ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי

ז'אנר סרטי הבורקס (2010)

ז'אנר סרטי הבורקס הוא סוגה קולנועית ייחודי שהתפתחה בתרבות הישראלית בשנות השישים והשבעים. הבימוי בסרטים אלו היה אשכנזי, אך הדמויות המרכזיות היו מזרחיות (שלעיתים שוחקו על ידי אשכנזים). הבימוי האשכנזי של הסרטים הוא זה שבאופן עקיף השליך על המזרחים את התרבות המזרח-אירופית וההומור של העיירה. הסרטים התרחשו לרוב בשכונות המזרחיות והדגישו את המתח האתני והמעמדי. ההתקבלות של סרטי הבורקס הייתה לא פשוטה. רבים מהמבקרים ראו בז'אנר ובסרטים ממד ירוד, וולגרי שמרחיק את התרבות והזהות הישראלית מהמערב. חוקרת הקולנוע אלה שוחט ציינה כי סרטי הבורקס הכילו היבטים קרניבליים ואיכות רפלקסיבית של פרודיה ופרודיה עצמית שקסמה במידה מסוימת לקהל. ולכן הטקסט הפנימי של סרטי ה'בורקס' היה למעשה, מורכב הרבה יותר ממה שרמזה הביקורת.[1] המשך קריאת הפוסט "ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי"

מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית.  בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב),  או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 "). המשך קריאת הפוסט "מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל"

הצונאמי של אולמרט: בעיית הפליטים

אמירתו הנוקבת של הסופר והמחזאי השוויצרי מקס פריש לפיה מדינות הביאו עובדים וקיבלו בני אדם מקבלת ממד נוסף כשדנים ביחס לאלפי הפליטים שהגיעו מאפריקה. איננו רואים את החשיבה היהודית שהייתה אמורה להתהוות את קוו היסוד הרוחניים והחברתיים להקמת מדינה של מיעוט נרדף. ובנוסף אין אנו יכולים שלא להביט במרכיב הגזעי העולה ונשנה ביחס של פקידי המדינה אל הפליטים. המדינה מנסה לטהר את המרכיב האפריקאי (צבע וגזע) בתוכה ומסביבה על מנת שתוכל מנת לשמור על ציביונה כמדינה "לבנה", "מערבית" ו"מתקדמת".

            הראשונים  שעמדו בשרשרת היחס המשפיל בשל מוצאם האסייתי היו התימנים וכולנו זוכרים את תימני כנרת שהוצאו מספרי ההיסטוריה ומהמושבה ה"חלוצית" על מנת להיזרק במרמורק. לאחר מכן חטפו את ילדיהם כי הם לא היו מספיק "אחראים" להם. לאחר מכן היו אלו יהודי ה"עלייה ההמונית" שבאו מאסיה ואפריקה שזכו למגורים מיוחדים "מעברות", הקרנות ה"גזזת" ו"נזרקו" למעמד נמוך. במלחמת 67 החליפו אותם הפלסטינים מהשטחים הכבושים ב"עבודה השחורה". לאחר האינתיפאדה הראשונה הביאו את מהגרי העבודה כדי להחליף את האחרונים. כל אחת מהקבוצות הנזכרות תרמו להתקדמות הכלכלה בישראל, קבע הסוציולוג שלמה סבירסקי מבלי לקבל את התגמול הראוי, תוך כדי קבלת יחס בלתי אנושי ותיוג.

            רוה"מ אולמרט הגיב על בעיית הפליטים האפריקאיים ותייג אותם כ"מסתננים" כאילו היו פדאיון. אולמרט תיאר את הגעתם כ"צונאמי שעלול להתגבר". כלומר הפליטים הללו היו בעייה של הטבע ולא בעיה של רדיפות, רצח עם בדארפור, בעיות של עוני ומציאות פוליטית וחברתית לא אפשרית. השר לביטחון פנים דיכטר ביקש לאפשר החזרה "חמה" שלהם למצרים. כאילו היו סחורה שהולכת להתפוצץ וצריך להחזיר אותם לפני שיתלהטו.

            לאחרונה נסגרה המרפאה התל-אביבית של ארגון רופאים לזכויות אדם. שר הבריאות בן-יזרי פנה בתחילת השבוע ב"בקשה" למשרד ראש-הממשלה להמציא תקציב של 7 מיליון שקלים כדי שהמרפאה תוכל להמשיך לפעול. מעניין שעם תקציב של חצי מיליארד ש"ח הוא לא היה יכול למצוא את ה-7 המיליון השקלים הדרושים לכך.

            אדריאנה קמפ ורבקה רייכמן קבעו עם בוא הגירת העבודה בתחילת שנות התשעים כי כל כניסה של שכבה חדשה של חוטבי עצים ושואבי מים תצטרף בלאו הכי לפסיפס רווי מתחים וקונפליקטים של החברה בישראל. צבע העור הוא רק מרכיב קצה בשאלה של היחס הקשה של ישראל למהגרי העבודה, לאתיופים, למזרחים ולפלסטינים. צבע העור מראה לנו את מה שמתרחש בתוך עמקי המחשבה הלא מודעת בישראל. ועלינו להפנות את המחשבה היהודית, המוסרית והרב-תרבותית אל צדדים גזעיים אלו ולא להכחישם.

            הרופאים לזכויות אדם בדו"ח מיוחד שהוגש לכנסת קבעו כי לממשלת ישראל אין מדיניות בדבר הטיפול במבקשי מקלט השוהים במדינה. לכן עלה במידה ניכרת מספרם של השוהים בישראל ללא ביטוח בריאות. עלינו לדרוש מהפוליטיקה הישראלית מדיניות עקבית ביחס לפליטים ומבקשי מקלט, כדי לשים קץ לתופעה המדאיגה של אוכלוסיית "רְפָאִים" משוללת זכויות וחובות וחסרת הגדרה, שהולכת וגדלה. קביעת מדיניות שכזו דווקא תוכל לצמצם את הכניסה שלהם ולנהל אותה.

 

מאמר הדעה התפרסם לראשונה ב"ישראל היום" ב21.4.2008, עמוד 18.