שלו? זכותו כמובן של כל יוצר להתחדש ולחדש, אבל נשאלת השאלה אם השינוי הזה אכן מיטיב עם שמואלוף. התשובה במקרה הזה היא, לטעמי, מעורבת.

2015-02-06 14.37.31 

לכל אורך הספר מצאתי בדוחק לא יותר משתיים או שלוש אמירות שאפשר למצוא בהן הד לכתיבת המחאה המוקדמת יותר של שמואלוף. באחד מסיפוריו מודע הגיבור לעוני הצפוי לו בברלין אם יבזבז 2,000 יורו על השתלת שן, ואומר: "אני אלחם בכדי להישאר רחוק מישראל במשך זמן נוסף, גם אם זה אומר לחיות בעוני גדול" (עמ' 289). ובסיפור אחר, "לבן זונה", מטיח הגיבור בפרצופה של החברה האשכנזית המפונקת והשבעה: "לא במקרה כל הסיפור של הזנות עולה בהקשר של המזרחיות. כי הזונות, לפני שעברו להיות ממוצא אחר, היו ממוצא צפון־אפריקאי. הסיפור המזרחי טמון בתוך הסיפור של הזנות, אנחנו היינו הזונות של האשכנזים, ואנחנו הבני זונות של האשכנזים" (עמ' 363).

חבל ששמואלוף לא כתב יותר סיפורים הקשורים לנושאים שהיו קרובים ללבו מאז ומעולם. אבל ב"מקלחת של חושך", המציאות הקונקרטית כנראה מעניינת אותו פחות, והספר מוקדש ברובו לסוג של אסקפיזם, שלא מאפשר למעשה לקורא להימלט. 31 סיפורים נכללו באסופה, בשלוש חטיבות: האחת מוקדשת לישראל, השנייה אקלקטית והשלישית עניינה ברלין. בסיפוריו יוצר שמואלוף שעטנז בין סיפורי אימה בנוסח אדגר אלן פו וכתיבה מתפרעת ובעלת כוח בנוסח יורם קניוק: נחשול של מלים, המתאפיין בכישרון פואטי ואסוציאטיבי ומציף את תודעת הקוראים.

הגם שהאסופה מציעה ריבוי קולות, ניכר לעין שמדובר למעשה באותו קול דון קישוטי המנסה הפעם להתנגח בעצמו יותר מאשר בממסד. בין גיבורי הסיפורים יש לא מעט קווי דמיון: סופר שחי בין ישראל לברלין; רווק שקשור יותר לאמו ויש לו מערכת יחסים מורכבת עם אביו; מרבה לשתות בירה ומשקאות חריפים אחרים; פה ושם מעשן סמים; מרבה לקיים יחסי מין או לדבר על מין (באחד הסיפורים הגיבור מדביק את בת הזוג שלו באיידס), וחי בעימות עם אחת הנשים בחייו ("ברור לשנינו שאין פה אהבה, ויש פה רק חום, כמו ההסקה שאתה פותח בלילה", עמ' 270), או עם האקסית המיתולוגית שלו; היהודי המזרחי יוצא לחפש זהות חדשה דווקא בארץ אשכנז, ברלין, ושם הוא מגלה את קשייו עם עצמו ועם הסביבה. "לעולם לא אהיה גרמני", אומר אחד הגיבורים, "אבל מדוע בכלל אני חושב להיות גרמני. הרי מלכתחילה לא עזבתי את ישראל בכדי להפוך למישהו אחר" (עמ' 269). הדמיון לקניוק הוא לא רק בסגנון אלא גם בתמות ההגירה והעיסוק בברלין, כמו בספריו של קניוק "היורד למעלה" ו"הברלינאי האחרון".

דווקא לאור פסטיבל ברלין שהתקיים בתקשורת סביב המילקי ועלויות המחיה הזולות שם, מעניין לקרוא את עדותו הישירה של שמואלוף, מי שבעצמו חי למחצה בברלין: "מקלל את ההגירה ואת הקשיים שהיא מולידה. מרגיש שהעיר עומדת מולי. שאני צריך להילחם בה בכדי להתקדם לאנשהו. אומר לברלין, אם לא תכניסי אותי לתוכך, אז אני אחזור לתל אביב ולא אכנס לקרבייך" (עמ' 288).

עטיפת הספרלא מעט רגעי מסתורין 

הסיפורים מצועפים באווירה הזויה וקדורנית ובלא מעט רגעי מסתורין ואימה גותית. מתקיימים בהם יחסי גומלין בין דמויות בדויות בעלות כפל פנים: זכר־נקבה או דמות אמיתית־בדויה — מה שמעניק לספר צביון סוריאליסטי. שמואלוף יוצר תחושה שהגיבור הוא אמיתי אך מצרף אליו דמות בדיונית שנייה, או מחליף את מינו במהלך הסיפור בלי להזדקק לניתוח לשינוי מין. למשל בסיפור "ענה־לי", שבו גבר מזרח־תיכוני ואשה מזרח־אסיאתית, שהקמטים על פניהם מספרים את אכזבותיהם, שוכבים במיטה ומחליפים זהות מינית. "היא חיבקה אותי. הוא חיבק אותי. אני חיבקתי אותה, ואותו" (עמ' 285).

כתיבת הפרוזה של שמואלוף כמעט שלא מזכירה פרוזה עברית אחרת שנכתבת בימינו. אם ניכרות בה השפעות הרי הן בעיקר מהספרות האירופית והגרמנית. זו באה לעתים לידי ביטוי בדיאלוגים הגסים במכוון. לרוב הם נשמעים אמינים, אם כי בכמה מקרים הם מצלצלים קצת מאולצים ומוטב היה לעדנם, במיוחד כשהם מושמים בפיות גיבורים שלא בהכרח מדברים כך.

סגנונו של שמואלוף הוא ללא ספק עשיר, אבל לעתים זה עושר השמור לבעליו לרעה; צבר הסיפורים עלול ליצור אצל הקורא מועקה. האסופה גם לא אחידה ברמתה. מוטב היה לנפות לפחות כמה מהחלשים שבסיפורי הקובץ, וגם לקצץ פה ושם בנטיעות של אלה שנכללים בו. אסופה דקה יותר היתה רק מדגישה את ייחודו של שמואלוף בנוף הכתיבה הישראלי של ימינו ומטשטשת כמה ממגרעותיו.

ירון אביטוב, ספרים, הארץ, 25.2.2015

ומתי שמואלוף, הוא סופר של סריטה: רוני סומק ממליץ בתוכנית של פרנס על ספרי החדש! למות מהתרגשות

כבוד גדול! המשורר רוני סומק ממליץ על ספרי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בתוכנית הרדיו של שמעון פרנס – "עונג שישי" ששודרה ב10.10.14 בגל"צ.

* לרכישת הספר

הדף של הספר בפייסבוק

* לדף הרשמי של הספר

לדובב מתים-חיים

maariv2-10-2014המשורר מתי שמואלוף (42), שהוציא חמישה ספרי שירה ונודע כאקטיביסט חברתי רדיקלי – בין מקימי "ערס פואטיקה", איגוד המשוררים, גרילה תרבות ויוזמות אחרות – עשה קפיצת מדרגה והוציא את ספר סיפוריו הראשון, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים", בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת העורך הידוע פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק. ספר מסקרן, גדוש סיפורי אימה מצמררים. ראיון עם דודי אור, התפרסם לראשונה בעיתון מעריב, 2.10.2014

מדוע החברה הישראלית צריכה ספר של סיפורי אימה?
"לא יודע בדיוק מהי הסיבה. היד שלי הניעה אותי לחפש רוחות, ערפדים, מלאכים, זומבים, מתים-חיים, ולדובב אותם. לפעמים הם כועסים בגלל אהבה נכזבת, לפעמים בגלל בעיות משפחתיות, ולפעמים זה גם מתרחב לשאלות חברתיות".

היית פעיל מאוד, ארגנת הפגנות ופתאום עשית אקזיט והתמקמת בברלין לכתוב את החלק השלישי של הספר. איך ומה פתאום השתנית לנו?
"הגעתי לשלב שבו הרגשתי מרוקן, שחוק, מיואש ואבוד, בעולם שהיה כה ברור, בהיר ונהיר לי רגע לפני. לא יכולתי יותר להקריא שירה מזרחית, חברתית ופוליטית. חיפשתי את הקול שלי, ומצאתי אותו באמנות חדשה: כתיבת סיפורים. לשמחתי, מצאתי גם הוצאה גדולה ועורכים מעולים שהאמינו בי".

אתה מצטער על כל הפעילות התרבותית-חברתית החתרנית שלקחת בה חלק במשך עשור?
"אף שאני גאה בעשייה, כן, יש בתוכי מקום שהיה רוצה לוותר על הכל, ולהישאר מאז ומעולם בתוך הסיפורים, כי פרוזה הפכה לאהבת חיי".

איך זה לשבת בברלין ולכתוב בעברית? למי אתה כותב? האם יש משמעות של כתיבה בעברית מחוץ לישראל?
"חייתי 42 שנים בישראל, ורק בשנה האחרונה לקחתי שנת חופש להתגורר בברלין ולכתוב שם את הפרק האחרון של הספר. זה מוזר, פתאום אני מסתכל על ההורים שלי, שהיגרו עם ההורים שלהם ממדינות כמו סוריה, איראן ועיראק לישראל, ואני מבין ותם טוב יותר. כי ישראל היא חברת מהגרים; וההגירה, הפליטות, התלישות, המעבר בין תרבויות והזרות – מוכּרות ומובנות לי יותר".

"זאת כי גם אני יושב כל כך רחוק, ומרגיש זר בחברה הגרמנית. יש משמעות לכתיבה בעברית בכל מקום בעולם, כי זאת המציאות היהודית, שאיננה שייכת רק לטריטוריה. אך ברור שאני כותב קודם כל לחברה הישראלית. באופן בסיסי, החלק האחרון של הספר שייך גם לכל קהילת המהגרים של ברלין".

אז זהו, רע לך, ועזבת את ישראל? אני לא מבין. חזרת להשיק את הספר בישראל וחזרת לגרמניה?
"לא. נסעתי הרבה בשביל להתפתח אמנותית, ספרותית ותרבותית, בדיוק כמו ששחקני כדורגל ישראלים נוסעים לשחק באירופה. כן, באתי כדי לחגוג עם הספר,שהוא שייך לכל בני המשפחה שלי, כפרה עליהם, ועם החבר'ה והקוראים. אני נשאר כאן חודש, וחוזר כדי להמשיך ולכתוב ספר נוסף. אבל יש לי רק אזרחות ישראלית, וזאת שהות זמנית".

איך הרגשת במלחמה האחרונה?
"פחדתי בעיקר על כל קרובַי ויקירַי. רציתי שהמלחמה תיגמר, אני רוצה, כמו כל אזרחי ישראל, לחיות חיים נורמליים. אך דווקא המרחק נתן לי שקט ליצירה".

הדברים התפרסמו לראשונה במעריב, 2.10.2014 ונכתבו על ידי דודי אור.

***

עוד על הספר

* הספר למכירה בצומת ספרים

* ניתן להזמין מחו"ל

* קיראו: מאמר קצר שבו אני מספר (מתארח ב"קורא בספרים") על הסיבות שהניעו אותי להשתמש בז'אנר האימה במסגרת ספר הביכורים שלו "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים"

* הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות"

* קיראו: ראיון נפלא של לי פלר בטיימאאוט על הספר המחדש "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר. אפשר לקרוא אותו ברשת

* צפו: מדבר על התהליך של כתיבת החלק השלישי של הספר בברלין, בתוכנית של אורלי וגיא, ערוץ 10

* קטע מהסיפור "צריך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן" התפרסם בבלוג של "שיחה מקומית"

* טל גולדשטיין בטור 'הצעה לספר' – בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון ממליצה על הספר

* הדור החדש של הספרות הישראלית … בימים אלו הוציא שמואלוף לאור ספר חדש, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים". מדובר בניצחון משמעותי" : שלמה בן דוד על הספר "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בעיתון "מעריב" 

* הספר נבחר לחמשת הספרים המעניינים שייצאו בקיץ, טיימאאוט

* הדף של הספר בפייסבוק

* עוד על הספר

צפו: פוסט סרטונים מהשקת "מקלחת של חושך, וסיפורים אחרים"

את ההשקה של "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" התחלתי לתכנן עוד כשהייתי בברלין. דיברתי עם פרופ' חביבה פדיה, ד"ר קציעה עלון, אלמוג בהר, עדי קיסר, פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק. חנות "סיפור פשוט" סייעה לי רבות והעניקה לי תמיכה, ועזרה בכל התהליך. ואכן, הגיעו יותר ממאה איש לאירוע, והחנות היתה מפוצצת ומתח היה באוויר. אני משאיר לסרטונים לדבר בעד עצמם, ואולי הם יעוררו אתכםן לרכוש את הספר עליו עבדתי בחמש שנים האחרונות ושמכיל 31 סיפורים קצרים. העליתי בנפרד פוסט של תמונות מההשקה – לחצו כאן לצפות בהן.

 

  • עורכת הספר, תמר ביאליק, בדברים פותחים
  • פרופ' יגאל שוורץ, עורך אחראי, מדבר על קפיצה בספרות העברית ונושאים אחרים מתוך הספר

 

  • פרופ' חביבה פדיה בהרצאה מרתקת על הספר

 

  • המשוררת ומייסדת "ערס פואטיקה", עדי קיסר מקריאה מתוך הספר
  • ערן סבאג, מתוכנית הרדיו של "חיים של אחרים" בנאום סטנדאפ תוכחה על עזיבתי הזמנית את הארץ

 

 

עוד על הספר

* הספר למכירה בצומת ספרים

* ניתן להזמין מחו"ל

* קיראו: מאמר קצר שבו אני מספר (מתארח ב"קורא בספרים") על הסיבות שהניעו אותי להשתמש בז'אנר האימה במסגרת ספר הביכורים שלו "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים"

* הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות"

* קיראו: ראיון נפלא של לי פלר בטיימאאוט על הספר המחדש "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר. אפשר לקרוא אותו ברשת

* צפו: מדבר על התהליך של כתיבת החלק השלישי של הספר בברלין, בתוכנית של אורלי וגיא, ערוץ 10

* קטע מהסיפור "צריך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן" התפרסם בבלוג של "שיחה מקומית"

* טל גולדשטיין בטור 'הצעה לספר' – בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון ממליצה על הספר

* הדור החדש של הספרות הישראלית … בימים אלו הוציא שמואלוף לאור ספר חדש, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים". מדובר בניצחון משמעותי" : שלמה בן דוד על הספר "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בעיתון "מעריב" 

* הספר נבחר לחמשת הספרים המעניינים שייצאו בקיץ, טיימאאוט

* הדף של הספר בפייסבוק

* עוד על הספר

סונטת קרויצברג: מתי שמואלוף על העזיבה לברלין וספר הפרוזה החדש

 

Screenshot 2014-09-10 10.17.28

 

יום שלישי, 9.9.2014 | מאת: לי פלר
אחרי שנים שבהן בנה לו שם כמשורר וכפעיל חברתי ופוליטי בישראל, ארז מתי שמואלוף את המחברות ועזב לברלין. ערב השקת ספר הפרוזה הראשון שלו הוא מספר על הצד החיובי של הזרות ומדוע נמאס לו לצעוק
לפני כחודש ראה אור ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף, קובץ סיפורים קצרים שאוגדו תחת הכותרת האניגמטית "מקלחת של חושך". בגיל 42, עם רקורד של חמישה ספרי שירה שפרסם, הוצאת גרילה תרבות שפתח ושאחראית בין השאר על הוצאת "שירון המהפכה" ו"אסופת ערס פואטיקה", ביקורות שפרסם בעיתונות, אינספור פאנלים שבהם השתתף והפגנות חברתיות ופוליטיות שאותן הוביל, שמואלוף, באופן מפתיע, ממש לא רגוע כשהוא חושב על הספר שלו שמסתובב שם בחוץ. "אני בקושי ישן בלילה", הוא מתוודה. "כולם מופתעים ממני, רגילים שאני תמיד הראשון לעלות על הבמה והפעם אני רועד מפחד. מבחינה רציונלית זה רגע גדול בחיים האמנותיים שלי, אבל זה לא מרגיע את החששות ואת המחשבות הקשות. השירה הייתה המקום שבו הרגשתי שאני מכיר את מלאכתי ומודע ליכולות שלי. היה קשה לכתוב פתאום פרוזה, הייתי חשוף מאוד והפחד היה עצום".

ספר הפרוזה, שעליו עבד שמואלוף במשך חמש שנים, הוא חלק מרכזי בחיים החדשים שלו ולא בלתי סביר שהוא גם הגורם המניע שלהם. לפני כשנה עזב את תל אביב ועבר להתגורר בברלין כשהוא משאיר מאחוריו שני עשורים של עשייה אמנותית וחברתית, מתנתק מתואר המשורר המזרחי־חברתי שטיפח במשך שנים ומתחיל בנבירה פנימית באישי. הוא מספר כי הספר, שהתחיל בהגירה פנימית בין דירות בתל אביב – בין שכונות, בין בנות זוג, בין חברים ובין קבוצות, לפני המחאה ואחריה, הפך פתאום למסע של ממש עם המעבר לברלין. הסיפורים השתחררו מהטריטוריה הכובלת וספגו נופים, ריחות וטעמים חדשים, בזמן שהוא עצמו השתחרר מהפחד שיום אחד יכתוב סיפור שכבר כתב, שיתחיל לחזור על עצמו.

"מקלחת של חושך" שונה לחלוטין מכל מה ששמואלוף פרסם עד היום. הוא הניח בצד את תפיסת המציאות החדה והנוקבת שאפיינה אותו בשירה ואפשר לעצמו לכתוב ממקום ניסיוני כאשר הוא משתעשע עם דמויות חסרות זהות, מורכבות, כואבות, כאלה שנעות הלוך ושוב בין החיים למוות, חסרות מגדר לעתים, רובן תוהות. הכתיבה סוריאליסטית, בארוקית לפרקים, אפלה ומסויטת כמעט לכל אורכו של הספר. לצד סיפורים שמשתעשעים בהרהורים על טיבה של האמנות בעתיד רובוטי בסגנון פיליפ ק' דיק (המצוטט בפתיח הספר), שמואלוף מיישיר מבט שואל פנימה וכותב על אהבה, על דיכאון ועל יחסי משפחה סבוכים.
IMG_20140712_183303

"המטרה שלי בספר הזה לא הייתה לכתוב את מתי שמואלוף בשירה", הוא מסביר, "לא להיות חברתי או פוליטי, שמי שיקרא את הסיפור לא בהכרח יזהה בו את מתי שמואלוף. יש לי שם מסוים שמלווה אותי ודרך מסוימת שבה כתבתי עד היום, ואני לא מתבייש בה, אני גאה מאוד בדברים שעשיתי בגרילה תרבות ובצעדים הראשונים של ערס פואטיקה, אבל רציתי לעשות משהו אחר. הסיפורים האלה היו שם כל הזמן, רק לקח לי זמן לגלות את זה. כשעסקתי בשירה הייתי חסום יותר והתקשיתי לכתוב על אהבה. בספר הזה השתחררתי והצלחתי לשלב בין הרומנטיקה, הפרידות והשאלות הכי עמוקות על החיים האישיים שלנו, לבין דברים אחרים, יומיומיים יותר. לא הצלחתי לכתוב את האישי בשירה, וגם באיזשהו שלב נשחקתי לגמרי".

השחיקה הזו היא גם חלק מהסיבה לכך שעברת לברלין?

"היא חלק משמעותי. אנשים מחכים לשמוע אותי אומר שעזבתי כי אני מיואש מהמצב בישראל, אבל זה לא נכון. הייתי צריך לצאת קצת ולחוות חוויות חדשות. בתוך תוכי נשחקתי. גם אם הייתה פה מדינת רווחה והיה שלום ויכולנו לטוס לבגדד או לחאלב, עדיין הייתי עוזב. נזקקתי למשהו חדש מבחינה אישית ואמנותית. הייתי צריך להרגיש שאני לא בטוח, שאני נלחם על עצמי. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי עושה את הצעד הזה, הגעתי לנקודה מאוד לא פשוטה".

היה לך קשה להתנתק במכה מהשיוך ומהעשייה הפוליטית שאפיינו אותך בישראל?

"זה היה קשה, אבל באו דברים אחרים שצריך להתמודד איתם. פתאום יש לך חורף ברלינאי לשרוד, חברים חדשים בגיל 41, שפה חדשה, תרבות אחרת לגמרי, גלות. זה לא פשוט להיות מהגר, זה מעיר לך את כל החושים. אני רואה את זה כמקום שמאפשר לך לבחון דברים מחדש. אתה בא לברלין ורואה תרבות אחרת: פתוחה יותר, משוחררת, כזאת שבנויה על קווי זהות אחרים ממה שאנחנו מכירים. השאלות בברלין שונות – אף אחד שם לא ישאל אותך מה עשית בצבא. אתה שוכח מעט את המקום שממנו באת, כי פתאום העיר מתכסה שלג ואתה מדבר בשפה שמורכבת מקצת אנגלית, קצת גרמנית, יידיש או ערבית, ופתאום אתה שואל 'רגע, מי אני?'. וזה לא בהכרח ממקום של משבר זהות אלא ממקום של הנאה מהזרות המוחלטת. כשזה מגיע לכתיבה אני גם שואל את עצמי האם אפשר לכתוב מחוץ לבועת הלאומיות? האם אחרי שנה בברלין אני יכול להשתוות לתרבות שמולי או שתמיד יגידו שאני עדיין כותב כמו הילד שגדל בחיפה. אני שואל את עצמי אם באמת התחדשתי, ולשמחתי אני מרגיש שכן".

10660902_10204915784962818_498562443_n

עושה רושם שאפשר לומר ששמואלוף לא ממש מתגעגע למגפון. השקט שברלין מאפשרת לו, אחרי שנים שבהן חובתו האמנותית והמוסרית, כפי שראה זאת, הייתה להרעיש, מפנה מקום להתחדשות בכתיבה ומנטרל במידה מסוימת את החשש מהחזרה על עצמו, לא רק כיוצר אלא גם כפרסונה חברתית. "יש לי כבוד אדיר לעולם שבאתי ממנו ויש לי סימפטיה לאנשים שיוצאים להפגנות" מדגיש שמואלוף כשהוא מנסה להבהיר מה הרחיק אותו מהבריקדות, "אבל ברגעים האחרונים כבר לא הייתי שם. זה כמו ביחסים עם אישה, כשפתאום אתה מרגיש שהאהבה מתה, משהו קרה, משהו חלף. אתה מרגיש שגלגלי השיניים בגוף שלך נשחקו. עדיין יכולתי להתסיס את האנשים בהפגנות ולעמוד בלילה השחור ולקרוא את 'פינות התקווה' בקצב ראפ. האנשים סביבי לא ראו את זה, אבל אני עצמי לא הייתי שם פתאום. זה היה כל כך חזק שאפילו בברלין סירבתי לעשות את זה, אף שהציעו לי. זה יכול היה להיות הכי קל, לתפוס את המגפון ולעשות את מה שאני כל כך טוב בו, אבל היה לי חשוב לבנות הכל מחדש בחו"ל, ובין היתר למצוא קהלים אחרים לסיפורים שלי, לכתיבה שלי. אני רוצה להגיע למצב שהקול שלי נשמע גם במקומות אחרים".

אתה שואף להגיע למקום שבו תוכל לכתוב בשפה אחרת?

"בינתיים עוד אין לי יומרות כאלה, אני עדיין חושב וחולם בעברית. אבל יש מנהרות בחלומות שלי בין ברלין לתל אביב והתחלתי להבין שאף על פי שמשהו בנפש שלי עדיין חי בעברית, השפה כבר לא שייכת לטריטוריה. פתאום מילים כמו 'כאן' או 'הארץ', שתמיד הצביעו על ישראל, התנתקו מהטריטוריה ועברו לסמל את המקום שאני נמצא בו. פתאום העברית שלי השתחררה מהקשר הכל כך אינהרנטי שלה לישראל".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בטיימאאוט

*

חוזרים למקורות 

החגים שבפתח מביאים, כתמיד, יבול עשיר של ספרים על המדפים • ספרי בין שמונה המלצות לספרי מקור שראו אור לאחרונה, וששווים תשומת לב בין הגפילטע לתפוח בדבש

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים מאת מתי שמואלוף (כנרת זמורה ביתן)   

דמויות רדופות ממלאות את "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים," קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף; לכל אחת מהן רצון עז ומכרסם להיראות, לחוש מגע, להתקבל ולהשתייך. אך הרעב הזה מוביל כל דמות בדרכה למבוכים מסתוריים, מעוררי אימה לעתים ולא פעם נטולי פשר: כפילים אפלים, שתיקות משונות, זהויות נזילות מתהוות להן בעולם חסר יציבות; כולו התרוצצות בניסיון נואש למצוא מקום, אך דווקא התרוצצות זו מבליטה את הגלות ואת הניכור. נדמה שמתוך דמויות אלו, יחד ולחוד, מבקש שמואלוף לשרטט את מצבו של הסופר כגולה נצחי שגם בתוך עצמו אין לו מקום.

הדברים התפרסמו בישראל היום

צפו: מקריא את "אני המזרחית" בהשקת "שחור על שחור" של עדי קיסר