די לקיבוץ

זוהר אביטן מציע פתרון להצבעה האתנית שנערכה בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה.

שפת הגירוש: זריקת משפחות לרחוב בידי עמידר ועמיגור

לפני למעלה משבוע נזרקו מספר משפחות נזרקו מבתיהן בשיכון ד' בבית שאן בשל חוב כספי לחברת עמידר. הקהילה לא שתקה על כך. האזרחים הזדהו עם הכאב ושרפו צמיגים ומחו על הצעד הלא אנושי של הגירוש מהבית. המשפחות עצמן אמרו שאם התקשו לשלם שכר דירה ורצו לשמור אותו לאוכל בכדי להתקיים. חלק מהמשפחות עברו להתגורר ברחוב. חברת עמידר טוענת שחלק מהמשפחות צברו חובות של עשרות אלפי שקלים ולא רצתה להמשיך להגדיל את החוב ולכן פינתה את המשפחות לרחוב. ושוב מגיעים מאבטחים לבתים המפונים ושוב סיפורים קורעי לב על אב אלמן שיוצא לרחוב עם ילדיו.

בין עיני לפרץ | לב גרינברג |

שוב האמרה המפורסמת של מרקס כי "כל אירוע גדול מתרחש פעמיים, ראשונה כטרגדיה ושנייה כפארסה" – מתקיימת לנגד עינינו. הטרגדיה הייתה כניסת מפלגת העבודה לממשלת שמיר בשנת 1988, הפארסה היא כעת, עם כניסת מפלגת ברק לממשלת נתניהו. ב-1988 המציא רבין, שדחף את העבודה לתוך הממשלה, את הסיסמא "אין לנו מדינה ספאר", כעת ברק חוזר עליה כמו תוכי, בלי ההקשר הפוליטי. ב-1988 הויכוח היה גלוי ויצרי, מבוסס על השקפות ואינטרסים: הממסד הביטחוני רצה כי רבין, שר הביטחון בימי ממשלת הרוטציה והאינתיפאדה הראשונה, ימשיך בתפקידו, ונגדו התייצבו 17 חברי כנסת בהנהגת מזכ"ל המפלגה דאז, עוזי ברעם. כוח 17 קראו להם. רבין גייס את תמיכת מנגנון ההסתדרות בתרגיל משותף עם המיועד לראשות הממשלה יצחק שמיר. שמיר יכול היה להקים ממשלת ימין, אבל העדיף את השותפות עם העבודה כי דיכוי האינתיפאדה בלי איש "שמאל" במשרד הביטחון היה הרבה פחות לגיטימי. "התרגיל" היה הצעת משרד האוצר לשמעון פרס, אשר נועדה לחלץ את ההסתדרות מהמצוקה אליה נקלעו מוסדותיה – קופת חולים, הקיבוצים והמושבים, ומפעלי חברת העובדים – לאחר מדיניות ייצוב המשק ב-1985.