למה הפסקת לכתוב שירה: ראיון עם יובל גלעד בעקבות ספר השירה החדש "פרדה בברלין"

הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2Featured Image -- 78759

על ספת העורך

 מתי, ראשית, רציתי לשאול איך נפלה אצלך ההחלטה להפסיק לכתוב שירה?

זה התחיל ברומאן מהצד עם הסיפורים והמשיך אט אט לסיפור אהבה שמצריך המון תיחזוק ועבודה. והתרחקתי מתוך המילים הקצרות, לתוך המרתון של המילים. אבל המרחק הוא גם מתוך חריש עמוק שעשיתי בתוך השירה בתחומים שונים, וגרם לי לרצות לחפש ערוצים חדשים של ביטוי. הכול התחיל ברגע שבו חיים רובינשטיין, חברי הטוב, ביקש שאכתוב לו ספר סיפורים והתייחסתי להצעתו בביטול. אבל הוא ראה דברים שלא ראיתי בתוכי.

אז מאיפה הגיעו כל השירים שמתוכם ערכנו את הספר? הם נכתבו בארץ, או אחרי המעבר לברלין?

הם נכתבו כאן. ואני לא סתם אומר "כאן". כי ההנחה שעברית עובדת רק בישראל, משתנה כשאתה מתגורר בחו"ל. העברית עדיין עובדת אבל מתפרקת ממטעני הלאומיות המקיפים אותה. החלק הראשון של השירים נכתב בישראל (תחשבו פעם על הכינוי "בארץ" כאילו ישראל היא הקטגוריה של הארץ, ואין מדינות אחרות שאתה יכול להיות "בארץ"), אבל לא נכנס לספרים בשל החלטות עריכה להשאיר בחוץ חלקים ליריים של כתיבתי. והסכמתי לכך, כי הייתי גאה בהיותי משורר מזרחי, חברתי ופוליטי. אך עם ההחלטה לעבור לפרוזה, ראיתי שנשארו חלקים שלמים בתוכי שלא קיבלו ביטוי ואין להשאירם בחוץ. השירים האחרונים על ההגירה נראו לי שייכים לשאלה הרומנטית. מה עושים כשהלב חסר מנוח והרגליים זזות ממדינה של לב אחד למשנהו.

למה בחרת בי כעורך, למרות שאני ביקרתי באופן לא קל את ספרך הקודם?

דווקא בביקורת החריפה שלך ביטאת את הרצון לראות את הכתיבה שלי נקייה וגסה כמו אלבום הדמואים של פי ג'יי הארווי. אנשים לא מבינים שביקורת חריפה אינה רצון להרוג את הכותב, אלא ההפך. ראית שאהבת (כמוני) את הספר השני שלי "שירה בין חזז לבין שמואלוף".  ורציתי לחזור ולהגיע להפקה העירומה שלו, וידעתי שיש לך באהבה ללו ריד את היכולת לנקות מהשירים את הכבדות ולהפוך אותם לרעים, כאלו שבאים מאהבה לרחוב.

למה כל ספריך עד כה היו בעלי אוריינטציה פוליטית בלבד? האם ההתרחקות מהארץ איפשרה לך "לשחרר" ספר יותר לירי? האם בארץ אתה "בתפקיד"? חייל של מאבקים?

שאלה טובה. אני חושב שבהתחלה לקחתי על עצמי את המלאכה המוסרית, שהייתה קודם כל שייכת לקהילה ולרצון לשינוי כחלק מההתעוררות מזרחית בדור השלישי. אחר כך, בספרי השלישי, המחאה התרחבה למאבקים אחרים ורק בספר הרביעי היא החלה להיסדק בתוך ייאוש והתפרקות המבנים שכל כך האמנתי בהם. כן, בהחלט, המעבר הפיזי מקשר אותי גם למעבר הנפשי, ויש איזה רצון לברוא טריטוריה שהיא יותר חופשית בכתיבה על מסעות הלב, באי יכולת ליצור זוגיות ועתיד. ניסיתי הרבה פעמים למצוא את השפה שלי אך לא מצאתי ורק כשהתרחקתי מהקולוניה, מצאתי את הקול הלירי. אך בקריאה נוספת שערכתי הבוקר, אני מאמין שהוא עדיין מאוד קשור להקשר בו הוא נכתב ולא מנותק ממנו כליל. זאת אינה שירה רומנטית אוטונומית.

כן, בארץ הייתי ב"תפקיד" שדחף לשינוי. אבל לקראת השנה האחרונה הרגשתי שכל ההפגנות חשובות, אבל אני לא יכול להמשיך להוביל אותם והעברתי את תפקידי בתנועת "גרילה תרבות" לפעילה החברתית המדהימה איילה חננאל; העברתי את עריכת מדור "באסטה" בהעוקץ לידי המשוררת והעורכת עדי קיסר וגם הספקתי ברגע האחרון להעניק ליצירה המופלאה של ערס פואטיקה במה בהוצאת "גרילה תרבות" ולסייע בכל מה שיכולתי.

האם לדעתך גם שירי מחאה הם שירי אהבה שהפכו לזעם? האם אתה כתבת שירי מחאה מתוך זעם או מתוך כאב?

זעם הוא כאב וכאב הוא זעם. הלחישה שלי מלאה בזעם והזעם שלי מלא בלחישות. אין הבדל בין בחורה שנזרקה על ידי חבר שלה, לבין חברה שנזרקה על ידי הפוליטיקאים שלה. בשניהם יש את כל השלבים מאכזבה לזעם, עד להשלמה וחיפוש אחר תבנית אחרת של חיים חברתיים משותפים. מישהי אמרה לי ש"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" הוא ספר מלא באהבה. אבל כדי למצוא את האהבה אנו נזקקים לקריאות רחבות יותר, דווקא בגלל שהמונחים שלנו מופרדים. מדורי הרכילות והתרבות מופרדים לכאורה ממדורי הממון והחדשות. אבל אין מחאה ללא אהבה, ואין אהבה ללא מחאה. יש מי שיושב ושומר על השמֵנת ומפחד מהאוהבים החדשים, והאוהבים החדשים מאמינים בשינוי, שיהדהד לאוקיינוס האינטימיות הנפתח בפניהם.

האם מעברך לברלין היה "אקט מחאה" נגד המדינה שנתת לו פומבי בראיונות בנושא, או מקלט אישי בעיר בה אתה אנונימי ולא מתבקש לעשות דבר למען החברה?

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אף הוצע לי לארגן הפגנה לאחרונה וסירבתי. אך מאידך, אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים. סופר הכותב את המיית הלב העקור מביתו, יכול לחולל מהפכות לא פחות מהאקטיביסט המרים דגל בכיכר.

הערה קטנה: מסעי הפך לשאלה ציבורית, עם הכתבה של צ'יקי ב"הארץ", כי הוא מצא שעוד מנהיגי מחאות שונות עזבו. ופתאום שאלה מאוד אינטימית הפכה לקולקטיבית.

האם אתה כותב כעת ועד כמה הזרות מפחידה/ מעוררת השראה?

כן, אני כותב בכל יום שאיני עובד, במשך שנים, גם בישראל וגם בגרמניה. דווקא היה מעניין לראות את הסיפורים שנכתבו פה עם הקור, החורף, החדות, הזרות, העקירה, ההגירה ואיך הם השתנו מאותם סיפורים שנכתבו בכדי לברוח מהשפה הפואטית שלי. הזרות מאוד מפחידה ובעיקר בודדה. אני יכול להיות מוקף חברים וחברות, אך יציאה מתוך התרבות בפרט והמוכר בכלל גורמת לחרדה עצומה. אך כל כותב זקוק למנה כזאת של פחד, בכדי להיות חד בחושי הכתיבה שלו. ההשראה מגיעה בעיקר מיציאה מהגטו של ישראל המוקפת חומות מחוצה לה ובתוכה. פתאום אתה פוגש צעירים וצעירות ממדינות שלא שמעת עליהם, שכולם בתזוזה "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד שיהיה בתנועה" (מיכה שיטרית). ויש פה תנועה אחרת שפותחת את האופקים. ואין רק מסע קדימה בזמן, אלא גם מסע אחר מתרחש. מסע שהוא אחורה בזמן, ההגירה הזמנית שלי, היא גם חזרה למחשבות על ההגירה שביצעו הוריי והוריי הוריי לפלסטינא.

האם אתה לא מרגיש טעם לפגם להמשיך לבקר את מדינת ישראל ממדינה שלא הצטיינה בעברה במוסריות עילאית? ומה דעתך על גל ההגירה הישראלי לברלין?

אני רואה מחויבות בתור אזרח ישראלי, לבקר את המדיניות של המדינה. אזרחות אינה משמעות פאסיבית. אמונה מתחדשת לפי התפילות שלנו. ובכדי לממש את הקשר, הדיאלוג עם הבורא עלינו להניח בפניו מנחות. במתח הזה שבין חיים דתיים, לבין דתיים מחולנים שם אני עומד. האם המדינה היא משפחה שדואגת לילדיה, או שהיא בגילוי עריות, ללא גבולות והורסת את עתידה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים. אך היהודים מאז ומעולם חיו בתוך מספר לשונות ובתוך קהילות בתוך קהילות זרות. המרקם הקוסמופוליטי מאפשר רב תרבותיות, רב לשוניות, ועוד. אתה יכול לדבר גרמנית עם איראני שבא מהבית שלך במשהד (צפון איראן), או לדבר ערבית עם גרמניה שיודעת ערבית. להתמקצע ביידיש, למרות שהוריך דיברו ביניהם רק עברית. המזיגה של תרבות, שפה, ערכים וסמלים חדשים לתוך היהדות הנפתחת אל גבולות אחרים של זיכרון, שפה וגלות – תורמת מעין כמותה לחזרה לנורמליות ויציאה מתוך הדלות של הדמיון הלאומי.

האם לדעתך משורר צריך לכתוב על המקום ממנו בא ומתוכו, או שמא השפה היא הבית שלו ואיתה הוא יכול ללכת לכל מקום?

הזיכרון משתנה ביחד עם השפה, והיא מבטאת אותו והוא משקף אותה וקשה להפריד בין השניים. לדעתי לו ריד שנשאר בניו יורק עשה מסעות ענקיים לזיכרון הקווירי שלו בשיר "Walk on the Wild Side". הוא זז גם בתוך ארה"ב אך גם בתוך גבולות הזהות שלו, מתוך רצון לשנות את הזהות המינית של היבשת. השפה שהוא עשה בה שימוש, היא שפת רחוב, שהיא הבית שלו, כחלק מהמהפכה הביטיניקית, השחורה שהתחילה עם הבלוז, הג'אז, הביבפופ, עד להיפהופ של ימינו. הוא יכול ללכת עם השפה שלו לכל מקום, אך הוא מאזין לרחוב המקומי, הוא תמיד מחפש את המילים החדשות שלא נאמרו בשיר. הבחירה של המילים יש בה תמיד את המקום של הזיכרון, כי בצלמו נוצרנו.

כרגע אני לגמרי בתוך השפה העברית, שנשברת לאלף חתיכות בגלות, אך בו בזמן משתחררת ממטעני התפיסה הלאומית שקושרת בין שפה ללאומיות. אני אזרח-לא-אזרח המתגורר בכתיבה בעברית, אך מדבר בבליל של אנגלית-ערבית-עברית-גרמנית עם האנשים סביבי. ברגע שארגיש שהעברית התקשתה מדי והתרחקה מהרחוב, או שאעבור אמנות או שאחזור למלא את המטענים שלה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.
גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.

לא. הספר המודפס יישאר, אך גורלו יהיה כגורל התקליטים בימינו, כלומר הדיגיטלי יהפך לחזות הכלל והמודפס לנישה.

ההחלטה להוציא ספר דיגיטלי, קשורה כמובן בעבותות למשבר העצום שאנו חווים, כמשוררים ומשוררות בתחום השירה. אך אין בה כורח. יכולתי בהחלט להמשיך להוציא את ספריי בהוצאת "נהר ספרים" שבה ראו שני ספריי האחרונים. אבל החלטתי לבוא לקראת קוראיי הנוכחים והעתידיים. הספר נמכר רק ב-7 ₪ בלבד, כי איני מחפש רווח. אני רוצה להנגיש עד המקסימום את הספר. לא רק כי המצב הכלכלי של הקוראים קשה, והמצב הכלכלי של הכותבות והכותבים בכי רע. בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה מצאתי בית וחופש יצירתי.

***

מתי שמואלוף פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה שזכו לפרסים והערכה: "מגמד הצלקות" (2001), "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006), "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) ו"האסון מתחיל בארוחת העסקים" (2013). הוא השתתף בעריכת אסופות וכתבי עת רבים והיה חבר בקבוצת "גרילה תרבות" המחברת בין יצירה לבין מאבק חברתי. בשנת 2014 יראה ספר סיפוריו הראשון בהוצאת זמורה-ביתן.מפרסם גם בבלוג: המבוקש מס' 2. מתגורר בברלין .

פרדה בברלין הוא ספר השירה החמישי שלו.  הספר מחבר את חווית ההגירה ואת הפרדות הרבות ששמואלוף חווה בחייו לתוך פואטיקה חדשה, מפתיעה ורעננה. הספר נכתב ממבט לירי משוחרר של יהודי-סורי-עיראקי-איראני היושב על גדות נהרות ברלין ונזכר בישראל. השירים הישירים, הקצרים, בעריכת הפאנק של יובל גלעד חושפים את הלב הרגיש ביותר של שמואלוף.

יובל גלעד, משורר ומבקר שירה. מוסמך אוניברסיטת תל-אביב בספרות-כללית. ניהל שנים רבות את חנות הספרים הותיקה "לנדסברגר" בתל-אביב. ספריו:  שירי נזיר (תל אביב : חלונות, תש"ס 2000); בדידות ישראלית : שירים 2000־2004 (ירושלים : כרמל, תשס"ה 2004); בית קברות לשירים : שירים 2005־2009 (תל אביב : ספרי עתון 77, תשס"ט 2009).

לעמוד הספר "פרדה בברלין" באתר בוקסילה לחצו כאן | הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2

שיעור 1: חשיבותו של מעצב ב"פרידה בברלין"

Photo: Merav Maroody, Berlin, 2013
Photo: Merav Maroody, Berlin, 2013

"פרידה בברלין"  – שיעור 1 – "מעצב גרפי"

מהו תפקיד המעצב בספר שירה? איך מוצאים מעצב טוב? במי בחרתי לעצב את כל האסופות של גרילה תרבות, כתבי העת שערכתי ואת ספר השירה האחרון שלי? אני מתחיל בשיעורים שילמדו על הדרך לייצור ספר שירה טוב. ברכות, חיבוקים ונשיקות ובקרוב מגיע לביקור בארץ הקודש.

את אבי בוחבוט הכרתי בעבודה המשותפת שלנו בגרילה תרבות בעשרות אסופות כ"שירה מפרקת חומה" עד כתב העת "לרוחב" ו"ערס פואטיקה". הוא מעצב הבית כתב העת 'מעין' בעריכת צ׳יקי ויהושע. תפקיד המעצב בספר הוא חשוב כמו מפיק באלבום מוזיקלי. כי בספר יש חשיבות מאוד גדולה לעטיפה, לפונטים ולהתקנה ועימוד. ביקשתי ממנו להכנס לפרוייקט והוא לא היסס והתמסר כולו לעבוד עם הוצאת בוקסילה. אני רציתי לעטיפה את התצלום של מרב מרודי עם המגבעת. אך הוא החליט לבחור יצירת מחשב שלי שעוסקת ב'תופת של המהגרת'. היצירה הממוחשבת הולמת את האופי של הספר הדיגיטלי. כשאני מדפדפ בספר ורואה את התוצאה אני שמח על ההחלטות העיצוביות שאבי לקח. אמנים כמותו הם בטון יצוק והם חלק בלתי נפרד מיסודות הוצאת ספר שירה.

עם הזמן מצטברות עבודות שלו ואפשר לראות קו עיצובי, מאוד פסיכדלי, מלא מתיקות, רומנטיות והוא מקל הרבה פעמים באמצעות העיצוב שלו על המסרים הקשים. אני מאוד מחובר לקו העיצובי שלו. קודם כל באופן אינטואטיבי, ואחכ גם באופן רציונאלי. בעבודה איתו הוא מאוד רגוע, ואני לא זוכר פעם אחת שרבנו או התווכחנו קשות. הוא יודע להעביר את המסרים העיצוביים שלו ברוגע. זה גם חשוב לעבודה בצוות של עריכה והוצאה לאור. מעניין מתי יבואו ההיסטורניות של העיצוב ויבדקו את הקו העיצובי שלו ויכתבו ספר על השינוי שהוא עורך בדור הצעיר, בכל העבודות החתרניות שלו.

תודה בוחבוטון!

פרידה בברלין רק ב-7 ש"ח בלבד. לא תמצאו אותו ברשתות הספרים. רכשו אותו כמתנה ללבכם/ן >>> http://bit.ly/1kvKJD0
פרידה בברלין רק ב-7 ש"ח בלבד. לא תמצאו אותו ברשתות הספרים. רכשו אותו כמתנה ללבכם/ן >>> http://bit.ly/1kvKJD0

מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"האסון מתחיל בארוחת עסקים" מחכה רק לך

מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות |
מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות

טוב, בשורה אחת טובה לכל מנוי/ות האתר. ספר השירה הרביעי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים ניתן לרכישה באתר ההוצאה "נהר ספרים". את הספר כתבתי בשלוש שנים האחרונות, כניסיון להיחלץ מהזעם ולהגיע יותר לצד ההומוריסטי של חיינו בקולוניה. את התהליך התחלתי כשהייתי כחוקר באקדמיה והכרתי את צ'יקי ופתחנו את תנועת גרילה תרבות.  עזבתי קצת את הרצינות שאיפיינה את הספר הקודם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" שיצא גם הוא בהוצאת נהר ספרים. הספר הקודם הפך לספר קולי כחלק מהמהפכה של האי קאסט וגם שירים מתוכו הולחנו. בזכותו נסעתי לסדנת תרגום בברלין ושירי תורגמו באחד מהמאגר הבינלאומיים הגדולים של השירה.

הכרזתי ש"האסון מתחיל בארוחת עסקים" הוא ספר השירה הרביעי והאחרון שלי. ועצוב לי להיפרד ככה מעולם השירה. אבל אני כותב במרץ פרוזה שפורצת בי ומבקשת קהלים חדשים (בשנה הבאה ייראה אור ספר סיפוריי הראשון). את ספר השירה הרביעי ערך היוצר והמוציא לאור ראובן מירן, שעושה עבודת קודש בהוצאת "נהר ספרים" במיוחד בימים אלו שאפילו הוצאות גדולות מתקשות לשרוד.

יצא וראיינו אותי למדור הספרים של "מעמול: אתר הסטודנטים במכללת ספיר" אז תוכלו ליהנות מהתשובות שלי ל-12 שאלות ואולי תעלו על הוייב ותרגישו את השינוי שחל בי. דווקא "האסון מתחיל בארוחת עסקים" פרץ מעצמו, והביא לי הפתעות רבות, הספר למרות התוכן הלא פשוט, בשפה המצחיקה הצליח להביא לעצמו הן מענק יצירה מאקו"ם והן מקרן רבינוביץ לאומנויות בתל אביב. המענקים לספר, יידעו אותי שזה תינוקת לא רגילה. שיר הנושא של הספר כיכב באסופת המחאה שערך המשורר והמבקר אילן ברקוביץ' במדור תרבות וספרות "הארץ". העורך שלי החליט לשים את הדברים שנכתבו במבוא לאסופה על גב הספר:

"רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים 'משוררי מחאה' או 'משוררים חברתיים' אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעֶמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי 'האסון מתחיל בארוחת עסקים', כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המוּדעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר, מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים."

[אילן ברקוביץ', "הארץ", תרבות וספרות]

שירה היא כמו בדמינטון

אני חושב שבחודש הבא אעשה השקה ביחד עם מסיבת יום הולדת 41. אבל אני נרתע. אני מפחד מהמילים. מה יקרה לי ולהן כשהן יגלו שהספקתי לתת להן אוויר לנשימה. מה יקרה כשספרי השירה האחרים ירצו עוד אחים ואחיות. אני לא יודע מה יקרה אז. אני מקווה שאשרוד. בכל מקרה משוררים לאחרונה רק מתים, וקשה היה להיפרד מברכה סרי היקרה ז"ל ולפני כן משי אריה מזרחי ז"ל ועוד כותבת ולוחמת רדיקלית תקווה לוי ז"ל שעוד כתבה שירים ב"מאה שנים – מאה יוצרים" שערך סמי שלום שיטרית (ערך במיוחד בכדי להראות מאה שנים של יצירה מזרחית, אבל את הספר כנראה ששרי רז לא קראה).

מה נשאר מהחיים שלנו? בשביל מה אנחנו בכלל חיים אותם? בשביל מה לצאת מהמיטה בבוקר? את השאלות האלו המשוררים על עוניים, ודלותם מתקשים לענות, כשאין בכלל את הבשר הנחוץ לארוחה. אז במקום זה אנחנו דורשים ארוחה ומקווים לקבל. מקווה שתהנו מהספר וניפגש בהשקה, ומי שיכול שיעשה קופי פייסט למסך ותראו אם עמדתי במילה ולא כתבתי עוד ספר שירה. יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל בינתיים אעצור פה. מבטיח פוסטים עם טעימות וגם כמה שיותר להקריא משירי הספר החדש באירועים הבאים:

  • 11.6 הכנס הבינלאומי של איגוד הכללי של סופרים בישראל שייערך בכפר מראר
  • 13.6 גרילה תרבות עם להקת להקת
  • 14.6 בהשקת ספרה החדש של נעמה גרשי, ג'וז לוז
  • 18.6 בהשקה הירושלמית לאסופת ערס פואטיקה
  • 19.6 באירוע לזכרה של ברכה סרי בקטמונים בירושלים

צפו בי מקריא את "ישראל" הומאז' לאלן גינזברג ז"ל ב"ערס פואטיקה" מס' 4 בגן העיר

שבוע טוב!

נ.ב. תבדקו את ספרי השירה החדשים של יעקב ביטון ושל לורין מילק. שירה חזקה ביותר!

רקויאם לגן מאיר: המופע, הסרט והמחזמר

צפו: פעילות למען הפסקת עבודות כיסוי הכורכר של גן-מאיר בת"א ב"שלמת בטון ומלט": אלכס אנסקי, רונה קינן, צ'יקי, עו"ד גלית סמואל ואנוכי

ציונה עולה: אסופת שירה חדשה לקראת פסטיבל רמת יוחנן

אסופת שירה חדשה לקראת פסטיבל רמת יוחנן שאוצרת וערכה נעם אדרי. קראו, בואו ורקדו…


*
תגובה שלי לכתבה של אייל דץ עם יונתן לוי, סתיו שפיר ואלון לי גרין

*

*

 

*
שבת נכונה