מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל. איריס חפץ אמסלם בתשובה ישירה וכנה, שמחזירה את הספר להקשרים הנכונים.

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה, ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל

 

אחד המשפטים הראשונים שפותחים את הביקורת שכתב יותם ראובני על ספר השירה של מתי שמואלוף, ״עברית מחוץ לאבריה המתוקים״ הוא: היהודים רצו לחיות בגטו. כן, ממש ככה, שחור על גבי לבן בעיתון לאנשים חושבים ועורכים מנומנמים.על המסד השקרי הזה נבנית כל הביקורת שלו ולכן חשוב להתייחס לאמת ולא להשתתף בהכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה.
יהודים איטלקים הם אחת הקהילות הקדומות ביותר בפזורה. הם הגיעו לאיטליה יחד עם החיילים המנצחים שחזרו מהפרובינציה הפלסטינית לרומא, והורשו להתיישב ולגור שם ליד נהר הטיבר, סבלו מהצפותיו החוזרות ונשנות ושרדו מאות שנים, עד שהותר להם להתגורר באיזור הגטו ברומא. המילה גטו, כמו שאפילו אוזן של מבקרים אשכנזים עוינים לשירה של מזרחים יכולים לשמוע עם קצת מאמץ, מגיעה מאיטלקית. מונציה, ליתר דיוק, גם שם נכלאו היהודים בגטו והורשו לגור רק שם. הם לא רצו את זה, כמו שראובני מדמיין, ומי שאל אותם בכלל. כך גם בפירנצה. יהודים יכלו להשתתף בתקופת הרנסנס בחיים הציבוריים, כיוון שהנוצרים נזקקו לשירותיהם כמלווים בריבית עם פריחת המסחר בתקופת הפריחה הפלורנטינית למשל.
מוסיף המבקר בבורותו ומסביר לנו גם למה ״היהודים רצו לחיות בגטו״. יודעים למה ילדים? ״כך הם יכלו להסתיר מעיני הגויים החשדנים את הפולחן הדתי שלהם ולהיות יחד צבא ה׳״. בחיי, שככה הוא כתב. מילה במילה. לו לא היה מגיע במצב חשדני לספר שאותו הוא מבקר, היה יכול להסתקרן מספיק כדי לפתוח עוד כמה ספרים קודם (אפשר לנהוג בנדיבות גם כלפי אינטלקטואלים שאמורים להיות בעלי ידע בסיסי כלשהו) ואז היה למד, שלא רק שהיהודים לא ניסו להסתיר כלום, אלא שהם נאלצו לשמש מושא ללעג בפני הנוצרים על יהדותם ועל היותם אחרים ומסומנים בטלאי צהוב: לא היתה שום הסתרה מצידם, כי הם נכלאו שם על ידי קבוצת הרוב, הוכרחו לחזור לגטו עם שקיעת החמה, שימשו בתור ליצנים בקרנבלים נוצריים בתהלוכות יום ראשון, לקול מצהלות המבקרים הנהנים לרגום.
סנטה מריה דלה פייטה
סנטה מריה דלה פייטה

הכנסיה הזו למשל, סנטה מריה דלה פייטה, שממוקמת ליד הגשר המוליך מהשכונה שמעבר לנהר אל הגטו, היתה חלק מהמסלול שיהודים נאלצו לעבור בו. חדי העין יכולים להגדיל את התמונה ולראות את השימוש הפרוורטי שעשו הנוצרים בדברי הנביאים: פסוק מישעיהו קורא לכל הגויים להתאחד מול אלוהים, כלומר קורא ליהודים להתנצר. הפוך על הפוך. כמו מה שראובני עושה.

מפה מפליג ראובני וממשיך לכתוב ״בניהם ונכדיהם של הנרצחים שבים אל בית הרוצח, מתבססים בו ואף טוענים כי ישיבתם היא ״תגובה הולמת״ לגירושים, להשפלות ולרצח.״ כלומר, על ישראלים שעוברים מהגטו הישראלי לגטו של ברלין לדעתו. לא ברור מי הקבוצה עליה מדבר ראובני, ולמה הוא מדמיין שיש לה קול אחד ואחיד בכלל. מתי שמואלוף בכל מקרה לא שייך לנכדיהם או בניהם של ניצולי שואה. ראובני הרי מצטט את שירו שבו הוא כותב שהוא ״פון עיראק״. אז איך קשורה ההכללה הזו של הראובני לכתיבת ביקורת על הספר האחד הזה?

הראובני כותב:

כל אחד יכול מצידי לחיות איפה שהוא רוצה, אבל קשה להבין את אלו אשר מתוך הגטו המתוק של ברלין, שיש בו אכן חיים זולים יחסית וויזת אמן לשלוש שנים בלא קשיים רבים, נוקטים סוג של התנשאות ישראלית על הגרמנים כאילו שהם הערבים שלהם…

אוסף הקלישאות הזה לא נשמע כאילו יצא ממקלדתו של מישהו שמצידו כל אחד יכול לחיות איפה שהוא רוצה וגם לא עושה רושם שהקושי שלו להבין גורם לו לנסות ולהבין. הוא כבר יודע הכול,  כולל עובדות מופרכות שהן בעיניו אמת, כך שהוא מחליף בין רצון לכורח. האם הוא ראה איזו התנשאות מהסוג שהוא תיאר בספר? בשירה של שמואלוף? אם כן, הוא לא מספר זאת לקורא. הוא מפרש את השימוש של שמואלוף בלשון רבים, כאילו הוא מדבר בשמם של ישראלים בברלין (״כי גלינו בזרות ונאמר שירה״), שזו אכן אפשרות אחת מני רבות, אבל זו האפשרות שמחזקת את הסילוף שאיתו הוא פצח בביקורת, לגבי הרצון לחיות בגטו. אפשרות אחרת יכולה להיות התייחסות ללשון הרבים של גולים אחרים בהיסטוריה היהודית (״על נהרות בבל שם ישבנו…" וכידוע לא כל גולי בבל חזרו ולשמואלוף יש היסטוריה אישית שם), אפשרות אחרת יכולה להיות ״אנחנו״ מדומיין, שהמשורר יוצר, כדי לא להיות לבד, אחרי שעזב וכל חבריו נשארו בישראל. יש עוד אפשרויות רבות, אבל אצל ראובני יש אפשרות אחת: ״הרי אלה ה'אנחנו מברלין'״. חבל. כיוון שהתהיה שהציג בהתחלה ‫- ״הקורא מתפתה לתהות מיהם ה״אנחנו״ שעליהם כותב המשורר״ ‫- היתה יכולה להיות פתיחה למחשבה חדשה. במקום זה הגיעה הסגירות של הגטו הישראלי שמתוכו כותב ראובני, וחתמה את התהיה בעודה באיבה.

רבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם

אפשר כמובן ללעוג לאמנים שחיים בברלין. רבים מהם יכולים לחיות בעיר בזכות דרכון זר, מקצוע שיש בו ניידות וגיל צעיר יחסית ויכולים להעביר את מקום מגוריהם בקלות יחסית. זה גם מעורר קנאה, לראות איך כשאתה נאבק על חיים בגטו שלך, יש מי שקם ומתנייד, כאילו לא היה רצח-יהודים בעולם. מהעמדה הקנאית הזו, קשה לראות את הקשיים של לא מעט אמנים, שכוללים התדפקות בלתי פוסקת על דלתות, התמודדות עם אינסוף דחיות לקבלת מלגות מקרנות תמיכה שונות וחיים הרבה פחות נוחים כשכל זה נעשה בשפה זרה ועם צלזיוס ברלינאי. וקשה לראות שרבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם. ומרחוק זה יכול להיראות כאילו לא רק ששירה של מזרחים תופסת תאוצה בישראל ומאיימת לנתץ את הפסלים של גדולי המשוררים במאוזיליאום הציוני. עכשיו המזרחים האלו גם עוברים מחוץ לישראל ומאיימים בכוחם הרב המדומיין על ידי קבוצת הרוב, לעשות חייל מחוץ לישראל.

המציאות לגמרי שונה מהדמיון הפרנואידי של חלק ממשוררי אשכנז

השתתפתי בערב ההשקה של ספרו הנ״ל של מתי שמואלוף בברלין. היו בקהל כשלושים איש, ישראליות, גרמנים, דוברות אנגלית, עברית, גרמנית. סופרים ישראלים גולים, דוקטורנטים, עיתונאים, נשות תרבות, גרמנים חובבי ציון ויהודים. מסתבר שהעברית לא נענית רק לתושבי המקום בישראל, ונענית ליהודים – כמו מזה אלפי שנים – מחוץ לישראל. רובם, יכלו כמו שמואלוף להזדהות עם הקושי שבהגירה, החויה של הגירה לתוך שפה אחת ומשפה אחרת והנסיון שהעברית – זו שהיתה שפה משותפת ליהודים מאז ומעולם – תהיה לבית שאפשר לקחת איתו לכל מקום, כמו את הפולחן הדתי ומה שהוא מייצג. כמו כל קהילה מהגרת, יש בברלין קבוצות רבות שבהן ישראלים לומדים תלמוד ביחד, מטגנים לביבות, קוראים פילוסופיה, מחפשות גניקולוגיות, קוראות שירה, שומעים מוזיקה, חוגגות או בוכים. ראובני לועג לבכי הזה. גם חבל. הקינה, היא מנהג יהודי עתיק וחשוב, שמאפשר את הזכרון ומזהיר מפני יהירות שמביאה להרס. אם בישראל היו יותר בוכים ומתנצלים ומרגישים אשמים, זה היה יכול להקשות על קלגסים יהודים להכות נכים יהודים או לירות למוות בנכים פלסטינים.

ראובני מניח ש״המהגרים צריכים להיבלע בשפת הארץ, אחרת יבולע להם״ ומכחיש שוב את ההיסטוריה היהודית. בערב ההשקה, בזמן שאני מחזיקה את כתבי פרויד בידי (Der Dichter und das Phantasieren ובתרגום חופשי ״המשורר ומלאכת הדמיון״) דיברנו על השפה ועל כך שלפני פרוץ הציונות – וראובני עצמו הוא עדות לכך – היו רוב היהודים פוליגלוטים ושלטו באופן מובן מאליו בשפות רבות, לא רק כי אחרת ״יבולע להם״, אלא כי כך מתקשרים בין בני אדם ומעשירים את הנפש. ב״פשר החלומות״ למשל, פרויד כותב בגרמנית, עובר לאנגלית או צרפתית או איטלקית או לטינית בלי להוסיף הערות שוליים עם תרגום, כי ברור שהקוראים יודעים את השפות הללו. ישראל מגדלת, כפי שמראים המחקרים המשווים בחינוך, דור של בורים, שיודעים עברית דלה ואנגלית בנוסף ומוחקת את שפות האם של תושביה. את העושר הזה אפשר לחיות בברלין: בכל גימנסיה בעיר לומדים לפחות שתי שפות זרות ובנוסף ילדים נשלחים לבתי ספר דו-לשוניים באופן תדיר.

בוודאי שיש בגרמניה אנשי ימין קיצוני שחרדים לגורלה של השפה והזהות הגרמנית ויש מאבק מולם. יש אבל מאבק ויש אוכלוסיה גדולה שלא נאבקת, אלא פשוט מדברת את שפת האם שלה בלי לשאול אף אחד וביטויים משפות האם הללו נכנסים לגרמנית, מכיוון שהם לא חיים בגטו. כל העושר הזה, ופי אלף, כי ישראל שלא כמו גרמניה היא מדינת מהגרים, נמצא בתהליך מחיקה של המכבש הציוני שמאוים על ידי ריבוי קולות, שפות וזהויות. חבל שראובני, כמי שרואה עצמו כאיש תרבות ומתרגם בעצמו, מוחק אחרים ולא לוקח חלק סקרן ופעיל בעושר שהם מביאים איתם. תכלס, לא חבל לנהוג כגוי חשדן ולהרוס את העושר הזה?

 

עוד על הספר:

ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17

הדברים התפרסמו לראשונה באתר העוקץ.

ישראל האחרת: לובן ושחורות, מוזיקה וקולנוע: בניית זהות משני צדי המצלמה בסרטה התיעודי של מורן איפרגן "שחורים".

הסרט
הסרט "שחורים" של מורן איפרגן

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע "מערבון".

השמעת הקול השחור של להקת KMS ובניית תודעה פמיניסטית מזרחית רדיקלית ביחס לאלו היא חלק מהמאבק לדה-קולוניזציה של החברה והתרבות בישראל. מתי שמואלוף על סרטה של מורן איפרגן "שחורים" (סם שפיגל, 2010, 48 דקות). 

הסרט "שחורים" (2010) עוקב אחר שנה בחייהם של  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה, מפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; Mister / Dr. George – דני פייפר. שלושה צעירים, חברי ילדות, אתיופים הגרים בשכונת קריית משה ברחובות, הגטו השחור של מרכז ישראל הלבנה, ארבע וחצי דקות ממכון ויצמן. הסרט מתבונן בשגרת חייהם של השלישייה – להקת הראפ KMS – ולוכד מציאות חיים של דור שחור בישראל. הסרט "שחורים" הוא סרטה השני של מורן איפרגן יוצרת קולנוע באר-שבעית שמסיימת בימים אלה את לימודיה בסם-שפיגל. "אחותי ריקי" סרטה הדוקומנטרי הראשון הוצג בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות (2009). הסרט עסק באחותה בת ארבעים של הבמאית וביחס אינטימי וחברתי למרחב הבאר-שבעי. איפרגן כוננה מגדרית שורה של נקודות מבט פמיניסטיות באמצעות השמעת הקול של אחותה ריקי ואימה וביחס שנוצר בין השלוש. העמדת האישה המזרחית וקולה במרכז סימן את הסדר הפטריכאלי אותו היא ביקשה לפרק. בסרטה השני "שחורים" נדמה כי תהליך החניכה הנשית של איפרגן הסתיים והיא יוצאת מתוך הפריזמה החברתית לדון בשאלות של ייצוג והבניית היפ-הופ בתוך הקהילה האתיופית ברחובות. הדמויות המרכזיות בסרט אינן בנות משפחתה, אלא להקת היפ-הופ אתיופית-ישראלית. המעבר מתוך המשפחה האינטימית אל להקת ראפ רחובותית אינו מבשר על דיכוטומיה בין השניים. ההפך. איפרגן מרחיבה את משפחתה ומחויבת מתוך זהותה המזרחית לבדוק אפליות נוספות שקשורות לאתניות ולגזע אל מול הנרטיב ההגמוני הציוני. כך היא עוקבת כמו חברת משפחה אחר הלהקה – שמתפקדת – כמשפחה וכך אנו יכולים לנוע  על אותו ציר של מבט אל הפריפריה הרחבה של החברה בישראל.

אחותי ריקי
הסרט הראשון של מורן איפרגן "אחותי ריקי"

הגלובליזציה הצליחה להפיץ מודלים תרבותיים מתוך תוכה של אמריקה השחורה אל תוך קבוצות מדוכאות אחרות ברחבי העולם. ההיפ-הופ, הראפ וגם הפופ והרוק התפזרו ברחבי העולם מתחילת שנות השישים באמצעות תקשורת ההמונים והיברידים (שעטנזים, יצורי כילאיים) חדשים נוצרו. אפרת נחושתאי טוענת במאמרה ""תת הכרה נפתחת כמו מניפה": על הפרפורמטיבי (והסמוי) אצל "סאבלימינל והצל"" (תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006) כי סוגת הראפ מחדדת ביותר מכל ערוץ אמנותי אחר את המתח שבין זהות אישית לבין פרפורמטיביות מהוקצעת. ראפר נדרש להתוודות ולהיות "אמיתי" לחלוטין (המוטו הוא "keep it real", אך גם להרשים בפרפורמנס' מעולה ולשלוט בקהל שליטה מלאה. כל אמן נדרש לכך, אבל כאן גם הנאמנות ל"רחוב", לשכבה החברתית ממנה הגיע הראפר, הכרחית להצדקת קיומו ומרכזית במשיכה אליו. מצופה מאמני ראפ לייצג בדמותם ובפעילותם קבוצות חברתיות ועמדות פוליטיות ללא בעייתיות, ללא התנגדות בין הציבורי לאישי, בין החיצוני לפנימי, בין הטקסט לאמת. בפאראפרזה על נחושתאי אטען כי הראפ אם כך מעניק לנו אפשרות להציץ לתוך תוכי קרביי החברה ולהשמיע באופן דמוקרטי ורב-תרבותי את הקולות המושתקים של הקבוצות המדוכאות בחברה המקומית. יצורי הכילאיים שנוצרים מתרחקים לעיתים עד מאוד מהדגמים המסורתיים של הראפ. ראו למשל את ההיפ-הופ המזרחי שנוצר בישראל ובמקום לקבל מקום מרכזי בביקורת התרבות על חידושיו, ההתקבלות שלו הייתה קשה ומורכבת ומהדהדת לשאלה האתנית בישראל. כך כתב האמן וחוקר התרבות רונן אידלמן כי: "אני מאמין שאת הזלזול בהיפ-הופ המזרחי לא צריך לייחס לערך שמוקנה לז'אנר, אלא לזהות שמאמצים המבצעים. ההיפ-הופ אינו סגנון מוזיקלי שנבחן כשלעצמו, אלא ז'אנר שמעמיד במרכז את ההקשר של היצירה. הראפרים המזרחים ממצבים את עצמם כאחרים גם אם גדלו, כמו סאבלימינל, בצפון תל-אביב, וגם כשהם באים מן השכונות" ("אני אמיתי, לכן העם איתי", הכיוון מזרח 19, קיץ 2005).

צפו: קטע מהסרט "שחורים"

צמיחת להקות ההיפ-הופ מסמנות גם את מארג הקבוצות, אך גם היוו כר פורה לסרטים דוקומנטריים המנסים להתחקות אחר התיאולוגיה המשחררת הטמונה בהשמעת הנרטיבים האסורים. הסרטים כגון: "ערוצים של זעם" (ענת הלחמי, 2003) שהציג את הקרע שנוצר בין סאבלימינאל והצל לבין תאמר נאפר מנהיג להקת DAM. הקופורדוקציה פלסטינית-אמריקאית "Slingshot HipHop" ( שהוצג גם בפסטיבל סאנדנס (Jackie Reem Salloum, 2008) הציג את המפגש בין ערביי 48, לבין ערביי 67 באמצעות ראפ. להקות ראפ פלסטיניות: DAM מלוד, PR מעזה, ABEER  מלוד, ARAPEYAT מעכו, MAHMOUD SHALABI מעכו. הסרט "שחורים" לא נעמד בתווך של הכיבוש ושלילת מצב הכיבוש בישראל/פלסטין ולכן הוא מחדש. הוא נכנס עמוק לתוך הקטגוריה החברתית ומנסה לברר את האפשרות העתידית לכונן רב-תרבותיות באמצעות השמעת הקול של להקת KMS.

 

הכוח השחור

"ככה מתחיל הסיפור: דן הבן של יעקב, אחד משניםי עשרה השבטים, שנאבדו פתאום, נמצאו ביבשת אפריקה הרחוקה,  אתיופים יהודים תמימים שתמיד דיברו על ירושלים, על הארץ הקדושה… הגענו לארץ, התייחסו אלינו כמו קופים… בארץ חלב ודבש, הגענו למדינה מלא חרא וגזענות, הבני זונות מתייחסים אלינו כמו כושים עבדים, איך שופטים לפי הצבע, מי משתזף ומקבל סרטן?! אהה יא בני זונות, הצבע שלי יפה ואני אוהב את הצבע שלי, ביקשתם, שרמוטות, והנה אנחנו מחזירים לכם, הכוח השחור מטעם KMS" (מתוך שיר הפתיחה של הסרט המלווה בסופו בסאונד של יריות של תת מקלע).

הגיבורים המרכזיים בסרט הם:  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה, מפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; Mister / Dr. George – דני פייפר. ישראל מהרט במהלך הסרט נכלא, מאיר סאלו חוזר בתשובה ודני פייפר גם הוא מוצא את עצמו בכלא. להקרנה של הסרט בסינימטק בת"א הגיע ישראל ונוכחותו האירה את המקום. שבב של תקווה עלה (ממשי) כשראינו שהוא כבר מחוץ לסרט (הסימבולי).

הסרט עושה שימוש בסטילס מתוך מאבקים שחורים אחרים בעולם וכך הוא יוצר הקשרים פוסטקולוניאליים נרחבים למאבק האתיופי בישראל המתפרש גם מלמעלה על ידי מנהיגות שצמחה באירגונים פוליטיים וגם בהתפתחות הפוליטית של הקהילה מלמטה (תרבות, מנהיגות דתית, מתח אתני ודיכוי יומיומי מהחברה בישראל). המושג פוסטקולוניאליזם מניח גם מציאות היסטורית של כיבוש שהסתיימה והותירה את העולם לפי הגבולות שהניחו האירופאים ברחבי העולם, ובו בזמן גם מכיל בתוכו מבט ביקורתי על יחסי גזע וכוח אי שיוויונים.

במידה מסויימת הלהקה משמשת לאיפרגן גם כמיטונימיה לזהות המזרחית שלה וכיסוד לכונן את עצמה מחדש בהבנייה מחודשת אל מול הלובן. בו בזמן הלהקה מאפשרת לאיפרגן גם לייצר ציר מטפורי של פרשנות שבו הזהות המזרחית שלה מתאחדת עם הזהות האתיופית לתוך מטפורה שראשיתה עוד במפגש הראשוני בין התנועה הציונית לבין התימנים עוד בתחילת המאה שעברה ועד תחילת המיליניום השלישי שבו הוא לובש צבעיים גזעיים חדים יותר במפגש עם יהודי אתיופיה. הסרט מרפרפר למפגש הזה באופן לא מודע כשהוא מפגיש דמויות מזרחיות מחוץ לסופרמרקט ברחובות עם מנהיגי הלהקה. רחובות היא עיר טעונה במפגש האתני בין התימנים בפרט והמזרחים בכלל לבין הממסד המדכא.

אורי בן אליעזר טוען שהעלייה בשיעורי הפשיעה בקרב בני הנוער ממוצא אתיופי יש בה מרכיב של מחאה. באמצעותה הצעירים מכוננים זהות חלופית, משמעות ותחושה של קהילתיות. כ25% מבני העדה, כפול מן השיעור בקרב כלל הנוער בישראל, התנסו בסמים, וגם שתיית אלכוהול הפכה לתופעה אופיינית לבני הנוער הללו ("כיצד יהודי הופך שחור בארץ המובטחת" בתוך "גזענות בישראל", יהודה שנהב ויוסי יונה (עורכים), הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, 2008).  בסרט אנו עוקבים אחר מלאכת הרכבת הלהקה מבעד לתהליכי ההחלשה המופעלים על הקהילה. המשטרה האלימה, המסיונרים הדתיים/חב"ד, שירותי הרווחה החלשים, היחס הדכאני הכולל של הממשלה לפריפריה בכלל ולאתיופים בפרט – כל אלו מופיעים בסרט ומקשים בדרך על הרכבת הלהקה. חברי הלהקה מוצאים את עצמם בתוך קהילה מפורקת אשר מסומנת כאיוּם ונאבקת שלא להסחף בתהליך ההתפוררות. בתהליך הלחנת השירים, והמלחמה היומיומית על בניית עתיד כלשהו, אנו לומדים על שאלות שמעסיקות את הדור השני האתיופי. המחאה של אותו דור שני מתבטאת ביריה הברורה למוטיבציה שלהם לשרת בצה"ל וישנו דיון בסרט האם הגזענות צריכה לההפך למרכיב פוליטי של יציאתה מהנרטיב הלאומי, או שצריך להתגייס.

הסרט עוקב אחר מפגשים שונים של חברי הלהקה עם נשים מזרחיות בקניון, עם חברי להקות רוק אחרות, נערות במועדוני בילוי ועוד. המפגשים הללו חושפים את ההכחשה הליברלית להימצאות הקטגוריה הגזעית ומיד לאחר מכן לכינונה מחדש בפערים שנוצרים בין הנרטיבים. למשל בני הלהקה שואלים כמה נשים מזרחיות בקניון איפשהו ליד רחובות לאחר שקנו בקבוק פילנדיה ואבסולוט: למה אתם קוראים לנו "כושים, חוליגנים, מפגרים"? אז אחת הנשים עונה "שהילדים [האתיופים, הערה שלי מ.ש] לא מתנהגים יפה. מאיר סאלו שואל אותה איזה ילדים והיא עונה האתיופים. מאיר בעצם מנסה להבין למה נוצרה הקטגוריה של אתיופים כאותה אימרה המצוטטת במאמרו של בן אליעזר "באתיופיה היינו יהודים, כאן אנחנו שחורים". אחרי דין ודברים בין הלהקה לנשים אומרת אחת הנשים "זה לא העיקר להביא ילדים ולהגיד הופ". המרצע יצא מהשק. האתיופים מביאים הרבה ילדים לעולם ומתלוננים על כך – הבעיה היא הם – שלא לוקחים אחריות על חייהם – כך אין ממסד, מדינה, דחייה, ושאר סוכנים בלוח המשחק. אך בתוך ההקשר של הסרט בין המבט של איפרגן כבמאית של סרט דוקומנטרי שבאה מבאר שבע, לבין הלהקה, לבין הנשים יש משולש השתקפותיות מורכב. המבט המופנה לנשים בקניון לא בא לקבע אותן כאחראיות בלעדיות לדיכוי האתיופי. איפרגן מבקשת דוקא לסמן את הקושי ביומיום לאוכלוסיות מוחלשות להתמודד אחת מול השניה במצב רב-תרבותי, בהיעדר גורף של דמוקרטיה רב-תרבותיות. השאלה שמפנה הלהקה, באמצעות הבמאית לנשים המזרחיות, היא גם שאלתה של איפרגן לקהילתה. כיצד הכוח נע כל כך בתזזיות ואותו מבט גזעני שהופנה למזרחיות הופך מיד למבט של כינון "אחרות" חדשה. שהרי יכלה איפרגן להביא את הלהקה היישר לתוך גל"ץ האשכנזי בדרישה להשמיע אותם. אך היא נשארת נאמנה למעקב מדוייק אחרי תהליכי ההסללה של חברי הלהקה כמייצגים את תהליכי הניחשול הכוללים.

פראנץ פאנון
פראנץ פאנון

הסרט מעלה את הדרישה של פראנץ פאנון לברר את הרווח שבין המסיכה הלבנה לבין העור השחור. אותו רגע שפאנון מביא את הילד שאומר לאימו במרחב הציבורי "אימא הנה שחור ואני מפחד" חוזר גם בישראל. הפתולוגיה של הפחד מפני השוני הגזעי מדובבת בצורה ישירה דווקא מפי הילדים התמימים שלא מכירים עדיין את תהליכי ההכחשה, ההסתרה והצביעות הליברלית. וכך מספר לנו מאיר: "פעם אחת, לא יודע, נסעתי לראשון. פתאום אני רואה איזה ילד עולה עם אימא שלו, עושה "אימא תראי כושי, אימא תראי כושי. אני מסתכל על הילד, את יודעת, אמרתי, אם הוא לא היה ילד, מה היה קורה לו. והיא אומרת "סתום את הפה, סתום את הפה שלך." אני… את יודעת על מי התעצבנתי? – על מי? לא על הילד. התעצבנתי על האימא." מאיר מסביר נכון שהילד מחקה את הסביבה שלו והאימא היא זו שמדברת ככה בבית. הבית שזקוק לשינוי הוא לא רק אותו מרחב אישי שבו מתפקדת האם אל מול המרחב הפטריכאלי של הפוליטי. ושוב אסור לתפוס את האמירה הזו כמיזוגנית, אלא דווקא בעיסוק המורכב של תהליכי ההגזעה, שהרי ברור ששֵם וחוק האב הם אלו שמובילים את תהליכי הדיכוי. אך מה קורה דווקא לאם שמגדלת את הילד. זו שאלה פמיניסטית שעוזבת לרגע את השיח ההגמוני הגברי. המטפורה של הדיון הגזעי עוברת גם למרחב הכולל של הימצאות ישראל לצד אפריקה והמזרח התיכון. האם ישראל תמשיך לפחד מהשחורות, או שהיא תבנה מודל רב גזעי שיוכל להכיל את המגוון, השוני וההבדל.

זהו סרט נוקב, שגם מעניק זווית על המתרחש בשוליים הרחבים של ישראל האחרת, וגם מרכיב מחדש את הזהות המזרחית הפמיניסטית הרדיקלית. בסרט יש תהליך אמיתי של הכרת לבטי הדור השני ובניית זהותו. מוזיקה היא אחד האמצעים לייצר תרבות נגד צעירה. אי האפשרות של יצירה תרבותית והשתלבות במרחב החברתי הכולל מצביע על הגבולות השיח הצרים בישראל. הקולנוע מגיע מתוך תוכי הקרביים של ישראל הניאו-ליברלית הלבנה. אך בניגוד להיפ-הופ המזרחי או הפלסטיני אין נרטיב של גאולה. זהו לב המאפליה של הלובן.

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע "מערבון".

מה אתם חושבים על ישראל האחרת?

מארקוס גארבי: לזכרו של המשיח השחור

ראסטות יקרות,

"לא ייאמן איך חולפים הימים ושוב אנו מוצאים עצמנו ביום לכתו מן העולם של האח, הראסטה, מרקוס גארבי. מי שהיה ללוחם השחור הגדול ביותר בתקופתו. קיבל מעמד של נביא וקדוש בתנועת הראסטפראיי, השפיע בתפיסתו רבות על התנועות השחורות בשנות השישים בעולם ועד היום. בעיקר קרא לניתוק קשר השיעבוד ההיסטורי בין האדונים הלבנים לעבדיהם השחורים. לא על ידי מלחמה על שוויון זכויות אלא ע"י חזרה לאפריקה. היום ב1940 הלך לעולמו מבלי שהספיק לראות בעמל כפיו קורם עור וגידים. כמה ימים לפני שנפרד מן העולם עוד הספיק לקרוא בעיתון ה"שיקאגו דיפנדר" כי למעשה כבר הלך מן העולם. הערב ב22:00 סיפורו הלא ייאמן של מרקוס גארבי (עם גילויים חדשים)." (דברים שכתב ערן סבאג לקראת התוכנית "חיים של אחרים עם ערן סבאג" בגלצ שהוקדשה לזכרו של מארקוס גארבי ובה השתתפתי גם אני מ.ש)

מארקוס גארבי היה פעיל שחור ודמות מופת בתחילת המאה העשרים שביקש לשחרר את האפריקאים-האמריקאים והאוכלוסיות הכפופות בכל חלקי העולם הלא אירופי. הוא הקים את האגודה העולמית לקידום הזכויות של אוכלוסיות מוגזעות ואפריקאים: UNIA- Universal Negro Improvement Association and African Communities. ובתרגום אחר: האגודה העולמית לקידום המנוחשלים השחורים והקהילות האפריקאיות (UNIA) – הוקמה בידי מרקוס גארבי והגיע לשיאה בשנות ה-1920-1930. אחרי שגארבי סולק מארה"ב יוקרתה ירדה.

בנוסף גארבי הקים את תנועת החזרה לאפריקה – "Back to Africa" – התנועה עשתה ככל שביכולתה  לסייע לשחורים להגר בחזרה לאפריקה ובין היתר (כחלק מהתנועות הלאומיות הפורחות ובהשראת הרצל והציונות) תיכנן להקים להם מדינה בליבריה. בתחילה מדינת ליבריה הודיעה על שתעזור למהגרים האפריקאים-אמריקאים מארה"ב (1924). חודשיים עברו וממשלת ליבריה סגרה את הגבולות. אחרי הסכם חכירה של 4000 אקרים של אדמה שנחתם עם תאגיד גומי "פיירסטון". העיסקה נחתמה בתיווך אירופאי ואמריקאי. ממשלת ארה"ב שסימנה את גארבי כאויבה (הרבה בשל הרדיפה של אדגר הובר את התנועה השחורה) הצליחה להביא לביטול הרצון הטוב של ממשלת ליבריה כלפי גארבי. אחד מהפעילים המרכזיים של התנועה בחזרה לאפריקה היה אביו של מלקולם אקס שהטיף לערכיו של גארבי. הרצח של אביו של מלקולם אקס בידי גזענים שחורים סגר את הגולל עבור האופציה של חזרה לאפריקה. אך מלקולם אקס מצא את עצמו נפתח לאיסלם כשחזר לאפריקה ובכך חיבר בין ערכי אביו לבין אביו הרוחני אלייז'ה מוחמד לכדי תנועה איסלמית שחורה חדשה בעלת חזון חברתי רב גזעי, סוציאליסטי ופאן אפריקני. דמותו של מלקולם איקס קיפלה ואיחדה לתוך פיגורה אחת את ההיסטוריה של המאבקים שקדמו לתקופה הסוערת של שנות השישים, כגון "תנועת החזרה לאפריקה" של מרקוס גארבי (Marcus Mosiah Garvey) אשר פעלה בין השנים 1912– 1940 וגם את תנועת "הפנתרים השחורים" שפעלה בשנים 1966 – ואילך ועוד.  מלקולם איקס ראה את עצמו כנציג של האיסלאם הרדיקלי, בתחילה דרכו, בצורת תנועת "אומת–האיסלאם" ואחר כך כנציג האיסלאם האורתודוכסי. הוא המשיך את החיבור הגיאופוליטי, שאת יסודותיו הניח מרקוס גארבי שביקש לחבור לתהליך הדה–קולוניזציה וליצור אחווה פאן–אפריקאית/אסייתית על בסיס גזעים ולאומים שזכויותיהם דוכאו. החיבור של איקס עם העולם השלישי, ביסס את עצמו על קטגוריה גיזעית משותפת ודרישה עולמית לזכויות אדם ולשינוי התפיסה של עליונות לבנה. (White supremacy). הביקורת של איקס על הממסד מתפרסת בכמה צירים:

  • ביקורת אפיסטימולוגית על האירופוצנטריות של האתוס האמריקאי והצבעה על מקורותיו: העבדות, הקולוניאליזם והאימפריאליזם
  • ביקורת אונטולוגית–היסטורית, שהצביעה על הגבולות הצרים של משטר הדמוקרטי הליברלי
  • ביקורת סוציולוגית ותרבותית, על היעדר ייצוג היסטורי/תרבותי של המוכפפים

אי אפשר להפריד בין ג'מייקה לבין גארבי

מרקוס גארבי נולד מג'מייקה בגיל 23 גארבי עזה וטייל במרכז אמריקה וגם עבר לאנגליה ושם נפל לו האסימון שהשחורים צריכים להתאחד בכדי לשפר את תנאיהם.

  • 15.7.1914 והקים את האגודה לקידום זכויות השחורים בכדי לאחד את כל האפריקאים להיררכיה גזעית של אלפים על אלפים.
  • 1916 נסע לארה"ב.
  • 1917 הקים את הסניף האמריקאי עם 13 חברים אחרי שלושה חודשים המחזור של הסניף האמריקאי הגיע למחזור של כ-3500 דולר.
  • 17.8.1918 הקים את הניגרו וורלד – עיתון שבועי שלו הוא היה  תורם מאמר אחד בכל שבוע וגם הקיף את הבעיות של השחורים בעולם.

ביקש להעלות את זכויותיהם של האנשים השחורים ממוצא אפריקאי ברחבי העולם כחלק מאחווה אנושית ואמונה באל. רכש עסקים רבים וגלגל רווחים גדולים:

  • הקים ליגיון שחור – קבוצה שחורה מיליטנטית להגנה עצמית
  • קבוצה של אחיות שחורות
  • קבוצה ספנות שהייתה שווה כעשרה מיליון דולר במניות
  • ועוד חברות אחרות כגון: מסעדות, רכישת נדל"ן (בניין בניו יורק) ועוד.

FBI – שלב א' – ג' יי אדגר הובר (ראש ה-FBI האגדי), בתחילה כשהוא יושב במשרד המשפטים התמקד במחאתו של גארבי ואמר עליו שהוא: " notoriuos negro agigator" – "מסית שחור הידוע לשמצה". הובר כתב לחברו, גארבי הוא המשה (MOSES) השחור ושהוא רע למשטר. הובר לקח את הסוכן השחור הראשון ב-FBI לעקוב בהארלם ולחדור לתנועה ולמצוא עדויות בכדי להיפטר מגארבי.

הדגל של גאנה נבחר לפי הצבעים של הגזע השחור שנקבעו בקונגרס של כל העמים המנוחשלים והכהים שאירגן גארבי בניו יורק. הכוכב השחור הוא מחווה לחברת הספנות של גארבי - בלק סטאר ליין
הדגל של גאנה נבחר לפי הצבעים של הגזע השחור שנקבעו בקונגרס של כל העמים המנוחשלים והכהים שאירגן גארבי בניו יורק. הכוכב השחור הוא מחווה לחברת הספנות של גארבי – בלק סטאר ליין

BLACK STAR– התוכנית המשפיעה והטרגית של מארקוס גארבי – השחורים צריכים קו ספנות. החזון כוכב שחור. במקום שהשחור יאכל אחרי שהלבן יאכל ויהיה דרך מעמדות שהשחורים היו נמוכים. בספינות גארבי חשב על מוצרים ולא רק אנשים שיעברו בתוך הבלק סטר ליין – Black star line – – אפשר לקבל חברה כלכלית משלהם. ב-1919 הוא הציע את המניות של החברה לציבור. ולא מעט קנו את המניות. גארבי חשב "ככל שיהיו לנו יותר ספינות, נקבל יותר כבוד". הוא כינה את הספינה הראשונה ע"ש פרדריק דאגלאס והניח בתוכה קברניט שחור. בקוסטה ריקה קיבלו את הספינה במנחת פירות ופרחים.

בסוף 1919 הוא התחתן עם עם מאי. כל הארלם דיברה על הטקס המפואר והגרנדיוזי. אחרי ארבעה חודשים הם נפרדו. "אני לא יכול לתת לה זמן שהיא מבקשת. אין לי זמן לעצמי.", גארבי הסביר. בנו של מרקוס גארבי מספר שאביו היה מחויב למאבק, תמיד התעורר לעבודה והיה מוכן לצאת לעבודה. הוא היה מסור לגמרי למטרה ולמאבק. הוא לא שתה או עישן ואכל את אותו אוכל בכל לילה. הוא היה אספן של עתיקות. בקושי דיבר עם חבריו הקרובים. לא צחק כמעט. היה מאוד רציני.

1.8.1920 1400 נציגים  מ-40 מדינות ישבו במדיסון סקוור גארדן The international convention of the negro world – גארבי יצר קונגרס של נציגים מכל הגזעים המנוחשלים (כתוצאה מהקולוניאליזם) ובנה ממשלה בגלות בעצם לשחורים.

"אנו בנו לדבר על השחור החדש. אם אתה מאמין שהשחור צריך לקבל מקום בשמש. אם אתה מאמין שהאפריקה צריכה להישלט על ידי האפריקאים אז קום ושיר את השיר. הוא העניק את התארים כמו "נשיא איזורי של אפריקה" (לעצמו)". מאחורי הדלתות הנציגים חשבו איך יכולים לדחוף את הגזע השחור קדימה בעולם.

צפו בבוב מארלי מצביע על מארקוס גארבי כחלק מההשראה הגדולה למאבק השחור. מארלי כתב את השיר WAR מתוך הצהרת הזכויות האדם שנכתבה בקונגרס שאירגן גארבי

A black declaration of rights – מגילת זכויות האדם שנכתבה ב-1945 דיברה על זכויות הגזע הלבן. אך גארבי וחבריו למאבק החליטו להגזיע את מגילת הזכויות ולהפוך אותה לכזאת שכוללת את זכויות האוכלוסיות המנוחשלות, מדוכאות, מוגזעות בעולם פוסט קולוניאלי. הצדק והשיוויון חברו לשאלת הגזע (המאה העשרים תעמוד על קו הגזע לימד אותנו דו-בויז). גארבי היה פעיל עקשן וחתרני, אך השתמש במגלומניה בכדי לדמיין עולם רב גזעי חדש, שלא היה קיים עד אז בגבולות המאבק. מבקריו טענו שלא היה כלום מאחורי התנועה שלו ושהתארים שהוא מעניק לפעילים בממשלת הבובות שיצר, הם ריקים מתוכן. בתגובה גארבי אמר: "אני מואשם שאני יוצר ברונים ולורדים. אך מי נתן ללבנים  רק את היכולת לחלק תארים?!" גארבי עזר לתנועת מחתרת באירלנד. הוא ניסה להכניס נציגי מושבות כבושות (colonies) לאו"ם.

25000 אפריקאים אמריקאיים עמדו במדיסון סקוור גארדן. והוא נתן להם תקווה. והיה מצעד גדול בהארלם.  והשחורים היו די גאים להיות חלק מהתנועה של מרקוס גארבי, הוא נתן להם תחושת שליטה בעולם. צייר את עצמו כעומד בראש התנועה השחורה הגדולה בעולם. אחד מהסעיפים של הצהרת העצמאות הייתה שאדום, שחור, ירוק יהיו הצבעים של הצבע האפריקאי ומשם הדגל הזה להתפשט באפריקה והפך לדגל גאנה. הוא דיבר על כל התומכים מחוץ לאמריקה. הכוכב העולה של גארבי התחיל לרדת עם רדת התנועה העיסקית שלו בספנות.

ביקורת שחורה – דו-בויז ורנדולף – התביישו בו ואמר שכולם צחקו עליו. שהוא משוגע, ופאנטי. אך גארבי נלחם בהם. דו-בויז שיצא נגדו טעו שגארבי עושה תזוזה לכיוון לא נכון: או שהוא רמאי או ליצן – האוייב הכי גדול של התנועה השחורה בארה"ב.  גארבי ענה לדו-בויז שהוא אומר את זה עליו בגלל שורשיו השחורים מהקריביים.

 FBI – שלב ב' – הובר ושירותי הביטחון של הממשלה הפדרלית האמריקאית סימנו, עקבו ורדפו אותו. סוכנים, מרגלים עקבו ואף חיבלו במנועי ספינות הבלק סטאר. היה מאמץ גדול להרוס את התנועה. אך זה לא היה הדבר היחיד שהרס את גארבי. היו בעיות פנימיות, לא רק חיצוניות. הצוות הלא יעיל שנשכר על הבלק ליין הפך את החברה לאסון. גארבי רצה רק אנשים שיהיו נאמנים אליו ולא פחד לפטר חצי מהצוות וללכת מכות עם הקפטן.

1921 – בלק סטאר ליין עמדה בפני פשיטת רגל. בינו לבין עצמו – גארבי היה מאוד בודד, ושוב חשב על התאבדות. הוא שלח ברושורים דיבר על קניית ספינה חדשה, אך התברר שהספינה המצולמת על המכתבים ששלח, בכדי לגייס כסף, הייתה ספינה שלא נקנתה בידי בלק סטאר ליין.

1.1922 גארבי ועוד שלושה מעוזריו נעצרו על תרמית והונאה (ולא על דעותיו המתקנות), כי זה האישום היחיד שהם מצאו נגדו. אמריקה ביקשה לסלקו.

7.1922 גארבי נפגש עם אדוארד יאנג קלארק, מנהיג ה-KKK – פעולה שהביאה אנשים לחשוב שהוא יצא מדעתו. גארבי חשב שהק.ק.ק – ייצגו את הממשלה הסודית של ארה"ב – זה הכוח של אמריקה הוא חשב – וכמנהיג אפריקה – הוא רצה לפגוש ולא הבין שהוא עשה דבר גרוע. לטעמו הוא עשה צעד גאוני. אחרי הפגישה האומללה, השחורים לא רצו לשמוע אותו בהארלם.

1923 – התחיל המשפט של גארבי. גארבי פיטר ביום הראשון של המשפט את התביעה והוא ייצג את עצמו. חשב שכוחות הרטוריקה שלו ישכנעו את התביעה. אבל הוא הבין שזאת טעות. הוא לא לקח אחריות על שגיאות והאשים את העוזרים שלו. הוא לקח עזרה ועצה מאף אחד. הוא לא רצה לזוז מערכיו. הוא האמין ביכולתו.

מרקוס גארבי נואם על עתידו, מכליאתו הראשונה בכלא אטלנטה

הקלטה מתאריך ה25 בפרואר 1925, אלה היו דבריו: "אם אמות באטלנטה עבודתי תחל באותו הרגע, אבל אחיה, באופן פיזי או באופן רוחני כדי לראות את יום התהילה של אפריקה. כשאמות, עטפו אותי בצבעים אדום שחור וירוק כדי שאעלה לשמים בחסדו של האל ובברכתו אוכל להוביל את המיליונים לניצחון עם הצבעים שאתם מכירים."

1927 גארבי גורש מאמריקה לג'מייקה,  בידי ספינה אמריקאית מהנמל של ניו אורלינס. הוא קיבל כבוד מלכים וגידל עם אשתו השנייה שני בנים. הוא שלח את ידו במסחר, פתח עיתון, הקים מפלגה, אבל ארה,ב לקחה את כל נכסיו והוא היה צריך להכריז על פשיטת רגל.

1928 נסע לג'נבה בכדי להציג את מגילת זכויות האדם, כחלק מהדיכוי שעברו בליגה האפריקאית. הקים מפלגה PPP המפלגה הפוליטית לאנשים – people political party לזכויות עובדים וחינוך.

התאגיד UNIA המשיך לפעול עד 1941

The UNIA-ACL 1929 of the World – המשיך לעבוד עם גארבי מג'מייקה.

1935 גארבע עבר לבריטניה

1.1940 גארבי חלה ומת משני התקפי לב אחרי שקרא ביקורת בעיתון של שיקגו שפרסמה "שהוא מת בודד ומצא צער"  

ב10.6.1940 וקיבל תואר של נשיא-כללי של ה-UNIA וקינות וטקסי זיכרון נערכו בכל רחבי העולם.

ג'יימס סטיוארט המשיך לעבוד עם תנועת ה-UNIA עד מותו בשנות השישים והוא קיבל אזרחות בליבריה.

*

אחרי מותו גארבי הפך לכהן, מרטיר של התנועות השחורות בעולם. הראסטפארי ראו בו נביא שחור, והפך להיות אחד מהמשפיעים הכי גדולים על הרגאיי שצמח מג'מייקה.

*

אשמח בכל לשון של בקשה לקבל ממכם/ן (תיקונים לפוסט שנכתב במהרה) לינקים, הפניות לסרטים, מידע, השפעות תרבותיות, סמליות, שחורות, ערכיות וכד' למורשתו של גארבי – הדברים שתכתבו בתגובות ייכנסו לתוך הפוסט וכך נעשיר אותו יחדיו.

*

*

*

סלאסי היי, ראסטפרי.

*

"רוברט בלפור הוא לא בלוזיסט.. רוברט בלפור הוא הבלוז. זה הדבר האמיתי, הקרוב ביותר כיום לזעקתם הראשונה של העבדים בשדות הכותנה בדלתא של המיסיסיפי. בלפור הוא משומרי הסוד הגדול של הבלוז ההיפנוטי וחסר-החנופה". – בואו לצפות בהופעה של רוברט בלפור ב-23.8 בארבי!!!

ביקור בסטריאוטיפ: אתניות והקולנוע הישראלי

הסרט "ביקור התזמורת" מביא את סיפורה של תזמורת המשטרה של העיר אלכסנדריה, המגיעה ממצרים אל ישראל. התזמורת מוזמנת להופיע בחגיגת פתיחת מרכז תרבותי ערבי בעיר פתח-תקווה. פקידת הקבלה בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב שולחת בטעות את התזמורת אל "בית-התקווה" – עיירת רפאים פריפריאלית מדומיינת בדרומה של הארץ. הסרט מתמקד במפגש השרירותי לכאורה בין התזמורת המצרית-ערבית לבין המזרחים תושבי עיירת הפיתוח (צאצאי היהודים-הערבים).  הסרט יכול להתקבל או כריאליסטי או כסוריאליסטי – אני מודע למורכבות הז'אנרית שלו, אך בתוך כך אשתמש בחלוקה האתנו-לאומית ואדון בו בצורה חברתית – פוליטית. אטען כי דמויות המזרחי והערבי בסרט מסמנות קטגוריות מטוהרות ומוכלאות. המשך קריאת הפוסט "ביקור בסטריאוטיפ: אתניות והקולנוע הישראלי"

השגחה מחדש על 'החפש המבוהל': קריאה בשיר "קראקס" ליעקב ביטון

cc: flickr | > ideología < By . GUACHE
http://farm7.staticflickr.com/6168/6134267345_685af62a0c.jpg

השגחה מחדש על 'החפש המבוהל': קריאה בשיר "קראקס"

קראקס

קראקס כבר כאן.
פחות אנשים הולכים
הלילה ברחובות,
גנת
האקזוטיקה המיובאת שרציתם
נשארה חשוכה. את כספות הבתים מקיפים
אקדוחני שב"כ מזיעים בכלובי משמר
סביב החומה הוזים על כניסה למגדל.
(אשכנזים אוכלים גם אשכנזים),
בינתים
משתינים בגנות ציבוריות, בעתונים
ובירחוני המדע והתרבות כתוב:
דשן חדש לפטריות
החרף שלנו,
תוצרת השוקים
יצירת מופת של
מינרלים ממלח הארץ,
הזנק
חקלאות ויזמות חלוצית,
מתחילות כולן בפלדיום, נעל עבודה
דגל מקוצר
למגפים
של הימלר,
כמה עמוקה השכחה,
להצטוות בתחתית הענג
להחתם בזוועה,
יין ודם
הכול מוגש בחדרי חדרים.

בחדרים רחוקים יותר
המגפים שמישים
גם בהטבעה על גרונות
הכשר היצוא של
אכזריות הנשים שלכם –
בשחלות תשושות מדלקת,
חמוצות מרכילות
ואספנות
דרגות, כיבודים והבקעה
אל עולם המסחר של אירופה הקלאסית.

ברוכים הבאים למכלאות השב"כ,
הרפתות בקיבוצים ממוחשבות,
לפרות יש דשן טרי, שמות, יוד לעטינים
המצולקים מיניקה,
חיבים להוציא חלב,
נזכרים בילדות: העגלים והמספוא,
הקלשון, והחליבה.
עכשיו – זה הבית;
הקיבוץ התרחב
באים לעבודה על אזרחי –
הם חולבים שוב, כמו פעם,
עוד מכת קלשון
עוד ארוחת חציר
טלטול קטן
היוד נגמר אולי יהיה מחר,
ולמהר
להחביא מיקרופונים מתוצרת אמריקה
על חמורים בקסבה
ולשפשף
לשמוע כמה ילדים
מדברים על רוגטקות, סמרטוטים
ובקבוקים סוביטיים – ולשפשף.
לשחד מורעבים
שיספרו על מורעבים
מותשים אחרים.
ולשפשף,
להפקיר
ולחזור, לחזור מהר
בביאה מסוחררת,
אל פרגוד המודיעין
ולשפשף
ולחזור שוב אל הנשים
והדלקת, בתהילת קופים מושיעים,
ולדחוס בכספת גם את הסמרטוט
הצוואה
ולמות, למות באקזוטיקה החילונית
באשכבה של דוקטורים
לאוויר ומעשיות
למות באין מנוחה, מחוץ לגדר,
בחופש המבוהל של
הצללים.

[i] "הריבון החברתי-כלכלי מאפשר למדינה לסגת מן הפוליטי ולהפקירו לפלוטקרטיה האמידה ולמה שמכונה גלובליזציה. פני היאנוס הללו של המדינה – השגחה והפקרה בה בעת – מתגלמים היטב במחשבה הנאו-ליברלית. יחסי הפקרה אינם מייתרים את ההשגחה. נהפוך הוא: השגחה והפקרה מופיעות כשני מופעים המשלימים זה את זה, כפי שהצביעה על כך המחשבה הביקורתית. כך למשל המדינה משגיחה על גירושם של מהגרי העבודה משטחה, אולם באותה עת היא מפקירה אותם ואת זכויותיהם לחסדיהם של קבלני העבודה".[ii]

מהותה של הציונות כתנועה שמלחמתה על עיצובה של מדינת הלאום טרם הגיעה לסיומה והביאה אותה לשקיעה בכיבוש מתמשך.[iii] אך לא הייתה זו בעיה זמנית או התבשמות בלהט הניצחון. זאב שטרנהל קובע כי: "הלאומיות הציונית מבית-מדרשה של תנועת העבודה היתה לאומיות רדיקלית, שבטית, בעלת אופי פולקי (Volkisch), ספוגה, כמו בכל אירופה המרכזית בפולחן ההיסטוריה הרחוקה והמפוארת, גיבוריה ונביאיה, בהתפעמות מקודשי האומה ובאמונה אין קץ בזכויותיו הבעלדיות של העם היהודי על ארץ התנ"ך."[iv] כשנבוא לבחון את הביקורת על הצדדים השליליים של הלאומיות הציונית, עלינו לזכור כי אלו קיבלו קונטקסט אחר במציאות בישראל בשל המרכיבים השונים של הקבוצות המגוונות החיים תחתה. בגרמניה השתמשו בזכות ההיסטורית להצדקת כיבוש של שטחים מיושבים בידי אוכלוסיות שלא רצו בשלטון הגרמני – קריעתם של חבלי אלזס ולורין בשנת 1870 ושוב בשנת 1940. התנועה הפולנית יכלה לתבוע בשם של "פולניה הגדולה" מהמאות החמש-עשרה והשש-עשרה שטחים מיושבים בידי גרמנים ואוקראינים. בשונה מאלו שצוינו קובע שטרנהל כי דווקא במלחמת ששת-הימים סטתה הציונות מזכותה ההיסטורית לביסוס נורמטיבי של המאמץ העליון להצלת האומה היהודית.[v]

דיון מורכב באמצעות שירה חברתית עכשווית תוכל בו בזמן להפקיע את ההקשרים ולחדור ליסודות הלאומיות כפי שנוסחו עוד במרכז אירופה. בסיום תהליך הפרשנות נייצר מחדש את שיווי משקל החברתי כהצבעה על אופק מחשבה רצוי, אשר מציעה הפואטיקה של יעקב ביטון כפי שמתבטאת בשיר "קראקס". המשך קריאת הפוסט "השגחה מחדש על 'החפש המבוהל': קריאה בשיר "קראקס" ליעקב ביטון"