בסאונה בברלין עם מייקל שייבון

B28b3SuCUAAoWU4.jpg large

בסאונה עם מייקל שייבון

גשר אחר גשר אני חולף כדי ללכת לבריכה ולסאונה לא רחוק מהמוזיאון היהודי. המוזיאון היהודי נוכח בשלטים ואפילו תחנת האוטובוס נקראת על שמו.

בפנים, אני קורא ברוגע את הרומאן של מייקל שייבון, "איגוד השוטרים היידים". גמרתי את עשרים הדקות של השחייה, ויצאתי מסאונה של תשעים מעלות. יהודי בגלות קפואה, קורא קורות של יהודי אחר בגלות קפואה אחרת, שכותב מה קרה כשישראל הובסה במלחמת 48'. אני מתרגז לרגע מהעדר יהודים־ערבים בממלכה שלו בתוך אלסקה. אך ההתמכרות הלא פוסקת שלי למרדף אחר הפרטים הקטנים ביצירתו המונומנטלית משכיחה ממני שאני נמצא באזור עירום לחלוטין. נשים כגברים מהלכים סביבי חשופי גוף, ומגבות הן רק המלצה.

אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. הוא ניקה מהשולחן את האפשרות של הציונות ומיד לקח את הגולים לגלות רחוקה, קפואה, לבנה ומושלגת יותר באלסקה.

לנדסמן, הגיבור של "איגוד השוטרים היידים", הבלש הריימונד צ'אנדלרי, מחפש פרטים שיסבירו לו סיפור רצח. שם קפוא ואילו אצלי הכל כל כך חם עדיין. אפילו הריאות מחזיקות חלק מהחום של הסאונה. וזה לא שהייתי בסאונה לפני כן, אבל זה יותר מזה; בחוץ עוד מעט המעלות יורדות מתחת לאפס ובפנים אני מתחמם בספר חם לב, שמספר על מציאות יהודית שמסבירה את הצייטגייסט.

"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0
"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0

הגלות של שייבון היא נוסטלגיה, אך גם המצאה שמאפשרת לו להיכלל בקטגוריה של מד"ב ופנטסיה, שכן מעולם לא כתבו עוד על הגלות היהודית בכזאת יצירתיות וחדשנות. הוא נאמן לסיפורים של היהודים היידים, אך גם לתרבות הפשע האמריקאית, כפי שהיא נקלטה בתוך הספרות, הקולנוע והקומיקס.

וכמה קשה לדבר על גלות, כשהרוחות מנשבות אותה כמלת גנאי במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט מוחקות אותה. האם אפשר לתאר את התרבות היהודית ללא הכתיבה המצחיקה שלו על היידישיסטים שגלו לאלסקה עם התמוטטות המפעל הציוני? ומדוע דווקא סופר אמצע הדרך כמוהו בורא עולם ללא קיום ישראלי? כנראה גם הוא, כחלק מיהודי ארה"ב, מאסו בטוטליות, בניכוס, באומניפוטנטיות של הציונות על כל המרחב והזמן היהודי בעולם. דווקא בכתיבה הומוריסטית, מלגלגת, מלאת חן וחיים הוא פונה בצומת הציוני לכיוון אחר. מה שאנחנו היינו מכנים הציונות המדינית כשלמדנו על הרצל בבית הספר. אבל זה הרבה יותר מהרצל. כי הרעיון שהלאומיות שלנו תהיה תרבות ולא מיליטריזם, אומה ולא טריטוריה, זיכרון שעטנזי ולא שיכחה, עומד במרכז של מה שאולי מנסה לעשות שייבון בספרו.

אני נכנס הפעם לסאונה רכה יותר, מוקף נשים וגברים עירומים. אני מנסה לדבר באותו אופן שאני עושה מחוץ לחלל האוויר החם, אך לא מצליח. מרגיעים אותי ואומרים לי לא לזוז בתנועות גדולות, "תנועות מזרחיות". אני נענה לבקשה. איפוק ישמור עלי חם ולא אתעלף בסאונה ואחשוף את זרותי, גלותי, כי את ערוותי כבר חשפתי.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

*

אני רוצה להמליץ לכם לקרוא את הטור החדש שלי, "מה מצחיק בפרק של "היהודים הבאים" על העלאת יהודי אפריקה":

Screenshot 2014-11-18 13.48.44

"הון שלטון כושון"

מתי שמואלוף | 21.11.2014 | 18:34

מה מצחיק בפרק של "היהודים באים" על "העלאת יהודי אפריקה"

הפעם הראשונה שראיתי את הסידרה "היהודים באים" היתה בברלין, כשהנהלת הערוץ ה-1 לא נתנו לסידרה להעלות לשידור בערוץ הראשון. היה מאוד מרענן לראות את הסידרה. לא כל הפרקים היו באותה הרמה. אך מאוד התחברתי לפרק של "העלאת יהודי אפריקה" וחשבתי שהוא מתקדם ומיישם בתוכו הרבה מהתובנות של השיח המזרחי. הוא ישיר ומאגד בתמציתיות, את הרעיונות המרכזיים שמפרקים את מה שלמדנו ועדיין לומדים בתוכניות הלימוד הממלכתיות. תמיד התרבות צעד אחד לפני הממסד. וזאת הסיבה שהחלטתי לבדוק עם עצמי, מהן התפיסות הביקורתיות שהוא מאמץ. זאת אינה עבודה סמינריונית או מאמר אקדמי, רק מספר מחשבות לדברים שעולים בראש, כשאני צופה פעם אחר פעם בפרק המצוין הזה ספציפית.

המערכון כולו משווה את יהודי צפון אפריקה לשחורים ואת האליטה האשכנזית לנוגשי עבדים, ומכאן עוברים על כל ההשוואות, אך חשוב ללמוד אותם בהקשר קצת יותר רחב. גם בתוך דיון על חינוך, תקשורת, פערים ואיך מדברים על גזענות במדיות אחרות. הלוואי והסרטון הזה יילמד במערכת החינוך.

א.ראשית האשכנזים מתכנסים והמדינה היא שלהם. הם הקימו אותה. המזרחים לא נכללים בחשיבה שלהם. לפני השואה האשכנזים היו רוב בחברה היהודית וגם בגלל שאלות קולוניאליות, אוריינטליסטיות ואחרות, הם לא התייחסו למיליון יהודים-ערבים שהיו פחות מעשרה אחוזים מהחברה היהודית באירופה ובמזרח. אבל כשראו שאין יהודים, אחרי שואה, היו צריכים לחשוב איך בכל זאת לתפוס את השטחים שלקחו בנכבה מהפלסטינים. חשוב לזכור כי היישוב הספרדי בארץ-ישראל היה כבר קיים וניהל חיים משותפים עם הפלסטינים וידע את שפתם, מנהיגיהם וכדומה. אך המרכז הפוליטי, פרי העלייה השנייה, שהשתלט וניכס את קול היהודים באיזור ובעולם הדיר את הקול שלהם, ולקח את הבכורה.

הישיבה הראשונה של ועדת הקליטה והעלייה היא כמובן הדוגמא ליישות הפוליטית החדשה של מדינת ישראל, שהיא הומוגנית ומדברת על עצמה, לוחצת לעצמה את היד ומלאה חיוכים מדושנים. היא אינה נמצאת במעברות, או במחנות הפליטים. היא אינה צריכה לעבור סלקציה. היא המנגנון, השיטה והיא לקחה לעצמה בצורה כוחנית את מנגוני השלטון.

ב. המצאת הקואורדינטות של מזרח-מערב – "אחרי שהבאנו את יהדות רוסיה ויהדות פולין, אני גאה להציג את האתגר הבא, אנחנו ניסע לאפריקה…". היהודים ממזרח אירופה, הופכים את עצמם למערביים, על ידי לכאורה, הדאגה ליהודי צפון אפריקה (שהם בכלל יותר מערביים מיהודי מזרח אירופה מלכתחילה). כלומר יהודי צפון אפריקה הופכים למכשיר בידי יהודי מזרח אירופה, בכדי שאלו יהפכו למערביים ואלו שיובאו לישראל יהפכו למזרחיים. זה הטריק. הם רק כלי, על ידי אליטה אחת שרוצה להמציא את עצמה כמערב אירופית. וכמובן, בכדי להמציא את עצמך כמערב אירופי, אתה גם צריך קולוניאליות, ומה יותר טוב מלהיות קולוניאליסט לבן שהופך ללבן, על ידי שליטה על אוכלוסייה אחרת שבאה מאפריקה. לדעתי דבר נוסף, הוא שלמערכון שמדבר על עבדות כלפי המזרחים בישראל יותר קל להשתמש ביהודי צפון אפריקה בשל הספינות. למשל הורי הוריי שהגיעו מאיראן ועיראק לא היו זקוקים לשום ספינות מאיטליה, כמו יהודי אירופה.

"ונביא משם בספינות את כל היהודים" – כמובן שהרפרנס הוא לעבדות. היהודים המזרחיים הופכים לשחורים. כי הלבנים, שהיו לפני רגע השחורים של אירופה (עד היום המתח בין מערב אירופה ומזרח אירופה קיים), אך המתח הזה התקיים גם בתוך היהודים עצמם. אלו מהמזרח רצו להיות גם כמו אלו במערב, למרות שכל המתח הזה הוא מדומיין. אנשים התייחסו אליו כממשי.

ג. אפריקה או אמריקה – מוני מושונוב שנראה כמו בן גוריון ומשה שרת יחדיו הופך את האפריקה לאמריקה כי הוא בדיוק חושף את המערכת המסתתרת מתחת למחשבה הציונית. הרי אנחנו רוצים להיות במערב, למרות שליבנו במזרח. אנחנו רוצים להיות בגביע אירופה לאלופות, ואירוויזיון באירופה, ולא להיות בבכוכב נולד של פלסטין, או בגביע אסיה לאלופות (כמובן שאמריקה היא המשכה של אירופה). אגב אחד הרגעים הכי קשים לעלייה השנייה היה כשרוב היהודים במזרח אירופה לפני השואה היגרו לאמריקה ולמערב ולא באו לישראל. גם אחרי השואה, הניצולים ברובם לא רצו לבוא לישראל. אבל מספרים לנו שבישראל היא המקום הכי טוב ליהודים. כנראה שהם חושבים, שהם יודעים יותר טוב מהיהודים עצמם.

"היהודים מאמריקה לא יסכימו לבוא לפה" אומר לשפיגל (מוני מושונוב) מנהל הדיון. הוא חושף את הרעיון שהזכרתי.

ד. מערכת הגזענית של הליברליזם הלבן – ההתעמרות הראשונה של שפיגל, נקטעת כשהאישה מציעה "אנחנו ניסע לאפריקה, אנחנו נביא משם את כל היהודים שיש שם. ואנחנו ניתן להם לעבוד בשדות הכותנה." שפיגל כמובן מסכים. אך מנחה הדיון, שמהווה בגופו את הצד הליברלי של העניין, לא מסכים. אני נזכר באייל קיציס, שהוא לכאורה המשדר של הנורמאליות בארץ נהדרת, וכמה חבל שלא צוחקים עליו, כמו שצוחקים כאן, וכמה חסרים מערכונים כל כך מדויקים שיחשפו את המערכת הגזענית של הליברליזם הלבן. כמובן שהמערכון הזה מושפע מהסרט של ספייק לי "Bamboozled" שיצר מערכון גזעני בכדי לעורר את המערכת, רק שבסרט הצופים מתאהבים בגזענות, ורק הדמויות שמשחקות לא יכולות לסבול את המבנה הגזעני של מערכת הבידור.

 

האישה מציעה שיעבדו בשדות הכותנה, בשדות הטבק, שפיגל מוסיף, בשדות התירס, במסילות הברזל. וכאן שואלת האישה : "אז מה אתה רוצה שהשווארצס יעשו?" והוא יוצא נגד הכינוי כשווארצה. יעני כ"שחורים". הדיבור המזרח אירופי מיובא לישראל, עם הקונפליקט האירופי. כלומר המצאת הפלסטינים והמזרחים ככאלו שנחותים, הוא השלכה של המזרח אירופי, מתוך כך שקראו לו "שווארצה" באירופה. הוא היה השחור התיאולוגי של אירופה.

מאחורי השאלה הזאת, עומדת מדינת ישראל. שאחת מהסיבות שהיא אינה משקיעה במלחמה בעוני היא חוסר האמונה באוכלוסיות האחרות שלה. ומדוע היא אינה מאמינה בשחורים הללו. משום שהם באו מאפריקה. כי המוצא הגיאו-פוליטי, והביולוגי שלהם אחר משל האירופאים. גם הדברים הללו לא נעשים במודע, הם המשך של מחשבה גזענית שהתחילה את התהליך של שליחת האחרים לפריפריה ויצירת מעגלי האבטלה הללו, דורות על גבי דורות של ילדים שנולדים לעוני, ללא כל ציפיות מהם להצליח.

מנחה הדיון, אומר לאישה "אל תקראי להם ככה" כאילו הכינוי הזה יסיר את מערכת המחשבה שעומדת מאחוריו. המחשבה הזאת היא הפוליטיקל קורקטנס האמריקאי, שחושב שאם לא נגיד "ניגרס" אז תעלם הבעיה. אבל הבעיה היא במחשבה, וכדי להילחם בה, צריך לשנות את מערכת הלימוד, החינוך, והערכים של מדינת ישראל.

עכשיו, שפיגל הופך להיות בצד של הפוליטיקל קורקטנס ומספר לקהל סביבו, שקוראים לדור החדש של המזרחים כ"אפרו-יהודים" שכמובן, מדובר באירוניה על האפריקאים אמריקאים. הייבוא של המחשבה השחורה לתוך המחשבה הציונית היא כמובן הישג של כותבים והוגים כאלה שוחט, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית ונוספים. יש רגע שכמעט שפיגל אומר "היהודי-הערבי" אבל כאן כל הקטגוריה הופכת להיות משוות לעבדות בארה"ב ולכן משתמשים ב"אפרו-יהודים".

ה. מטפל – מטופל – איך הפכו המזרחים למטופלים בידי האשכנזים. שפיגל ממשיך את המעבר שלו לכאורה לתוך המחשבה הליברלית, של הפוליטלי קורקט, הוא "מציע בשבילם, שלא נחליט במה יעבדו". הוא עומד מול הגזענית משמאל ולכאורה מצטרף למנחה הליברלי. אבל אז מהר מאוד הוא חושף את הרעיון, שהעבדים יהיו שייכים לאדונים שלהם. הדברים אמנם לא קרו בצורה הזאת בישראל, אך בהחלט נוצרה מערכת של מטפל-מטופל. הממסד מול הקבוצה שצריך לטפל בה, ובשל הישיבה בפריפריה נוצרו בפערים, שיכלו להיפתר רק בהתערבות הממסד.

שפיגל ממשיך ללכת עם הכיוון של העבדות והוא מבשר את האמירה החדשה על הלובן, שהוא מתנהג למזרחים בישראל כמו שהלבנים התייחסו לשחורים בעבדות, "הביאו", "מכרו", נתנו את התחושה של הבעלות על גופם ל"בעלים" שלהם. האישה לוקחת את האופוזיציה הגזענית "נשמור אותם לעצמנו", כלומר היא מזהה את הקבוצה ששלטת שיכולה לקחת לעצמה גם עבדים, (כאן אפשר להבין בהקשר שכזה, את חטיפת ילדי תימן)

המלחמה בין הכוחות הגזעניים לבין הכוחות הליברליים על הגדרת המזרחים היא כמובן בדיחה אחת גדולה, שמראה עד כמה אפשר למתוח את שני העקרונות המארגנים: יש קבוצה "שחורה" חדשה, והיא לא שולטת על עצמה, ואנחנו (הלבנים, האשכנזים, הממסד) נחליט איך לקרוא להם. הפתרון הליברלי המוצג בסדרה, הוא לכאורה אפרו-יהודים – אותו מושג אירוני המהדהד לאפריקאים-אמריקאים, מושג שהגיע מתוך המחשבה של מלקולם אקס, שניסה לפתור את המתח בין "החזרה לאפריקה" של מארקוס גארבי, לבין המלחמה למימוש זכויות אזרח שהחלה בסוציולוג השחור הראשון מהארוורד: דו-בויז.

"לא יהיו בעלים. אני רוצה להזכיר לכם, אנחנו חיים במדינה נאורה ושיוויונית… היהודים מאפריקה יהיו אזרחים שווים במדינת ישראל, אנחנו לא מביאים אותם בכדי שיעבדו במסילות או יקטפו טבק". רגע לפני הפתרון של המוזיקה המזרחית (המקום היחיד שהגענו לייצוג שיוויוני בתרבות, ולא בעזרת הממסד) עולה הרעיון הסוציאליסטי, אך כמובן בתוך הרעיון הגזעני. שוב רמז לדרך בה הממסד דיבר על סוציאליזם, אך פעל בדיוק ההפך.

 

*

אני כה שמח שעשו חיבור ב"תרבות ספרות" בין "ערס פואטיקה" ובין "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" וכך נכתבו במאמר:

שם ההשוואה בדקתי את הספר "תהודות זהות – דור שלישי כותב מזרחית" (עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם־טוב וניר ברעם), המבקש "להקפיא לרגע תנועה חברתית ולהעניק לה שם", בצורת סיפורים קצרים מכמה סוגים: זיכרונות אישיים, סיפורי מסע וכתיבה פסוודו־ביוגרפית. בכולם מהווה העבר נושא מרכזי לבחינת מציאות חייהם של הכותבים בחברה הישראלית בת זמננו.

עורכי הספר עמדו כבר בפתח־הדבר על הבעייתיות העולה מן המיתוג "כתיבה מזרחית". חוקרת הספרות והיוצרת חביבה פדיה מגדירה שלוש מגמות עיקריות של כתיבה בעלת קול מזרחי מובהק: הדור המייסד נוקט גישה דידקטית השייכת לשיח האקדמי הבא להציג ממצאים אובייקטיביים בדבר הפערים שבין המגזרים השונים בארץ. כדור שני רואה פדיה בכתביהם, ובעיקר כתביהן, של פעילות ופעילים חברתיים המייצגים מעמד חברתי מסוים: נשי, פמיניסטי, מן הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. רק בדור השלישי מובע הקול הפרטי, ובאמצעותו מעובדת מחדש זהות ומוגדרת שייכות. לנוכח הזמן החולף עוסקים הכותבים בשחזור, במידת אפשרות ההולכת וחוקמת, של תכנים שכוסו תחת מעטה של שתיקה מאילוץ והשתקה בכפייה.

 

טורים נוספים:

היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי

סיפורים

בשעה טובה, שמח להזמין להשקה הברלינאית של מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בשיתוף עם הספרייה העברית בברלין. שלחו במיוחד חבילה של ספרים שאוכל למכור במחיר עלות באירוע שהכניסה אליו חופשית. כמו כן, המתרגם הנפלא גדי גולדברג ואנוכי נשוחח בעקבותיו. הודעה על אורחים נוספים תימסר בהמשך.

 

‎"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט | תנו לייק לעמוד של הספר בפייסבוק | עקבו אחרי כל הביקורות והאיזכורים בעמוד של הספר בבלוג

הסיפורים לא השתנו, אנחנו כן: "המסע הלילי הארוך הביתה" מאת יצחק בן נר

   המסע הלילי הארוך הביתה / יצחק בן-נר     עם עובד, 385 עמ'
קריאה מחודשת בסיפורי יצחק בן-נר אינה מתיישבת עם התמורות שחלו בנוף החברתי בישראל

רפרטואר של הוצאת ספרים יוצר אמירה על ההווה. הבחירה בהוצאה מחודשת של סיפורי יצחק בן-נר מחייבת את הקורא להתחקות אחר הסיבה לקריאה נשנית בסיפורים הידועים. רק סיפור אחד בקובץ, "מותשים," הוא פרסום ראשון למחבר. רוב הסיפורים הופיעו בספרים מסוף שנות70-ה ומתחילת שנות ,80-ה והם משמשים עמוד שידרה היסטורי, חברתי ואנתרופולוגי של מהפך '77 והשפעתו על החברה בישראל.

דווקא הסיפור החדש, "מותשים," הוא הפחות טוב מבין סיפורי האסופה. לא במקרה נוצר בו חיבור בין הכוכבת הבינלאומית רומי שניידר ובין היוצר אורי זוהר, ובצד סיפוריהם מתגלה גם פרשת אונס – שכן הסיפור דן באהבת בן-נר לקולנוע. הוא מראה לנו את האובדן הטמון בחיים הבלתי אפשריים של גיבורי התרבות הפופולרית.

התרבות הזו נתפסת באופן נוסטלגי אצל בן-נר כבר בסיפור "קולנוע," שבו נזכר המספר כיצד אפרים-האב ואפרים-הבן, אנשי הסרטים, היו מתקינים את כליהם בכפר לחגיגת הקרנות סרטים. "באותם ימים חדלו אפרים-האב ואפרים-הבן לבוא לכפר. יצאה שמועה כי באחד ממסעותיהם בין הכפרים אספו למכוניתם נערה ועשו בה מעשים. כשנודע הדבר, סיפרו, ארבו להם צעירי כפרה של הנערה והיכו אותם מכות נמרצות, אף ניתצו את מכונותיהם ואת הסרטים קרעו, כמו היה האשם בקולנוע." החיבור בין הפשע ובין התרבות הוא אלמנט מרכזי אצל בן-נר, אך אין אצלו נוסטלגיה למשטר הישן. הוא מבין שהמשטר שהתחלף נישא על גבי הניכור, השנאה והבוז לערכים שהתרוקנו כליל.

הגיבורים של בן-נר קרועים בין זעם חברתי נוקב לבין רצון בלתי אפשרי לנוע. גיבורת הסיפור הראשון (שנתנה את שמה גם לכותרת הסיפור,("עתליה," נאלצת לעזוב את הקיבוץ, ובסיפור האחרון, "המסע הלילי הארוך הביתה," חייל נאלץ לעזוב את בסיסו משום שארנקו נגנב, ובו המפתח לקיטבג שלו. בן-נר אינו חומל על גיבוריו; הוא מביט בשנאה, באלימות וביחסים המגדריים הבלתי אפשריים שלהם, ובכל זאת מסיים את קובץ הסיפורים באפשרות ליצור בעבורם בית שאפשר לחזור אליו.

עם זאת, ועל אף מעלותיה הרבות של הפרוזה של בן-נר, הוצאת עם עובד היתה יכולה לדרוש סיפורים חדשים נוספים. כך יכולנו לקרוא את הביטויים החדשים של האלמנטים המפחידים שהוא זיהה בחברה הישראלית. היצירות הישנות הפכו עם השנים לפחות משמעותיות בעבור קורא שאינו בקיא בהפניות של בן-נר למציאות החברתית של אותה תקופה. את הקשר לגורודיש בסיפור "ניקול," למשל, גיליתי רק לאחר שיחה עם משורר ותיק שיידע אותי בכך. אולי גם אחרית דבר מאירה היתה יכולה לסייע לקריאה מחודשת בבן-נר, וללמדנו מדוע יש צורך מחודש בפרסום סיפוריו.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות ישראל היום

אירועים קרובים

היום אשתתף בהשקת אינדיבוק, ברוטשילד 60 בת"א ב-13:00, בראשון אנחה את השקת מאבק המשוררים בהודנא, ברביעי אשתתף בערס פואטיקה 3 ובשבוע שלאחר מכן אנחה את השקות ספרי איגוד כללי של סופרים בישראל.

***

מכתיבה אני עובר למשחק בקולנוע: אימא ומנהל הבנק, חכו, חכו, ים של עגנונים עוד יפלו מהשמים

נעמית מור חיים ביימה את "אסתרליין" פיילוט לסרט על חיי עגנון עם רננה רז, אוהד קנולר, דרור פויר, אלי הירש, א.ב. דן, וגם אני בתפקיד של ר' בנימין. כרגע הסרט נמצא בתוך כתיבה, הפקה ובקרוב אני מקווה שיצולם במלואו.

*

משתתף באירועים הבאים החודש:

ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי

ז'אנר סרטי הבורקס (2010)

ז'אנר סרטי הבורקס הוא סוגה קולנועית ייחודי שהתפתחה בתרבות הישראלית בשנות השישים והשבעים. הבימוי בסרטים אלו היה אשכנזי, אך הדמויות המרכזיות היו מזרחיות (שלעיתים שוחקו על ידי אשכנזים). הבימוי האשכנזי של הסרטים הוא זה שבאופן עקיף השליך על המזרחים את התרבות המזרח-אירופית וההומור של העיירה. הסרטים התרחשו לרוב בשכונות המזרחיות והדגישו את המתח האתני והמעמדי. ההתקבלות של סרטי הבורקס הייתה לא פשוטה. רבים מהמבקרים ראו בז'אנר ובסרטים ממד ירוד, וולגרי שמרחיק את התרבות והזהות הישראלית מהמערב. חוקרת הקולנוע אלה שוחט ציינה כי סרטי הבורקס הכילו היבטים קרניבליים ואיכות רפלקסיבית של פרודיה ופרודיה עצמית שקסמה במידה מסוימת לקהל. ולכן הטקסט הפנימי של סרטי ה'בורקס' היה למעשה, מורכב הרבה יותר ממה שרמזה הביקורת.[1] המשך קריאת הפוסט "ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי"

לאחות את הקריעה

כיתת אליאנס, במרוקו. התמונה שמשוחזרת במהלך הסרט "אז'י איימה"
כיתת אליאנס, במרוקו. התמונה שמשוחזרת במהלך הסרט "אז'י איימה"

שני סרטים תיעודיים, אז'י איימה והמלכה חנטרישה מתמודדים עם המזרחיות דווקא מנקודת מבט נשית, שמסבכת ופותרת בו בזמן את קונפליקט הזהות דרך שזירה של האתני במגדרי.

"אז'י איימה" (בואי אמא), סרטו השני של סמי שלום שיטרית, הוא סרט מרגש שבו עוקב הבמאי אחרי חברותיה לכיתה של יקוט, אמו, בבית ספר אליאנס במרוקו שבו למדה ב-1950. הסרט הפמיניסטי מתחקה אחר ההגירה היהודית-ערבית מבעד למבט היסטורי שבא מלמטה – זה של הנשים המזרחיות. בשל הפיזור המכוון של האוכלוסייה היהודית-ערבית בישראל, הוא מגיע למחוזות הפריפריה ונע במרחב של השוליות הכפולה: המגדרית והאתנית; רחוק מאד מהמרכז ההגמוני והשבע של הלובן. המשך קריאת הפוסט "לאחות את הקריעה"

יש מיליארד סינים בחיים ואני מי אני, איפה אני

רוג'ר ואני סרטו הראשון של מייקל מור כבמאי "רוג'ר ואני" שיצא לאקרנים בשנת 1989 תיאר את העיירה פלינט במישיגן, לאחר שחברת ג'נרל מוטורס סגרה את מפעליה במקום. המפעלים עברו למקסיקו בכדי להוזיל את עלויות הייצור. רוג'ר מור תיאר בייאוש רב את הפיכת עיר נעוריו לעיר רפאים, מיואשת, מובטלת וחסרת עתיד. הסרט ביקר בצורה חריפה את ראיית העולם הניאו-ליברלית ואת הגלובליזציה שלא התחשבו בגורם האנושי וחפשו רק את הרווח המהיר.

הרעות החולות של הגלובליזציה העולמית הגיעו לפתחנו. מפעל "מכתשים אגן" (המייצר קוטלי חרקים, עשבים ופטריות) על אלף וארבע מאות העובדים שלו עומד להמכר ל"כמצ'יינה" חברה ממשלתית סינית. לחברה מפעלים ברמת חובב, באר שבע ואשדוד. אלפי עובדיה מפרנסים כארבעת אלפים משפחות ברחבי הדרום ולא ברור מה יעלה בעתידם לאחר המכירה.

"מכתשים אגן" מייצאת למעלה משני מיליארד דולר בשנה ונחשבת לחברת הכימיקלים השנייה בגודלה בישראל. נוחי דנקנר יו"ר אי.די.בי רכש בזמנו את "מכתשים אגן" מתאגיד "כור". דנקנר טוען שהצעד בלתי נמנע. אך העובדים לא מאמינים לו. הם יודעים שבזמן הם עבדו והביאו את המפעל להישגים טכנולוגיים ההנהלה גזרה לעצמה דיבידנדים ורווחים ענקיים. כאמור המציאות האמריקאית מלמדת שמפעלים שהועברו לסין לא חזרו לארה"ב וערים גדולות הפכו לערי רפאים. העובדים מרגישים שזהו העתיד המתקרב לפריפריה הדרומית עם מכירת המפעל לסינים.

הסינים מוכנים לשלם עבור כל מניה של "מכתשים אגן" כשישים אחוזים מעל ערכה בבורסה. אחד המרוויחים הגדולים בעסקה הוא המנכ"ל ארז ויגודמן שנכנס לתפקידו בתחילת השנה. ויגודמן קיבל 3.6 מיליון אופציות, 75 אחוזים מתוכן במחיר מימוש של 20.22 שקל למניה. אם העסקה תצא לפועל, הוא יוכל לממש את האופציות ולקבל תמורתן כארבע מיליון שקל. דנקנר מכנה את העסקה כצעד של התייעלות.

מכתשים אגן הרוויחה בארבע וחצי שנים האחרונות כשש מאות מיליון דולר רווח נקי, על אף המשבר העולמי. מכירותיה הסתכמו בכעשר מיליארד דולר ומזה תשע וחצי מיליארד ליצוא. מנקודת ראות כלכלית ומשקית אלו תוצאות משביעות רצון. אך הבורסה לא הייתה שבעת רצון והמנייה ירדה בארבעים וחמש אחוז. ועכשיו הסינים באים ורוצים לחתוך לעצמם את הרווח.

הסינים מחזיקים בייצור זול, מטבע מווסת ובמאגרי הון אדירים, אך ניתן לעמוד בהצעה שלהם. דנקנר יודע זאת. אך הוא משתוקק לגזור את הקופון ובו בזמן להמשיך להציג את עצמו כמיטיב עם הפריפריה. אך אי אפשר להחזיק את החבל משני צדדיו. עופר עיני, מזכ"ל ההסתדרות התערב בכדי לנהל מו"מ בין שני הצדדים. חלק מהעובדים טוענים שעיני איבד את היכולת להיות אובייקטיבי, משום שאי. די. בי מעסיקה את קרוביו. אך העובדים מביעים בעיני אמון.

האובדן של מקומות עבודה, טכנולוגיה והון לידי הסינים אינו רק מעשה כלכלי. זהו סימפטום של חוסר ראייה אסטרטגי. המנהלים שקיבלו בונוסים גדולים היו צריכים לחשוב על אפשרויות יצירתיות יותר להישרדות של "מכתשים אגן" בכלכלה הגלובלית. אך המנהלים דאגו אך ורק לכיסם. וכרגע העתיד של החברה, עובדיה ומשפחותיהם לוטה בערפל.

הדעה התפרסמה לראשונה ב"ישראל היום" ב27.10.2010 ובגירסא מלאה גם ב"העוקץ"

פרטים נוספים:

שלי יחימוביץ': על מה אתה מברך, ביבי? רקוויאם למותו הקרוב של מכתשים אגן, מפעל מפואר שנוחי דנקנר עושה ממנו אקזיט ומחסל אותו. השבוע הושלמה מכירתו לכימצ'יינה הסינית. ומי שולח ברכה חמה לנוחי דנקנר על העיסקה ה"מוצלחת"? ראש הממשלה, לא פחות! זה מקומם, כי אין מקום לברכות אלא לצער עמוק ולהבנה שמדובר במפעל ישראלי מתוחכם שסיפק פרנסה לאלפי משפחות בנגב, ונוכח ניהול כושל, והאקזיט שעשה דנקנר לסינים – אחת דינו להיסגר אחרי תהליך מייסר של פיטורים. מתי ביבי יבין שבלי תעשיית כחול לבן משגשגת לא יהיו בישראל פרנסה לעובדים, פיתוח מדעי וצמיחה למשק? הנה ידיעות עדכניות על העיסקה, והנה טיפול קודם שלי בפרשה העגומה.

צמרמורת, דם, פוליטיקה ומפלצות: על היעדר סרטי אֵימה בקולנוע הישראלי

מה הסיבה להיעדר סרטי אימה ישראלים ומהי האימה המסתתרת בהיעדר

המשך קריאת הפוסט "צמרמורת, דם, פוליטיקה ומפלצות: על היעדר סרטי אֵימה בקולנוע הישראלי"

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: