תגית: פרוזה
הפרעת אכילה שהכרתי פעם [סיפור]
הפרעת אכילה שהכרתי פעם [סיפור]
הפעם הראשונה שגיליתי שלשונרא יש הפרעת אכילה היתה כשהיא לא הפסיקה לבכות, בחודש אוגוסט, כשהיא עברה לגור איתי ולא רצתה לומר לי, כבכל יום, איך היה בעבודה. היא לא נתנה לי לגעת בה. ורק אחרי נדנודים רבים הצלחתי להוציא ממנה את האמת: היא לא אכלה היום אפילו דבר קטן. מיד יצאנו ברגל לכיוון המסעדה האשכנזית הזאת שהיא אהבה. ואיך שאנחנו הולכים וחוצים את המדרכות האפלות של דיזנגוף, שאור שמש לא פוגע בהן, סיפרתי לה איך רֵעִי ואני היינו מתודלקים. ואיך עברנו את גבולות המציאות. אך לא חצינו רק גבול אחד או שניים. מצאנו את עצמנו עוברים על האטלס כולו, במהירות האל־אס־די.
"אחיה כמעט כמו הומלס, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק" [סיפור]

יָרְמְרָד. הגג הזה עושה לי מחלת גבהים ומגֵפת גגות. אני מתנדנד בפחד על קצה אובדני, בטרם ירד הלילה. אנ'לא יודע כבר איפה הגוף שלי מתחיל ואיפה הוא נגמר. כנראה שלא הייתי צריך לעלות לגג של בֵּצֵפֵר התיכון שלי. אני צריך לרדת מפה, אם ייתנו לי. מסוכן להישאר פה. אבל אני לא יודע אם יקבלו אותי שמה למטה. יש לךָ ציפייה לא מתממשת כשאתה עולה: איכשהו אתה מאמין שבדרך למטה יקבלו ויכילו אותך, כאילו היית אחד משלהם. אבל איך הם בגדו בי. סעמק. אני אכזבה מלאה באכזבה. הלוואי שיהיה לי את האומץ לשנות את החיים שלי.
אני זורק את חזי השעיר אל תוך התהום חסרת הרשת, בכדי לעלות למעלה. יותר נכון, נתתי לעצמי ליפול מעבר לקצה הבניין. משהו אחר מרגיש אותי. ילד מקובל שנענש בכיתה מטביע (כאב של) ילד מופנם בכוח זרוע הדוחפת את פרצופו לתוך עציץ יבש ורקוב. ודווקא ברגע המחורבן של ההתרסקות, ההחלטות הלא מוחלטות מגיעות ללוות אותי חזרה למעלה. אולי אחזור ללימודי הגבוהים ובסיומם אבקש למצוא מקום קטן בצפון, שם בכורדיסטן. ושמה אלמד את הפִּצפונים על האמת החירשת והצדק העיוור. אחיה כמעט כמו הומלס, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק.
הביקורת המלאה בספרים "הארץ" – אסקפיזם בברלין: השינוי הרדיקלי של מתי שמואלוף | מקלחת של חושך
ב"מקלחת של חושך" מתגלה הבדל עצום בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שכינה את עצמו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה
>> לחצו כאן לרשימותיו של מתי שמואלוף באתר "הארץ"
אל קריאת ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף הגעתי בציפייה המובנת מאליה שהוא יהיה המשך טבעי של הכתיבה המסאית והפואטית שלו, המתאפיינת בסימני גרילה ומחאה תרבותית וחברתית. חיכתה לי הפתעה. ההבדל בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שהוא כינה את עצמו באחד משיריו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה הוא עצום, ואולי יש כאן עוד מקרה מוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אם להשתמש בפרפראזה מז'אנר סיפורי האימה החביב עליו. מכל מקום, בפרוזה שלו, שמואלוף, המשורר הפוליטי, מתרחק מאמירה פוליטית או חברתית.
צריך אולי לשאול את שמואלוף עצמו, יוצר רדיקלי, מדוע בחר בשינוי כה רדיקלי בתוכני היצירה שלו — תכנים שבעצם זיכו אותו בהכרה ספרותית. האם מאס במחאה ורצה לרענן את נושאי הכתיבה שלו? זכותו כמובן של כל יוצר להתחדש ולחדש, אבל נשאלת השאלה אם השינוי הזה אכן מיטיב עם שמואלוף. התשובה במקרה הזה היא, לטעמי, מעורבת.

לכל אורך הספר מצאתי בדוחק לא יותר משתיים או שלוש אמירות שאפשר למצוא בהן הד לכתיבת המחאה המוקדמת יותר של שמואלוף. באחד מסיפוריו מודע הגיבור לעוני הצפוי לו בברלין אם יבזבז 2,000 יורו על השתלת שן, ואומר: "אני אלחם בכדי להישאר רחוק מישראל במשך זמן נוסף, גם אם זה אומר לחיות בעוני גדול" (עמ' 289). ובסיפור אחר, "לבן זונה", מטיח הגיבור בפרצופה של החברה האשכנזית המפונקת והשבעה: "לא במקרה כל הסיפור של הזנות עולה בהקשר של המזרחיות. כי הזונות, לפני שעברו להיות ממוצא אחר, היו ממוצא צפון־אפריקאי. הסיפור המזרחי טמון בתוך הסיפור של הזנות, אנחנו היינו הזונות של האשכנזים, ואנחנו הבני זונות של האשכנזים" (עמ' 363).
חבל ששמואלוף לא כתב יותר סיפורים הקשורים לנושאים שהיו קרובים ללבו מאז ומעולם. אבל ב"מקלחת של חושך", המציאות הקונקרטית כנראה מעניינת אותו פחות, והספר מוקדש ברובו לסוג של אסקפיזם, שלא מאפשר למעשה לקורא להימלט. 31 סיפורים נכללו באסופה, בשלוש חטיבות: האחת מוקדשת לישראל, השנייה אקלקטית והשלישית עניינה ברלין. בסיפוריו יוצר שמואלוף שעטנז בין סיפורי אימה בנוסח אדגר אלן פו וכתיבה מתפרעת ובעלת כוח בנוסח יורם קניוק: נחשול של מלים, המתאפיין בכישרון פואטי ואסוציאטיבי ומציף את תודעת הקוראים.
הגם שהאסופה מציעה ריבוי קולות, ניכר לעין שמדובר למעשה באותו קול דון קישוטי המנסה הפעם להתנגח בעצמו יותר מאשר בממסד. בין גיבורי הסיפורים יש לא מעט קווי דמיון: סופר שחי בין ישראל לברלין; רווק שקשור יותר לאמו ויש לו מערכת יחסים מורכבת עם אביו; מרבה לשתות בירה ומשקאות חריפים אחרים; פה ושם מעשן סמים; מרבה לקיים יחסי מין או לדבר על מין (באחד הסיפורים הגיבור מדביק את בת הזוג שלו באיידס), וחי בעימות עם אחת הנשים בחייו ("ברור לשנינו שאין פה אהבה, ויש פה רק חום, כמו ההסקה שאתה פותח בלילה", עמ' 270), או עם האקסית המיתולוגית שלו; היהודי המזרחי יוצא לחפש זהות חדשה דווקא בארץ אשכנז, ברלין, ושם הוא מגלה את קשייו עם עצמו ועם הסביבה. "לעולם לא אהיה גרמני", אומר אחד הגיבורים, "אבל מדוע בכלל אני חושב להיות גרמני. הרי מלכתחילה לא עזבתי את ישראל בכדי להפוך למישהו אחר" (עמ' 269). הדמיון לקניוק הוא לא רק בסגנון אלא גם בתמות ההגירה והעיסוק בברלין, כמו בספריו של קניוק "היורד למעלה" ו"הברלינאי האחרון".
דווקא לאור פסטיבל ברלין שהתקיים בתקשורת סביב המילקי ועלויות המחיה הזולות שם, מעניין לקרוא את עדותו הישירה של שמואלוף, מי שבעצמו חי למחצה בברלין: "מקלל את ההגירה ואת הקשיים שהיא מולידה. מרגיש שהעיר עומדת מולי. שאני צריך להילחם בה בכדי להתקדם לאנשהו. אומר לברלין, אם לא תכניסי אותי לתוכך, אז אני אחזור לתל אביב ולא אכנס לקרבייך" (עמ' 288).
הסיפורים מצועפים באווירה הזויה וקדורנית ובלא מעט רגעי מסתורין ואימה גותית. מתקיימים בהם יחסי גומלין בין דמויות בדויות בעלות כפל פנים: זכר־נקבה או דמות אמיתית־בדויה — מה שמעניק לספר צביון סוריאליסטי. שמואלוף יוצר תחושה שהגיבור הוא אמיתי אך מצרף אליו דמות בדיונית שנייה, או מחליף את מינו במהלך הסיפור בלי להזדקק לניתוח לשינוי מין. למשל בסיפור "ענה־לי", שבו גבר מזרח־תיכוני ואשה מזרח־אסיאתית, שהקמטים על פניהם מספרים את אכזבותיהם, שוכבים במיטה ומחליפים זהות מינית. "היא חיבקה אותי. הוא חיבק אותי. אני חיבקתי אותה, ואותו" (עמ' 285).
כתיבת הפרוזה של שמואלוף כמעט שלא מזכירה פרוזה עברית אחרת שנכתבת בימינו. אם ניכרות בה השפעות הרי הן בעיקר מהספרות האירופית והגרמנית. זו באה לעתים לידי ביטוי בדיאלוגים הגסים במכוון. לרוב הם נשמעים אמינים, אם כי בכמה מקרים הם מצלצלים קצת מאולצים ומוטב היה לעדנם, במיוחד כשהם מושמים בפיות גיבורים שלא בהכרח מדברים כך.
סגנונו של שמואלוף הוא ללא ספק עשיר, אבל לעתים זה עושר השמור לבעליו לרעה; צבר הסיפורים עלול ליצור אצל הקורא מועקה. האסופה גם לא אחידה ברמתה. מוטב היה לנפות לפחות כמה מהחלשים שבסיפורי הקובץ, וגם לקצץ פה ושם בנטיעות של אלה שנכללים בו. אסופה דקה יותר היתה רק מדגישה את ייחודו של שמואלוף בנוף הכתיבה הישראלי של ימינו ומטשטשת כמה ממגרעותיו.
ומתי שמואלוף, הוא סופר של סריטה: רוני סומק ממליץ בתוכנית של פרנס על ספרי החדש!
כבוד גדול! המשורר רוני סומק ממליץ על ספרי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בתוכנית הרדיו של שמעון פרנס – "עונג שישי" ששודרה ב10.10.14 בגל"צ.
לדובב מתים-חיים
המשורר מתי שמואלוף (42), שהוציא חמישה ספרי שירה ונודע כאקטיביסט חברתי רדיקלי – בין מקימי "ערס פואטיקה", איגוד המשוררים, גרילה תרבות ויוזמות אחרות – עשה קפיצת מדרגה והוציא את ספר סיפוריו הראשון, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים", בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת העורך הידוע פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק. ספר מסקרן, גדוש סיפורי אימה מצמררים. ראיון עם דודי אור, התפרסם לראשונה בעיתון מעריב, 2.10.2014
מדוע החברה הישראלית צריכה ספר של סיפורי אימה?
"לא יודע בדיוק מהי הסיבה. היד שלי הניעה אותי לחפש רוחות, ערפדים, מלאכים, זומבים, מתים-חיים, ולדובב אותם. לפעמים הם כועסים בגלל אהבה נכזבת, לפעמים בגלל בעיות משפחתיות, ולפעמים זה גם מתרחב לשאלות חברתיות".
היית פעיל מאוד, ארגנת הפגנות ופתאום עשית אקזיט והתמקמת בברלין לכתוב את החלק השלישי של הספר. איך ומה פתאום השתנית לנו?
"הגעתי לשלב שבו הרגשתי מרוקן, שחוק, מיואש ואבוד, בעולם שהיה כה ברור, בהיר ונהיר לי רגע לפני. לא יכולתי יותר להקריא שירה מזרחית, חברתית ופוליטית. חיפשתי את הקול שלי, ומצאתי אותו באמנות חדשה: כתיבת סיפורים. לשמחתי, מצאתי גם הוצאה גדולה ועורכים מעולים שהאמינו בי".
אתה מצטער על כל הפעילות התרבותית-חברתית החתרנית שלקחת בה חלק במשך עשור?
"אף שאני גאה בעשייה, כן, יש בתוכי מקום שהיה רוצה לוותר על הכל, ולהישאר מאז ומעולם בתוך הסיפורים, כי פרוזה הפכה לאהבת חיי".
איך זה לשבת בברלין ולכתוב בעברית? למי אתה כותב? האם יש משמעות של כתיבה בעברית מחוץ לישראל?
"חייתי 42 שנים בישראל, ורק בשנה האחרונה לקחתי שנת חופש להתגורר בברלין ולכתוב שם את הפרק האחרון של הספר. זה מוזר, פתאום אני מסתכל על ההורים שלי, שהיגרו עם ההורים שלהם ממדינות כמו סוריה, איראן ועיראק לישראל, ואני מבין ותם טוב יותר. כי ישראל היא חברת מהגרים; וההגירה, הפליטות, התלישות, המעבר בין תרבויות והזרות – מוכּרות ומובנות לי יותר".
"זאת כי גם אני יושב כל כך רחוק, ומרגיש זר בחברה הגרמנית. יש משמעות לכתיבה בעברית בכל מקום בעולם, כי זאת המציאות היהודית, שאיננה שייכת רק לטריטוריה. אך ברור שאני כותב קודם כל לחברה הישראלית. באופן בסיסי, החלק האחרון של הספר שייך גם לכל קהילת המהגרים של ברלין".
אז זהו, רע לך, ועזבת את ישראל? אני לא מבין. חזרת להשיק את הספר בישראל וחזרת לגרמניה?
"לא. נסעתי הרבה בשביל להתפתח אמנותית, ספרותית ותרבותית, בדיוק כמו ששחקני כדורגל ישראלים נוסעים לשחק באירופה. כן, באתי כדי לחגוג עם הספר,שהוא שייך לכל בני המשפחה שלי, כפרה עליהם, ועם החבר'ה והקוראים. אני נשאר כאן חודש, וחוזר כדי להמשיך ולכתוב ספר נוסף. אבל יש לי רק אזרחות ישראלית, וזאת שהות זמנית".
איך הרגשת במלחמה האחרונה?
"פחדתי בעיקר על כל קרובַי ויקירַי. רציתי שהמלחמה תיגמר, אני רוצה, כמו כל אזרחי ישראל, לחיות חיים נורמליים. אך דווקא המרחק נתן לי שקט ליצירה".
הדברים התפרסמו לראשונה במעריב, 2.10.2014 ונכתבו על ידי דודי אור.
***
עוד על הספר
* הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות"
* צפו: מדבר על התהליך של כתיבת החלק השלישי של הספר בברלין, בתוכנית של אורלי וגיא, ערוץ 10
* קטע מהסיפור "צריך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן" התפרסם בבלוג של "שיחה מקומית"
* טל גולדשטיין בטור 'הצעה לספר' – בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון ממליצה על הספר
צפו: פוסט סרטונים מהשקת "מקלחת של חושך, וסיפורים אחרים"
את ההשקה של "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" התחלתי לתכנן עוד כשהייתי בברלין. דיברתי עם פרופ' חביבה פדיה, ד"ר קציעה עלון, אלמוג בהר, עדי קיסר, פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק. חנות "סיפור פשוט" סייעה לי רבות והעניקה לי תמיכה, ועזרה בכל התהליך. ואכן, הגיעו יותר ממאה איש לאירוע, והחנות היתה מפוצצת ומתח היה באוויר. אני משאיר לסרטונים לדבר בעד עצמם, ואולי הם יעוררו אתכםן לרכוש את הספר עליו עבדתי בחמש שנים האחרונות ושמכיל 31 סיפורים קצרים. העליתי בנפרד פוסט של תמונות מההשקה – לחצו כאן לצפות בהן.
- עורכת הספר, תמר ביאליק, בדברים פותחים
- פרופ' יגאל שוורץ, עורך אחראי, מדבר על קפיצה בספרות העברית ונושאים אחרים מתוך הספר
- פרופ' חביבה פדיה בהרצאה מרתקת על הספר
- המשוררת ומייסדת "ערס פואטיקה", עדי קיסר מקריאה מתוך הספר
- ערן סבאג, מתוכנית הרדיו של "חיים של אחרים" בנאום סטנדאפ תוכחה על עזיבתי הזמנית את הארץ
עוד על הספר
* הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות"
* צפו: מדבר על התהליך של כתיבת החלק השלישי של הספר בברלין, בתוכנית של אורלי וגיא, ערוץ 10
* קטע מהסיפור "צריך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן" התפרסם בבלוג של "שיחה מקומית"
* טל גולדשטיין בטור 'הצעה לספר' – בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון ממליצה על הספר