זהו בהחלט אחד השבועות הטובים בחיי: פרידה בברלין, גבעת עמל תנצח, רועי חסן וערס פואטיקה שולטים, שתי קריאות ב"ללא פחד", ושני ביצועים ל-Shivers

 


שמעתי אותי ברדיו.
ראיתי אותי בטלויזיה.
קראתי עלי בעיתון.
אני קיים!… (מיכה שיטרית)

התופת של המהגרת (יצירה שלי), עטיפת ספרי החמישי "פרידה בברלין", הוצאת בוקסילה, עיצוב: אבי בוחבוט
התופת של המהגרת (יצירה שלי), עטיפת ספרי החמישי "פרידה בברלין", הוצאת בוקסילה, עיצוב: אבי בוחבוט

פייסבוק הגיע לעולם ושינה את כללי המשחק. והחלטתי להתמסר אליהם. עברתי על כל שירי הספר השני "שירה בין חזז לבין שמואלוף" ובקרוב גם אחל לעבור על כל שירי "אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". השבוע היה אחד המשמחים בחיי. גם יוצא ספר שירה חדש "פרידה בברלין" בהוצאת בוקסילה (יעלה 7 ש"ח בלבד!!!!). גם ממשיך לעבוד על ספר הסיפורים שהולך ומתקדם.

התראיינתי לכתבה על גישות שונות לדברי לפיד על הגירה מישראל בהקשר לאומי-יהודי. האנו הונשטיין, יוצר, אינטלקטואל ואוצר ראיין את טל אורן, עורכת מגזין שפיץ (לישראלים בברלין) , נימרוד פלאש המתנגד להגירה אך ביקורתי. ואנוכי עבדכן המרגיש שיהדות היא עסק קוסמופוליטי ומי שיכולות שייצאו וייכנסו בכל עת ללבה מלאת התשוקה של המהגרות מהלב ולתוכו.

***

רועי החסן המוכשר (שירים מצויינים וחדשים פורסמו היום ב"הארץ"), שעושה מהפכות בשירה, כותב גם טור שבועי ב-MYNET ואירח שיר שלי "פינו את התקווה" בטור נוקב על הדיכוי המזרחי וכך הוא כותב:

מרכז אדוה הוא מכון בלתי תלוי לחקר החברה בישראל, הדגש הוא על ה"בלתי תלוי", ומיד גם אסביר למה. השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" דו"ח מצב חברתי של מכון אדוה שהצביע על פערי שכר עצומים של 32% בין אשכנזים למזרחים. ובכן, הנתונים הללו לא מחדשים יותר מדי, דו"ח כזה מתפרסם פעם בשנה ובעשר השנים האחרונות הנתונים כמעט זהים.

לדעתי הדבר החשוב ביותר בפרסום דו"ח כזה פעם אחר פעם, אף יותר מחשיפת הפערים, הוא העובדה שמכון בלתי תלוי, קרי לא ממסדי ולא בעל אינטרסים, בודק את הממצאים על פי חתך אתני.

גם מכוני מחקר ממוסדים מנפיקים דו"חות מסוג אלה מדי שנה, אך אינם בודקים את הממצאים על פי חתך אתני. דרכו של הממסד לטשטש ולהראות שאין דיכוי אתני בישראל היא לשים את כל אזרחי המדינה תחת הקטגוריה המערפלת של "ישראלים".

***

ביום שישי התפרסמה ביקורת של אלי הירש על "ערס פואטיקה" ומה יש לומר, השירה המזרחית מגיעה למרכז הדיון התרבותי בישראל. הלוואי שגם ילמדו אותה כמו שמדברים עליה. שמח שיכולתי לתת במה לקבוצה המוכשרת בהוצאת גרילה תרבת שהוציאה כבר שתי אסופות לקבוצה.

***

על הסרט בלי פחד: תשובה למורן "מוריס" שריר

(טור שנשלח לפרסום ב"הארץ" ומקווה שייראה אור)

"הסרט "בלי פחד", שמתעד את מסע הבחירות של "ארץ חדשה" מנקודת מבטם של שני המנהיגים, נראה ומתנהג כמו עוד אחד מסרטוני התעמולה של המפלגה" כך פותח מוריס מבקר הטלוויזיה של הארץ את דבריו על הסרט החדש של רונן עמר ורובי אלמליח. קשה להבין מהדברים של מוריס מהי ביקורת טלוויזיונית. אבל להרגיש דווקא ההפך את הפחד של מוריס מהשינוי המתואר בו. כאשר אדם מתוך האליטה עוזב אותה בכדי לשנות את הסטטוס קוו בישראל. חשוב להזכיר את הפריבלגיה של להיות ציני בניגוד לניסיון להיות ביקורתי. ההבדל בין השניים, ובכן הציניות מחזק את השמרנות ואילו הביקורתיות מחזקת את שבירת הסדר הציבורי. מוריס בצד של הציניות אם לא הבנתם.

הטענה של מוריס ש"הסרט נראה כמו הסרטונים של המפלגה" לא מספק גם הוא בכדי להבין את הסרט. זהו סרט חברתי מעולה. שלא חוסך את הביקורת שלו על המנגנון המפלגתי של יניב ובלייר שאינו דמוקרטי. הוא מראה כיצד פרשו מהמפלגה דווקא אלו שבאו מהפריפריה כמו ג'קי אדרי ותמיר חג'ג' (ואיך כמעט פרשה לינדה ששון). הסרט מראה את הקושי לייצר מבנה לא היררכי בדרך לשינוי חברתי ויותר מכל הוא מראה את גבולות הגבריות הישראלית בדרכה לשינוי חברתי.

למרות מה שמוריס אמר, זהו אינו סרט תעמולה. ההפך הוא הנכון, הוא מסמך שמאפשר לנו ללמוד איך לייצר מהלכים לשינוי חברתי ולהישאר דמוקרטיים, רב תרבותיים ורב גיאוגרפים ופמניסטיים. אם הוא היה סרט תעמולה, אז לא היינו רואים את הגיבורים כל כך חשופים, וביקורתיים כלפי עצמם.

מעניין לחשוב על הסרטים האחרים של רונן עמר, ועל הדרך שעבר פוליטית, חברתית וקולנוענית מהדרום (מהסרט למשל "פיצה משפחתית" שהראת את המקום של תרבות הסמים הצעירה מול התרבות הפוליטית המסואבת) עד לריצה העיקשת אחרי מנהיגי המפלגה (בתל אביב) וזניחה של הציניות. זאת אינה דרך מובנת מאליה, אבל אפשר היה לראות את ההזדהות שלו עם השניים, אך בו בזמן להרגיש את הביקורת על המהלך.

לעומת רבים שמזלזלים באלדד יניב ובחזרה בשאלה שלו, אני מאמין למהלך, אך גם מזדהה עם הביקורת של אשתו בסרט. שמראה לנו את הקושי לייצר אפיסטמולוגיה שונה. איך מייצרים תודעה חדשה בדרך לשינוי מהכובע של בעל הכוח לכובע שמאתגר את בעל הכוח. איך מייצרים תודעה חדשה מבלי לשעתק את הכוחניות של אותה הדרך? אנו זקוקים כמובן לעוד אנשים כמו אלדד יניב שיסגירו את הסודות של האליטה (לא בכדי סנאודון מועמד לפרס נובל).

החבירה של אליטה אמנותית צעירה של רני בלייר לזאת של הכוח שהסתובב במסדרונות הכנסת ביחד עם המצאת הרשת והיוטיוב הביאו לדרך חדשה בה אנו מבינים את הפוליטי. זה לא קרה במקרה, יצרני התרבות עוברים את אותו הדיכוי שעובדים במפעלי ים המלח או בפריפריה. האימפריה של ההון מדכאת הן את שוליה אך גם את עבדיה במרכז.

לא בכדי הסרטונים של ארץ חדשה היו כה מוצלחים (וכאן חשוב להזכיר את הפרק הראשון של "מראה שחורה"). הזילזול של מוריס בז'אנר רק מראה שהוא לא מבין את האמנות החדשה שמתחילה קודם כל ביוטיוב (Hּּ+ – הסידרה הדיגטלית – בידקו) >>> Hּ+ >>>

מראה שחורה

לפני מספר ימים התבשרנו שאתר וואלה! חדשות היה צריך לצנזר את אלדד יניב בעקבות הניסיון של אהוד ברדק (בכוונה עם הד') להשתיק אותו.מילים אחרונות, השילוב במפלגה של הפעיל החברתי ברק סגל, הניסיון להביא את דפני, כל אלו מראים את ההמשכיות של המחאה לתוך מסמך אמנותי, שמתחקה אחר הדרך להבקיע את החומה הבלתי אפשרית של הון ושלטון.

אז איך יוצרים שינוי חברתי מבלי לחזור על הטעויות של הון שלטון ואיך יוצרים גבריות חדשה מבלי לשעתק את את זאת שאנו נלחמים נגדה? הסרט מנסה להעלות את השאלות הללו ומעמיד אותן מולנו לבדיקה.

סצינת הפתיחה מראה לנו מלכתחילה את הפאן. את הרגע של הכייף. כאן יש את הנוכחות של האמנות. אי אפשר לשנות מבלי לעשות כייף. את הדברים האלו למדתי מדורון צברי שבא להרצות לנו כחלק ממאבק המשוררים. והמתח בין הלחץ של אלדד יניב לבין הרגישות הרכה של בלייר, הייה מתח של סולני להקה, להשאיר את המוזיקה גם כשאין חברת תקליטים. בכיתי עם רני בלייר על קברו של אביו, בכיתי עם אלדד שהלך הלוך ושוב באוהל של רוטשילד כשידע שהפסיד. אבל בכיתי גם על עצמי, שהלכתי רחוק מישראל, וגם אני לא יכולתי לעמוד בהפסד האחרון שלנו בבחירות. ואיזה מרחק יש בין ה"אחי" של בלייר ואלדד לבין "האחי" של לפיד ובנט. יפה עשה רונן עמר שלקח את המצלמה שלו עם בלייר ויניב ויפה שגם ביקר אותם וחשף את פגמיהם. הסרט הוא חובה במיוחד לדור הצעיר שירצה להבין איפה אנחנו, ההורים שלו, נכשלנו. ודווקא מתוך הכישלון אולי יצמח דור חדש שיצמיח מנגנונים דמוקרטיים שיכריעו יותר בקלות את ההון שלטון הרקוב הזה שמשתין עלינו ללא פחד.

  • גילוי נאות: אני הנחיתי את אחד הדיונים של המפלגה בקפה קלמנטיין ואני חבר טוב של רני בלייר ופונדמנטליסט המקריב את חייו לשינוי המיוחל במזרח התיכון.

על הסרט "ללא פחד" מאת עדי תשרי

בעיני יש פה אדם שהבין שהוא עשה עוול ולקח את מסע הכפרה שלו רחוק מדיי. בלייר אוהב אותו, אחרים רוצים שינוי. אבל משהו במנהיגות שלו לא נכון. הוא חסר חמלה, אולי בגלל זה היה טוב כ״כ בהון שלטון שלו. זה נראה כאילו הוא כבר פוליטקאי, לא הייתי בוחרת בו. כוונותיו טובות אבל לדעתי זה לגמרי לא מספיק.

יש משהו באישיות שלו שלא נותן לאחרים לנשום, למה הוא נכנס ככה בחברי המפלגה שלו? מזו החרדה הזו מכך שיעזבו אותו? הוא נהג איתם בתוקפנות כאילו הם החיילים שלו לא בני אדם שהקריבו למענו. אני לא חושבת שהוא מתאים להנהיג מפלגה או מדינה. בניגוד לבלייר. הוא אדם טוב, הקריב הרבה, אולי. אבל אני חושבת שההקרבה שלו הגיעה מכך שלא יכל לחיות עם עצמו. לאשתו התפלק אלדד הוא שיכור של כוח. אולי ככה הוא הפסיד בבחירות, עד אז הוא היה על גל של אהדה . וגם כלפיה הוא היה מאוד חסר סבלנות. אנשים שהולכים עם האמוק שלהם עד הסוף וולא מסתכלים לצדדים זה כמו סוס שדוהר למטרה וסוסים הם אציליים אבל לא הייתי הולכת אחריהם. אני מבינה את המהומות שארץ חדשה עוררה, ואני גם זוכרת את ההד שזה עשה. האם ההד היה חיובי? או פשוט ייצר חדשות? האם הם ייצרו שינוי?

אני חושבת שמה שהיה חסר זה בעיקר גמישות. ארץ חדשה נכנסו כמו ברק ורעם והיה משהו באגרסיביות שלהם שהזכיר פגע וברח. זה גם גרם למפלגה להיראות כמו ארגון מחתרת. בסרט אלדד גם מזכיר את הפנתרים השחורים. בכל מה שקשור למבנה הסרט עצמו זה סרט על דמות, פחות על סיפור. הסרט משרטט את דמותו של אלדד ונדמה שהיוצרים של הסרט נזהרו לא לבקר את הגיבור שלהם. הדעות של המתנגדים לאלדד הוצגו בשטחיות ולא ניתן היה לזהות אנטגוניזם חזק מספיק וחבל, הדרמה שהתחוללה סביב קיום המפלגה הייתה חזקה לא פחות מהקונפליקטים הפנימיים של אלדד שקיבלו את הבמה העיקרית.

עדי תשרי

*

Rowland S Howard – Shivers

I've been contemplating suicide,
But it really doesn't suit my style,
So I think I'll just act bored instead
And contain the blood I would've shed

She makes me feel so ill at ease
My heart is really on it's knees
But I keep a poker face so well
That even mother couldn't tell

But my baby's so vain
She is almost a mirror
And the sound of her name
Sends a permanent shiver down my
Spine

I keep her photograph against my heart
For in my life she plays a starring part
All alcohol and cigarettes
There is no room for cheap regrets

But my baby's so vain
She is almost a mirror
And the sound of her name
Sends a permanent shiver down my
Spine

She makes me feel so ill at ease
My heart is really on it's knees
But I keep a poker face so well
That even mother couldn't tell

But my baby's so vain
She is almost a mirror
And the sound of her name
Sends a perennial shiver down my
Spiii-yi-yiiii-yi-yiiii-yi-yiyiyi-ine

*


*

**

שבת נכונה!!! נתראה בקרוב

נ.ב. עומד להקליט את "האסון מתחיל בארוחת עסקים" ל-ICAST – ויש עוד פרוייקטים על האש כמו לכתוב בתשלום טור מברלין באחד מפלטפורמות הבלוגים החדשים והיפים (כתבתי כבר שניים, אבל עדיין לא ראו אור. אם יידחו, אז תקבלו אותם ישירות למייל), שיפתיעו את אלו שנרדמו בזמן הפוסט החופר (:

ישראל האחרת: לובן ושחורות, מוזיקה וקולנוע: בניית זהות משני צדי המצלמה בסרטה התיעודי של מורן איפרגן "שחורים".

הסרט
הסרט "שחורים" של מורן איפרגן

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע "מערבון".

השמעת הקול השחור של להקת KMS ובניית תודעה פמיניסטית מזרחית רדיקלית ביחס לאלו היא חלק מהמאבק לדה-קולוניזציה של החברה והתרבות בישראל. מתי שמואלוף על סרטה של מורן איפרגן "שחורים" (סם שפיגל, 2010, 48 דקות). 

הסרט "שחורים" (2010) עוקב אחר שנה בחייהם של  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה, מפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; Mister / Dr. George – דני פייפר. שלושה צעירים, חברי ילדות, אתיופים הגרים בשכונת קריית משה ברחובות, הגטו השחור של מרכז ישראל הלבנה, ארבע וחצי דקות ממכון ויצמן. הסרט מתבונן בשגרת חייהם של השלישייה – להקת הראפ KMS – ולוכד מציאות חיים של דור שחור בישראל. הסרט "שחורים" הוא סרטה השני של מורן איפרגן יוצרת קולנוע באר-שבעית שמסיימת בימים אלה את לימודיה בסם-שפיגל. "אחותי ריקי" סרטה הדוקומנטרי הראשון הוצג בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות (2009). הסרט עסק באחותה בת ארבעים של הבמאית וביחס אינטימי וחברתי למרחב הבאר-שבעי. איפרגן כוננה מגדרית שורה של נקודות מבט פמיניסטיות באמצעות השמעת הקול של אחותה ריקי ואימה וביחס שנוצר בין השלוש. העמדת האישה המזרחית וקולה במרכז סימן את הסדר הפטריכאלי אותו היא ביקשה לפרק. בסרטה השני "שחורים" נדמה כי תהליך החניכה הנשית של איפרגן הסתיים והיא יוצאת מתוך הפריזמה החברתית לדון בשאלות של ייצוג והבניית היפ-הופ בתוך הקהילה האתיופית ברחובות. הדמויות המרכזיות בסרט אינן בנות משפחתה, אלא להקת היפ-הופ אתיופית-ישראלית. המעבר מתוך המשפחה האינטימית אל להקת ראפ רחובותית אינו מבשר על דיכוטומיה בין השניים. ההפך. איפרגן מרחיבה את משפחתה ומחויבת מתוך זהותה המזרחית לבדוק אפליות נוספות שקשורות לאתניות ולגזע אל מול הנרטיב ההגמוני הציוני. כך היא עוקבת כמו חברת משפחה אחר הלהקה – שמתפקדת – כמשפחה וכך אנו יכולים לנוע  על אותו ציר של מבט אל הפריפריה הרחבה של החברה בישראל.

אחותי ריקי
הסרט הראשון של מורן איפרגן "אחותי ריקי"

הגלובליזציה הצליחה להפיץ מודלים תרבותיים מתוך תוכה של אמריקה השחורה אל תוך קבוצות מדוכאות אחרות ברחבי העולם. ההיפ-הופ, הראפ וגם הפופ והרוק התפזרו ברחבי העולם מתחילת שנות השישים באמצעות תקשורת ההמונים והיברידים (שעטנזים, יצורי כילאיים) חדשים נוצרו. אפרת נחושתאי טוענת במאמרה ""תת הכרה נפתחת כמו מניפה": על הפרפורמטיבי (והסמוי) אצל "סאבלימינל והצל"" (תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006) כי סוגת הראפ מחדדת ביותר מכל ערוץ אמנותי אחר את המתח שבין זהות אישית לבין פרפורמטיביות מהוקצעת. ראפר נדרש להתוודות ולהיות "אמיתי" לחלוטין (המוטו הוא "keep it real", אך גם להרשים בפרפורמנס' מעולה ולשלוט בקהל שליטה מלאה. כל אמן נדרש לכך, אבל כאן גם הנאמנות ל"רחוב", לשכבה החברתית ממנה הגיע הראפר, הכרחית להצדקת קיומו ומרכזית במשיכה אליו. מצופה מאמני ראפ לייצג בדמותם ובפעילותם קבוצות חברתיות ועמדות פוליטיות ללא בעייתיות, ללא התנגדות בין הציבורי לאישי, בין החיצוני לפנימי, בין הטקסט לאמת. בפאראפרזה על נחושתאי אטען כי הראפ אם כך מעניק לנו אפשרות להציץ לתוך תוכי קרביי החברה ולהשמיע באופן דמוקרטי ורב-תרבותי את הקולות המושתקים של הקבוצות המדוכאות בחברה המקומית. יצורי הכילאיים שנוצרים מתרחקים לעיתים עד מאוד מהדגמים המסורתיים של הראפ. ראו למשל את ההיפ-הופ המזרחי שנוצר בישראל ובמקום לקבל מקום מרכזי בביקורת התרבות על חידושיו, ההתקבלות שלו הייתה קשה ומורכבת ומהדהדת לשאלה האתנית בישראל. כך כתב האמן וחוקר התרבות רונן אידלמן כי: "אני מאמין שאת הזלזול בהיפ-הופ המזרחי לא צריך לייחס לערך שמוקנה לז'אנר, אלא לזהות שמאמצים המבצעים. ההיפ-הופ אינו סגנון מוזיקלי שנבחן כשלעצמו, אלא ז'אנר שמעמיד במרכז את ההקשר של היצירה. הראפרים המזרחים ממצבים את עצמם כאחרים גם אם גדלו, כמו סאבלימינל, בצפון תל-אביב, וגם כשהם באים מן השכונות" ("אני אמיתי, לכן העם איתי", הכיוון מזרח 19, קיץ 2005).

צפו: קטע מהסרט "שחורים"

צמיחת להקות ההיפ-הופ מסמנות גם את מארג הקבוצות, אך גם היוו כר פורה לסרטים דוקומנטריים המנסים להתחקות אחר התיאולוגיה המשחררת הטמונה בהשמעת הנרטיבים האסורים. הסרטים כגון: "ערוצים של זעם" (ענת הלחמי, 2003) שהציג את הקרע שנוצר בין סאבלימינאל והצל לבין תאמר נאפר מנהיג להקת DAM. הקופורדוקציה פלסטינית-אמריקאית "Slingshot HipHop" ( שהוצג גם בפסטיבל סאנדנס (Jackie Reem Salloum, 2008) הציג את המפגש בין ערביי 48, לבין ערביי 67 באמצעות ראפ. להקות ראפ פלסטיניות: DAM מלוד, PR מעזה, ABEER  מלוד, ARAPEYAT מעכו, MAHMOUD SHALABI מעכו. הסרט "שחורים" לא נעמד בתווך של הכיבוש ושלילת מצב הכיבוש בישראל/פלסטין ולכן הוא מחדש. הוא נכנס עמוק לתוך הקטגוריה החברתית ומנסה לברר את האפשרות העתידית לכונן רב-תרבותיות באמצעות השמעת הקול של להקת KMS.

 

הכוח השחור

"ככה מתחיל הסיפור: דן הבן של יעקב, אחד משניםי עשרה השבטים, שנאבדו פתאום, נמצאו ביבשת אפריקה הרחוקה,  אתיופים יהודים תמימים שתמיד דיברו על ירושלים, על הארץ הקדושה… הגענו לארץ, התייחסו אלינו כמו קופים… בארץ חלב ודבש, הגענו למדינה מלא חרא וגזענות, הבני זונות מתייחסים אלינו כמו כושים עבדים, איך שופטים לפי הצבע, מי משתזף ומקבל סרטן?! אהה יא בני זונות, הצבע שלי יפה ואני אוהב את הצבע שלי, ביקשתם, שרמוטות, והנה אנחנו מחזירים לכם, הכוח השחור מטעם KMS" (מתוך שיר הפתיחה של הסרט המלווה בסופו בסאונד של יריות של תת מקלע).

הגיבורים המרכזיים בסרט הם:  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה, מפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; Mister / Dr. George – דני פייפר. ישראל מהרט במהלך הסרט נכלא, מאיר סאלו חוזר בתשובה ודני פייפר גם הוא מוצא את עצמו בכלא. להקרנה של הסרט בסינימטק בת"א הגיע ישראל ונוכחותו האירה את המקום. שבב של תקווה עלה (ממשי) כשראינו שהוא כבר מחוץ לסרט (הסימבולי).

הסרט עושה שימוש בסטילס מתוך מאבקים שחורים אחרים בעולם וכך הוא יוצר הקשרים פוסטקולוניאליים נרחבים למאבק האתיופי בישראל המתפרש גם מלמעלה על ידי מנהיגות שצמחה באירגונים פוליטיים וגם בהתפתחות הפוליטית של הקהילה מלמטה (תרבות, מנהיגות דתית, מתח אתני ודיכוי יומיומי מהחברה בישראל). המושג פוסטקולוניאליזם מניח גם מציאות היסטורית של כיבוש שהסתיימה והותירה את העולם לפי הגבולות שהניחו האירופאים ברחבי העולם, ובו בזמן גם מכיל בתוכו מבט ביקורתי על יחסי גזע וכוח אי שיוויונים.

במידה מסויימת הלהקה משמשת לאיפרגן גם כמיטונימיה לזהות המזרחית שלה וכיסוד לכונן את עצמה מחדש בהבנייה מחודשת אל מול הלובן. בו בזמן הלהקה מאפשרת לאיפרגן גם לייצר ציר מטפורי של פרשנות שבו הזהות המזרחית שלה מתאחדת עם הזהות האתיופית לתוך מטפורה שראשיתה עוד במפגש הראשוני בין התנועה הציונית לבין התימנים עוד בתחילת המאה שעברה ועד תחילת המיליניום השלישי שבו הוא לובש צבעיים גזעיים חדים יותר במפגש עם יהודי אתיופיה. הסרט מרפרפר למפגש הזה באופן לא מודע כשהוא מפגיש דמויות מזרחיות מחוץ לסופרמרקט ברחובות עם מנהיגי הלהקה. רחובות היא עיר טעונה במפגש האתני בין התימנים בפרט והמזרחים בכלל לבין הממסד המדכא.

אורי בן אליעזר טוען שהעלייה בשיעורי הפשיעה בקרב בני הנוער ממוצא אתיופי יש בה מרכיב של מחאה. באמצעותה הצעירים מכוננים זהות חלופית, משמעות ותחושה של קהילתיות. כ25% מבני העדה, כפול מן השיעור בקרב כלל הנוער בישראל, התנסו בסמים, וגם שתיית אלכוהול הפכה לתופעה אופיינית לבני הנוער הללו ("כיצד יהודי הופך שחור בארץ המובטחת" בתוך "גזענות בישראל", יהודה שנהב ויוסי יונה (עורכים), הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, 2008).  בסרט אנו עוקבים אחר מלאכת הרכבת הלהקה מבעד לתהליכי ההחלשה המופעלים על הקהילה. המשטרה האלימה, המסיונרים הדתיים/חב"ד, שירותי הרווחה החלשים, היחס הדכאני הכולל של הממשלה לפריפריה בכלל ולאתיופים בפרט – כל אלו מופיעים בסרט ומקשים בדרך על הרכבת הלהקה. חברי הלהקה מוצאים את עצמם בתוך קהילה מפורקת אשר מסומנת כאיוּם ונאבקת שלא להסחף בתהליך ההתפוררות. בתהליך הלחנת השירים, והמלחמה היומיומית על בניית עתיד כלשהו, אנו לומדים על שאלות שמעסיקות את הדור השני האתיופי. המחאה של אותו דור שני מתבטאת ביריה הברורה למוטיבציה שלהם לשרת בצה"ל וישנו דיון בסרט האם הגזענות צריכה לההפך למרכיב פוליטי של יציאתה מהנרטיב הלאומי, או שצריך להתגייס.

הסרט עוקב אחר מפגשים שונים של חברי הלהקה עם נשים מזרחיות בקניון, עם חברי להקות רוק אחרות, נערות במועדוני בילוי ועוד. המפגשים הללו חושפים את ההכחשה הליברלית להימצאות הקטגוריה הגזעית ומיד לאחר מכן לכינונה מחדש בפערים שנוצרים בין הנרטיבים. למשל בני הלהקה שואלים כמה נשים מזרחיות בקניון איפשהו ליד רחובות לאחר שקנו בקבוק פילנדיה ואבסולוט: למה אתם קוראים לנו "כושים, חוליגנים, מפגרים"? אז אחת הנשים עונה "שהילדים [האתיופים, הערה שלי מ.ש] לא מתנהגים יפה. מאיר סאלו שואל אותה איזה ילדים והיא עונה האתיופים. מאיר בעצם מנסה להבין למה נוצרה הקטגוריה של אתיופים כאותה אימרה המצוטטת במאמרו של בן אליעזר "באתיופיה היינו יהודים, כאן אנחנו שחורים". אחרי דין ודברים בין הלהקה לנשים אומרת אחת הנשים "זה לא העיקר להביא ילדים ולהגיד הופ". המרצע יצא מהשק. האתיופים מביאים הרבה ילדים לעולם ומתלוננים על כך – הבעיה היא הם – שלא לוקחים אחריות על חייהם – כך אין ממסד, מדינה, דחייה, ושאר סוכנים בלוח המשחק. אך בתוך ההקשר של הסרט בין המבט של איפרגן כבמאית של סרט דוקומנטרי שבאה מבאר שבע, לבין הלהקה, לבין הנשים יש משולש השתקפותיות מורכב. המבט המופנה לנשים בקניון לא בא לקבע אותן כאחראיות בלעדיות לדיכוי האתיופי. איפרגן מבקשת דוקא לסמן את הקושי ביומיום לאוכלוסיות מוחלשות להתמודד אחת מול השניה במצב רב-תרבותי, בהיעדר גורף של דמוקרטיה רב-תרבותיות. השאלה שמפנה הלהקה, באמצעות הבמאית לנשים המזרחיות, היא גם שאלתה של איפרגן לקהילתה. כיצד הכוח נע כל כך בתזזיות ואותו מבט גזעני שהופנה למזרחיות הופך מיד למבט של כינון "אחרות" חדשה. שהרי יכלה איפרגן להביא את הלהקה היישר לתוך גל"ץ האשכנזי בדרישה להשמיע אותם. אך היא נשארת נאמנה למעקב מדוייק אחרי תהליכי ההסללה של חברי הלהקה כמייצגים את תהליכי הניחשול הכוללים.

פראנץ פאנון
פראנץ פאנון

הסרט מעלה את הדרישה של פראנץ פאנון לברר את הרווח שבין המסיכה הלבנה לבין העור השחור. אותו רגע שפאנון מביא את הילד שאומר לאימו במרחב הציבורי "אימא הנה שחור ואני מפחד" חוזר גם בישראל. הפתולוגיה של הפחד מפני השוני הגזעי מדובבת בצורה ישירה דווקא מפי הילדים התמימים שלא מכירים עדיין את תהליכי ההכחשה, ההסתרה והצביעות הליברלית. וכך מספר לנו מאיר: "פעם אחת, לא יודע, נסעתי לראשון. פתאום אני רואה איזה ילד עולה עם אימא שלו, עושה "אימא תראי כושי, אימא תראי כושי. אני מסתכל על הילד, את יודעת, אמרתי, אם הוא לא היה ילד, מה היה קורה לו. והיא אומרת "סתום את הפה, סתום את הפה שלך." אני… את יודעת על מי התעצבנתי? – על מי? לא על הילד. התעצבנתי על האימא." מאיר מסביר נכון שהילד מחקה את הסביבה שלו והאימא היא זו שמדברת ככה בבית. הבית שזקוק לשינוי הוא לא רק אותו מרחב אישי שבו מתפקדת האם אל מול המרחב הפטריכאלי של הפוליטי. ושוב אסור לתפוס את האמירה הזו כמיזוגנית, אלא דווקא בעיסוק המורכב של תהליכי ההגזעה, שהרי ברור ששֵם וחוק האב הם אלו שמובילים את תהליכי הדיכוי. אך מה קורה דווקא לאם שמגדלת את הילד. זו שאלה פמיניסטית שעוזבת לרגע את השיח ההגמוני הגברי. המטפורה של הדיון הגזעי עוברת גם למרחב הכולל של הימצאות ישראל לצד אפריקה והמזרח התיכון. האם ישראל תמשיך לפחד מהשחורות, או שהיא תבנה מודל רב גזעי שיוכל להכיל את המגוון, השוני וההבדל.

זהו סרט נוקב, שגם מעניק זווית על המתרחש בשוליים הרחבים של ישראל האחרת, וגם מרכיב מחדש את הזהות המזרחית הפמיניסטית הרדיקלית. בסרט יש תהליך אמיתי של הכרת לבטי הדור השני ובניית זהותו. מוזיקה היא אחד האמצעים לייצר תרבות נגד צעירה. אי האפשרות של יצירה תרבותית והשתלבות במרחב החברתי הכולל מצביע על הגבולות השיח הצרים בישראל. הקולנוע מגיע מתוך תוכי הקרביים של ישראל הניאו-ליברלית הלבנה. אך בניגוד להיפ-הופ המזרחי או הפלסטיני אין נרטיב של גאולה. זהו לב המאפליה של הלובן.

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע "מערבון".

מה אתם חושבים על ישראל האחרת?

סליחה, אתה מוכן לשלם לי על המלחמה

תג מחיר של מבצע עמוד ענן

מאז ומעולם מלחמה גבתה מחיר כלכלי כבד משני הצדדים הנלחמים. בישראל הבעיה כפולה, כי הקרבנות של המלחמה הם תושבי הפריפריה, שמלכתחילה נמצאים במעמד חברתי מוחלש. חשוב לחשוב על התוצאות הכלכליות בעקבות "עמוד ענן", דווקא בימים של אי שוויון הולך וגדל.

לפי הערכות אחדות, עלות הלחימה הגיעה ל-5-3 מיליארדי דולרים – סכום שווה ערך לעד חצי אחוז מהתוצר השנתי של ישראל. כל יירוט של כיפת הברזל עלה למשלם המיסים כ-250 מליון ש"ח,  גיחת תקיפה של חיל האוויר עולה עד 750,000 שקלים ושעת טיסה של מל"ט – 10,000 שקלים. מחיר הפעלת מסוק קרב הוא 100,000 שקלים לשעת טיסה. מחיר גיוס מילואים – כ-1,000 שקלים ליום לחייל. המשמעות: גיוס של 160 אלף חיילי מילואים עולה כ-112 מיליון שקלים לשבוע. גיוס נרחב של 75 אלף חיילי מילואים שווה ל-525 מיליון שקלים לשבוע.  המחאה החברתית שדרשה צדק חברתי הייתה מסכימה לקבל ברצון את תקציבי הצבא, ובטח הייתה מפנה אותם להגדלת התקציבים החברתיים. כשהמחאה החברתית דרשה תיקון לא הסכימו לתקצבו, משום שהמלחמה נגד העוני לא נמצאת על סדר העדיפויות עדיין בפוליטיקה בישראל.

ישנן שמועות, לא מבוססות בינתיים, לפיהן משרד האוצר יגלגל חלק מהעלות הגדולה של המבצע על העם. בינתיים והסתדרות הגיעה להסכמה עם המעסיקים ומשרד האוצר על פיצוי לעובדים ולמעסיקים בדרום עקב הנזקים שנגרמו להם במהלך ימי מבצע "עמוד ענן". לפוליטיקאים שהתחילו את המבצע צריכה להיות מחויבות, אחריות והוגנות שלא לגלגל את מחיר המבצע אל העם הנאנק (על פי נתוני חברת המידע העסקי BDI, בחודשים האחרונים יש החמרה בסיכון העסקי של כלל העסקים במשק ו-1 מכל 7 עסקים בישראל נמצא בסכנת סגירה).

אט אט אנו מגלים שאת הנזקים של המבצע אנו כבר משלמים. מחיר העגבניות זינק בעקבות המבצע ואנו שילמנו את ההתייקרות במחירן (בסוף החודש נדע מה יקרה עם מחיר הבנזין). העסקים הקטנים הם אלו שחשופים לפגיעה קשה בעקבות המבצע. חלק מהם אולי אף יקרסו. זה מתרחש לאחר שהיו ירידות חדות בצריכת מגוון מוצרים ושירותים בדרום הארץ ובמרכזה. סניפי הרשתות שנפגעו בירידה בפדיון בדרום יכלו לפצות את עצמם על ידי רכישות גדולות שהתבצעו בצפון הארץ. התיירות נפגעה באופן רחב, ואת חלק מהנזקים נוכל לאמוד רק בהמשך. הטיפול בפגיעות במבנים, מכוניות ורכוש ישראלי (לפי הערכה לא רשמית מדובר בכ-30-40 מיליון ש"ח) אחר חייב להיות מהיר ולא להכניס את האזרחים לסחבת. הם, כאמור, הכי פגיעים בשרשרת המזון של החברה בישראל.

הממשלה צריכה גם לשמור על מסגרת התקציב אליה היא התחייבה ואסור שהעלות של ימי המלחמה והמבצע ירחיבו שוב את מסגרת תקציב הביטחון. בכירים באוצר הכחישו וטענו כי: "תקציב הביטחון לא יגדל בגלל מבצע עמוד ענן." שר האוצר צריך לסרב בתקיפות לתוספת תקציב. אך מי שתמיד מרוויח ממלחמות הם המשקיעים ותעשיות הנשק. המשקיעים היו הראשונים שנהנו עם עליית הבורסה בסיום המבצע. אבל רובינו לא סוחרי נשק או מניות.

הדברים התפרסמו לראשונה באתר המחאה הראשי

מדינה פושטת רגל

Whirlpool at the Saville Garden  By DOH4  | cc: flickr
"חוץ מסילמן ז"ל אין מי שלוקח את הזעקה השקטה לבמה הציבורית." || Whirlpool at the Saville Garden By DOH4 | cc: flickr

בשלוש השנים האחרונות עלו מקרי פשיטת הרגל בישראל ב-145%. מאחורי המספרים המחרידים האלה עומדים חיים שלמים שמתפרקים. איך נמנע את המקרה הבא של משה סילמן? 

הנתון על העלייה בפשיטות הרגל בישראל בשלוש האחרונות חייב להשתנות. המעמד הבינוני הולך ומחליק לתוך תהומות המעמד הנמוך. שוב אנו רואים את אוזלת היד הנעלמה של השוק החופשי שתסדר את פגמיו ותרפא את מחלותיו. במקום זאת ישנה מצוקה מתמשכת של משפחות רבות שמאבדות את צלם האנוש. על הרשויות להילחם ולהחזיר את המצב לקדמותו על ידי מתן תמריצים לשוק העבודה.

דוח סיכום הפעילות של כונס הנכסים הרשמי של ישראל לשנת 2011 מצביע על נתונים קשים בדמות גידול של כ-36% בצווים לפתיחת הליכים של פשיטות רגל ב-2011 לעומת שנת 2010. רק בשלוש השנים האחרונות חלה עלייה של 145% במספר תיקי פשיטת הרגל שנפתחו בישראל. אך דווקא בנתון זה אין מקום נפרד לפריפרייה. מתברר שהעלייה במספר הצווים באה לידי ביטוי בכל הארץ.

בנוסף, מתברר כי בשנת 2011 ניתנו ברחבי הארץ 3,708 צווי פשיטת רגל, לעומת 2,830 צווי פשיטת רגל שניתנו ב-2010. הנתון מצביע על עלייה של 31% במספר הצווים בשנה. לכאורה הנתונים הללו חסרי פנים ואובייקטיבים. אך כל מי שעבר פשיטת רגל יודע את האמת המרה. מאחורי כל נתונים קשים אלו מסתתרים, ילדים וילדות, משפחות שלמות שמתפרקות, נזרקות לרחוב, ולעיתים אף לפשע, סמים, זנות ותסכול חברתי.

נלחמים על הישרדות
הדברים לא צריכים לבוא אלינו בהפתעה. כבר ב-27.1.2011 דיווחתי בדעות ישראל היום על " זינוק במספר פושטי הרגל". אז התוודענו לעלייה של יותר מ-50 אחוזים במספר הבקשות לצווי כינוס נכסים ופשיטת רגל בשנת 2010 לעומת 2009.

פשיטת רגל הינה סיפור יחידני של כל אדם ואדם בתוך העסקים, החברות ומשלחי היד שאבדו. זוהי מגפה חברתית שחייבת התייחסות דחופה. לפי הנתונים מדובר יותר בעסקים קטנים מאשר בעסקים גדולים. בתחום חדלות הפירעון של חברות, ניתנו 555 צווי פירוק לחברות. מספר צווי הפירוק נשאר כמעט זהה ביחס למספר צווי הפירוק שניתנו בשנת 2009 ובשנת 2010. והעובדה שמספר זה לא ירד מראה דווקא שאין באמת מלחמת-מניעה בצווי הפירוק. במקרה זה אנו שומרים על הקיים.

יש לו פיתרון בשבילנו? אובמה
המוסדות המתנהלים כשחקנים מרכזיים בתהליך זה חייבים גם לקחת אחריות על המתרחש. משום שהם אלו שמרגישים את ההפסד הגדול שנגרם לנו במדינה מאובדן העסקים הקטנים. מדובר לעיתים בחובות בלתי מסופקים שהופכים לחובות אבודים, רשויות הרווחה ועמותות שפוגשות יותר ויותר משפחות שלא עומדות בנטל. אין לצפות מהאזרחים שפשטו את הרגל, שיוכלו להקים קול זעקה משותף, בעוד הם נלחמים על ההישרדות והפרנסה/ ראינו כבר שיש מעטים שלוקחים את הזעקה החרישית לתוך מרכז הבמה הציבורית, כמו במקרה של סילמן ז"ל. אך אסור לנו להגיע לנקודות קצה שכאלו. צריך להקים צוות חקירה מסודר, ולדאוג לתקן את פגמי שוק העבודה.

דוגמא נפלאה למלחמה באבטלה מצוייה במדיניות הכלכלית של הנשיא אובמה. החודש התבשרנו על ששיעור האבטלה בארה"ב ירד בספטמבר לשפל שלא נראה מאז ינואר 2009. שיעור האבטלה ירד ל-7.8%. 114 אלף משרות נוספו לשוק העבודה. אובמה בחר בהתערבות ממשלתית בתוך השוק, כדי למנוע את מחדליו.

עלייתו של הפאשיזם הישראלי

cc: flickr | Apocalypse '42 By cliff1066™
cc: flickr | Apocalypse '42 By cliff1066™

המשבר של 1929 הביא למלחמת עולם שנייה. הפאשיזם נלחם מול הליברליזם והסוציאליזם. ארה"ב (ליברליות) וברה"מ (סוציאליות) ניצחו. בישראל יש משבר כלכלי מתמשך עם הפערים הגדולים במערב. את התסכול החברתי של השכונות והפריפריה ברחבי הארץ מנסים כוחות בימין הגזעני להכניס תחת כנפיהם. ההפגנה בתקווה הייתה נקודת שיא שצריכה להזהיר את החברה הישראלית. נקודה זאת מראה לנו שהמעטה הליברלי נשמט.

הגעתי להפגנה בשכונת התקווה. הבטתי בדרך במבקשי המקלט וריחמתי עליהם. שאלתי את עצמי האם הם יודעים שהלילה יהיה קשה, מאיים ומפחיד. על הבמה עמד אדם בקול שבור ורועד וביקש שלא תהיה אלימות. עצם בקשתו הדאיגה. היו מפגינים מאוד מתוסכלים מהמצב החברתי וחלק החזיקו שלטים נגד הממשלה ולא רק נגד הפליטים. הפחד מהסודאנים היה המרכזי, והוא התרכז בזה שהם באים ממדינה איסלמית. אחד הנואמים דיבר על כך שיבנו מסגדים בכל מקום ושנאבד את המדינה היהודית. נואם אחר עלה ואמר שאין לו בעיה עם הסינים והשב"חים, אבל הסודנים והאריתראים הם עוברים ומפזרים פחד, הם קונים ושוכרים בתים בכל מקום. הדברים העציבו אותי מאוד והזכירו לי את העבר היהודי הרחוק. רק צריך להחליף מילה אחת. מפגינה אחרת עלתה ודרשה שלא יאנסו את הבנות שלה, קריאות בקהל ביקשו לקחת את החוק לידיים.

ח"כ דני דנון הגיע לדברים קצרים ודרש "גירוש עכשיו", לא רק גדר הפרדה בין מצרים לבין ישראל ומתקני כליאה. מאוחר יותר הוא גינה את האלימות שהתרחשה בסיום ההפגנה. אך הוא ידע לשלהב את הקהל בחוסר אחריות ציבורית ואחרי נאומו כולם שרו: "העם דורש את הסודאנים לגרש". אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו. דנון היה להחליט איפה הוא עומד כפוליטיקאי. האם הוא תורם לאלימות, או מציע פתרון אמיתי ורציני שינהל את המצב. הקהל קנה את הפתרון של ח"כ דנון, כאילו הסילוק של אלפי פליטים ייצור מקומות עבודה וביטחון חברתי. למרות שהבעיה אינה בפליטים כי אם בהיעדר מדינת הרווחה.

ח"כ רונית תירוש, ח"כ מירי רגב, ח"כ יריב לוין וח"כ בן ארי הגיעו גם הם והתבטאו בקיצוניות. ח"כ בן ארי הצליח לנטוע בקהל שהוא דואג וחרד לעתידם, כמו שהוא דואג וחרד לעתידו. כששמעתי את הדברים שהוא האשים את השמאלנים שונאי ישראל במצב, הלכתי מההפגנה. הייתה כל כך הרבה אלימות באוויר. לא רציתי להישאר. במונית שירות חזרה הביתה שמעתי את הדיווחים על אלימות, עצורים, מכות ופחד שלא היה בעבר.

כולנו פליטים

יש צורך במענה מורכב למצב. מצד אחד חילוץ של מבקשי המקלט ממעגל העוני והמצוקה באמצעות מתן רישיונות עבודה. בדרך כזאת יתאפשר להם להתקיים בכבוד כל עוד הם שוהים בישראל. ופעולה זאת תביא גם לפיזור אוכלוסיית מבקשי המקלט באופן שיפחית את הנטל על איזורים מוחלשים. כל עוד בפוליטיקה הישראלית יעדיפו להמשיך להשתלח ולהסית הם יצליחו להשאיר את הסוגיה בכותרות, אך לא יקדמו את הטיפול. בנוסף, יש להעניש את המסיתים בהפגנה בכדי לייצר אוירה ציבורית אחרת לדיון בנושא.

המאמר התפרסם בשינויים קלים מהמקור בדעות ישראל היום

*

כבוד והרבה תודה לעינת ברזילי על הבחירה בי לביכורי מנהיגות באתר של צו פיוס. וכך היא כתבה:

"מתי שמואלוף, 40, הוא משורר ויותר מזה, הוא אחד האחראים לכך שהשירה העברית תופסת מקום חיוני במרחב הישראלי ומסמנת את עצמה ואת המציאות באפיל תוסס ומרדני. שמואלוף הוא דוקטורנט לספרות, הוציא לאור שלושה ספרי שירה, האחרון שבהם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" ומשתתף קבוע בערבי הקראה וספוקן וורד. מתי הוא מנהיג כי לקח על עצמו יחד עם אנשי "גרילה תרבות" להפוך את השירה קרדום לא לחפור בו, במובן העכשווי, אלא ככלי למאבק למען זכויות עובדים, נגד גזענות, ולעידוד השמחה בע"מ. קבוצת גרילה תרבות הוציאה לאור קובץ שירה ליציאה מעזה, קובץ למען יישובי הדרום, קובץ שירת מחאה, ועוד, וגייסה את חבריה המשוררים: רועי צ'יקי ארד, יודית שחר, נוית בראל ואחרים לקום ולהפגין, להתנדב ולהרצות, בכל מקום בו יש חסר וצמא לתרבות ישראלית. מתי בעיניי, הוא מנהיג עם צ'ארמר של פנתר שחור ואינטלקט יהודי מהפכני מימים עברו." – אז שוב תודה גם לכם/ן קוראים וקוראות – שיוצרים את האנרגיה הזאת

*

המחאה שלנו נגד שרת התרבות בידיעות אחרונות (לחצו על התמונה בכדי להגדילה)

*

זהו תרגום חופשי שלי לשיר עצוב ומלא חמלה של מאנו צ'או (manu chao) :

קלנדסטינו / מאנו צ'או

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

משום שאין לי את הניירות

אלך לעיר שבצפון

הלכתי לעבוד

עזבתי את חיי

בין קיוטה וגילברטר

אני קו בתוך הים

חיי אסורים

כך אומרים לי הרשויות

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

היד השחורה קלנדסטינו

קלנדסטינו הפרואני

קלנדסטינו האפריקאי

(מוכר) הגראס הלא חוקי

לבד אלך עם הצער שלי

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

קלנדסטינו האלג'יראי

קלנדסטינו הניגרי

קלנדסטינו הבוליביאני

יד שחורה, לא חוקי

קלנדסטינו הכלואה בסחר נשים

קלנדסטינו בג'נין

קלנדסטינו מעג'מי

קלנדסטינו מעזה

קלנדסטינו שמחכה באדיס אבבה

קלנדסטינו משכונת התקווה

קלנדסטינו מדארפור בכלא ישראלי

קלנדסטינו באוהל מחאה בכפר שלם

קלנדסטינו מגאנה, סין ו… בדרך לארץ ה"קודש"

יד שחורה, לא חוקי

***

קלנדסטינו:

1. לא חוקי

2. סודי, חשאי

3. מהגרים לא חוקיים שהופכים לבלתי נראים – "שקופים"- בשולי הערים הגדולות.

המחאה עוד תחזור והפעם לא נהיה נחמדים: ראיון עם יוסי יונה

פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן-גוריון, מראשי ועדת ספיבק-יונה שיעצה לראשי המחאה החברתית, מאמין שכעת התנאים בשלים לחזרת המחאה. לדבריו, אחד הפרמטרים המרכזיים לשיפור המצב החברתי-כלכלי בישראל הוא השקעה נרחבת בפריפריה בכלל ובדרום בפרט, אגב איחוד כוחות של ראשי הרשויות. הראיון איתו, שעלה לראשונה בכביש ארבעים, מגזין התרבות של הדרום, עולה כאן בגרסה המלאה שלו, כולל שיר חדש של יוסי יונה וכן שאלות שהופנו אליו על ידי גולשים.

 

פרופ' יוסי יונה, צילום: רוני כנעני

את יוסי יונה , פרופסור לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת בן גוריון, הכרתי כשהצטרפתי בתחילת שנות האלפיים לקשת הדמוקרטית המזרחית שהוא אחד ממקימיה. שמעתי אותו מדבר במשרדי הקשת ברחוב מאפו. הוא דיבר בפסקאות. ניגשתי אליו ואמרתי: "ב'ואנה בנאדם, אתה מדבר במאמרים". מאז מצאנו את עצמנו לא פעם עומדים על אותה במה. אני מקריא שירה והוא מרצה. לא אשכח איך חזרנו מירושלים באחת הפעמים ושמענו בדרך אום כולתום ופיירוז ובכל שיר יוסי הסביר לי בדיוק מה הן אומרות. עיניו נצצו וכך גם נשמתי, כי ידעתי שאני עומד ליד אדם שלא נכנע למערכת שניסתה למחוק חלק ממורשתו התרבותית.

בקיץ האחרון עלה פרופ' יונה לכותרות כשעמד בראש ועדת ספיבק-יונה, הוועדה שקמה מטעם מובילי המחאה החברתית כתגובת נגד להמלצות ועדת טרכטנברג. לכן, אך טבעי לפתוח את הריאיון אתו בשאלה המתבקשת לגבי עתיד המחאה החברתית.

"אני לא רוצה להתנבא לגבי העתיד, אבל התנאים בשלים יותר מבעבר. בעבר התנאים היו בשלים והמחאה לא פרצה, אבל הנה – המחאה פרצה. אנחנו, פעילים חברתיים שמקדמים את הנושאים האלה במשך שנים, ידענו שהתנאים בשלים ותהינו מדוע הציבור לא יוצא לרחובות. מה פשר הסיבולת והספיגה של הציבור? למה הוא לא מוחה נגד הגזירות של ממשלות ישראל? והנה הציבור יצא לרחובות והפתיע את כולנו. עכשיו, בנוגע לעתיד – לא זו בלבד שהתנאים והנסיבות בשלים, אלא שכעת, שנה לאחר פריצת המחאה, יש כעס אצור של ציבור רחב שיודע שהממשלה הונתה אותו. היא הקימה ועדה שכל תפקידה היה להוליך אותו שולל. הממשלה של נתניהו מגלה אטימות והיעדר אכפתיות לתביעות של המוחים".

כיצד זה בא לביטוי, ההתעלמות הזאת?

"הבשורה של ועדת טרכטנברג הייתה העלאת המיסוי הישיר על בעלי ההכנסות הגבוהות והורדה של המיסוי העקיף, שפוגע באופן קשה בנמוכות. ולא עברה חצי שנה ואנו רואים שהחלק השני של ההבטחה הוקפא. הממשלה קיבלה דו"ח מפורט מאוד שהסביר כיצד להילחם בריכוזיות. ואילו כיום אנו רואים יוזמות של הפרטה שמנוגדות לוועדת הריכוזיות. ראו למשל את היוזמות להפריט את רכבת ישראל והנמלים. כל הפעולות הללו נעשות מבלי להפנים את ההמלצות של ועדת הריכוזיות, שאומרות שיש לחשוב פעמיים לפני שמפריטים. שהרי אם אתה מפריט את הנכסים הציבוריים במציאות הקיימת הם יועברו שוב לאותן ידיים מעטות של אילי ההון ושועי הארץ. ובשל ההתעלמות מההמלצות אנו רואים את יוקר המחיה עולה ואין פתרונות משמעותיים למשבר הדיור".

המחאה טלטלה את המערכת הפוליטית. היא תביא לשינויים שעוד לא ראינו את סופם. מפלגת קדימה חטפה מכה קשה ומפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' התחזקה והעמידה את את עצמה כאלטרנטיבה. האם העבודה באמת על מסלול חדש?

"מפלגת העבודה יכולה לעלות על מסלול חדש. העבודה בוודאי מקבלת רוח גבית מהמחאה. אמנם היא לא התייחסה במישרין למחאה. אבל יש הלימה רבה בין הרטוריקה של ראשי המפלגה לבין מה שקרה. מפלגת העבודה בעשורים האחרונים הייתה שותפה מלאה לאג'נדה הנאו-ליברלית, וכן הממשלה בראשותו של שמעון פרס ב-1985, או של בייגה שוחט כשר אוצר, והמשיך בוודאי במופע הברוטלי ביותר שקם למפלגת העבודה ברוח הניאו-ליברלית, ואני מתכוון לממשלת אהוד ברק. כרגע הרוח הסוציאל-דמוקרטית מאתגרת את מפלגת העבודה עצמה. אין זה מספיק שיו"ר המפלגה תחזיק בעמדות אלו. השאלה המעניינת היא כיצד יחימוביץ יכולה לערוך רביזיה תוך מפלגתית? איך ישתקפו עמדותיה בקרב בכירי המפלגה, שחלקם שותפים להשקפת העולם הניאו-ליברלית? אנחנו יודעים שיחימוביץ' מחויבת מאוד. אבל מפלגה זה לא אדם אחד. וגם לא קשה לשער שעדיין יש אנשים בעבודה שהם חלק מהמשטר הישן, שהם בשר מבשרו של הסדר הניאו ליברלי. החשש שלי מפני שחזור פתטי של הניסיון של אהוד ברק לעצב את מצעה של מפלגת העבודה ברוח של "הדרך השלישית", שאינה אלא ניאו-ליברליזם המנסה להסוות את עצמו, ולהגדיר עצמו "סוציאל-דמוקרטיה מעודכנת'".

קדימה והעבודה ורוב המפלגות לא התייחסו ברצינות למחאת האוהלים. האם אנו חסרים אופוזיציה שתתמוך בתהליכים שגועשים מלמטה?

"היה חשש במפלגות שיגידו ששלי יחימוביץ' ואחרים עושים שימוש ציני במחאה. במקרה של קדימה ובעיקר ציפי ליבני, היעדר תמיכה מצידה משקף כנות אידאולוגית, שכן היא נושאת בגאון את הדגל הנאו-ליברלי, לפחות זה הקורא להפרטה של כל דבר שזז. ליבני הייתה יו"ר של החברות הממשלתיות והמנדט שלה היה להפריט אותן. כך שאפשר להגיד ל"זכותה" של ליבני שהיא נהגה ביושרה כאשר היא לא תמכה במחאה, משום שהיא אינה תומכת בה באופן עקרוני. עם זאת, אחלוק איתך סוד: היה ניסיון מצדה לפגוש אותנו בחשאי ואנחנו סירבנו, אביה ספיבק ואנוכי, כי קיבלנו מנדט שהגדרנו כ"משרת אמון" של פעילי המחאה – פעלנו בשירותם ובצל האמון שהם נתנו בנו. והעמדה שלנו הייתה, כמו שלהם, שלא נפגשים עם פוליטיקאים. ולכן כשהיו ניסיונות של פוליטיקאים בכירים לפגוש אותנו סירבנו באופן חד-משמעי. גם כאשר נערכה פגישה בינינו לבין ברק אחרי כמה חודשים, זה היה מפגש ציבורי. וגם אז ברק ביקש לפגוש את אביה ספיבק ואותי ביחידות . סירבנו. אמרנו נבוא רק עם נציגי המוחים".

איך מייצרים פוליטית את השינוי המבני שדיברתם עליו, כגון ביטול חוק ההסדרים, פתיחת התקציב הדו-שנתי והגדלת חלקה של הממשלה בהוצאה כחלק התוצר? כיצד מגדילים את ההוצאה הציבורית לשירותים חברתיים ומרחיבים את מקורות המימון על ידי מדיניות מס שעולה בקנה אחד עם מדיניות הרווחה?

"כאן צריך שיתוף פעולה בין המוחים, הציבור הרחב, התקשורת והפוליטיקה המפלגתית. למחאה היו שני מומנטים: האחד של אקטיביזם והשני של דמוקרטיה מתדיינת. אקטיביזם היא פעולה שאומרת אני באה ומוחה נגד הסדר הקיים בפעולות כגון הפגנות, סקווטינג, שיבוש, חסימת כבישים מתוך רצון למתוח את הגבולות של הסדר הציבורי עד הקצה. הצד האחר היה דמוקרטיה מתדיינת – אתה יושב ומקיים מעגלי שיח, מתדיין ומגבש, בינך לבין עצמך או מול השלטון –הסכמה על נושאים עקרוניים. כלומר הציבור והשלטון משתפים פעולה בניסוח המדיניות המועדפת עליהם בתחומי פעולה שונים. לו היה החלק השני – דמוקרטיה מתדיינת אמתית – היא הייתה צריכה להשתקף בוועדת טרטכנברג מול ציבור המוחים. אבל הדיון לא התנהל בכנות. והמוחים יודעים שהדיון שקיימה ועדת טרטכגנרג לא היה כן. אם קבעת את המנדט והיעדים הסופיים של "הדמוקטריה המתדיינת ", אתה מגביל את הדיון ואת תוצאותיו. לכן ציבור המוחים הבין בשלבים הראשונים שאין פה דמוקרטיה מתדיינת ואין רצון אמתי לתת ביטוי לאינטרס הציבורי הרחב. ולכן נוצר משבר אמון בין ציבור המוחים לוועדת טרכטנברג. על רקע זה התחזק החיבור בין צוות המומחים לבין ציבור המוחים. ביקשנו לנסח את תביעות המחאה ולהביאה בפני הציבור הרחב ופני נציגי השלטון. אמרנו: אלה הן תביעות הציבור. על תביעות אלו יש לקיים דיון; לא על המלצות שנעשו לפי בקשתה של הממשלה. למעשה קיימנו דמוקרטיה מתדיינת שסיפקה את המבע הפרוגרמתי של פעולה האקטיביסטית של המוחים .

איך המחאה תועיל לדרום?

"אני לא יודע כיצד לתת מענה מדויק לשאלה הזו, אבל אני אנסה לתת לה מענה כולל. אמנם המחאה התחילה כקובלנה של מעמד הביניים, תושבי המרכז – אלו שראו את עצמם מרומים בשיטה הקיימת. הם מתארים את עצמם כחרוצים, משלמי מסים, משרתים במילואים – אך עדיין אין ביכולתם לגמור את החודש או לממן רכישת דירה. כך זה התחיל. אך אט-אט, המחאה הרחיבה את היריעה הערכית שלה והחלה לדבר על מדינת רווחה וצדק חברתי. שינוי זה היה במידה מסוימת בסיועינו. כאשר באנו לכתוב את דוחות המומחים, לדוגמה, דאגנו שבכל אחד מהדוחות שעוסק בהקצאה של משאבים לשיקומו של המגזר הציבורי תינתן עדיפות לפריפריה החברתית של ישראל. הספר כולל העדפה מתקנת לפריפריה באשר היא – אם היא פריפריה חברתית או גאוגרפית, אם היא כוללת יהודים או ערבים".

יש שוני במאבקים החברתיים בדרום לבין אלו שנעשים בצפון או באזורים אחרים?

"המחאה באזורי הפריפריה החברתית היא בדרך כלל מחאה של אזרחים השייכים לשכבות המוחלשות יותר של החברה הישראלית. אזרחים שהמצוקה שלהם גדולה יותר. אך הנה פרדוקס: ככל שמצבם הכלכלי של המוחים רע יותר, כך מאבקם זוכה ללגיטימציה ציבורית פחותה יותר. קל להפיל עליהם סטיגמות עבשות של עצלות, חוסר יוזמה, נרפות או אי-התאמה תרבותית לחברה טכנולוגית מתקדמת ועוד דעות קדומות שחלקן מפלרטט עם יסודות גזעניים.

מה הבעיות העיקריות שמחזיקות את הפריפריה במצב הנחשל שלה?

"היעדרו של חינוך איכותי המעניק יתרון יחסי בשוק העבודה, תשתיות תעסוקה ותרבות ושוק עבודה שעולה בקנה אחד עם מדינת מפותחת, מדינה שיכולה לנצל את יתרונה היחסי בעולם הגלובלי". .

למה קשה למשוך אוכלוסייה חזקה לדרום, או לחזק את האוכלוסייה הדרומית?

"אחת ההמלצות המרכזיות בדוח המומחים שעוסק בתחבורה ובתכנון דנה בעניין זה. אחת הביקורות המרכזיות נגד התכנון המרחבי בישראל היא שהוא משליך את יהבו על אמצעים לפילוס הדרכים של הפריפריה אל למרכז. ואנחנו סבורים שזאת טעות, כי פתרון כזה מנציח את המעמד הפריפריאלי של האזורים המרוחקים. במקום זאת אנו ממליצים ליצור בנגב ובגליל מרכזים אורבניים אוטרקיים, המאופיינים במרכזי תעסוקה ובהכשרה מקצועית, ומרכזי תרבות שאינם נסמכים על המרכז לשם קיומם.

האם העלייה של ראשי עיר דרומיים מקומיים כמו ביטון ודנילביץ ומאיר כהן מבשרת את תחילתו של שינוי?

"מדובר בהחלט באנשים משכמם ומעלה, רהוטים ומעשיים – והאינטרס של הערים שלהם עומד מול עיניהם והם יודעים בדיוק מה נדרש כדי לקדמן. השלב הבא היא פעילות משותפת שלהם כדי ליצור מוקד כוח ולהשפיע על מוקדי קבלת החלטות במשרדי הממשלה ובגופים או מוסדות ציבוריים אחרים האחראים על התכנון הלאומי ועל הקצאת המשאבים לשם כך.

הקשת הדמוקרטית מזרחית היתה הראשונה להעלות את נושא חלוקת הקרקעות הלא צודקת בארץ והתוצאה הנלווית לכך: שמועצות אזוריות מקבלות המון ארנונה ממפעלים ומחנות צה"ל, שמתחלקות על מעט תושבים בקיבוצים ובמושבים, ואילו עיירות הפיתוח נשארות עם הכנסות מועטות, למרות האוכלוסייה הגדולה. למה הנושא הזה לא נפתר, אף שהליכוד בשלטון ושיש לו אינטרס לחזק את עיירות הפיתוח?

"היית שותף לפעולות שלנו בתחום הזה. אתה יודע שקיים לובי חקלאי של ההתיישבות העובדת ושל המושבים שחוצה גבולות מפלגתיים ולמולו קיים רפיון משווע של ראשי עיירות הפיתוח. אנו רואים את תחילתו של שינוי בעניין. בעוד עיירות הפיתוח מתחילות להבין את ערכו של מאבק משותף, קיימת מודעת בקרב ההתיישבות העובדת שיש צורך בצעדים לשינוי המצב. אפשר לומר שהיום קיימים תנאים לפשרה היסטורית בנושא הזה שבמסגרתה יוכלו תושבי הקיבוצים והמושבים להבטיח את עתידם הכלכלי ועיירות הפיתוח יוכלו להגדיל במידה ניכרת את עתודות האדמה שברשותן ואת המיזמים המניבים הכנסה הנמצאים על הקרקעות החקלאיות".

למה משרד הפנים של ש"ס לא מקדם את זה ?

"משרדי ממשלה רגישים ללחץ לוביסטי וסקטוריאלי. הם לא נמצאים שם לקדם עניין ציבורי. למי שיש יותר כוח פוליטי יכול להניע אותם לפעול לטובתו. המסקנה היא להתאחד".

דיברת על העדפה מתקנת לפריפריה. יש בה ישובים עשירים ועניים. במה תעזור גם למועצה אזורית תמר וגם לדימונה?

הערה הזאת מחייבת להבין שהמושג פריפריה הוא למעשה מושג מאוד חמקמק. וזאת משום שמצד אחד אנחנו יודעים שפריפריה אינה רק גאוגרפית; היא קיימת במרכז. עם זאת, בפריפריה הגאוגרפית קיימים גם יישובים המאופיינים כיישובי מרכז מבחינה חברתית וכלכלית. כך לדוגמה עומר; כך לדוגמה כפר ורדים; וכך לדוגמה המועצה האזורית תמר. ולכן בבואנו להקצות משאבים באופן המעדיף את הפריפריה,עלינו לשים לב לחמקמקות של המושג "פריפריה".

שאלת הבדואים מטרידה מאוד את תושבי הדרום. מצד אחד, יש לחץ גדול מהציבור היהודי להתמודד עם תופעות של פשיעה ותפיסת קרקעות אצל הבדואים. מצד שני, הבדואים מרגישים שכופים עליהם תכניות מדינה ומסרבים להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות. חוות בודדים שקמו באופן לא חוקי מולבנות ואילו היישובים הלא מוכרים עומדים כך מקום המדינה. כיצד אתה רואה את הנושא?

"במציאות שבה אין תשתיות חברתיות, חינוכיות תעסוקתיות ברמה נאותה לציבור הבדואי, אין להתפלא שמתקיימת פעילות פלילית שפוגעת גם ביישובים היהודים. אני אומר את זה בכובע של סוציולוג; אני מבין את הרקע שעליו צומחות פעילות זו אך בוודאי שאיני מצדיק אותה. היהודים אינם מזהים את ההקשר הרחב שהחברה הבדואית פועלת בו ומפתחים עוינות וטינה עמוקה כלפיה. לכן צריך להיות אינטרס יהודי בשיפור תנאיהם של הבדואים. שיפור זה יקדם גם האינטרס היהודי באזור".

כיצד בכלל הפכת לפעיל חברתי, הרי למדת בחו"ל ? 

 

צילום: רוני כנעני

"בשנת 76' סיימתי את תואר ראשון בפילוסופיה, היסטוריה כללית ותולדות האמנות באוניברסיטת חיפה. ב-79' התחלתי את לימודי התואר השני והדוקטורט – תוכנית משולבת – מסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. הלימודים נמשכו עד שנת 87'. שמונה שנים חייתי בארצות הברית בלימודים".

איזה חוויות עיצבו את תפיסת עולמך?

"שתי חוויות עיצבו את תפיסת עולמי. האחת היא מערכת החינוך ועיוותיה. אלו השתקפו במקרה שלי בבית הספר המקצועי, שהגעתי אליו על בסיס שיקולים מופרכים ותמוהים. ההפניה הזאת בעצם הותירה בי מצד אחד תחושה עמוקה של קנאה בבעלי מקצוע, בבעלי מיומנויות טכניות. אני נעדר מיומנויות אלו באופן די מביך. מצד שני, חוויה זו הותירה בי תחושה ברורה שנעשה אתי אי-צדק, וזאת עקב אי-ההתאמה הבולטת שלי למקום. הייתי איש המקצוע הגרוע ביותר שבית הספר המקצועי בו למדתי הוציא משעריו. אין פלא שנכשלתי במבחני המקצוע של משרד החינוך/עבודה. סיימתי את בית הספר המקצועי ללא תעודת מקצוע. אני לא מבין כיצד המורים לא ראו שאני כישלון מהדהד, שאיני מתאים למסגרת המקצועית. אני חושב שאלו הם מקורות המחויבות שלי לצדק חברתי ולעיקרון של שוויון הזדמנויות, בחברה בכלל ובחינוך בפרט. מכל מקום, הכישלון בבית הספר המקצועי "אילץ" אותי לחפש את מקומי במסגרות חינוך עיוניות.

והשנייה?

"מלחמת יום הכיפורים. היא עיצבה את דעותיי הפוליטיות-מדיניות. לפני המלחמה הודרכתי על ידי תפיסות די מצ'ואסטיות שנגועות בנימות של שובינזם לאומי. התפכחתי אחרי מלחמת יום הכיפורים. שירתתי כטנקיסט בקרבות התעלה. הטנקים שלחמתי בהם נפגעו כמה פעמים מירי מצרי. איבדתי חברים. לאחר המלחמה סבלתי תקופה מסוימת מקלאוסטרופוביה. זכורה לי אפיזודה מביכה בהקשר הזה. כמה חודשים לאחר שסיימתי את השירות הצבאי נסעתי באוטובוס מחיפה לקרית אתא, שם גדלתי. בשעה שנסע, נחבט האוטובוס קלות ממשאית שנסעה אחריו. ישבתי במושב האחורי. אני זוכר את עצמי מזנק ורץ-רץ לכיוון הנהג. כך עשיתי כאשר נפגע הטנק שלחמתי בו. הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות הוא לצאת מהצריח לפני שהטנק יתחיל לבעור. למעשה, עד היום אני פוחד ממקומות סגורים – מעליות אטומות ומרתפים ללא חלונות. כשאני נכנס לשירותים בקומות מרתף, אני מתקשה להיפטר מהנוהג לוודא שאי אפשר לנעול את הדלת מבחוץ.
עם סיום המלחמה התוודעתי לאבסורד העמוק הטמון בה. עד לסיומה הכמיהה הייתה להביס ולהרוג את "האויב המצרי" האבסטרקטי, וממש יום למחרת, לאחר הפסקת האש, אתה נפגש עם חיילים מצריים, אתה מתוודע אליהם כאנשים רגילים. למען האמת הייתה לי חוויה די מצמררת לפני כן, במהלך המלחמה. אחד התפקידים של גדוד הטנקים ששירתי בו היה לסייע לכוחות צנחנים בטיהור מבצרים מבוצרים. אנחנו נתנו להם סיוע ירי. אני זוכר שתפסנו כמה שבויים. ביקשתי מאחד החיילים המצריים שיקריא קריקטורות שהיו במבצרים ושלגלגו על מנהיגי ישראל. אז לא ידעתי לקרוא ערבית. וביקשתי מהחיל המצרי השבוי, מתוך סקרנות ילדותית גרידא, לתרגם את הכתוב. האיש היה כל כך מבוהל והתחיל לבכות. הוא שלף ארנק עם תמונה של אשתו ובתו הקטנה והחל מתחנן על חייו, וזאת מתוך אמונה שאני הולך לפגוע בו, להרוג אותו. הדבר הזה טילטל אותי. הוא היה בן 35 בערך. מבחינתי הוא היה איש מבוגר, איש מבוגר שרועד מפחד ובוכה כילד. זו הייתה חוויה מטלטלת. הוא חשב שאני איזה חוקר צבאי, איש מודיעין שעורך לו חקירה".

מה מקומנו במזרח התיכון?

"לדעתי הסיכוי היחיד להמשך של קיומינו כאן במזרח התיכון כמדינה המבקשת לקיים את תרבותה היהודית/העברית ולפתח אותה היא באמצעות פילוס דרכים וקשרים למרחב שבו היא חיה ופועלת. ההימור של ישראל על זיקה אקסלוסיבית עם האינטרסים של המערב ועם ייצוגיו התרבותיים הוא סיכון אסטרטגי. הימור זה משמעו גירוש עצמי סימבולי מממזרח התיכון. שוב, זהו איום אסטרגי על קיומה של ישראל– יותר מהאיום האיראני".

אתה עברת לפרוזה ותרגום שירים מערבית בדיוק אחרי שכתבת על רב-תרבותיות, מזרחיות, גזע ופוסט-קולוניאליזם. איך זה קרה?

"חברינו המשותף הפילוסוף ד"ר מאיר בוזגלו התריס נגד העוסקים ברב-תרבותיות על כך שהם מנהלים דיון מטא-תיאורטי בנושא. כלומר הם מדברים על רב-תרבותיות, הוא אומר, אבל לא ממשים אותה בפועל. האשמה זאת לא הייתה לחלוטין מבוססת, כי תמיד שקדתי ליצור עבור עצמי תלכיד תרבותי שיונק בו בזמן ממקורות תרבותיים שונים: חילוניות מול מסורת, מערביות מול מזרחיות. בכל אופן, בשלב מסוים רציתי, בצניעות, גם לעשות מעשה, אקט תרבותי שאינו מטא-תיאורטי. אמנם גם כתיבה פילוסופית וסוציולוגית היא אקט תרבותי כשלעצמו, אך עדיין רציתי לבצע אקט תרבותי, הלכה למעשה, אקט הנוגע באמנויות השונות, כמו תרגום של שירה ערבית לעברית, שיתוף פעולה עם יוצרים כמו דודו טסה, יאיר דלאל, בכתיבה לקטלוגים שעוסקים באמנות, וגם בניסיון ראשוני לכתוב סיפורת שבמקרה הספציפי הזה מעניקה לי את האפשרות לקיים דיאלוג עם תכנים תרבותיים המשקפים את המגוון הרחב של מקורות ההשראה של הזהות התרבותית המורכבת ורבת הפנים שלנו".

האם יש איזה רגע של התבחנות מהשדה האקדמי ומעבר לשדה אחר, שיש בו חופש יותר גדול להיות יצירתי וכד?

"בהחלט. אתה יודע שיש, משום שגם אתה נע ונד בין הטריטוריות השונות, בין מחוזות העשייה השונים, בין כתיבה אקדמית לבין פרוזה ושירה, בין כתיבה אקדמית לבין כתיבה פובליציסטית. המעבר מכתיבה אקדמית ליצירה הוא מעבר שטומן בחובו חוויה של חופש. חוויה המאפשרת מבע אישי יותר, אינטימי יותר, יצירתי יותר. ועם זאת יש צד שני למטבע. לעיתים המעבר רציף, לעיתים התחומים מתערבבים, מתמזגים. אנחנו רואים לדוגמא תחומים באקדמיה שמעודדים את החוקרים למצב את עצמם מבחינת הביוגרפיה האישית שלהם. יצא לי לקרוא מחקרים אקדמיים מסוג זה, בעיקר בשדה האנתרופולוגי, שהרשימו אותי מאוד, שבהם הכותבות – כן, אלו בעיקר נשים – אינן מדווחות בריחוק על מושאי המחקר שלהן, אלא מדווחות מתוך מעורבות אישית ורגשית במושאי מחקרן, מעורבות שנותנת מקום לרקע האישי שלהן, לעמדות שלהן, לתחושות שלהן ביחס לנושא המחקר שלהן. במחקרים מסוג זה יש יסוד פרוזאי מובהק. מבחינתי כתיבת פרוזה היה פשוט לקחת את המהלך הזה צעד אחד קדימה, אבל צעד משמעותי".

בשנים האחרונות אתה מתרגם שירה ערבית לעברית. איך זה התחיל? מה אתה עושה עכשיו? האם נראה קובץ בקרוב?

בדרך כלל אנשים מדברים על מורשת בית אבא. אני מדבר על מורשת בית אימא. אימי חובקת ואוצרת בזיכרונה מלאי בלתי נדלה של שירה עממית עיראקית. ואנחנו, ילדיה, גדלנו, אם נרצה או לא, על ברכיה של השירה הזאת, אולי על צליליה. לימים, כאשר הקשבתי לשירים הללו, שבזמנו לא הקשבתי ולא הבנתי את מילותיהם, עלה בי הצורך להתעמק בהם כחלק מהמפנה הרב-תרבותי שעברתי, חלק מהמפנה שביקש להעשיר את המנעד התרבותי שלי. בשנים האחרונות עלה בי הצורך לעשות חסד עם השירים הללו ולתרגמם לעברית – עם מלוא הכבוד. כלומר, קראתי תרגומים לשירים הללו, שהיו לדעתי די ירודים, וחשבתי, בענווה, שאפשר לעשות עבודה טובה יותר. האם יהיה לזה המשך? תלוי אם המחאה תתחדש, קיימת אפשרות שהיא תחטוף ותסחף אותי שוב לתוכה ואז לא יהיה לי פנאי לפרויקט הזה והוא בטח יידחה, למרות שחלקו הגדול מוכן".

***
ביקשתי מחבריי וחברותיי כמה שאלות
הסופר דודו בוסי שואל: לאיזה הישגים הביאה המחאה? האם אתה חושב שהיא תתעורר גם הקיץ? ואם כן, גם השנה היא תהיה חגיגית, או שצריך לדעתו להקשיח אותה?

אי אפשר לצפות מה יהיו מופעיהם של גלי המחאה המתחדשים, וזאת אם הם אכן יתחדשו. אני חש, עם זאת, שקיים כעס עצור ותסכול רב בקרב הציבור, וזאת משום שעד כה הממשלה לא נענתה לתביעותיהם של המוחים, אלא להפך, היא מאמצת ביתר שאת מדיניות שהוציאה מאות אלפים אל הרחובות במחאה. התנהלות זו של ממשלת ישראל יכולה להביא בקלות להתלקחות.

‎אמן ה"ספוקן וורד" רותם מלנקי שואל:‏ הרבה אנשים שמתנגדים למחאה אומרים שיונה וספיבק נחשבים עופות מוזרים בתחומם ולכן אין לשמוע בעצתם. היש הוכחה ניצחת לכך שזו עלילת שווא?

תפקידו של האינטלקטואל הוא להצביע על האופק הערכי שיש לשאוף אליו. עם זאת, אנחנו ביקשנו לגבות אופק זה ואולי גם לתחום אותו בפרוגרמות העומדות במבחן ההיתכנות. דווקא סייג זה שקיבלנו על עצמנו, להיות פרקטיים, הוא זה שמעורר ביקורת מנקודת מבטם של אינטלקטואלים פריבילגיים, כלומר אינטלקטואלים שאינם מעורבים ישירות במחאה. הם תובעים למתוח את האופק האידאי והערכי של המחאה; הם מבקשים שהמחאה תתפרס ותכלול את כלל הנושאים העומדים על הפרק של החברה הישראלית ותעניק להם את הביטוי הצודק ביותר. אני בהחלט חושב שזו עמדה ראויה, אך עדיין צריך לפלס דרך בין המצוי לראוי, ולא לשכוח לעולם את הראוי ולנסות תמיד להתקרב אליו עוד ועוד. תפקידם של אינטלקטואלים לא מעורבים ישירות חשוב – התפקיד שלהם הוא להגדיר את הראוי לבקר בשמו את הפוליטיקה המעשית.

החוקרת איריס זריני מספרת שהיא שמעה אותך מקריא משיריך בהשקת הספר של החוקרת ד"ר קציעה עלון "אפשרות שלישית לשירה" שדן בשירה המזרחית. היא שואלת: כמה זמן אתה כותב שירה? ומדוע רק לאחרונה פרסמת משיריך?

אני כותב לסירוגין מעל לעשור. חלק מהשירים עוסקים בשאלות של המקום שלי מול המשפחה, למול הזהות הקולקטיבית שלי ואותם קל לי יותר להוציא החוצה. הם אישיים אך עדיין לא אינטימיים. סוג אחר של שירה הוא אינטימי יותר ועוסק בנושאים שבינו לבינה, ונכתבו בדרך כלל ברגעים של משבר– בעת שאנו מלחכים עפר. עד כה לא העזתי לפרסמם. אך הראיון הזה הוא הזדמנות לעשות צעד… הנה:

רַחֲשִׁים | יוסי יונה

וַאֲנִי חָשַׁבְתִי לְתֻמִּי,
שֶאַת חוֹשֶׁשֶׁת לִפְצּוֹת אֶת פִּיךְ,
נֶאֱחֶזֶת פֹּה וְשַׁם,
בְּמוֹצָא פִּי,
מְעֲרְטֶלֶת צְפוֹנוֹת נַפְשֵׁך,
בִּמְשׂוֹרַה,
חוֹרֶגֶת מִשְׁתִיקַתֵך קִמְעָה,
נִזְהֶרֶת…
וְאָז בָּאוּ הָמִילִים,
שֶנִקְלֵעוּ בְּחַרוּזִים,
שֶׁל אֲחֵרִים,
נוֹשְׂאוֹת מִנְחַה,
מִי יִדַע מִמִי וּלְמִי.
והן מִתְדַפְּקוֹת חֶרֶשׁ
עַל דַּלְתִּי,
אֲפוּפוֹת חֲשָׁשׁוֹת וּסְיָגִים.
וְהַמִּילִים רוֹחְשׁוֹת רַחֲשִׁים,
שֶׁמִקִרְבֵּך אֵלַי נִישַׂאִים,
וּכְאַבְנֵי אֵשׁ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה מִתְחַכְּכוֹת,
וְנִיצוֹצוֹת בְּדִמְיוֹנִי מְתִיזוֹת.

 

איריס זריני שואלת: איך זה שאתה מלמד באוניברסיטת בן-גוריון אבל בכל שנותיה במוסד היא לא ראתה אותך נוכח בפעילות חברתית כלשהי בבאר שבע?

מעולם לא סירבתי להשתתף בפעילות חברתית הנערכת בקמפוס או מחוצה לו. את השאלה הזאת יש להפנות בעיקר למארגנים ולא אליי. עם זאת, לאחרונה נעניתי להזמנות רבות ובהזדמנות זאת את מוזמנת לאתגר אותי.

האם אתה גר בת"א ועושה את הנסיעות?

כן, ברכבי וברכבת ישראל לחלופין.

רעי חגי שואל: איך נוצר הקשר שלך עם דודו טסה כשסייעת לתרגום השיר של דאוד וסאלח אלכוויתי?

טסה פשוט יצר קשר. אני לא יודע מי השיא לו עצה ליצור עמי קשר אך הוא יצר קשר וביקש את עזרתי בתרגום השיר. נעניתי בחדווה.

דינה דיין שואלת: מה אתה חושב לגבי חלוקה צודקת יותר של קרקעות בנגב?

החלוקה המחודשת של הקרקעות, שבעיקר מגדילה את עתודות הקרקע בידיהן של עיירות הפיתוח, היא צעד מחויב של צדק חלוקתי. היא תאפשר לישובים הללו להתפתח הן מבחינה אורבנית והן מבחינת תעשייתית ,וכך תהפוך אותם לעצמאיים יותר מבחינה כלכלית. המצב הקיים בהחלט מעוות ויש לתקנו. על כך כתבתי רבות.

 

התפרסם לראשונה בכביש ארבעים, מגזין התרבות של הדרום

כשאמנות ובעלי הון נפגשים:מחשבות על "הטלוויזיה של ישראל" בעקבות פסטיבל קולנוע דרום השמיני בחסות 'קשת'

מאת: יודפת גץ

פסטיבל קולנוע דרום השמיני המתקיים בשדרות, מרחק שעת נסיעה באוטו מתל אביב, פועל על הגבול הדק שבין פריפריה (המיקום, מה לעשות?) לבין תרבותיות אורבאנית. לטובתו של המפעל החשוב הזה, הפסטיבל, יוזמיו ומקימיו, תומכיו ובוני הרפרטואר שלו לאורך השנים, כמי שזו השנה שלישית שלה כצופה שבויה אומר, שהוא פסטיבל הקולנוע וההתרחשות התרבותית המעניינת ביותר המתקיימת היום בישראל, גם בזכות שילובים מוזיקליים מעניינים.

אולי אלה התוכניות המיוחדות הכוללות סרטים שונים, עם שפה ואידיאולוגיה אחרת, שונה מסרטי מיינסטרים ומגיעה ממקומות שונים מהעולם. אולי בזכות סרטי איכות ישראליים המוקרנים בהקרנות בכורה וטרום – בכורה המכילים בתוכם את כל הזהויות, התרבויות, הפוליטיקות, המגזרים והייצוגים השונים, יש בה מכול ההגדרות העצמיות והסביבתיות. כולם שם והכול על השולחן, פתוח לדיון. כך, מוצגים בפסטיבל השנה סרטי קולנוע ממקסיקו ויצירות מהקולנוע האפריקני, לצד סדרת סרטים על גיבורי השוליים בקולנוע הישראלי (רק גברים אומנם), הקולנוע הייחודי של היוצרת הדוקומנטרית ענת אבן, סרטי בוגרות ובוגרים עם אמירות יוצאות דופן ועוד. פסטיבל קולנוע דרום הוא ללא ספק משב רוח-מדברית רענן וצעיר, כזה שעושה קצת יובש בשפתיים ובפה, מביא קול אחר ומבליט את השינוי והריבוי את השוני ואת העוני. בעצם, המחלקה לקולנוע בספיר ופסטיבל קולנוע דרום מכוון את המבט אל מה שמחוץ לפריים. אולי בשל כך הוא גם פחות מתוקשר, זוכה ליחסי ציבור בשוליים של חדשות התרבות. כל הסרטים, הפאנלים, הסדנאות וההופעות – הכול חינם – אין כסף וברור שהוא גם הרבה פחות ברנז'אי ואליטיסטי מכול הפסטיבלים האחרים בארץ, ומשום כך, אם יורשה לי, גם נעים יותר לשהות ארוכה, חווייתית ומעצימה מאלו אשר ממוקמים בערים גדולות, מרכזיות "נחשבות" יותר (כמו למשל, פסטיבל סרטי נשים ברחובות או פסטיבל לטלוויזיה בראש פינה). שדרות זה המקום ותפיסת העולם הזו, הנובעת מתודעה מעמדית, מהמיקום הגיאוגרפי הייחודי, הפרה – מדברי ומהסטודנטים שהגיעו מכול קצוות הארץ, העדות והמגזרים דווקא עד שדרות, שם מכים הקסאמים, האבטלה והייאוש, היא תפיסת עולם ייחודית ונדירה – מושמעת פחות מידי ונצרכת כל כך עם כל יום שעובר.

יש משהו נדיר במקבץ הסטודנטים הזה: חלקם הגיע תחילה רק כדי ללמוד, נשבה בקסמי הדרום והמקום ונשאר. כולם התחברו ומתחברים מחדש למסר כללי שיוצא משם, קול קורא, כזה המבקש להפנות מבט אל הצד האנושי שבאחר ובשונה ולהבליט את הטוב והמיוחד שבו. במילים אחרות, אפשר לומר שכולם מוצאים בו את עצמם ואת עצמן, כמות שהם, ולא כפי שהמדיום הטלוויזיוני המשטיח ומציג באופן בזוי כל כך, בשנים האחרונות, את הייחודיות שבגוונים השונים, זה שמעליב את הרב – תרבותיות הישראלית. אותנו. כמה אירוני לחשוב על הסמל והמשמעות של שם הזכיינית – 'קשת'.

הקולנוע של הדרום מבקש לתת קול וביטוי, תמונה ופנים לקולות המוחלשים ולקולות המודרים והמושתקים, לסיפורים הקטנים שמושפעים מהחלטות גדולות הקובעות את גורלנו. הקול הזה נשמע ונראה בסרטים התיעודיים, בדרמות וברעיונות השונים שהיוצרים האלה מביאים אל האמנות הישראלית. אל הקולנוע ואל החברה הישראלית.

מי שבחר בספיר כמקום לימודים בחר בדרך חיים ובתפיסת עולם. בחר לפגוש בכל קורס, כמו במערכת משומנת היטב, את אותה אידיאולוגיה עם מסרים אחידים: לספקנות, לביקורתיות, לשאיפה לשוויון ולצדק, לפלורליזם, למקום לדעות של כולם.

הדיסוננס

זו השנה השישית שהזכיינית קשת היא נותנת החסות לפסטיבל קולנוע דרום – חיבור די מוזר גם בימים כתיקונם, ותמוה עוד יותר בימים אלה, כאשר קשת – שטן בלב התרבות הפופולארית, בזה ומתעלמת ממחויבויותיה כלפיי היוצרים וכלפיי החוק המחייב אותה להשקעה בהפקות מקור טלוויזיוניות. קשת נמצאת בחזית מול ששת האיגודים המקצועיים המייצגים את היוצרים. החסות של קשת מתבטאת במימון אחד הפרסים הכספיים בתחרות ובהפקתו ושידורו של הפתיח והפרומו (שניים שהם אחד) של הפסטיבל וסרטיו והם מקרינים אותו, שימו לב, על חשבונם ובחינם.

קשת היא הזכיינית המצליחה ביותר מבחינת נתוני רייטינג ואחוזי צפייה. לא לחינם הסלוגן שלה הוא "קשת עושה את הטלוויזיה של ישראל".

הפגנת היוצרים נגד הזכייניות. 2009.

ובכן, כמה מילים על ההפקות שבהן קשת משקיעה את מיטב כספה (זה שהיא טוענת שאין לה כדי להשקיע בהפקות מקור: דרמה, קומדיה ודוקומנטרי): האח הגדול, מונית הכסף, (האם) כולם בוגדים, כוכב נולד – כולן יציר כפיה של האם הגאה, קשת (וסליחה, גם של טדי, קסטינה וקופרמן, משרדי הפקות הבית). ההפקות האלה, כולן חוטאות ביצירת אשליה תרבותית המשרתת את השלטון ואת בעלי ההון. כולן יוצרות עולם דימויים המבנה מציאות שלילית, מפרידה ומפלגת. בכולן ייצוג סטריאוטיפי, כוחנות המתבטאת בחוכמה על חלשים וכולן מובילות אידיאולוגיה בוטה של הבניית דימוי שלילי למזרחים, לפריפריה, לאתיופים , לערבים ולנשים ולהדגשה והעמקה של פערים. כל מה שהן עושות זה: לפלג, להפריד, להשפיל, למחוק את הזהות, לזרוע שנאות ולחרחר מריבות. ידעתם שיום לפני הגמר הגדול של "האח הגדול", הסתובבו קבוצות של אנשים בתל אביב הירוקה ובשכונות אחרות בצפון העיר וביקשו מכולם להתעורר, לפעול ולהצביע לשפרה.. "הם גונבים לנו את המדינה", נכתב בפלייר.

כשמדברים על תקשורת כתרבות (השיח האקדמי מתייחס בעיקר לקולנוע עלילתי ותיעודי), ובוודאי על תכניות הריאליטי למיניהן – אנחנו מזהים את הטקסטים התקשורתיים לסוגיהם כתוצרי תרבות המתאפיינים במערכת מורכבת של סמלים, מיתוסים ושפה באמצעותם ניתן להגדיר את תפיסת המציאות המגולמת בטקסט, את האידיאולוגיה המגולמת בו ואת הזהות החברתית הממוקמת בטקסט ברבדים שונים שלו. אז מהי האידיאולוגיה המוצפנת ב"אח הגדול"? נחשו.

קשת מפירה מצד אחד, בטענות כלכליות ותירוצים אוויליים (כמו אחיותיה "רשת" וערוץ 10), את המחויבויות שלה בחוק ובעקיפין כלפיי העובדים המתפרנסים ממנה. מצד שני, היא משקיעה בצורה החיצונית, בונה אולפן שקוף ומשדרת מתוכו טלוויזיה ברמה נמוכה מאוד עם אך השקעה כלכלית גדולה במותג. קשת מנצלת אמנים מוערכים ובזה לזכויות עובדים, אך בו זמנית היא מטפחת במשאבים רבים גיבורים לרגע. מייצרת "באזז" סביב עצמה ומוכרת את מרכולתה העלובה, המשפילה, הצוחקת על כולם. כל החולאים של החברה – גזענות, דלות השפה, העיוורון כלפיי מצוקות, מכירת אופיום להמונים בכיכר העיר, לכל אלה ולעוד רבים, קשת היא אחת האחראיות העיקריות להם וכמוהם כהחזרת מראה בוטה, הפניית אצבע משולשת כלפיי הציבור כולו. הציבור – זה אתם והאוויר היקר הזה, שקשת ממקסמת באמצעותו את רווחיה, כזכור, שייך לכולנו. באמצעות האוויר ובעזרת כל אלה, שרוצים דקה של תהילה בתוך המקדש: מסך, יחצנו"ת, פרסום, תהילה חולפת ואפילו במחיר של השפלות, בשידור חי, בנסיעה מוקלטת וערוכה בקפידה או בטלוויזיה מתעדת במעגל סגור, עשרים וארבע שעות ביממה, נערכים ניסויים בבני אדם, על המסך שלכם, בחינם. בעצם, רק תמורת תרומת המוח שלכם, אותו תפקידו או תפקירו לכמה שעות מידי ערב בשביל הניסוי שלנו.

ועוד לא דיברנו על ערוץ 24, "השטן הקטן", מדברים על כלום במשך 24 שעות,  עושקים ומנצלים יוצרים, אומנים ועבדי במה.

אפילו 'אמא מחליפה' ו'סופר נאני' רגישות ומלאות כוונות טובות ככל שיהיו, יש בהן פטרונות והתנשאות, בואו אנחנו נלמד אתכם איך מחנכים ילדים, איך מקבלים את האחר ואיך לומדים להסתדר בעולם. בעולם שקשת בנתה לעצמה: עולם בו כוחנות והתנשאות על "האחר", תוך השפלה ודיכוי באמצעות מסגור וניכור, הם הכללים להצלחה בחיים. החלשים לא ישרדו. לא יגיעו עד הבית עם המונית שגם תיתן להם בסוף קצת כסף, והם לא יקפצו משמחה ויגידו תודה רבה…

לא לחינם מבקשת קשת להיות שותפה בפסטיבל קולנוע דרום ולהציג אותו בפרומואים (המעטים) כאילו היא היוזמת :"קשת והמכללה האקדמית ספיר מזמינים אתכם"…, אבל מי באמת רוצה להיות אורח של הגוף הכי תפל, הכי שפל, הכי לא מכניס אורחים שיש? לקשת יש סיבה טובה להתחבר פעם בשנה לפרויקט שמזוהה עם מצוקה חברתית, עם מוחלשות, עם מתן ביטוי לכל מה ששונה ומבקש להיראות בבליל שבו הוא בלתי נראה.

הדרך למרק את המצפון

מה לפסטיבל קולנוע דרום איכותי, המציג סרטים חברתיים – רדיקליים (כך עפ"י הקומוניקט)  ולכל זה? למה לו לטנף את השם הטוב שלו בפאנל "משפחה בטלוויזיה – בין דוקו לריאליטי"? איך אפשר לצאת מסרט על עוולות ומוחלשים ולראות את הצבעים המנצנצים של קשת, שחושבת שהשמש זורחת לה מהתחת?

אגב, כזה הוא גם 'יוצרים עם קשת'. פרויקט שהוא פנינה קטנה של חיוביות בתוך ים די מזוהם, שמתוקצב יותר על ידי מפעל הפיס ופחות על ידי קשת, והוא גם מתהדר כפרויקט שנמצא בתחתית הסולם מבחינת סדר העדיפויות. ההשקעה השנתית של קשת מסתכמת בפחות מתקציב לפרומו אחד לתוכניות הפְרֶה ל'כוכב נולד'.

לפחות שם, למרות התקצוב השולי, במקום בו המציאות והאמת נפגשות להיקלט ע"י המצלמה, נשארה פינה שבה הצליחו ליצור דברים מדהימים – בזכות המעט ובזכות היוצרים שנתנו את נשמתם בעבור שכר זעום.

קריקטורה פוליטית משנת 1904 בה מוצג יהודי אשר נושא משקל כבד על כתפיו לפי פקודת של הצאר הרוסי כסמל לדיכוי של החברה היהודית ברוסיה באותה העת. מתוך ויקיפדיה.

שוב קשת מנצלת את הרעב ליצירה והצורך להתפרנס ושולחת לפריפריה יוצרים בתחילת דרכם לעשות משהו בשביל הקהילה ומתהדרת בפעילות חברתית. אם זה היה תלוי במי מקברניטי קשת, סיכוי סביר שהפרויקט היה מוגדר ככושל אחרי שנה ונגנז מסיבות ובטענות שונות. למזלה של קשת, מי שעומד בראש הפרויקט הזה מטעמם הם אנשים עם רוח, עם נשמה ועם אלוהים – דברים שכה חסרים בחלונות הגבוהים בבניין ברחוב ראול וולנברג 12 ברמת החייל. קשת מ נ צ י ח ה  פ ע ר י ם  ח ב ר ת י י ם.

להוציא, אולי, את 'עובדה', לפחות עד העונה האחרונה המביכה קצת ואת לינוי בר-גפן, שעוד מועברים מידי פעם רמזים לאיתותי ביקורת וביקורת עצמית, אבל מסרים חתרניים לא תמצאו, גם לא בין המילים במונולוגים שלה, כי 'מה קורה' כקונספט, היא תוכנית בעייתית עם מסרים תעמולתיים ותוכן שיווקי למכביר. רוב התוכניות בקשת  א י ן  ב ה ן  ע ר ך  מוסף מ ו ס ר י ,   ת ר ב ו ת י  ובוודאי שלא חברתי.

פריסת החסות של קשת על פסטיבל דרום היא לא רק עוד דרך למרק את מצפונה, אלא חמור מכך, מדובר בניכוס ובקואופטציה של הקול האקטיביסטי והרדיקלי באמנות הקולנוע והבמה, ובהפיכתו משולי למרכזי, מאוונגארד למיינסטרים, תוך עיקור התוכן הרדיקלי שלו ונטרול הפוטנציאל הטמון בו לשינוי חברתי ותרבותי, העלול לערער את מעמדה ההגמוני הכול יכול.
 
הימים הם ימיו של דודו טופז ואי אפשר לחמוק מההקשר: האיש שהמציא והקים את ערוץ 2, שבנה במו ידיו את קשת ולימד את כולם שם לאיית ולגלגל מהפה אל החוץ, בלי שום אחריות, את המילה רייטינג – הפך לקורבן של המפלצת שהוא עצמו יצר. כל כך הרבה רעל משפריצה המפלצת הזאת, שאם לא היה מדובר באלימות קשה, היה בה כמעט צדק פואטי. מין התנהלות קוסמית כמו בדרמות יווניות טובות במיוחד, בהן כל מי שצריך לשלם במשהו על יהירותו, בורותו, זחיחות הדעת שלו, תחושת ה'אני ואפסי' ובוז כלפיי החברה אליה הוא מבקש לדבר, עוד משלם בסופו של דבר, עם ריבית ועצמות שבורות ומראות זוועה אל מול עיני ילדיו, או בכלא. אלה לא דברי הסתה. יש פה הזניה דורסת, רומסת מסיבית ובלתי מתפשרת של התרבות ולהזניה יש מחיר.

דודו טופז. ויקיפדיה

טופז, אם נחשוב על זה רגע וגם אם נצפה, סוף – סוף, בסרט הגנוז של דורון צברי "מלך הרייטינג" (2001), גם הביא עלינו את הזילות והאבסורד, הביזוי והמבוכה שבריאליטי לסוגיו. הוא לא המציא את הריאליטי (בזה הקרדיט כולו למדינת האם) אבל שם אצלו בסלון, שהיה גם הסלון של רבים מאיתנו, בתוכניות הערב נוטפות הרייטינג שלו, שם הכול התחיל. במבט לאחור אל אמצע שנות ה- 90, אפשר ממש לראות איך הוא מנבא את הידרדרותה של הטלוויזיה האיכותית, שידענו בימי אורי שנער למשל, למצב המביש שבו שהיא נמצאת היום. טלוויזיה שאין לו לכאורה, היום, וככל הנראה גם לא יהיה לו חלק בה. הטלוויזיה שבה צופים ילדי ישראל, בני הנוער שלה וגם כל אלה שהשיפוט שלהם עדיין מעורער בכל מה שנוגע ל"טוב" ו"רע", איכותי או בזוי, משפיל או מצדיק. קשת מניחה מכשול בפני הדורות הבאים: ייצוגים סטריאוטיפים, השלכות מהירות, מדדי הרייטינג בהם היא תמיד מככבת ותאוות הבצע, כי אלוהי הממון הוא האלוהים היחידי בקשת. אני מציעה לקרוא את הסרט הזה בקריאה מאתגרת, חתרנית, כי דודו טופז הוא האיש שהניח את התשתית ליצירת שווים ושווים יותר.

כשהייתי נערה וראינו טלוויזיה בבית אני זוכרת שאבא שלי היה עובר בחטף ליד הטלוויזיה (עד היום, שיחיה, לא אוהב את "המכשיר הזה")  וזורק לעברנו ולעבר המכשיר: "תראו מה זה, לוקחים אנשים והופכים אותם לקופים" … הרעות החולות, שהביאו אל המסך ומשם אל תוך תוכי החברה שלנו  קשת והטלוויזיה המסחרית בישראל בעשור וחצי האחרונים, הם מנגנון דכאני שיש לו מטרה אחת: הפרד ומשול תרבותי וחברתי, בידול ומחנאות, התגייסות סביב מדורת השבט וחום ההגמוניה, בלי שום ביקורת עצמית, בלי לעצור אף לא לרגע את מכונת הרייטינג הדורסנית- מכונת השמדה של יצירה מקורית, בחסות אלוהי הממון ושליחיו עלי אדמות,אלה, שלא רואים אותי ואתכם, תושבי ישראל, תסלחו לי – ממטר.

אז מה לכל הרוחות לזה ולפסטיבל קולנוע דרום איכותי?

יודפת גץ |  תודה לשירה אוחיון ולד"ר מירב אלוש לברון