הסרט "שם.אב" משתמש בגרעין רק כמטפורה לשתיקות שמנפקת המשפחה הגרעינית

11892156_1012714648760554_3502006440057654984_n

תמי ריקליס פירסה מאמר לקראת הקרנת הסרט Father.Land שם.אב באתר העוקץ

הנה התגובה שלי

הסרט "שם.אב" משתמש בגרעין רק כמטפורה לשתיקות שמנפקת המשפחה הגרעינית. ובמקום לחשוב על הפוליטי והחברתי כמתח שמנפק לנו המתחם הדומסטי, האישי, המשפחתי, אפשר לחשוב ההפך.
רוצה לומר כיצד המתח המשפחתי הזה שנמצא בסרט, בין הבת, לבין האבא, לבין האם, כיצד היא מנסה להוציא את המשפחה ממרחב אישי לציבורי, כחלק מניפוץ היחסים שנשארים בשתיקה.

Father.Land Trailer EN from Meital Abekasis on Vimeo.


המתח הזה שהבת לוקחת את המשפחה לתוך המצלמה [ובזמנו עמרי הרצוג כתב יפה בכתב העת "הכיוון מזרח" בהקשר הקווירי שהזכיר לי גם שם את הניסיון לא להוציא את הגיבור מהארון, אלא דווקא להוציא את המשפחה למרחב הציבורי של האמנות – ראו: "יהיו כולם שומעים אותי: דיון בסרטו של דויד דרעי 'תגיד אמן'" (2007)]

המתח המטא טקסטואלי בין מיטל אבקסיס כיוצרת, לבין המשפחה המזרחית, הפריפריאלית שלה, הוא זה שמייצר את הפיצוץ הגרעיני, ומתוכו היחסים הכמעט אדיפליים האלו, אפשר אולי לחזור לשרטט מפות חברתיות ופוליטיות בישראל.

עוד על היצירה של אבקסיס:

  • הקולנוע: אתר זיכרון וכינון זהות מזרחית צעירה – מאמר על הסרט "קירות לבנים" מאת ובבימוי מיטל אבקסיס
  • מתחת לאף

     

    נ.ב. ספרים בשיתוף עם קרן הקולנוע הישראלי במלאת 25 שנים לצאתו של סרט הפולחן "מתחת לאף"  

    תסריט: חיים מרין. עורך הספר: קובי ניב  

    במלאת 25 שנים לצאתו לאור של סרט הפולחן "מתחת לאף", מתפרסם – זו הפעם הראשונה בארץ – תסריט של סרט באורך מלא, בפורמט המקובל בעולם לכתיבת תסריטים.

    את התסריט מלווים חומרים נוספים:

    שיחה שערך קובי ניב עם התסריטאי חיים מרין והבמאי ינקול גולדווסר. השיחה עוסקת במכלול תהליכי יצירת הסרט למן הרעיון הראשוני – דרך בניית הדמויות וגיבוש לשונן –  ועד לבימויו וגיבושו הסופי. עוד עוסק הראיון בתובנות היוצרים, אז והיום, לגבי מקומו של הסרט בהליכים ההיסטוריים של היווצרות הקולנוע הישראלי, ובשלל המשמעויות של הסרט – האישיות, האנושיות החברתיות, וכמובן – הפוליטיות.

    שלושה מאמרים על הסרט:

    דפוקים לנצח מאת שמוליק דובדבני, העוסק בהיבט הקולנועי של הסרט, ומעמת את "מתחת לאף" אל מול ז'אנר "סרטי הבורקס" של אותה תקופה, שיש הטועים לחשוב ש"מתחת לאף" נמנה עמם, ומסביר במה ומדוע שונה "מתחת לאף" מ"סרטי הבורקס", שאף חותר תחתם ויוצא נגד מצרף האסקפיזם הציוני המנחם שלהם.

    האופציות המזרחיות מאת מתי שמואלוף, העוסק בהיבט החברתי-פוליטי של הסרט, כשהוא מקביל בניתוחו בין דמויות העבריינים המזרחיים בסרט ואופן פעולתם מול המשטרה לבין אופן פעולתם של מנהיגים מזרחיים במרחב הפוליטי הישראלי מול הממסד האשכנזי.

    האישה החסרה מאת יסמין (מקס) ששון, המנסה לפצח את הכספת הנכספת מנקודת מבט פמיניסטית, כדמות האישה החסרה בעולמם של הגברים, גונביה וחומדיה.

    הספר מסתיים בסיפור קצר בשם "הזאוס של הנרקיסים" שכתב דודו בוסי במיוחד לספר בהשראת הסרט "מתחת לאף".

     _________________________________________________________

     

    מתחת לאף: משל חברתי מזרחי מבעבע

    סמי: בחייאת הרצל, אתה יודע איזה כבוד יעשו לנו? וואלאק, נוכל להיות מה שאנחנו רוצים, אפילו חברי כנסת.

    הרצל: אני חבר כנסת?!

    סמי: למה מה? בכנסת יושבים יותר טובים ממך?

    הרצל: וואלה, אתה צודק.

    הקשר בין קולנוע לתרבות משמעותי משום שקולנוע מזין את השפה על כל משמעויותיה. התסריט, עיצוב הדמויות, הבימוי, השפה הקולנועית ומרכיבים שונים נוספים מפרים את השפה התרבותית ויוצרים דימויים ומטפורות חדשות. בסרט פשע, דמות הפושע לא רק מקבלת צדדים חיובים, אלא שהיא משמיעה את קולה ומדברת איתנו, מבלי להיתקל בחומות משפטיות וחברתיות שונות. היא מכריחה אותנו להביט במה שנחשב לא מוסרי, היא מפנה את מבטינו אל שולי החברה ודורשת מאיתנו להקשיב. חשוב לזכור כי בשולי החברה בישראל קיימת שפה אחרת. היא חיה נושמת ואינה מזדקקת לאקדמיה לשפה העברית או לתו התקן של החברה בישראל. השפה הזו חיה את הדיכוי המעמדי, החברתי, האתני על כל צורותיו. השפה החברתית של שולי החברה מביעה מחאה וכוללת מבטים מורכבים על החברה בישראל.

    עשרים וחמש שנים עברו מאז עלה לאקרנים הסרט "מתחת לאף" וכרגע יוצא ספר* מיוחד שכולל את התסריט, רעיון עם היוצרים ומאמרים על צדדים קולנועיים שונים בסרט. במבט לאחור, הסרט העשיר את השפה הקולנועית, האמנותית, החברתית והציג בפנינו תפיסות עולם שלפניו לא קיבלו ניראוּת נאותה. השפה החברתית המזרחית של דמויות הפשע במרכז הסרט מקובלת היום כל כך והיא זו בין השאר שהפכה אותו לסרט פולחן. צריך לזכור כי שפה הסרט עברה דה-לגיטימציה בתקופה שבה עקב ורשם אותה חיים מרין – התסריטאי של הסרט – כחלק מעבודתו במשטרת ישראל.

    "אני לא יודע איך השפה של הסרט עמדה אז מול השפה של המציאות", אומר קובי ניב בראיון שערך עם התסריטאי חיים מרין והבמאי ינקול גולדווסר, שמצורף לספר, "אבל כשאני רואה היום את הסרט השפה שלו חיה לגמרי, ומה שמדהים הוא שהשפה שהייתה אז שפה מזרחית-שולית-עבריינית הפכה היום לשפת הדיבור התקנית. למשל פתאום אני שומע בסרט את המילה 'כוסיות', וזאת מילה שנמצאת לדעתי עשר שנים בשפה המדוברת התקנית, לא יותר, והסרט נעשה לפני עשרים וחמש, והמילה הזאת לא הייתה אז בשפה".

    מלבד המילים שנכנסו לשפת הדיבור, אי אפשר שלא להתפעל מעיצוב הדמויות והמשחק המדהים של סמי (אורי גבריאל) והרצל (משה איבגי) ש"העזו" לפרוץ אל הכספת של המשטרה. ניצחון הקלפיות המזרחי של מהפך 77 התרגם בסרט לפריצה אל תוך מעוז המשטרתי, אל תוך הספֵירה הציבורית והשיח הפוליטי והחברתי המקובל. דמות הפושע המזרחי משמשת בסרט "מתחת לאף" כסוג של מנוף לדיון בחלום הדמוקרטי הישראלי. הפושע בסרט קורא תיגר על מערכות המוסר ועומד מבחוץ להן. הוא מראה לנו מה "מותר" ומה "אסור". העיצוב הקולנועי של דמויות פשע בסרט הפך אותן לאהודות ואהובות, למרות כישלונן לזכות בשלל. היכולת של דמויות הפושעות החדשות בסרט  לומר שהמרחב הפוליטי והחברתי שייך גם להן! הפך אותן למיתיות בתרבות בישראל. הסרט "מתחת לאף" בשל ההקשבה שלו לשולי החברה ולשפה החברתית שמתקיימת ומאתגרת את המרכז העלה סוגיות מרתקות לדיון תרבותי. כיום, אנו מבינים שהוא הקדים את זמנו ועל כך אנו חייבים ליוצריו תודה גדולה.

    * גילוי נאות: מתי שמואלוף נכלל בין כותבי המאמרים בספר הנידון: "מתחת לאף", עורך: קובי ניב, הוצאת נ.ב. ספרים והקרן הקולנוע הישראלי, 2008

    מאמר הדעה התפרסם ב"ישראל היום" בתאריך  12.02.2008, עמוד 15

    ***

     

    תקציר המאמר:

    האופציות המזרחיות: הסרט "מתחת לאף" כמטפורה למאבק לשינוי חברתי

    מתי שמואלוף

    "הצבעת המחאה המזרחית ב-1977 נגד המדינה בשלטון מפא"י ("המערך") הביאה ל"ליכוד" 32 מנדטים של קולות מזרחיים, 14 יותר מהבחירות הקודמות. ב-1981 גברה מחאת הקלפיות המזרחית ועלתה ל-36 מנדטים של הצבעה מזרחית ל"ליכוד" ועוד 3 מנדטים לתמ"י. אפשר לומר למעשה כי כשליש מהמנדטים בכנסת נבחרו ב-1981 באחת מהצבעות המחאה האתניות הגדולות ביותר בהיסטוריה של המאבקים האתניים", (סמי שלום שיטרית, המאבק המזרחי בישראל, 2004, עמוד 198).

    סמי: בחייאת הרצל, אתה יודע איזה כבוד יעשו לנו? וואלאק, נוכל להיות מה שאנחנו רוצים, אפילו חברי כנסת.

    הרצל: אני חבר כנסת?!

    סמי: למה מה? בכנסת יושבים יותר טובים ממך?

    הרצל: וואלה, אתה צודק.

    הסרט "מתחת לאף" הוא סרט פולחן וככזה הוא נדמה כ"בידורי", ולכן כלא מייצג עמדות חברתיות ופוליטיות. הסרט אף נתפס לרוב כשיקוף של אירוע שהתרחש "באמת", במציאות, אירוע אשר הצית את הניצוץ בנפשות יוצרי הסרט. אבל לדעתי הסרט מכיל שכבות רבות של משמעויות – כלכליות, חברתיות ופוליטיות – בנוסף לפרשנויות האחרות של הסרט כמוצר "בידורי" וכמחקה "מציאות".

    דמות הפושע המזרחי משמשת בסרט "מתחת לאף" כסוג של מנוף לדיון בחלום הדמוקרטי הישראלי. הפושע בסרט קורא תיגר על מערכות המוסר ועומד מבחוץ להן. הוא מראה לנו מה "מותר" ומה "אסור" – למשל, "מותר" לסמי והרצל להשתין אל מול בניין המשטרה ולנסות לשנות ולהפוך את חלוקת הכוח של הממסד, אך "אסור" לסמי לבגוד בסולידאריות החברתית עם חברו הרצל, ובשל כך אכן נדקר סמי בסופו של הסרט.

    הרצל, סמי, ג'אנה ויעקב הם חבורת הפשע המפצחת את הדרך להיכנס לתוך תוכו של הממסד. הפריצה לליבו של בניין המשטרה מתאפשרת באמצעות מידע פנימי שהם מקבלים משוטר העונה לשם "רחמים" (השחקן ראובן דיין). אבל הממסד קשוח-הלב לא מעריך את העזרה של השוטר רחמים דנון לקבוצה המדוכאת, ובסוף הסרט הוא מוענש "ללא רחמים" בהשעיה מהשירות המשטרתי ובשנת מאסר בפועל. השוטר "הרע" בסרט נקרא "גולדי" (השחקן אדם צאן), ככינוי המכיל שלוש אפשרויות פענוח: האחת רומזת לשמה של גולדה – ראש-הממשלה שדחתה בראשית שנות השבעים את השינוי החברתי שהציע מרד "הפנתרים השחורים"; השנייה – "גולדי" הוא כינוי לתודעה "האשכנזית" המבקשת לשמֵר את המבנה הפוליטי של חלוקת המשאבים (גולד [Gold] = זהב); השלישית, "גולדי" מסמן את הסלידה הגזענית "הלבנה" מהמזרחים ושלילת יחסי הדיכוי החברתיים, כשהוא אומר לשוטר אחר בזמן סיור ברחובות השכונה המזרחית "וואלה הדרעקעס האלה, הייתי מטאטא את כל העיר מהחארות האלה".

    הסרט יוצר דימוי חדש של פושע מזרחי, כזה אשר פועל "מלמטה" ואינו נזקק למיומנות ג'יימס-בונדית על מנת להכריע כוחות גולייתים גדולים ממנו. הוא ממזרי, חכם ומורכב, למרות שהוא מלא פגמים כמסננת. איפיון הדמויות בסרט מצביע על התקדמות מז'אנר "סרטי הבורקס" ששלט בשנות השבעים: ראשית, משום המורכבות הדרמטית של הגיבורים; שנית, בשל המאבק הבין-מזרחי שהוצב, באמצעותן, במרכז הסרט; ושלישית, בשל הרמיזות הקולנועיות לדמויות מסרטי פשע זרים. הדימוי של הפושע המזרחי בפרט, והישראלי בכלל, לא רק שהוּעשר לפיכך בסרט, אלא אף יצר רף חדש לעשייה הקולנועית הישראלית, והציב אלטרנטיבה מקומית לייבוא בלעדי של סרטי קולנוע מאמריקה.

    הסרט מתנהל בפריפריה של תל-אביב, שלפתע נדמית ככלואה בין מרחבים קלסטרופוביים. המזרחים בסרט מוגבלים בתנועתם בתוך מרחב גיאוגרפי של שוליות חברתית, כגזירת "גורל" של המעמדות הנמוכים. הסרט מצולם רובו בין חדרי דירות, בית האימא, בית החבֵרה של סמי, מחסנים, פאב שכונתי הכולל גם בר חוקי וגם מועדון-קלפים או "קלוב" לא חוקי, מגרש מכוניות משומשות, בניין המשטרה, בית-כלא וגם בית-מלון. הצילום הכלוא בחדרים ובמרחב הציבורי הצר מכיל לא רק ביקורת על המרחב הציבורי והפוליטי שמעבר לטקסט הקולנועי, אלא גם מנפק חזון מנוכר וקודר של חוסר הצלחה חברתית לפצח את חלוקת המשאבים הגיאופוליטית בין ציבורים שונים בישראל. יש רק רגע אחד בסרט המניח את החזון החברתי המנוכר בצד ונותן לג'אנה וסמי רגע של התנהלות בתוך "מרחב עם אופק" – במסעדת דגים על הטיילת המובילה מתל-אביב ליפו. זהו רגע נדיר בסרט של התענגות על שלל הפריצה, על מוביליות מעמדית אפשרית בדמות אכילת דגים ומבט לים. בתוך רגע זה גם מתאפשרת פשרה, אמנם מאוחרת מדי, מצדו של סמי, והסכמתו להכללת יעקב בכספי השלל. כלומר – יש התאמה בין היווצרות מרחב עם ים ואופק לבין אפשרות של פשרה ו"היגיון" בליבו ובמוחו של הגיבור הטרגי.

     

     

    יותר טוב מאחלה פרנקפורט

     

    לראשונה בארץ יוצא תסריט קולנוע בפורמט מקצועי, והכבוד הזה נעשה ל"מתחת לאף", סרט הפולחן הישראלי שיצא לפני 25 שנים. קבלו קטעים מראיון שעשה עורך הספר, קובי ניב, עם הבמאי והתסריטאי, וקטעים מבדרים מהסרט, בקומבינה… הנה ריאיון של קובי ניב עם יוצרי הסרט אשר פורסם באתר YNET.

    מה, היה כאן קולנוע לפני "בופור"?

    מאת מרט פרחומובסקי

    בעוד שיוצרים בארה"ב ובאירופה ניזונים ממסורותיהם הקולנועיות ומתכתבים איתן, הקולנוענים בישראל עסוקים בהכחשת מסורת הקולנוע המקומית ומציגים עצמם כמי שמולידים את סרטיהם יש מאין; ספר חדש ונדיר בנוף השומם של הכתיבה על קולנוע בעברית מביא את התסריט של סרט הקאלט "מתחת לאף" ומאמרים אודותיו, ומזכיר כי גם "סרטי בורקס" הם קולנוע, ואפילו מעניין

    ספרים הארץ,26.02.2008

     

    הקולנוענים ירמי קדושי וימין מסיקה (במאי "קורבן האהבה" מסבירים מדוע שיטת "הפקות המקור" מהווה פגיעה בגיוון התרבותי בקולנוע הישראלי

    שלושת התצלומים מתוך הסרט "קורבן האהבה"

    דעה: ניכוי במקור

    הקולנוענים ירמי קדושי וימין מסיקה מסבירים מדוע שיטת "הפקות המקור" מהווה פגיעה בגיוון התרבותי בקולנוע הישראלי . 

    בעשרים השנים האחרונות של עשיית טלוויזיה וקולנוע מזרחי נאבקנו בממסדי הענף והתעשייה בישראל על כל גווניהם וצורותיהם. כל צידי המטבע הזהים. לעתים מאבקינו נשאו פרי ולעיתים לא. השיא החיובי בהשתלבותנו בעולם הקרנות הממונות על ידי מועצת הקולנוע היה תמיכה בפיצ'ר "תני סימן חיים" בכיכובו של תמיר גל, והקרנתו ברשת גלובוס גרופ ברחבי הארץ בהצלחה רבה.  השיא השלילי של יחסינו עם הממסד הוא עמוק ותמידי: זהו חוסר ההצלחה הנצחי שלנו להשתלב במה שנקרא מערכת "הפקות המקור", משמע ליצור בעצמנו הפקה מקורית ישראלית, כזאת שתענה על דרישות הרגולטור הקרנות והאיגודים. מנהלי ומפיקי הקולנוע והטלוויזיה, והיוצרים  מנסים ליצור בכלי התקשורת אווירה של 'תרבות אחידה' לא מציאותית ומזויפת המבוססת על כללי נאותות הפקה, איכות תסריט מסוימת ופרמטרים נוספים הקבועים בתקנות הרשויות ושבאים לקבוע מהו ז'אנר עילי ומהו ז'אנר נחות. אנו רואים את המערכת הזאת כמאיימת על רוב החברה הישראלית ומתעלמת מקהל הצופים, מהזמרים ומהיוצרים המזרחים, ובפרט באלה העובדים עם "הפקות המזרח".

    "הפקות המזרח" וכמו כן כל ענף הקולנוע והטלוויזיה המזרחי, כוכבי העבר  וההווה שלו מאבי ביטר ועד ליאת בנאי, אתי לוי או יוסי עדן, והפוטנציאלי הכללי הטמון בו ליצור תכנים המייצגים יוצרים ואמנים עצמאיים משכונות ועיירות פיתוח אינם זוכים לקבל אף חלק מתקציבי "הפקות המקור" באופן מסורתי. המצב יוצר חוסר גיוון תרבותי בכל תעשיית התרבות בארץ והאחדה ביורוקרטית קשה ומסרסת של היוצר הבודד המעוניין להקים חברת הפקה מקומית. השוק המזרחי בעל הקהל הגדול נאלץ להתחנף בתסריטיו ולפברק שיטות הפקה נאותות עם פסאדה אירופאית מסוימת כלפי הממסד והאיגודים המנסים לשמר בכל כוחם את המצב הקיים, אותנו הם מציגים במאבקיהם החוזרים ונשנים באופן צדקני כמצב הטבעי בתעשייה, מצב קדוש המאוים ומכורסם על ידי כוחות השוק (הזכייניות, חברות פרסום וכו).

    חוק "הפקות המקור" מאפשר בשורה התחתונה לקבוצה קטנה לכפות על הקהל את תכניה.

    עורו החלשים

    שוק התקשורת בארץ מתנהל בצורה לא הוגנת כאשר קבוצות אליטיסטיות המיוצגות על ידי איגודי היוצרים השונים מקבלות את רוב תקציבי התרבות במדינה. הגיע הזמן שגם קבוצות חלשות בחברה יוכלו לקבל הזדמנות שווה. בתמיכתם בשיטת הפקות המקור הפסולה, יוצרי הקולנוע והמפיקים תומכים בזכייניות בדלת האחורית, בעוד הזכייניות בכלל מתעלמות מהחוק. היוצרים מסנדלים את עצמם.

    בשיטה הנוכחית גופי השידור מקבלים מהמדינה בשורה התחתונה את רוב התקציב שמושקעים בהפקות ורוכשים פחות הפקות מוכנות מחברות הפקה עצמאיות באמת. הדבר דומה למאבק נגד ההפרטה ולאותן קבוצות מתחסדות המתנגדות להפרטת כל רשויות התרבות הגבוהה במדינה כחלק ממאבק נרחב שלהן לשמירת נכסי מדינה תוך קידוש עקרון ההלאמה שעבר מן העולם. אנחנו בעד הפרטה של כל גופי התרבות במדינה. אנו תובעים חופש קניה, מכירה וחופש העסקה מלא. אנו מתנגדים לשיטת האולפנים הגדולים ולשיטת ה"מפיקים המתווכים" התלויים בכספי הקרנות והזכיינים. אם זכיין מעוניין להשקיע כסף בסדרה אז שיפיק או שיזמין אותה ממפיק. אם מפיק מעוניין להשקיע בסרט אז שישקיע בו מכספו, מה שנקרא "יפתח עסק" לכל דבר, במידה והוא חושב שיש לו סיכויי למכור אותו ולהרוויח ממנו. שוק פתוח.

    אפליה

    חייבים לפסול את תקנות הפקות המקור, זו אפליה. כך מונעים במשך שנים מיוצרים שאין להם גב פוליטי להיקלט בתקשורת ולבטא את עצמם. שיטה זו מונעת מאזרחים זכויות יסוד של חופש הביטוי והיצירה. תקציב הפקות המקור אמור להינתן ליוצרים אשר יכולים לבטא את עצמם בכל דרך שהיא ויש להם מודל כלכלי מוכח כלשהו. בטח לא רק לאלה שרמת הידע שלהם עונה על הצפיות של מקבלי ההחלטות. לכל אדם יש זכות לביטוי נפשי ורוחני. תרבות אינה אמנות, תרבות היא צורך בסיסי של כל אדם לא משנה מאיזה דת, גזע, מין וצבע.

    "הפקות המזרח" הפיקו כ-12 סרטים עלילתיים באורך מלא בעצמם, סרטים שהצליחו מאוד בקרב הקהל. רובם המכריע נעשה ללא תמיכת כספי הציבור והסתמכו אך רק על הפצה ישירה – קיוסקים, VOD והקרנות שכונתיות. מפיקים אחרים זכו באותו הזמן, מאז ומתמיד, לתקציבים גדולים מתקציבי סל הפקות המקור והפיקו סדרות ודרמות, חלקן טובות וחלקם לא, את רובן הזכייניות שידרו למרות שלא תאמו את צרכיו המפורשים של קהל משלמי המיסים ששילם עבור אותן הפקות. הפקות עצמאיות שלא מומנו ע"י הפקות המקור נענו בסירוב ע"י המשדרים (הזכייניות) המחוייבים לשדר רק חומר מקורי על מנת דה פקטו לקבל את ההקלות בחוזה ההתקשרות שלהן עם המדינה.

    במצב הנוכחי של התעלמות בוטה וביקוש מוכח לשידור תכנים מזרחים ולא נאותים הפקתית אין לנו אלא לראות בכך צנזורה ומניעה מיוצרים פופלריים תקציבים, ובעצם מניעה מציבור צופים רחב לראות פשוט את מה שהם אוהבים.

    איגודי היוצרים מגלים כאמור צביעות כפולה – במקום להילחם על חופש היצירה ולהתבסס על השוק החופשי הם אינם מעוניינים לקחת סיכונים ותומכים בהתלהבות וללא סייג בשיטת הפקות המקור. הם חוששים אולי בצדק שליצירותיהם לא יהיה שום ביקוש בקרב הקהל הרחב בתנאים שווים. הם פוחדים לצאת לתחרות אמיתית וכך מקבעים את התכנים הממוחזרים שלהם, תכנים שכבר שנים משעממים את הקהל, אפילו את הקהל "הביתי" שלהם.

    גם המפיקים תומכים נלהבים בשיטה, כאשר הם מתחברים לחברות פרסום על מנת להתעשר מהרצת כוכבי פרסומות וטלנטים "נכונים". אנו שואלים את עצמנו מדוע הממשלה צריכה לממן את זה.

    האיגודים מקבלים הגנה ממשלתית וכסף נוסף עבור עצמם בעוד שקבוצות יוצרים עצמאיות ממגזרים שונים אינן מקבלות דבר, אם יקימו איגוד ואם לא. קרנות ציבוריות נוספות וכסף שמגיע מ"חוק הקולנוע" (גם הוא כסף ממשלתי) ניתן למפיקים שעובדים עם הגופים המשדרים המורשים בלבד. מדוע לא לתת לכולם לשדר ולהפיק? האם התדרים באמת כה ספורים ויקרים? מדוע לא לשחרר את סקלת האנטנה והלווין וכולם?.

    דעתנו העקרונית היא שיש להפריד תרבות ופוליטיקה, לפתוח שוק חופשי והוגן בתקשורת, לאפשר להקים ערוצי רדיו וטלוויזיה נוספים ללא התערבות מצד האיגודים השונים והממשלה, וכך לאפשר לקהל לבחור לראות את מה שהוא אוהב.

    כתבו: ירמי קדושי וימין מסיקה – הפקות המזרח. הביא לדפוס: נמרוד קמר.

    הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "גלובס"

    לקריאה נוספת:

    • ימין מסיקה באתר "מכונת קריאה", הוצאת "בבל".
    • חזות מזרחית: הווה הנע סבוך בעברו הערבי, עורך: יגאל ניזרי, אתר "מכונת קריאה", הוצאת "בבל".. סיגלית בנאי עוקבת אחר הקולנוע של ימין מסיקה כמקרה מובהק של השפעה מזרח תיכונית. את הסרטים שהוא יוצר היא מכנה "סרטי קסטות". דווקא "ההמונים" המזרחים, כגוף שעליו מושלכת בקלות הנאמנות הלאומית פיתחו השתייכויות נוספות תחת שייטמעו. מוזיקה מזרחית שכונתה בשנות ה–1970 "מוזיקת קסטות" ו"מהפכת הקלטות" של ש"ס בשנות ה–0991 חולקות כלכלה והיגיון פוליטי דומים עם המהפכת האסלאמית של חומייני באיראן. "לא רק לשיטת ההפצה, אלא גם למסרים שהופצו באותן קלטות, יש קשר לתרבות הקסטות הישראלית," כותבת בנאי, "בשני המקרים הן שימשו צינור להחדרת תרבות אנטי–מערבית תוך חתירה תחת התרבות השלטת." במקרה הישראלי, גם זה אופן להשגת קשר עם העבר המזרחי ועם דיירי ההווה הערבים והמוסלמים שלו.
    • גל גוילי למוטט את הגבול: חציית־גבולות כאסטרטגיית התנגדות (על סרטו של ימין מסיקה "קרבן האהבה") מתוך הכיוון מזרח גליון מס' 13. חיבור זה יעמוד על אופני הייצוג של הזהות המזרחית ביצירתו הקולנועית של ימין מסיקה. באמצעות ניתוח סרטו של מסיקה קורבן האהבה (1994), אטען כי מסיקה מציג אלטרנטיבה רדיקלית לייצוג המזרחיות בקולנוע הישראלי, וכי יצירתו פורצת־דרך אל שיח המערער על עצם המושג זהות אתנית, או זהות עדתית.  ימין מסיקה הנו אחד הבמאים הפוריים ביותר בישראל. חברת ההפקות "הפקות המזרח" אשר בראשה עומדים בימאי־הסרטים ימין מסיקה והתסריטאי ירמי קדושי, הפיקה החל משנות התשעים המוקדמות סרטים וסדרות המופצים בפורמט וידיאו ומוגדרים על־ידי מסיקה כ"מלודרמות בעלות מסרים חברתיים חריפים".
    • סיפור הפרוורים, מאת נרי ליבנה. עיתון "הארץ". למרות ש"תני סימן חיים" הוא כבר סרטם התשיעי, ירמי קדושי וימין מסיקה אינם מוכרים לרוב חובבי הקולנוע בישראל. סרטיהם המשלבים סיפורים מלודרמטיים, מוסיקה מזרחית ועוינות לאשכנזים שווקו עד היום בקלטות וידיאו בלבד. מכת הזיופים אילצה גם אותם לחבור לממסד
    • בורקס תפל, ערן לבני, אתר "אופקים חדשים",  "סרטי הפקות המזרח" הם מלודרמות חברתיות, המחקות את תעשיית סרטי הבורקאס וזוכות להצלחה רבה בשכונות המצוקה ובעיירות הפיתוח – ולאחרונה, גם להכרה ממסדית (הקרנות, סיקור אוהד בתקשורת וסיוע כספי). ההתלהבות הזאת תמוהה למדי, מאחר שמדובר בסרטים ירודים ברמתם וחד-צדדיים במופגן, המנציחים סטריאוטיפים מבזים של בני עדות המזרח – אלימים, נבערים ושטופים באמונות טפלות – שגם יוצרי סרטים אשכנזיים חדלו מהם זה מכבר.
    • למרק את התסריטים, אורי בר און, רשימות, 08.07.2007

    הגבר המיזרחי בקולנוע הישראלי: התבוננות בשלושה סרטים

    ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: ויקיפדיה
    עדי נס, ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000

    הקולנוע הישראלי יוצר ומכונן את הגבר המזרחי בישראל. הוא מציב את הגבר המזרחי במשבצת המשרתת את בניית ושימור המיתוסים ההגמוניים של החברה בישראל. הגבר המזרחי קודם כל מוצב אל מול הגבר האשכנזי. הגבר האשכנזי הוא חלק ממחנה השמאל "הנאור". הגבר המזרחי יכונן כחלק מה"ימין" הפרימיטיבי ("הכלה הסורית"). בדרך כלל תפקיד השמאל האשכנזי יהיה להושיט יד לשלום לדמות הגבר הפלסטיני ואילו דמות הגבר המזרחי יהיה זה שיפריע למהלך השלום. [i] כך המציאות הקולנועית והדרך בה אנו מכוננים את דמות הגבר המזרחי תשפיע בעצם על המציאות בה המזרחים מודרים משיח השלום החיצוני עם הפלסטינים ושאר מדינות ערב ואת הדיבידנדים לשיח זה יקבל הגבר האשכנזי. לעיתים הגבר המזרחי יהיה נוכח והגבר האשכנזי יהיה "שקוף" משום שהוא חלק מקטגורית "הלובן" שלא זקוקה להנכחה בתרבות הישראלית, בעוד שהיא גוזרת קופונים על זכויות היתר שלה (למשל בסרט "ג'יימס בארץ הקודש").  המשך קריאת הפוסט "הגבר המיזרחי בקולנוע הישראלי: התבוננות בשלושה סרטים"