בסאונה בברלין עם מייקל שייבון

B28b3SuCUAAoWU4.jpg large

בסאונה עם מייקל שייבון

גשר אחר גשר אני חולף כדי ללכת לבריכה ולסאונה לא רחוק מהמוזיאון היהודי. המוזיאון היהודי נוכח בשלטים ואפילו תחנת האוטובוס נקראת על שמו.

בפנים, אני קורא ברוגע את הרומאן של מייקל שייבון, "איגוד השוטרים היידים". גמרתי את עשרים הדקות של השחייה, ויצאתי מסאונה של תשעים מעלות. יהודי בגלות קפואה, קורא קורות של יהודי אחר בגלות קפואה אחרת, שכותב מה קרה כשישראל הובסה במלחמת 48'. אני מתרגז לרגע מהעדר יהודים־ערבים בממלכה שלו בתוך אלסקה. אך ההתמכרות הלא פוסקת שלי למרדף אחר הפרטים הקטנים ביצירתו המונומנטלית משכיחה ממני שאני נמצא באזור עירום לחלוטין. נשים כגברים מהלכים סביבי חשופי גוף, ומגבות הן רק המלצה.

אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. הוא ניקה מהשולחן את האפשרות של הציונות ומיד לקח את הגולים לגלות רחוקה, קפואה, לבנה ומושלגת יותר באלסקה.

לנדסמן, הגיבור של "איגוד השוטרים היידים", הבלש הריימונד צ'אנדלרי, מחפש פרטים שיסבירו לו סיפור רצח. שם קפוא ואילו אצלי הכל כל כך חם עדיין. אפילו הריאות מחזיקות חלק מהחום של הסאונה. וזה לא שהייתי בסאונה לפני כן, אבל זה יותר מזה; בחוץ עוד מעט המעלות יורדות מתחת לאפס ובפנים אני מתחמם בספר חם לב, שמספר על מציאות יהודית שמסבירה את הצייטגייסט.

"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0
"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0

הגלות של שייבון היא נוסטלגיה, אך גם המצאה שמאפשרת לו להיכלל בקטגוריה של מד"ב ופנטסיה, שכן מעולם לא כתבו עוד על הגלות היהודית בכזאת יצירתיות וחדשנות. הוא נאמן לסיפורים של היהודים היידים, אך גם לתרבות הפשע האמריקאית, כפי שהיא נקלטה בתוך הספרות, הקולנוע והקומיקס.

וכמה קשה לדבר על גלות, כשהרוחות מנשבות אותה כמלת גנאי במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט מוחקות אותה. האם אפשר לתאר את התרבות היהודית ללא הכתיבה המצחיקה שלו על היידישיסטים שגלו לאלסקה עם התמוטטות המפעל הציוני? ומדוע דווקא סופר אמצע הדרך כמוהו בורא עולם ללא קיום ישראלי? כנראה גם הוא, כחלק מיהודי ארה"ב, מאסו בטוטליות, בניכוס, באומניפוטנטיות של הציונות על כל המרחב והזמן היהודי בעולם. דווקא בכתיבה הומוריסטית, מלגלגת, מלאת חן וחיים הוא פונה בצומת הציוני לכיוון אחר. מה שאנחנו היינו מכנים הציונות המדינית כשלמדנו על הרצל בבית הספר. אבל זה הרבה יותר מהרצל. כי הרעיון שהלאומיות שלנו תהיה תרבות ולא מיליטריזם, אומה ולא טריטוריה, זיכרון שעטנזי ולא שיכחה, עומד במרכז של מה שאולי מנסה לעשות שייבון בספרו.

אני נכנס הפעם לסאונה רכה יותר, מוקף נשים וגברים עירומים. אני מנסה לדבר באותו אופן שאני עושה מחוץ לחלל האוויר החם, אך לא מצליח. מרגיעים אותי ואומרים לי לא לזוז בתנועות גדולות, "תנועות מזרחיות". אני נענה לבקשה. איפוק ישמור עלי חם ולא אתעלף בסאונה ואחשוף את זרותי, גלותי, כי את ערוותי כבר חשפתי.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

*

אני רוצה להמליץ לכם לקרוא את הטור החדש שלי, "מה מצחיק בפרק של "היהודים הבאים" על העלאת יהודי אפריקה":

Screenshot 2014-11-18 13.48.44

"הון שלטון כושון"

מתי שמואלוף | 21.11.2014 | 18:34

מה מצחיק בפרק של "היהודים באים" על "העלאת יהודי אפריקה"

הפעם הראשונה שראיתי את הסידרה "היהודים באים" היתה בברלין, כשהנהלת הערוץ ה-1 לא נתנו לסידרה להעלות לשידור בערוץ הראשון. היה מאוד מרענן לראות את הסידרה. לא כל הפרקים היו באותה הרמה. אך מאוד התחברתי לפרק של "העלאת יהודי אפריקה" וחשבתי שהוא מתקדם ומיישם בתוכו הרבה מהתובנות של השיח המזרחי. הוא ישיר ומאגד בתמציתיות, את הרעיונות המרכזיים שמפרקים את מה שלמדנו ועדיין לומדים בתוכניות הלימוד הממלכתיות. תמיד התרבות צעד אחד לפני הממסד. וזאת הסיבה שהחלטתי לבדוק עם עצמי, מהן התפיסות הביקורתיות שהוא מאמץ. זאת אינה עבודה סמינריונית או מאמר אקדמי, רק מספר מחשבות לדברים שעולים בראש, כשאני צופה פעם אחר פעם בפרק המצוין הזה ספציפית.

המערכון כולו משווה את יהודי צפון אפריקה לשחורים ואת האליטה האשכנזית לנוגשי עבדים, ומכאן עוברים על כל ההשוואות, אך חשוב ללמוד אותם בהקשר קצת יותר רחב. גם בתוך דיון על חינוך, תקשורת, פערים ואיך מדברים על גזענות במדיות אחרות. הלוואי והסרטון הזה יילמד במערכת החינוך.

א.ראשית האשכנזים מתכנסים והמדינה היא שלהם. הם הקימו אותה. המזרחים לא נכללים בחשיבה שלהם. לפני השואה האשכנזים היו רוב בחברה היהודית וגם בגלל שאלות קולוניאליות, אוריינטליסטיות ואחרות, הם לא התייחסו למיליון יהודים-ערבים שהיו פחות מעשרה אחוזים מהחברה היהודית באירופה ובמזרח. אבל כשראו שאין יהודים, אחרי שואה, היו צריכים לחשוב איך בכל זאת לתפוס את השטחים שלקחו בנכבה מהפלסטינים. חשוב לזכור כי היישוב הספרדי בארץ-ישראל היה כבר קיים וניהל חיים משותפים עם הפלסטינים וידע את שפתם, מנהיגיהם וכדומה. אך המרכז הפוליטי, פרי העלייה השנייה, שהשתלט וניכס את קול היהודים באיזור ובעולם הדיר את הקול שלהם, ולקח את הבכורה.

הישיבה הראשונה של ועדת הקליטה והעלייה היא כמובן הדוגמא ליישות הפוליטית החדשה של מדינת ישראל, שהיא הומוגנית ומדברת על עצמה, לוחצת לעצמה את היד ומלאה חיוכים מדושנים. היא אינה נמצאת במעברות, או במחנות הפליטים. היא אינה צריכה לעבור סלקציה. היא המנגנון, השיטה והיא לקחה לעצמה בצורה כוחנית את מנגוני השלטון.

ב. המצאת הקואורדינטות של מזרח-מערב – "אחרי שהבאנו את יהדות רוסיה ויהדות פולין, אני גאה להציג את האתגר הבא, אנחנו ניסע לאפריקה…". היהודים ממזרח אירופה, הופכים את עצמם למערביים, על ידי לכאורה, הדאגה ליהודי צפון אפריקה (שהם בכלל יותר מערביים מיהודי מזרח אירופה מלכתחילה). כלומר יהודי צפון אפריקה הופכים למכשיר בידי יהודי מזרח אירופה, בכדי שאלו יהפכו למערביים ואלו שיובאו לישראל יהפכו למזרחיים. זה הטריק. הם רק כלי, על ידי אליטה אחת שרוצה להמציא את עצמה כמערב אירופית. וכמובן, בכדי להמציא את עצמך כמערב אירופי, אתה גם צריך קולוניאליות, ומה יותר טוב מלהיות קולוניאליסט לבן שהופך ללבן, על ידי שליטה על אוכלוסייה אחרת שבאה מאפריקה. לדעתי דבר נוסף, הוא שלמערכון שמדבר על עבדות כלפי המזרחים בישראל יותר קל להשתמש ביהודי צפון אפריקה בשל הספינות. למשל הורי הוריי שהגיעו מאיראן ועיראק לא היו זקוקים לשום ספינות מאיטליה, כמו יהודי אירופה.

"ונביא משם בספינות את כל היהודים" – כמובן שהרפרנס הוא לעבדות. היהודים המזרחיים הופכים לשחורים. כי הלבנים, שהיו לפני רגע השחורים של אירופה (עד היום המתח בין מערב אירופה ומזרח אירופה קיים), אך המתח הזה התקיים גם בתוך היהודים עצמם. אלו מהמזרח רצו להיות גם כמו אלו במערב, למרות שכל המתח הזה הוא מדומיין. אנשים התייחסו אליו כממשי.

ג. אפריקה או אמריקה – מוני מושונוב שנראה כמו בן גוריון ומשה שרת יחדיו הופך את האפריקה לאמריקה כי הוא בדיוק חושף את המערכת המסתתרת מתחת למחשבה הציונית. הרי אנחנו רוצים להיות במערב, למרות שליבנו במזרח. אנחנו רוצים להיות בגביע אירופה לאלופות, ואירוויזיון באירופה, ולא להיות בבכוכב נולד של פלסטין, או בגביע אסיה לאלופות (כמובן שאמריקה היא המשכה של אירופה). אגב אחד הרגעים הכי קשים לעלייה השנייה היה כשרוב היהודים במזרח אירופה לפני השואה היגרו לאמריקה ולמערב ולא באו לישראל. גם אחרי השואה, הניצולים ברובם לא רצו לבוא לישראל. אבל מספרים לנו שבישראל היא המקום הכי טוב ליהודים. כנראה שהם חושבים, שהם יודעים יותר טוב מהיהודים עצמם.

"היהודים מאמריקה לא יסכימו לבוא לפה" אומר לשפיגל (מוני מושונוב) מנהל הדיון. הוא חושף את הרעיון שהזכרתי.

ד. מערכת הגזענית של הליברליזם הלבן – ההתעמרות הראשונה של שפיגל, נקטעת כשהאישה מציעה "אנחנו ניסע לאפריקה, אנחנו נביא משם את כל היהודים שיש שם. ואנחנו ניתן להם לעבוד בשדות הכותנה." שפיגל כמובן מסכים. אך מנחה הדיון, שמהווה בגופו את הצד הליברלי של העניין, לא מסכים. אני נזכר באייל קיציס, שהוא לכאורה המשדר של הנורמאליות בארץ נהדרת, וכמה חבל שלא צוחקים עליו, כמו שצוחקים כאן, וכמה חסרים מערכונים כל כך מדויקים שיחשפו את המערכת הגזענית של הליברליזם הלבן. כמובן שהמערכון הזה מושפע מהסרט של ספייק לי "Bamboozled" שיצר מערכון גזעני בכדי לעורר את המערכת, רק שבסרט הצופים מתאהבים בגזענות, ורק הדמויות שמשחקות לא יכולות לסבול את המבנה הגזעני של מערכת הבידור.

 

האישה מציעה שיעבדו בשדות הכותנה, בשדות הטבק, שפיגל מוסיף, בשדות התירס, במסילות הברזל. וכאן שואלת האישה : "אז מה אתה רוצה שהשווארצס יעשו?" והוא יוצא נגד הכינוי כשווארצה. יעני כ"שחורים". הדיבור המזרח אירופי מיובא לישראל, עם הקונפליקט האירופי. כלומר המצאת הפלסטינים והמזרחים ככאלו שנחותים, הוא השלכה של המזרח אירופי, מתוך כך שקראו לו "שווארצה" באירופה. הוא היה השחור התיאולוגי של אירופה.

מאחורי השאלה הזאת, עומדת מדינת ישראל. שאחת מהסיבות שהיא אינה משקיעה במלחמה בעוני היא חוסר האמונה באוכלוסיות האחרות שלה. ומדוע היא אינה מאמינה בשחורים הללו. משום שהם באו מאפריקה. כי המוצא הגיאו-פוליטי, והביולוגי שלהם אחר משל האירופאים. גם הדברים הללו לא נעשים במודע, הם המשך של מחשבה גזענית שהתחילה את התהליך של שליחת האחרים לפריפריה ויצירת מעגלי האבטלה הללו, דורות על גבי דורות של ילדים שנולדים לעוני, ללא כל ציפיות מהם להצליח.

מנחה הדיון, אומר לאישה "אל תקראי להם ככה" כאילו הכינוי הזה יסיר את מערכת המחשבה שעומדת מאחוריו. המחשבה הזאת היא הפוליטיקל קורקטנס האמריקאי, שחושב שאם לא נגיד "ניגרס" אז תעלם הבעיה. אבל הבעיה היא במחשבה, וכדי להילחם בה, צריך לשנות את מערכת הלימוד, החינוך, והערכים של מדינת ישראל.

עכשיו, שפיגל הופך להיות בצד של הפוליטיקל קורקטנס ומספר לקהל סביבו, שקוראים לדור החדש של המזרחים כ"אפרו-יהודים" שכמובן, מדובר באירוניה על האפריקאים אמריקאים. הייבוא של המחשבה השחורה לתוך המחשבה הציונית היא כמובן הישג של כותבים והוגים כאלה שוחט, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית ונוספים. יש רגע שכמעט שפיגל אומר "היהודי-הערבי" אבל כאן כל הקטגוריה הופכת להיות משוות לעבדות בארה"ב ולכן משתמשים ב"אפרו-יהודים".

ה. מטפל – מטופל – איך הפכו המזרחים למטופלים בידי האשכנזים. שפיגל ממשיך את המעבר שלו לכאורה לתוך המחשבה הליברלית, של הפוליטלי קורקט, הוא "מציע בשבילם, שלא נחליט במה יעבדו". הוא עומד מול הגזענית משמאל ולכאורה מצטרף למנחה הליברלי. אבל אז מהר מאוד הוא חושף את הרעיון, שהעבדים יהיו שייכים לאדונים שלהם. הדברים אמנם לא קרו בצורה הזאת בישראל, אך בהחלט נוצרה מערכת של מטפל-מטופל. הממסד מול הקבוצה שצריך לטפל בה, ובשל הישיבה בפריפריה נוצרו בפערים, שיכלו להיפתר רק בהתערבות הממסד.

שפיגל ממשיך ללכת עם הכיוון של העבדות והוא מבשר את האמירה החדשה על הלובן, שהוא מתנהג למזרחים בישראל כמו שהלבנים התייחסו לשחורים בעבדות, "הביאו", "מכרו", נתנו את התחושה של הבעלות על גופם ל"בעלים" שלהם. האישה לוקחת את האופוזיציה הגזענית "נשמור אותם לעצמנו", כלומר היא מזהה את הקבוצה ששלטת שיכולה לקחת לעצמה גם עבדים, (כאן אפשר להבין בהקשר שכזה, את חטיפת ילדי תימן)

המלחמה בין הכוחות הגזעניים לבין הכוחות הליברליים על הגדרת המזרחים היא כמובן בדיחה אחת גדולה, שמראה עד כמה אפשר למתוח את שני העקרונות המארגנים: יש קבוצה "שחורה" חדשה, והיא לא שולטת על עצמה, ואנחנו (הלבנים, האשכנזים, הממסד) נחליט איך לקרוא להם. הפתרון הליברלי המוצג בסדרה, הוא לכאורה אפרו-יהודים – אותו מושג אירוני המהדהד לאפריקאים-אמריקאים, מושג שהגיע מתוך המחשבה של מלקולם אקס, שניסה לפתור את המתח בין "החזרה לאפריקה" של מארקוס גארבי, לבין המלחמה למימוש זכויות אזרח שהחלה בסוציולוג השחור הראשון מהארוורד: דו-בויז.

"לא יהיו בעלים. אני רוצה להזכיר לכם, אנחנו חיים במדינה נאורה ושיוויונית… היהודים מאפריקה יהיו אזרחים שווים במדינת ישראל, אנחנו לא מביאים אותם בכדי שיעבדו במסילות או יקטפו טבק". רגע לפני הפתרון של המוזיקה המזרחית (המקום היחיד שהגענו לייצוג שיוויוני בתרבות, ולא בעזרת הממסד) עולה הרעיון הסוציאליסטי, אך כמובן בתוך הרעיון הגזעני. שוב רמז לדרך בה הממסד דיבר על סוציאליזם, אך פעל בדיוק ההפך.

 

*

אני כה שמח שעשו חיבור ב"תרבות ספרות" בין "ערס פואטיקה" ובין "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" וכך נכתבו במאמר:

שם ההשוואה בדקתי את הספר "תהודות זהות – דור שלישי כותב מזרחית" (עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם־טוב וניר ברעם), המבקש "להקפיא לרגע תנועה חברתית ולהעניק לה שם", בצורת סיפורים קצרים מכמה סוגים: זיכרונות אישיים, סיפורי מסע וכתיבה פסוודו־ביוגרפית. בכולם מהווה העבר נושא מרכזי לבחינת מציאות חייהם של הכותבים בחברה הישראלית בת זמננו.

עורכי הספר עמדו כבר בפתח־הדבר על הבעייתיות העולה מן המיתוג "כתיבה מזרחית". חוקרת הספרות והיוצרת חביבה פדיה מגדירה שלוש מגמות עיקריות של כתיבה בעלת קול מזרחי מובהק: הדור המייסד נוקט גישה דידקטית השייכת לשיח האקדמי הבא להציג ממצאים אובייקטיביים בדבר הפערים שבין המגזרים השונים בארץ. כדור שני רואה פדיה בכתביהם, ובעיקר כתביהן, של פעילות ופעילים חברתיים המייצגים מעמד חברתי מסוים: נשי, פמיניסטי, מן הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. רק בדור השלישי מובע הקול הפרטי, ובאמצעותו מעובדת מחדש זהות ומוגדרת שייכות. לנוכח הזמן החולף עוסקים הכותבים בשחזור, במידת אפשרות ההולכת וחוקמת, של תכנים שכוסו תחת מעטה של שתיקה מאילוץ והשתקה בכפייה.

 

טורים נוספים:

היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי

סיפורים

בשעה טובה, שמח להזמין להשקה הברלינאית של מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בשיתוף עם הספרייה העברית בברלין. שלחו במיוחד חבילה של ספרים שאוכל למכור במחיר עלות באירוע שהכניסה אליו חופשית. כמו כן, המתרגם הנפלא גדי גולדברג ואנוכי נשוחח בעקבותיו. הודעה על אורחים נוספים תימסר בהמשך.

 

‎"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט | תנו לייק לעמוד של הספר בפייסבוק | עקבו אחרי כל הביקורות והאיזכורים בעמוד של הספר בבלוג

הסיפורים לא השתנו, אנחנו כן: "המסע הלילי הארוך הביתה" מאת יצחק בן נר

   המסע הלילי הארוך הביתה / יצחק בן-נר     עם עובד, 385 עמ'
קריאה מחודשת בסיפורי יצחק בן-נר אינה מתיישבת עם התמורות שחלו בנוף החברתי בישראל

רפרטואר של הוצאת ספרים יוצר אמירה על ההווה. הבחירה בהוצאה מחודשת של סיפורי יצחק בן-נר מחייבת את הקורא להתחקות אחר הסיבה לקריאה נשנית בסיפורים הידועים. רק סיפור אחד בקובץ, "מותשים," הוא פרסום ראשון למחבר. רוב הסיפורים הופיעו בספרים מסוף שנות70-ה ומתחילת שנות ,80-ה והם משמשים עמוד שידרה היסטורי, חברתי ואנתרופולוגי של מהפך '77 והשפעתו על החברה בישראל.

דווקא הסיפור החדש, "מותשים," הוא הפחות טוב מבין סיפורי האסופה. לא במקרה נוצר בו חיבור בין הכוכבת הבינלאומית רומי שניידר ובין היוצר אורי זוהר, ובצד סיפוריהם מתגלה גם פרשת אונס – שכן הסיפור דן באהבת בן-נר לקולנוע. הוא מראה לנו את האובדן הטמון בחיים הבלתי אפשריים של גיבורי התרבות הפופולרית.

התרבות הזו נתפסת באופן נוסטלגי אצל בן-נר כבר בסיפור "קולנוע," שבו נזכר המספר כיצד אפרים-האב ואפרים-הבן, אנשי הסרטים, היו מתקינים את כליהם בכפר לחגיגת הקרנות סרטים. "באותם ימים חדלו אפרים-האב ואפרים-הבן לבוא לכפר. יצאה שמועה כי באחד ממסעותיהם בין הכפרים אספו למכוניתם נערה ועשו בה מעשים. כשנודע הדבר, סיפרו, ארבו להם צעירי כפרה של הנערה והיכו אותם מכות נמרצות, אף ניתצו את מכונותיהם ואת הסרטים קרעו, כמו היה האשם בקולנוע." החיבור בין הפשע ובין התרבות הוא אלמנט מרכזי אצל בן-נר, אך אין אצלו נוסטלגיה למשטר הישן. הוא מבין שהמשטר שהתחלף נישא על גבי הניכור, השנאה והבוז לערכים שהתרוקנו כליל.

הגיבורים של בן-נר קרועים בין זעם חברתי נוקב לבין רצון בלתי אפשרי לנוע. גיבורת הסיפור הראשון (שנתנה את שמה גם לכותרת הסיפור,("עתליה," נאלצת לעזוב את הקיבוץ, ובסיפור האחרון, "המסע הלילי הארוך הביתה," חייל נאלץ לעזוב את בסיסו משום שארנקו נגנב, ובו המפתח לקיטבג שלו. בן-נר אינו חומל על גיבוריו; הוא מביט בשנאה, באלימות וביחסים המגדריים הבלתי אפשריים שלהם, ובכל זאת מסיים את קובץ הסיפורים באפשרות ליצור בעבורם בית שאפשר לחזור אליו.

עם זאת, ועל אף מעלותיה הרבות של הפרוזה של בן-נר, הוצאת עם עובד היתה יכולה לדרוש סיפורים חדשים נוספים. כך יכולנו לקרוא את הביטויים החדשים של האלמנטים המפחידים שהוא זיהה בחברה הישראלית. היצירות הישנות הפכו עם השנים לפחות משמעותיות בעבור קורא שאינו בקיא בהפניות של בן-נר למציאות החברתית של אותה תקופה. את הקשר לגורודיש בסיפור "ניקול," למשל, גיליתי רק לאחר שיחה עם משורר ותיק שיידע אותי בכך. אולי גם אחרית דבר מאירה היתה יכולה לסייע לקריאה מחודשת בבן-נר, וללמדנו מדוע יש צורך מחודש בפרסום סיפוריו.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות ישראל היום

אירועים קרובים

היום אשתתף בהשקת אינדיבוק, ברוטשילד 60 בת"א ב-13:00, בראשון אנחה את השקת מאבק המשוררים בהודנא, ברביעי אשתתף בערס פואטיקה 3 ובשבוע שלאחר מכן אנחה את השקות ספרי איגוד כללי של סופרים בישראל.

***

מכתיבה אני עובר למשחק בקולנוע: אימא ומנהל הבנק, חכו, חכו, ים של עגנונים עוד יפלו מהשמים

נעמית מור חיים ביימה את "אסתרליין" פיילוט לסרט על חיי עגנון עם רננה רז, אוהד קנולר, דרור פויר, אלי הירש, א.ב. דן, וגם אני בתפקיד של ר' בנימין. כרגע הסרט נמצא בתוך כתיבה, הפקה ובקרוב אני מקווה שיצולם במלואו.

*

משתתף באירועים הבאים החודש:

ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי

ז'אנר סרטי הבורקס (2010)

ז'אנר סרטי הבורקס הוא סוגה קולנועית ייחודי שהתפתחה בתרבות הישראלית בשנות השישים והשבעים. הבימוי בסרטים אלו היה אשכנזי, אך הדמויות המרכזיות היו מזרחיות (שלעיתים שוחקו על ידי אשכנזים). הבימוי האשכנזי של הסרטים הוא זה שבאופן עקיף השליך על המזרחים את התרבות המזרח-אירופית וההומור של העיירה. הסרטים התרחשו לרוב בשכונות המזרחיות והדגישו את המתח האתני והמעמדי. ההתקבלות של סרטי הבורקס הייתה לא פשוטה. רבים מהמבקרים ראו בז'אנר ובסרטים ממד ירוד, וולגרי שמרחיק את התרבות והזהות הישראלית מהמערב. חוקרת הקולנוע אלה שוחט ציינה כי סרטי הבורקס הכילו היבטים קרניבליים ואיכות רפלקסיבית של פרודיה ופרודיה עצמית שקסמה במידה מסוימת לקהל. ולכן הטקסט הפנימי של סרטי ה'בורקס' היה למעשה, מורכב הרבה יותר ממה שרמזה הביקורת.[1] המשך קריאת הפוסט "ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי"

לאחות את הקריעה

כיתת אליאנס, במרוקו. התמונה שמשוחזרת במהלך הסרט "אז'י איימה"

שני סרטים תיעודיים, אז'י איימה והמלכה חנטרישה מתמודדים עם המזרחיות דווקא מנקודת מבט נשית, שמסבכת ופותרת בו בזמן את קונפליקט הזהות דרך שזירה של האתני במגדרי.

"אז'י איימה" (בואי אמא), סרטו השני של סמי שלום שיטרית, הוא סרט מרגש שבו עוקב הבמאי אחרי חברותיה לכיתה של יקוט, אמו, בבית ספר אליאנס במרוקו שבו למדה ב-1950. הסרט הפמיניסטי מתחקה אחר ההגירה היהודית-ערבית מבעד למבט היסטורי שבא מלמטה – זה של הנשים המזרחיות. בשל הפיזור המכוון של האוכלוסייה היהודית-ערבית בישראל, הוא מגיע למחוזות הפריפריה ונע במרחב של השוליות הכפולה: המגדרית והאתנית; רחוק מאד מהמרכז ההגמוני והשבע של הלובן.

המשך קריאת הפוסט "לאחות את הקריעה"

יש מיליארד סינים בחיים ואני מי אני, איפה אני

רוג'ר ואני סרטו הראשון של מייקל מור כבמאי "רוג'ר ואני" שיצא לאקרנים בשנת 1989 תיאר את העיירה פלינט במישיגן, לאחר שחברת ג'נרל מוטורס סגרה את מפעליה במקום. המפעלים עברו למקסיקו בכדי להוזיל את עלויות הייצור. רוג'ר מור תיאר בייאוש רב את הפיכת עיר נעוריו לעיר רפאים, מיואשת, מובטלת וחסרת עתיד. הסרט ביקר בצורה חריפה את ראיית העולם הניאו-ליברלית ואת הגלובליזציה שלא התחשבו בגורם האנושי וחפשו רק את הרווח המהיר.

הרעות החולות של הגלובליזציה העולמית הגיעו לפתחנו. מפעל "מכתשים אגן" (המייצר קוטלי חרקים, עשבים ופטריות) על אלף וארבע מאות העובדים שלו עומד להמכר ל"כמצ'יינה" חברה ממשלתית סינית. לחברה מפעלים ברמת חובב, באר שבע ואשדוד. אלפי עובדיה מפרנסים כארבעת אלפים משפחות ברחבי הדרום ולא ברור מה יעלה בעתידם לאחר המכירה.

"מכתשים אגן" מייצאת למעלה משני מיליארד דולר בשנה ונחשבת לחברת הכימיקלים השנייה בגודלה בישראל. נוחי דנקנר יו"ר אי.די.בי רכש בזמנו את "מכתשים אגן" מתאגיד "כור". דנקנר טוען שהצעד בלתי נמנע. אך העובדים לא מאמינים לו. הם יודעים שבזמן הם עבדו והביאו את המפעל להישגים טכנולוגיים ההנהלה גזרה לעצמה דיבידנדים ורווחים ענקיים. כאמור המציאות האמריקאית מלמדת שמפעלים שהועברו לסין לא חזרו לארה"ב וערים גדולות הפכו לערי רפאים. העובדים מרגישים שזהו העתיד המתקרב לפריפריה הדרומית עם מכירת המפעל לסינים.

הסינים מוכנים לשלם עבור כל מניה של "מכתשים אגן" כשישים אחוזים מעל ערכה בבורסה. אחד המרוויחים הגדולים בעסקה הוא המנכ"ל ארז ויגודמן שנכנס לתפקידו בתחילת השנה. ויגודמן קיבל 3.6 מיליון אופציות, 75 אחוזים מתוכן במחיר מימוש של 20.22 שקל למניה. אם העסקה תצא לפועל, הוא יוכל לממש את האופציות ולקבל תמורתן כארבע מיליון שקל. דנקנר מכנה את העסקה כצעד של התייעלות.

מכתשים אגן הרוויחה בארבע וחצי שנים האחרונות כשש מאות מיליון דולר רווח נקי, על אף המשבר העולמי. מכירותיה הסתכמו בכעשר מיליארד דולר ומזה תשע וחצי מיליארד ליצוא. מנקודת ראות כלכלית ומשקית אלו תוצאות משביעות רצון. אך הבורסה לא הייתה שבעת רצון והמנייה ירדה בארבעים וחמש אחוז. ועכשיו הסינים באים ורוצים לחתוך לעצמם את הרווח.

הסינים מחזיקים בייצור זול, מטבע מווסת ובמאגרי הון אדירים, אך ניתן לעמוד בהצעה שלהם. דנקנר יודע זאת. אך הוא משתוקק לגזור את הקופון ובו בזמן להמשיך להציג את עצמו כמיטיב עם הפריפריה. אך אי אפשר להחזיק את החבל משני צדדיו. עופר עיני, מזכ"ל ההסתדרות התערב בכדי לנהל מו"מ בין שני הצדדים. חלק מהעובדים טוענים שעיני איבד את היכולת להיות אובייקטיבי, משום שאי. די. בי מעסיקה את קרוביו. אך העובדים מביעים בעיני אמון.

האובדן של מקומות עבודה, טכנולוגיה והון לידי הסינים אינו רק מעשה כלכלי. זהו סימפטום של חוסר ראייה אסטרטגי. המנהלים שקיבלו בונוסים גדולים היו צריכים לחשוב על אפשרויות יצירתיות יותר להישרדות של "מכתשים אגן" בכלכלה הגלובלית. אך המנהלים דאגו אך ורק לכיסם. וכרגע העתיד של החברה, עובדיה ומשפחותיהם לוטה בערפל.

הדעה התפרסמה לראשונה ב"ישראל היום" ב27.10.2010 ובגירסא מלאה גם ב"העוקץ"

פרטים נוספים:

שלי יחימוביץ': על מה אתה מברך, ביבי? רקוויאם למותו הקרוב של מכתשים אגן, מפעל מפואר שנוחי דנקנר עושה ממנו אקזיט ומחסל אותו. השבוע הושלמה מכירתו לכימצ'יינה הסינית. ומי שולח ברכה חמה לנוחי דנקנר על העיסקה ה"מוצלחת"? ראש הממשלה, לא פחות! זה מקומם, כי אין מקום לברכות אלא לצער עמוק ולהבנה שמדובר במפעל ישראלי מתוחכם שסיפק פרנסה לאלפי משפחות בנגב, ונוכח ניהול כושל, והאקזיט שעשה דנקנר לסינים – אחת דינו להיסגר אחרי תהליך מייסר של פיטורים. מתי ביבי יבין שבלי תעשיית כחול לבן משגשגת לא יהיו בישראל פרנסה לעובדים, פיתוח מדעי וצמיחה למשק? הנה ידיעות עדכניות על העיסקה, והנה טיפול קודם שלי בפרשה העגומה.

צמרמורת, דם, פוליטיקה ומפלצות: על היעדר סרטי אֵימה בקולנוע הישראלי

מה הסיבה להיעדר סרטי אימה ישראלים ומהי האימה המסתתרת בהיעדר

הז'אנרים בקולנוע מייצרים צורות שונות של ידע. אותו ידע מגיע ממקומות שונים למקומות אחרים ועובר תהליך של עיבוד לתוך ההקשרים החברתיים, האסתטיים, המיתיים והתרבותיים בכל מקום. ההפצה של הידע הקולנועי הביאה במדינות שונות ליצירת עיבודים שונים וייחודים של ז'אנרים. כיום הקולנוע הוא אחת מהצורות התרבותיות המרכזיות שבעזרתן אנו למדים על החברה בישראל. אך ז'אנר אחד טרם הגיע למחוזותינו. ז'אנר סרטי האימה. כז'אנר, סרטי האימה צמחו בתוך הסרטים האילמים של העשור האחרון של המאה ה-19. הפיצ'רים הראשונים של האימה היו שייכים לקולנוע הגרמני. צורת האמנות אשר השפיעה בצורה ישירה על יצירת סרטים אלו הייתה האקספרסיוניזם הגרמני והסימבוליזם שהגיעו לשיאם כחלק מהאווירה האפלה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. סרטי האימה כשמם נועדו לייצר טרור, להפחיד כשהם מביטים אל הצד האפל, שואבים את כוחם מהתחושה הראשונית של הפחד, הלא ידוע, כאותו מושג פרוידיאני של  המאויים או המצמרר (Unheimliche); המוכר והלא מוכר אשר פועלים באופן פרדוכסלי באותו הזמן אשר מייצרים משיכה ודחייה.

אחד מהמאפיינים של סרטי האימה, והדבר ניכר גם בגילגוליו העכשווים של הז'אנר,  הוא המלחמה בין כוחות טובים לבין כוחות רעים כחלק מדיבור על שאלות חברתיות, תיאולוגיות ופוליטיות.

ניתן לקשור את הסוגה של סרטי האימה באופן ישיר ועקיף לשאלות הקשורות להקשר ההיסטורי של יחסים בין קבוצות שונות בחברה. למשל הלבנים בארה"ב השתמשו בשנות השבעים בז'אנר של סרטי אימה (רוב הסרטים הופקו על ידי קולנועים לבנים) כדי לבחון את יחסי הכוח הגזעיים בארה"ב ולשמר דרכם עליונות לבנה. הגבורים של משפחות המאוימות בסרט היו בדרך כלל לבנים, הטרוסקסואלים, מהמעמד הבינוני ו"נורמליים". הנבלים, המאיימים בסרט היו "מפלצות", לעיתים קרובות "צבעוניות" (colored) שעוצבו על בסיס של אחרות גזעית, מינית, מעמדית או על ידי סימוניים אידאולוגיים אחרים.

ז'אנר סרטי האימה לא רק שפיתח היסטוריה נפרדת, אלא התפתח כזה שלא קיבל הערכה ונחשב נחות עד לימים בו סרטיו זוכים בפרסים נכבדים, דיונים על גבי אמצעי התקשורת, משחקי מחשב ועוד. יתרה מכך, כיום יש תחייה, שחזור ויצירה של תתי ז'אנרים מצליחים ביותר מסרטי איכות ב' (B-Movies) בדמות הסרטים של אד ווד, ועד לאלו הכי "מאוחרים" העצמאיים (פרויקט המכשפה מבלייר), ואלו המשלבים קומדיה ואימה כמו סדרת הסרטים שעשו פרודיה לסרטי "הצעקה" (Scream) ואני מתכוון לסדרת "Scary movie" ואחרים.

מסורת של סרטי אימה

זוהי רשימה שבאה להציע כיוון מחשבה ביקורתי. מחשבה שמתחקה אחר השאלה מדוע הידע מסוג של ז'אנר קולנועי לא מגיע לתוך התרבות בישראל ובאותו הזמן ידע אחר מתרשת והופך ללגיטימי. האם אפשר לכנות את הקולנוע בישראל כ"קולנוע ישראלי" ללא סרטי האימה. מדוע האֵימה לא מתרגמת לידע שבו ניתן לבחון תהליכים בחברה. יתרה מכך, מדוע לא נוצרה מסורת של סרטי אֵימה ומה יקרה כשתיווצר אחת שכזו.

אין סרט אימה שלא בודק ומעמת את גיבוריו עם העבר ההיסטורי המסויט. למשל "מגרש השדים" מתדיין על העבר הדתי של אמונה בשדים, באי רציונאליות, בדיבוק שמבקשת לא לעזוב את הדיון על הערכים המבנים את התרבות אף היום במאה העשרים ואחת וראו למשל את סרט האימה "מגרש השדים" וכל אלו שהמשיכו והופקו לפי חוקי התת-ז'אנר הנ"ל. צורה נוספת לבדוק את העבר מתבטאת בעוולות היסטוריות קחו למשל את "פולטרגייסט" שדן במשפחה שנכנסת לבית שנבנה על בית קברות אינדיאני או את הסרט ההמשך (השני) שעסק בבית שנבנה על שרידי קהילה דתית מהמאה ה-18 ועוד. הסרטים לעיתים מתמקדים בעוולות אישיות ובעוולות חברתיות והחיבור ביניהם, למשל בסרט "IT" שנעשה על פי הסיפור של סטיבן קינג שסיפר על המפלצת הליצנית ששררה בתוך מערכת הביוב ושחייבה קבוצה של מבוגרים לחזור לעיירת הולדתם ולהילחם בה. הבעיה בסרט הוצבה ברווח שבין הבעיה של הניכור בין המשפחות והילדים ובין הילדים עצמם ככזו אשר יצרה את המפלצת של העיירה. אך כל הסרט מהלך בצורה זהירה בין הסובייקטיבי (ובקצה הפסיכוטי שלו) לבין האובייקטיבי (קיומו של רוע, אשר מהלך מלבד מעשי בני האדם). לעיתים הרוע יכול להיות מוסבר באמצעים היסטוריים וחברתיים אך הוא מעגלי והסיבתיות לא מובילה להיעלמותו-  כפי שהתבטא בסרט "הצילצול" שסיפר את הסיפור של ילדה שהומתה ורודפת באמצעות קלטת מסתורית את אלו אשר צופים בה. הרוח של הילדה לא רק שלא עוזבת את העולם של הסרט, אלא הדמויות אשר מנסות לפענח את העלילה מוציאות אותה לחופשי ובכך משחררות תיבת פנדורה של הרס. לעיתים העוולות יכולות להיות לגמרי "אישיות", למשל הדיון של סטיבן קינג (באמצעות העיבוד הקולנועי של סטנלי קובריק) בסרט "הניצוץ" (The Shining) שבעצם משלב את הדיון של הכותב בגבולות הפסיכוטיים של היצירה ובהתגלגלות של הרוע הטמון בה בצורה דטרמיניסטית – כאותו תפקיד של משגיח על חדר מלון שרוצח את משפחתו ומתאבד.

הגבול האסור של סרטי האימה

ישנו גבול אסור בסרטי אימה, שיכול להתפרש בצורות רבות. המעבר את אותו הגבול יכול להוליד חיים במקום שבו ישנו מוות, להוליך אותנו מעבר לגבולות הזמן והמרחב ולהראות לנו עולם אלטרנטיבי. אותו עולם מקביל יכול להסביר לנו עוולות שאין אנו מודעים אליהם במציאות המדומיינת שלנו. זהו אותו גבול בין מציאות מדומיינת לאותה מציאות ממשית, שממנה אנו חרדים במשך כל חיינו. המציאות הממשית היא זו אשר מסתתרת בלא מודע, ברגע שלפני עברה החברה האנושית את הגבול לתוך המודרניות ונקברה תחת מושגי ההשכלה הרציונאלית.

סרטי אימה יכולים להכיל תגובה היסטורית ותרבותית לאסונות חברתיים ובכך הם מאפשרים לעכל ולדון באימה הממשית. למשל הסרטים "I am Legend" (2007) ו"Cloverfield" (2008) היוו שתי עמדות שונות שניסו להתמודד עם אסון נפילת התאומים. הראשון הרכיב דיון חברתי מורכב הן בניכור ברחובות בהיעדר של מדינת רווחה והן בטרוריסטים כאנשים שהפכו למפלצות והציע חזון אופטימי. השני הביט באסון של נפילת התאומים כשרירותי, כרוע חסר סיבה שתוקף לפתע מסיבה של חבר'ה צעירים בשנות השלושים שלהם ובתוך כך הציע חזון פסימי דטרמיניסטי לחברה האמריקאית כלפי יחסה והבנתה את העולם סביבה.

יש אימה אם אין אימה

אני רוצה להציע כיוון מחשבה אפשרי אחד לגבי ההיעדר של סרטי אימה בישראל והשאלה של התמקמות הידע הקולנועי במעבר לתוך התרבות. לישראל ישנה היסטוריה קצרה ואיומה לעומת ההיסטוריה הארוכה יותר של עליית הלאומיות וביסוסה באירופה או בארה"ב. התרבות הלאומית בישראל לא מוכנה להביט בעצמה בצורה ביקורתית בשל מאבק לא פוסק לביסוסה. בין אלו שרואים בישראל פרויקט לאומי שהתפרק מלאומיותו – וכחלק מזה אפשר להבין מדוע נבנתה חומה אל מול (ובתוך) המזרח התיכון, דווקא כדי להצביע את היעדרה ואי היכולת לאחוז ברעיון ההפרדה. יש כאלו הרואים בישראל כפרויקט לאומי אשר מגיע אל הקצה הלאומני שלו בהמשך הכיבוש ואחיזה ובבניה הלא פוסקת של ההתנחלויות ובשיאו של הרג ראש הממשלה רבין כדי להמשיך את המהפכה הציונית דווקא מתוך הכיוון הימני שלה. לא לתת למדינה להגיע להסדר, כי ביום שהמדינה קיימת אז המהפכה הציונית הסתיימה. ולכן דרושה התנגדות לא פוסקת כדי לשמר את הכוח הטמון במהפכנות הציונית. בשל כך כל הזמן מתמקדים ולוקחים עוד שטחים מהפלסטינים, יוצרים מלחמה עתידית עם איראן, ועומדים במרכז של סכסוך עם כל העולם הערבי בפרט והעולם האיסלאמי כחלק מחזית רעועה עם ארה"ב.

ישראל לא מוכנה להביט בביקורתיות בהיסטוריה שלה כלפי אוכלוסיות הן פנימה כלפי המזרחים והן החוצה כלפי הפלסטינים. אין לנו סרטי אימה שיביטו על משפחה שנכנסת לתוך בית שנבנה על שרידי בית קברות פלסטיני למרות שדברים כאלו התרחשו ובזוויות שונות (ראו למשל את נטיעת החורשות של קק"ל על שרידי הכפרים הפלסטינים ועוד). גם בתוך ישראל אין עדיין התבוננות בפרשיות מודחקות שהתרחשו בעבר, אין ילד תימני חטוף שמת וחוזר לאמלל את צאצאי חוטפיו, או רק לאחרונה התבשרנו על פרויקט שבא לדבר על קורבנות מזרחים של הגזזת מתים שתוקפים חבורה אשכנזית של מטיילים (ראו את הסרט  "נקמת ילדי הגזזת" של רועי צורף, 2008).

מהו הגבול שלא מאפשר לסף החרדה הישראלי לבדוק חרדות נוספות, כגון החרדות הלאומיות, האתניות, המעמדיות, המגדריות, המיניות ועוד. האם אנו חיים בתקופה לאומית שעדיין לא התגבשה לכדי דיון בפחד, ובאימה. ואם אין דיון באימה, האם לא כדאי להניח כי אנו חיים בתוך אימה לא פוסקת. ולכן אנו צריכים לדרוש את הופעת סרטי האימה, ולא כדי לפחד מהם ולרעוד באמצע הלילה מהופעת רוחות, שדים, מפלצות, מומיות, משוגעים עם מסור חשמלי, ועוד  – אלא דווקא כדי להביט באימה כדי ללמוד ולהתפתח.

רעיונות להסבר נוספים שלא ארחיב אותם ברשימה זו יכולים לבוא מתוך כך שהחברה היהודית עברה הכחדה גזעית שלא מאפשרת לדורות החדשים עדיין לשאול שאלות קשות ולפתוח את תיבת הפנדורה הפנטזמנטית. הסבר נוסף יכול לבוא מהכיוון של האופי השטוח של האידיאולוגיה הציונית שמצד אחד מביט אחורה רחוק אל העבר התנ"כי כאיזה יהודי ישן שחזר לנוף מולדתו ואין לו עבר קרוב אלא רק עבר רחוק. ומצד שני זו רואה את היהודי כחדש שהתחדש בארץ מולדתו באופן פרדוכסלי ונולד מתוכה כסוג של יליד, הנולד מן אדמתו. והמאבק בין שני הכוחות הללו, לא יכול להוליד את האפל, העל טבעי, הפנטסטי (למרות שלאחרונה ראינו את עליית הספרות הפנטסטית בפרוזה של הדור השלישי, כמו הספר "יצר לב האדמה" שהרה בלאו , או "מחזיר החלומות" של ניר ברעם ו"הלב הקבור" של שמעון אדף). הציונות זקוקה לתרבות שטוחה, ריאליסטית, שמתנכרת לפנטסטי, ולאפל כדי לייצר אזרחים ממושמעים בחברה מיליטריסטית. התרבות הציונית כתרבות פשוטה, אשר רואה את עצמה כחלק מהמודרניזם אבל בעצם מתנכרת לו כי הופכת אותו לאירוע ולא לתנועה. הבזות לעומק הרומנטיקה  ולגותיות.

ביבליוגרפיה:

סלבוי ז'יזק, התבוננות מהצד: מבוא לז'אק לאקאן דרך תרבות פופולרית, תרגום מאנגלית: רונה כהן, תל-אביב: הוצאת רסלינג, 2005.

רועי צורף, נקמת ילדי הגזזת, מידע נוסף על הסרט, דרכי הכנתו וטריילר נמצאים באתר הזה (נבדק ב13.9.2008).

Harry M. Benshoff, “Blaxploitation Horror Films: Generic Reappropriation or Reinscription?”, Cinema Journal, 39, No. 2, Winter 2000, p. 3.

Sage Meehan, “History of Horror on Film –the Beginning of a New Type of Fear“, The Dawn of the Horror Movie, 29.5.2008.

url= http://horrorfilms.suite101.com/article.cfm/the_dawn_of_the_horror_film

Horror film, Wikipedia, the free encyclopedia, 13.9.2008.

***

"בבדוק" (The Babadook)הוא בהחלט אחד מסרטי האימה הטובים של העשור

11 בדצמבר 2014Mati Shemoelofלערוך את""בבדוק" (The Babadook)הוא בהחלט אחד מסרטי האימה הטובים של העשור"

"בבדוק"  The Babadook ) 2014)הוא בהחלט אחד מסרטי האימה הטובים של העשור. גם זוכה פרס האוסקר, ויליאם פרידקין, שיצר את "מגרש השדים" (1973) חושב שזה סרט האימה הכי טוב שהוא ראה אי פעם. "בבדוק" מפרק את העצמות וגורם לך להתפזר כאבק מתחת לרהיטים מרוב פחד. הסרט האוסטרלי שבויים ונכתב על ידי ג'ניפר קנט מכיל את כל המרכיבים הדרושים לסרט אימה, אך לא מתמסר לאף אחד מהם. הסיפור פשוט, אלמנה ובנה, החיים בפרברים הלבנים, באוסטרליה, נרדפים על ידי מפלצת שמופיעה מתוך ספר, שמתגלגל בצורה מיסתורית לבית. למפלצת המסתורית קוראים בבאבדוק.

ג'ניפר קנט מציינת את אומץ הלב של לארס פון טרייר, שעזר לה ליצור את הסרט. היא שלחה לפון טרייר, אימייל שבו ביקשה לבוא לראות את הדרך בה הוא עובד. בדיוק הוא עבד על דוגוויל, והוא אמר לה שהיא יכולה לבוא ליום אחד. אך היא הגיעה ונשארה הרבה יותר, ואף סייעה על הסט.

קנט קיבלה את הרעיון מחברה שלה שהיא אם חד הורית, ויצרה ב-2005 סרט קצר בשם "מפלצת" (Monster) ומשם יצאה למסע להרחיב אותו לסרט אֵימה. היא מתארת את האכזבה שלה מסרטי אימה סטנדרטים. אך רואה בסרטי אֵימה כקולנוע טהור. היא לא אהבה את הרעיון שהדמויות צריכות להיות נאהבות על ידי הקהל כמו בקולנוע האמריקאי ולכן יצרה דמות פרוטגוניסטית, שמנסה לגונן על הילד שלה. בדרך כלל בסרטי אימה, אנו רואים משפחה אמריקאית שהמבנה הגרעיני שלה מאויים על כוחות חיצוניים. ובסרט הזה אנו דואגים למבנה דווקא של אם חד הורית שמנסה להגן על בנה בכל מחיר.

בימים אלה קנט מעבדת את הסרט לתוך ספר.

The-Babadook-Poster

מכאן והלאה יתחילו ספויילרים, ולכן כדאי פשוט לראות את הסרט קודם, לקריאה מלאה של הפוסט

הסרט כולו מבוסס על רגשות אימה. הסיפור שהאם מאבדת את בעלה, באותו יום, שהוא לוקח אותה לבית החולים. רגשות האימה הללו, גורמים להופעת המפלצת. המפלצת היא בעצם אי היכולת של האם, לקבל את אובדן בעלה, אל מול הופעת בנה, שאינו מהווה תחליף מלא. הבן הוא זה, כמו ב"חוש השישי" זה שרואה את המפלצת לפני שהיא מופיעה גם בתוך האם. הפתרונות הקלים יותר של סטיבן קינג, למשל ב"בית קברות לחיות" שבו האם הופכת דמונית, או הפתרון שבו צריך להחליף בית כמו ב"פולטרגייסט" לא עובדים כאן. האם נשארת בבית, עם בנה, למרות שכל יום שעובר הופך יותר אפל. האם הופכת שטנית והורגת את הכלב, שזה אחד השיאים בסרט.

הטראומה בסרט היא אובדן הבעל, וההחלפה שלו בבן שבדיוק נולד. מקורה האטימולוגי של המילה "טראומה" במילה היוונית (τρᾶυμα) שפירושה פצע .(ברפואה, ייעודה של מחלקת הטראומה גלום במיידיות הטיפול הנדרש עבור החולים). אחד המאפיינים המרכזיים של הטראומה הוא החביון (latency) או ההשתהות (belatedness) שלה, כלומר, אי-יכולתו של קורבן הטראומה לתפוש את החוויה הטראומטית ולהטמיעה בזמן התרחשותה. זאת הסיבה שמגיע אלינו "בבדוק". היא הגילום של החווית הטראומטית. ולפיכך כשהוא מגיע הוא הופך את האם לדמונית, ולא את הילד.

Screenshot 2014-12-06 17.11.04

לפיכך האירוע הטראומטי ממשיך לרדוף את הקורבן ולחזור בחלומותיו או בשגרת היומיום שלו. פרויד עושה שימוש ב"חוויה הטראומטית" בניסוחים הראשוניים שלו את יסודות הפסיכואנליזה: "תפקידו של המטפל אזי הוא לעזור לחולה לשקם בזיכרונו את החוויה המקורית ('החוויה הטראומטית'), ואז צפוי הסימפטום, המשמש כתחליף, להיעלם. אלא שתהליך שיקום זה אינו פשוט כלל מאחר שאותם הכוחות, שפעלו להשכיח את החוויה או את הזיכרון המכאיב מלכתחילה, ממשיכים לעמוד על המשמר ולסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי. לכן בגלל פעילותם של 'מנגנוני התנגדות' (resistance) אלה, אין המטפל יכול לבקש בפשטות מהחולה: 'נא ספר לי בדיוק מה ואיך זה קרה', אלא, כמו בלש מומחה, חייב הוא להפעיל שיטות עקיפות שונות, כדי לשקם את חלקי האינפורמציה שנעלמו מזיכרונו." לפרויקט הפסיכואנליזה יש, אם כן, הן משמעות תיאולוגית של וידוי והן משמעות פרשנית של תפירה והבניה מחדש של הטקסט תוך כדי פרימתו. אך הסרט לא מנסה לפתור את הבעיה על ידי העלמת השד של בבדוק. אין גם מעבר אל הנצרות, בכדי לפתור את הבעיה הפסיכולוגית, לא צריך מקל עץ בכדי להרוג את דרקולה, לא צריך ספר תפילות או מים קדושים.

המעבר החד מן התפישה המודרניסטית של הקִדמה אל התפישה הפוסטמודרניסטית, המבקרת את הנרטיב ואת האפשרות לגאולה, מצויה בתשובתו של הפילוסוף הסלובני, סלבוי ז'יז'ק, לפרויד. ז'יז'ק הופך את תכלית הפסיכואנליזה רק כדי להחליף את וידוי הטקסט בהבנייה מחדש של הקשרו: "המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום באמצעות הווידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומטי מבלי יכולת תיקון. יש בנו משהו שאינו יכול להשתחרר לעולם." וזאת הסיבה שפתרון חידת הסרט לא כוללת חיסול של בבדוק, אלא שהיא מאפשרת לאם ולבנה לחיות לצד הטראומה הסודית והגנוזה (יצירת קונטקסט לחידה). היא מבינה את בבדוק, ונותנת לו מקום בחייה, מבלי שהוא יפגע בה, ובלי שהיא תפגע בו. הפתרון הזה מאוד פמיניסטי, כי הוא כולל הרג אדיפלי שמקים לתחיה את הבן, שחייב להרוג את האב.

סיפורים מתוך ספרי החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים":

הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

הפרעת אכילה שפעם הכרתי

שאריות מהספר המקולל

נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

בכל רעל יש יותר מדי קסם

לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בפייסבוק |  לרכישת מקלחת של חושך וסיפורים נוספים  | מקלחת של חושך במהדורה קולית של אייקאסט

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: