אין מחאה ללא שירה ואין שירה ללא מחאה

שלושים אלף איש בהפגנה השקטה בתל אביב, מוצש שלאחרי הטרור באילת. 20.8.2011
שלושים אלף איש בהפגנה השקטה בתל אביב, מוצש שלאחרי הטרור באילת. 20.8.2011

איך אפשר לבחון את השירה בצד ההתעוררות החברתית? ראיון משותף שלי ביחד עם לילך ובר במגזין הקומוניסטי "זו הדרך" וגם הזמנה חינמית לאחד הסרטים הטובים שהוקרנו בישראל. המשך קריאת הפוסט "אין מחאה ללא שירה ואין שירה ללא מחאה"

איפה אתם לא רואים אתכם: על היעדר ייצוג מזרחי בספרות הישראלית

מדי שנה מעניקים קרן ראש הממשלה ומשרד החינוך מענק יצירה לספרות ע"ש לוי אשכול, המאפשר לזוכים להתפנות לכתיבה ויצירה. השבוע פורסמו שוב 14 הזוכים בתחרות. אפשר היה לשאול האם התרבות בישראל צריכה להיות כפופה לתחרות או שראוי לערב אלמנטים אחרים של הכרעה, כמו הגרלה למשל, או מדוע רק יוצרים ספרותיים יכולים לבחור יוצרים ספרותיים ואיפה מקומו של הציבור הרחב בבחירה זו. אך הדיון שלנו הוא אחר. 

רק שני סופרים מזרחים-ישראלים מופיעים בין 14 הזוכים והזוכות, ואף סופר או סופרת פלסטיניים-ישראלים. הבחירה הדלה בסופרים המזרחים והפלסטינים מעידה על גבולות היצירה בישראל, ועל האופן הלא מודע בו משתמרת הזהות המערבית. אין אני טוען שהשופטים בתחרות: הפרופ' אורי ברנשטיין, הפרופ' ניצה בן-דב והמחזאי יוסף בר-יוסף ישבו והוציאו את כל השמות הפלסטינים והמזרחים לפי מבחן בוזגלו המפורסם. אך אני כן טוען שהשדה הספרותי מושפע מהשדה הלאומי ולפיכך הם פועלים במסגרת הלא מודע הפוליטי הישראלי.

בעוד שהפלסטינים-ישראלים והמזרחים-ישראלים (הקבוצה של האוכלוסיה הגדולה בישראל) הם הרוב של המדינה, האשכנזים-ישראלים אשר ניכסו לעצמם את דמות הקולוניאל עדיין שולטים באמצעי הייצור התרבותיים. (הכובש בשטחים מתייחס ליהודי האירופאי, ככזה אשר הוא מחזיק בשלטון בישראל, והוא אינו מתייחס למזרחים בישראל כמדוכאים פנימיים).

בחירתו של עמיר פרץ אולי רמזה על שינויים הנערכים בתחום הפוליטיקה והיצירה המזרחית הפורה אכן תומכת בשינוי זה, מהשירה של סמי שלום שיטרית, ברכה סרי, בן הראש והס ועד הרומנים של ברדוגו, אדף, ורביניאן, ממחוזות ביקורת הספרות של סומך ומשעני ועד רפוליקת הסוציולוגית

של יהודה שנהב, פנינה מוצפי הלר, יוסי יונה והנרייט דהאן כלב ועוד. אך הייצוג הדל של היצירה הספרותית המזרחית והפלסטינית בפרס זה מרמזת על דלתות ההגמוניה אשר באופן לא מודע חוסמות את היצירה המזרחית העניפה.

בימים בהם הוצאה מזרחית כמו "בימת קדם" והוצאה פלסטינית-ישראלית כמו "אנדלוס" (ששמה לה לתרגם יוצרים מהשפה הערבית לשפה העברית) נמצאות בקשיים רבים ואף עומדות על סף סגירה, עולה שוב השאלה הדמוקרטית, התרבותית והמוסרית בדבר אחריות השיח התרבותי בכלל לדאוג לייצוג שיוויוני של תרבותיות אלו.

יש מקום להבדל התרבותי ויש מקום למעברים בין שפות וליצירה רב גוונית ורב קולית בספרות בישראל, אך רבה הדרך ליצירה רב תרבותית בישראל, דווקא משום הניסיון להישען על קאנון וערכים שמרנים המפרידים בין תרבות גבוהה לנמוכה, ועל שיקולים אובייקטיביים בשדה התרבותי. הדרך לשינוי מחייבת דה-מיסטיפיקציה של התחום התרבותי והחזרת המימד הפוליטי אליו, משום שהרחבת גבולות התרבות יכולה לתרום לא רק להכרה של הקולות השונים המתקיימים בשיח התרבותי בישראל, אלא גם לשינוי המבנה הפוליטי בישראל וביטול כוחות שמרניים העוצרים את תהליכי הדמוקרטיזציה שלה.

לבסוף אטען שאיני מבקש את המקום שיישמר לפלסטינים כמו פרס לספרות הערבית או שיישמרו מקומות למזרחים בתוך הספרות ובתוך כך תיבחר ספרות בינונית, רק כדי להשקיט קולות הדורשים שיוויון. אני מבקש שהשאלה הזאת תשאל בתוך המוסדות הספרותיים והתרבותיים הרחבים על מנת לבדוק את התהליך כולו. אני מבקש לאפשר למזרחיות להיות הגמונית, על מנת שלא יווצרו גטאות מזרחים ופלסטינים בתרבות בישראל. איני דורש ש"מגיע לנו" מקום שמור. מאידך, אני חושב שאנו הרוב ובתוך כך הרוב צריך לקחת אחריות על התרבות ועל השיח הציבורי בישראל ולהפעיל מעצם כוחו הפוליטי והתרבותי והציבורי את הפרקטיקות התרבותיות לשינוי ולמעבר מתודעה של מיעוט לתודעה של רוב.

המאמר פורסם לראשונה בתרבות NRG ב-13/12/2005