יצירתי מגיעה לעולם הערבי, אירועים ספרותיים קרובים וגם סיכום שנה שמואלופית

11999973_715125858619567_719111197_nגמר חתימה טובה ועיד אלאד'חא סעיד
صومًا مقبولًا، وعيدًا سعيدًا ותודה רבה לכל העוקבים והעוקבות אחר הבלוג. ראשית יש לי בשורות טובות מאוד. Ragaa Rabia Aly Areef [בתמונה משמאל] חוקרת מאוניברסיטת אלכסנדריה במצרים כתבה עבודת תזה בעקבות היצירות שלי. מהרגע הראשון שכתבתי רציתי להגיע אל העולם הערבי, אותם עולם שנותקתי ממנו. והנה היצירות שלי לקחו אותי לעולם חדש ומופלא, שאותו אני מגלה בזכות האינטרנט.

***

הגעתי לביקור בישראל. אשתתף בשני אירועים ספרותיים:

12002107_957213417655871_1465717944916045808_n

28.9 אירוע הסגירה לאתר קפה גיברלטר Cafe Gibraltar​ ואקריא שיר בפאנל על הסידרה "נביאים"

11919548_690419277726503_3866523716833737092_n

8.10 אשתתף בדיון על "קיימות ספרותית, מחזור אשפה ומציאת יהלומים" ביוזמת הוצאת כהל הוצאה עברית

השנה הייתה בשבילי מרתקת עם כתיבת הטור "ישראלי בברלין", אך החלטתי לסיים את כתיבתו והעליתי את כל הטורים לאתר. בטור האחרון שכתבתי באודסה סיכמתי דרך של עשור ספרותי בשוליים הישראליים.

השנה גם נכתב דוקטורט נוסף של החוקרת אושרה אלפסי שעוסק בין השאר בחיבור בין השירה של ארז ביטון, משורר​, סמי שלום שיטרית​ ושירתי וגם הוא שימחני מאוד ולימד אותי דברים שלא ידעתי 
חזרתי לכתוב שירים, ושניים מתוכם התפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות"

 

2015-09-14 07.22.32
צילום: רותם מקרית גת.

אני ממשיך לעבוד על הרומאן הבא שלי, ובדרך אני גם מבטיח לפרסם בשנה הקרובה ספר מאמרים שיכלול את כל המהלך הפרשני שערכתי בשנים האחרונות, באמצעות מאמרים על קולנוע, שירה, מוזיקה ועוד. הספר יתפרסם אך ורק במהדורה דיגיטלית. ואעדכן.

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים​ יצא לאור בשנה שעברה וסיכם מהלך ספרותי של חמש שנים שבהם כתבתי 31 סיפורים קצרים. הספר זכה לביקורות טובות מאוד וגם כבר מתחיל להיכתב עליו מחקר ואני עדיין מחכה לבמאי/ת סרטי האימה שיסריט את הבעתה בסיפורים הללו.

הוצאת גרילה תרבות ממשיכה לזכות בהצלחות, פרסים וביקורות מצויינות. בקרוב ייצאו עוד ספרים בשמה ואני גאה שייסדתי אותה. תוכלו לקרוא למשל את הביקורת על הספר של אייל בן משה וגם את הכתבה הגדולה עם עדי קיסר במוסף הארץ – שספריהם ראו אור בהוצאה.

שתהיה שנה טובה ומתוקה

גמר חתימה טובה ושוב תודה על המעקב

שבת שלום
מתי

 

 

מקלחת של דעות: יוצרים כותבים על "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים"

מתי שמואלוף כינס לתוך ספרו החדש דמויות שנעות בין זמנים, מקומות וחוצות הגיון. מדור הספרות של קפה גיברלטר ביקש מיוצרים לקרוא ולשתף אותנו במקלחת של דעות על ספרו החדש "מקלחת של חושך"

יוסי סוכרי

שני דברים מרכזיים מצאתי בספרו של מתי. קודם כל, צדה את לבי העובדה שמדובר בספרות שאין בה כל סרק. גם כאשר היא מנסה לתאר מצבים סבוכים ועמוקים ותופעות קיומיות בעלות ווריאנטים שונים, היא לא נכנעת לפיתוי של תיאורי שווא ולא נעזרת בשום קביים מלאכותיים. דבר שני, בניגוד למה שניתן להסיק מתוך הטקסט, לגיבורים של הספר יש מקום בתוך העולם. הם נעים ללא הרף בין אזורים שונים ותרבויות שונות, אבל התנועה ביניהם היא זו שמהווה את מקומם. הם מצאו את מקומם בעולם, אבל המקום הזה הוא לא אזור גיאוגרפי תחום או בעל זהות מובחנת, אלא פשוט התנועה בין המקומות. 

 אייל בן משה

קובץ הסיפורים של המשורר והסופר מתי שמואלוף, מקלחת של חושך וסיפורים אחרים, הוא משב רוח מרענן בנוף הספרות הישראלי, וזאת מכמה טעמים. ראשית מדובר בקובץ סיפורים קצרים, סוגה שכמעט נכחדה מעולם הפרוזה הישראלי (כל הכבוד לזמורה ביתן על היוזמה, וכן ירבו), שנית מדובר בקובץ מולטי- סגנוני שנוגע בסוגות ספרותיות שכמעט לא רואים בעולם הסיפורת הישראלי כמו אימה, מתח, מדע בדיוני, סוריאליזם וארס פואטיות, וזאת באופן נועז ומעורר התפעלות.

הכותב לוקח את הקורא אל עולם מסויט, רב מבעים ופנטסטי עם עלילות מקוריות של דמויות קצה שמתקיימות בשולי החברה ומנסות בכל כוחם להידחק ולהשמיע קול, אך בשל אופיין המסוכסך הן כלואות בתוך מבוכים מבלי אפשרות לצאת. אבל משלל הסגנונות שבקובץ לדעתי הסגנון הבולט ביותר הוא הסוריאליזם (לפחות בחלק ניכר מהסיפורים) שמזכיר לעיתים את סלסטינו לפני השחר של הסופר הקובני רינלדו ארנס, בו תודעת הגיבורים משתנות ללא הרף באופן שמותיר את הקורא אבוד, כמו למשל בסיפור הנפלא הפותח את הקובץ 'פורטונה לא גרה בקומה 23',  שאופיין של הסצנות בו בנוסף מזכיר קטעים מתוך הסרט 'פחד ותיעוד בלס וגאס':

לא ידעתי מה לעשות. שתקתי וזחלתי לעבר דלת הכניסה. הבטתי מתוך עינית ומדדתי כל צעד וצעד. ראיתי את המהמר וקרקפתו המרוסקת, כשחצי מפניו מעוותות אחורה, עומד עצבני. לצדו עמדו שוטרים, ש"השם ישמור" – פרצופיהם היו מעוותים באופן שלא הכרתי בעבר – הם היו חסרי פנים.. 

או כמו בסיפור 'יתדות ללא אהל': "כואב לי הראש. אני רוצה להביט מיד בראי ולבדוק אם יש לי יתד בגב, אבל הראש מתפוצץ. הראש ממש לא מוכן לתזוזות, ואני מת להשתין, שיט. אני מבין ששוב שתיתי אתמול, ושהיה לי  סיוט עם שני ילדים שרדפו אחרי. אני מקציב לעצמי שלוש שניות לצאת מהמיטה. אחת. שתיים שלוש. אבל מבקש עוד חמש דקות ועוצר את השתן בכל הכוח. הזין תקוע בין הרגליים. אבל אנ'לא מצליח. ומתחיל לזחול על הרצפה מלאת הסכינים והמזלגות. אני מגיע לשירותים כמו חיה על ארבע, שאלוהים יודע מי ברא אותה. אני משתין. ומחזיק את הראש בידיים. ניגש לשתות מים ומביט בראי ורואה מאחורי את שני הילדים."

קובץ הסיפורים מאוכלס בדמיות שוליים אבל לא כאלו המאופיינות במצב סוציו אקונומי נמוך, אלא דמיות שנמצאות בשוליים של השוליים, בקצה קצוות החברה מבחינה פוליטית מגדרית ותודעתית, ונראה גם שהן לא ממש מנסות להידחק אל תוך המציאות הישראלית, אלא מנסות למצוא להן מקום נפרד אי שם בנבכי השוליות, מקום משל עצמן, נאבקות בשדים שמחוללות להם שמות בראש, ומנסות להוציא אותם ע"י מונולוגים ארוכים עמוסי פרטים, כמו בסיפורים 'ענה לי' שמספר את סיפורו של  גולה מזרח תיכוני בברלין הקפואה, 'הנהר השחור' שמספר על סופר מתוסכל שקופץ לנהר שחור ומגלה שם עולם מקביל.

לאורך הקריאה בסיפורים קשה לקורא שלא לשמוע מעין קריאה אנושה לעזרה מהדמיות, או יותר נכון קריאה להישמע, להיראות, או לקבל ביטוי, לקרוא תיגר על התרבות ההישגית. "איזה מין דבר זה להיות אדם ששובר שיאים אנושיים, ובעצם מכריז על רצונו להיטבח" מתוך הסיפור 'גלים רעים' . גיבורים שמתבוססים במדמנה הנוראית והפרטית שלהם, ואכן מכאן החיבור לשם המושלם של הקובץ – מקלחות של חושך. בנוסף אחד הדברים היותר המעניינים בקובץ וראוי לציון הוא פירוק השפה, היפוך המגדרים בה, ואף שתילת נבואות בתוכה, למשל במקום לומר את הקללה "מאדר- פקאר",הפוך ל- "מאדר- פאקר", ועד ל – 'אוניברסיטת פתח תקווה',  ו – "פרס ספרותי ע"ש המשוררת מירי בן שמחון" (אולי כהמשך לפעילותו החברתית של הכותב המשורר והסופר מתי שמואלוף). 

תמי לבנת מלכה

המילים של שמואלוף מרהיבות, האסתטיקה הלשונית והאופנים השונים בהם הוא משתמש בשפה הם חלק מהותי מהסיפורים. שמואלוף כותב כשהוא חשוף על צדדים אפלים בנפש, אובססיות, חרדות ופחדים בסיסיים. הכנות והאומץ מורגשים במעשה הכתיבה. הוא מצליח לשלב הומור וביקורת עצמית בתוך כל הכאוס.

יעל אלמוג

ספר הפרוזה הראשון של שמואלוף מתרחש בין שני חללים: גרמניה וישראל. הקיום המקביל בשתי המדינות מתריע על קיום כמעט אפוקליפטי: על אסון העומד להתרחש בעקבות מתח רב בין שני קיומים מקבילים. אך מבחינה היסטורית נראה כי מדובר בקיום של לאחר האסון, במקרה של ברלין,  ובמציאות אפוקליפטית בהווה- במקרה של ישראל.

רותם מקריית גת:

10850031_865507880147899_5295627263681296534_n
איור: רותם מקרית גת

תהילה חכימי

מקלחת של שמש. היה אפשר לקרוא לספר הזה גם מקלחת של שמש, זו המחשבה הראשונה שעולה בי כשאני יושבת לכתוב את הרשימה הקצרה הזו, כי יש בו הרבה אור, לפחות מבחינתי, מאז דרזדן יכולה לחכות של מואיז בן הראש, לא קראתי קובץ סיפורים קצרים חזק כל כך. זה ספר כזה שאני ממליצה להכנס איתו לאמבטיה בעיר זרה, או להכנס איתו למיטה, או לקרוא אותו ברחוב בהליכה, למי שזה לא עושה סחרחורת, כי לפעמים הסיפורים עצמם מכניסים לסחרחורת, זהירות. מריצים אותך דרך זרם תודעה של מישהו, וכשאת כבר לא בטוחה, עולה בך מחשבה, אולי זה זרם התודעה שלך? או אולי בעצם זרם תודעה הרבה יותר כללי, מקומי, מובהק, שמדבר אליי עכשיו רגעים של אימה ופחד ברחוב שלי, או בבית המלון שאני נמצאת בו עכשיו, בתוך סצנות ביעותים הזויות שכתובות כל כך קולח וזה לא עוצר. מתי לא עוצר, הקולות משתנים ללא הפסקה, עכשיו אישה מדברת אליי ועכשיו גבר ועכשיו רוח רפאים, ביפו בבית מלון באילת או בברלין. שוב ושוב מכניסים אל עולמות שהייתי בטוחה שהייתי בהם או כאלה שאולי אני נמצאת בהם עכשיו, תחת תקרות גבוהות. ובתוך כל הביעותים האלה, מתי מצליח להצחיק אותי ללא הפסקה, ולעשות דבר שהרבה כותבים לא מצליחים, להכניס את עצמו, הכותב, כדובר, שמלעיג את עצם היותו אבל מצליח לעורר הזדהות, ומצחיק כל כך, בלי להתחכם, בלי להתמקם, בלי לחסל עצמו על מזבחות מיותרים של אינטלקט, אם הייתי בת אדם של השוואות הייתי אומרת וואלאס, וואלאס מקומי. 

עדי תשרי

קהל הקוראים שחושבים שמשורר זו מילה גסה, צריכים לקרוא את ספר הסיפורים הקצרים החדש של מתי שמואלוף. שפתו של שמואלוף היא שפתו של משורר וקריאה בספרו מערבבת ספרות עם שירה, מלווה בלשון עשירה, דימויים ומטפורות שלא פעם יש לחזור ולקרוא בכדי למצוא משמעות נוספת. ב"מקלחת של חושך וסיפורים אחרים", הקוראים נזרקים למסע וורבאלי עמוק שמוביל לצד השני של המראה השחורה של המציאות הישראלית העכשווית. הסיפורים מספקים הצצה למוחו המסתעף של שמואלוף ונעים בין פנטזיה למציאות תל אביבית-ברלינאית. ניתן לתאר את הדמויות בספר כבני אדם מקוללים שמישירים מבט לגורלם, מקצה השני של בר מסויט. חוקי המציאות ואף הספרות עצמה, נבנים ומשתנים לאורך כל אחד מהסיפורים כאשר מה שמנחה את התקדמות הסיפור אלו תמיד דמויות יומיומיות, פשוטות לכאורה, הטובעות בתוך עולם רגשי מלא סתירות. בסיפור הראשון בספר לדוגמא, שומר בכניסה למלון מתעמת עם ספק מהמר, ספק קבצן ונאלץ להתמודד עם המציאות נוזלת מסביבו כאשר המרדף אחרי המהמר מוביל אותו למאבק על עבודתו, שפיות דעתו ואפילו חייו. כאשר הניסיון להוכיח כי השומר הוא אדם בשר ודם, הופכת את השומר עצמו לבדיוני. 

אלמוג בהר

לפני כמה שנים מתי שמואלוף הסביר לנו למה הוא לא כותב שירי אהבה ישראליים. וההסברים היו משכנעים. עוד קודם לכן, בספרו "בין שמואלוף לבין לחזז" (2006), הוא ידע לספר לנו:                 "עוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה תִּפֹּל / הַחוֹמָה", ובינתיים ביטא תשוקה עזה לספר לנו היסטוריה אחרת מזאת שכותבים ההיסטוריונים:

"הַיּוֹם אֲנִי מְלַקֵּט אֶת חֲרוּזֵי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל אֲבוֹתַי / רָחוֹק מֵחֲנֻיּוֹת הַתַּכְשִׁיטִים הַמְּקוֹמִיּוֹת / וְאוֹסֵף אֶת אַבְנֵי הַחֵן שֶׁל הַזִּכָּרוֹן, שֶׁצָּלְלוּ לְאִבּוּד / בְּאוֹקְיָנוֹס הַבּוּשָׁה", "אֲנִי עוֹבֵד בְּמַס הַהַכְנָסָה שֶׁל דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲסֵרִים לִי".

שמואלוף סיפר על הניסיון העקר להפריד בין האסתטיקה לפוליטיקה, שלו הוא מסרב להיכנע: "בְּעֶרֶב הַשִּׁירָה בִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי לִהְיוֹת תַּרְבּוּתִי / לְסַפֵּר מַדּוּעַ הִגַּעְתִּי לַשִּׁירָה / מִבְּלִי לְסַפֵּר עַל מִלְחֶמֶת הַמִּלִּים / מִבְּלִי לִשְׁזֹר אֶת חֲרוּזֵי הַגִּזְעָנוּת / כְּמוֹ לְאַרְגֵּן עֶרֶב אִגְרוּף וְלָשֶׁבֶת בַּזִּירָה / קָשׁוּרעִוֵּר", ועל הדיכוי המתמשך גם בהווה: "הִגִּיעַ הַזְּמַן לוֹמַר הַדִּכּוּי לֹא הִסְתַּיֵּם / הָאֲדָמָה לֹא מִזְרָח-תִּיכוֹנִית / הַזַּעַם מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב שִׁיר אַנְאַלְפָבֵּיְתִי / שָׁחֹר מִתּוֹךְ מְחִילוֹת לְבָנוֹת / מִלִּים נִקְרָעוֹת בַּכֶּלֶא / קוּמוּ הִתְחַבְּרוּ לַמֶּרֶד בַּשָּׂפָה / אֲנַחְנוּ קַמְנוּ / בֵּין חָרְבוֹת הָאוֹתִיּוֹת הַגִּזְעָנִיּוֹת שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתָנוּ / בְּמַעְבָּרוֹת לֹא מְנֻקָּדוֹת / אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִּׁפְחָה שֶׁל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק / קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶׁל /                     אֶ פְ שָׁ ר וּ ת  שְׁ לִ י שִׁ י ת  לַ שִּׁ י רָ ה".

בין שני הספרים ההם הוא החל להריץ את כולנו עם "גרילה תרבות" ברחבי העוולות הפזורות בכל הארץ, ולחבר הלכה למעשה את האישי והקולקטיבי, האסתטי והפוליטי, המזרחי והפלסטיני, המעמדי והתרבותי, ההווה וההיסטוריה. לרגעים היה נדמה שאכן השירה כותבת היסטוריה חדשה, עולה לזירת האגרוף, מורדת בשפה ובדיכוי, מתחילה להפיל את החומה. ואז פתאום פנה שמואלוף אל הפרוזה, ודווקא אל סיפורי האימה, והפתיע אותנו עם הסיפור "הייתי קבורה כבר כשנפגשנו". ולאחר שעבר מתל-אביב לברלין הפתיע אותנו עם קובץ סיפורים גדוש ומגוון, "מקלחת של חושך".

בסוף החלק הראשון בקובץ הסיפורים, "גוטלאנד", מצאתי שוב את התשוקה ההיא להיסטוריה האחרת בסיפור "לקפוץ מבגדד". הסיפור הזה נכתב מתוך מהלך היסטורי מדומיין שבו פועל בבגדד משורר יהודי אקטיביסט המתלבט אולי לעבור לכורדיסטאן, "אחיה כמעט כמו הומלס, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק", ומבקש להישאר בזירת המחיקה של הזהות הערבית-היהודית, ומתבונן בחברו צאלח: "חסר מקום, חסר עבודה, חסר מנוח, רץ משיר לערב ספרותי, רק אללה אולי יגיד לנו למה… פעולה משותפת עם הכורדים, להקריא שירה, בהפגנה חברתית למען רב-תרבותיות. אולי זאת אנתולוגיה חדשה להגברת העניין במאבק שהולך ומקצין לאחר שבארות הנפט הידלדלו. אולי זהו פסטיבל פיוטים בבית הכנסת החדש ע"ש בדרי פטל בשכונת טטראן. אולי הוא שוב מוצא לנכון לכתוב מאמר על האובדן של סמיר נקאש ז"ל ולדבר על הזיהוי שלו בחברה כעיראקי מסורתית ולא כיהודי-עיראקי".

איך כותבים על בית קפה בבגדד בלי לבקר שם? ומספרים על דמות הלובשת את "הטישרט עם ההדפס של נאזם אל-ראזאלי והג'ינס הכחול המשופשף"? שמואלוף פותר זאת על-ידי שילוב קולו של המספר המתבלט מן הארץ בתוך הסיפור הבגדדי: "בדיוק כשהבנתי שהסיפור על הבחור הזה וחברו צאלח הוא סוג של נוסטלגיה פואטית, הוא הועבר לעורך של כתב עת אחר בפורוורד ונעלם לנצח בארכיון של הג'ימייל שלי… אף אחד לא יאמין שחלמתי שאני היהודי הצעיר האחרון בבגדד". 

הדברים התפרסמו לראשונה במדור הספרות של קפה גיברלטר

מקלחת של דעות: פרויקט ביקורות על 'מקלחת של חושך וסיפורים נוספים'

יש רגעים שבהם הזמן נעצר. יש רגעים שבהן אושר וחסד יורדים מהשמיים. יש רגעים שהכתיבה הבודדת הופכת לקהילה של מרגליות, ואבני חן נדירות, יש רגעים ש"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" הופכת אותי לאבא גאה.

תודה לכל הכותבים והכותבות, היוצרים והיוצרות שהשתתפו בפרויקט הנפלא הזה. תודה מיוחדת לאבי מוטהדה ולקפה גיברלטר על הבמה המכובדת.

 

אודה לשיתופים

אהבה של משורר מת

פוסט הפרידה שלנו מבלחסן בעשרת הפוסטים הפופולארים של קפה גיברלטר. זה השיר שכתבתי בעקבות היצירה של אלג'יר והופיע בספרי הקודם "למה אנל'א כותב שירי אהבה ישראלים" וכך כתבתי להפרד מהיוצר המדהים וחסר התקדים בנוף הישראלי:

גבריאל בלחסן ז"ל. יצרת בכנות שמעטים הגיעו אליה, וככזאת שמעניקה השראה. לא ויתרת על הרצון לאחד את המקום הארור הזה. כדורי הרגעה בדבש. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

אלו המילים שכתבתי בהשראתך והן חוזרות בכדי להיפרד ממך:

בַּשְּׁבִירָה, בַּמְּצוּלוֹת, בַּלֵּב הַמִּתְפָּרֵק

בַּבְּלוּז, בַּצְּנִיחָה, לְלֹא עֶזְרָה, קְהִלָּה

תְּפִלָּה אֵל

לַעֲמֹד בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת מוּל הַגֹּלֶם

בַּשֶּׁקֶר שֶׁל הַמִּלָּה וּלְהִתְכַּוֵּן

מַה שֶּׁיָּדוּעַ כְּאַהֲבָה

שֶׁל מְשׁוֹרֵר מֵת

לְפָרֵק אֶת הַגּוּפוֹת וּלְהַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַזִּכָּרוֹן

בְּעִיר לְלֹא

בְּחֻפָּה שְׁחֹרָה,

תַּחֲנוֹת רוּחַ נֶעֱמָדוֹת

וּבְאֵין רִצְפָּה

מְבַקֶּשֶׁת דַּבֵּר אֵלַי עַכְשָׁו

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה

סוֹד

 

"זה הצורך לצאת מהמציאות הבנאלית הזאת, ורגע להיות משהו שאתה לא. מה שהבנאדם בחיים לא יכול להיות. להיות איש נצח כזה לבנות איזה דמות פיקטיבית, של כל יכול, אדם שעושה דברים אחרים, אבל בעצם כולנו אוכלים, מחרבנים, שותים, נמוגים ללילה ומחפשים גאולה בכרית וזהו… ואלה כל בני האדם"

 

מופע מחווה לגבריאל בלחסן

אתמול הייה מופע מחווה, ומציע לכם לשמוע את הביצועים הנפלאים. הנה כמה דברים שעלו לי בעקבות המופע הנפלא.

  • קודם כל אביתר בנאי – מה שמעניין דווקא בביצוע של אביתר בנאי, ל"בשדות" של בלחסן ז"ל, זה שהשיר הופך גם לשיר אמוני, על מציאת אלוהים, וכיוון בעולם האבוד שבו אנו חיים
  • קרב הגיטרות של רון בונקר שהפיק את הערב לבין ברי סחרוף 
  • מיכה שיטרית ועמיר לב בביצוע יפה ל"בצינורות"
  • "עשה שלא אהיה מנוחם, שאהיה מנחם, שלא להיות אהוב, אלא אוהב". אהוד בנאי ואביב גדג בתפילת אחד עשרה צעדים מחברים מזרח למזרח. אני כ"כ מזדהה עם השורה של בלחסן: "כאשר נשכח את עצמנו, נזכה לקבל". ההפך מאלו ששואלים: "מתי אתה חוזר?" ומנגידים חיים מלאים בישראל לריקנות בנכר
  • שלום גד הביא ביצוע כל כך נפלא לאסיתית הקטנה, שנכתב על משקל של תפילה יהודית-ערבית. איזה שיר נפלא זה "האסייתית הקטנה" כמה חוכמה יש לו לבלחסן, ללכת אל האישה באקט הכי מכאני ולהתאהב בה, וכנראה לא במקרה היא אסייתית, איזה מעשה אצילי 

כמה יחסר לנו בלחסן. כואב הלב.

פרויקט ספייק לי: מלקולם אקס, קפיצה חדשה מעל הלובן

1150855_10151737605303926_1274673914_n1-300x111במבט–על על תעשיית הקולנוע העצמאי, שבקרבה התפתח ספייק לי ניתן לראות ששיטות הפעולה שלו נבעו בתחילת דרכו מאופן הניסיון שלו להתבלט ללא חסות האולפנים הגדולים. הניסיון לתפוס בעלות על דמותו של מלקולם אקס, עוד לפני שהוא קיבל את האישור לעשיית הסרט, הוא רק דוגמה אחת לניסיון של ספייק לי בתור יוצר שחור, לצבור הון תרבותי/סימבולי, במבנה קולנוע לבן. ספייק לי , יוצר שחור ממעמד זעיר–בורגני, ביקש להיכנס למבנה ההגמוני של הקולנוע ההוליוודי ולשורת יוצרי העל (אשר רובם לבנים), שגם מביימים, משחקים וכותבים את סרטיהם, ובו בזמן הם גם בעלי הגדרה עצמית. חוקרת הקולנוע מנטיה דיווארה הראתה שספייק לי תפס את מקומו הלימינאלי במערכת יחסים ארוכה בין הקולנוע העצמאי השחור ובין הקולנוע המיינסטרימי; בין ה"שחורות" ובין ה"לובן"; בין התרבות ה"לא מובחנת" ובין התרבות ה"מובחנת"; בין התרבות ה"נמוכה" לבין התרבות "הגבוהה". סנפורד פינסק מדגיש כי בהתחשב בהיסטוריה המבישה של הוליווד ביחסה לשחורים, סרטי ספייק לי, מהווים סיבה לגאווה. משום שלספייק לי יש כישרון והוא מנצל אותו בתוך סביבה הדורשת ממנו להיות אגרסיבי. התעשייה השמרנית מכפיפה את ספייק לי לערכיה. לכן כשחברת "נייקי" פנתה לספייק לי היה די מובן, שמצד אחד הוא יקפוץ על המציאה וישתמש בכסף הנזיל שהיא תספק לו, על מנת להפיק עוד ועוד סרטים ולהתפרסם תחת הסטטוס של התאגיד הגדול. מצד שני, העבודה תחת חברת “נייקי”, ניטרלה את הניסיון של ספייק לי להצטייר כמורד בערכים הפוליטיים. כך הניסיון שלו לבקש מהקהילות המדוכאות "לעשות את הדבר הנכון" (כשם סרטו "Do the Right Thing" משנת 1989) הפך מעורפל כשהוא עצמו היה חלק מה"שיטה". המשך קריאת הפוסט "פרויקט ספייק לי: מלקולם אקס, קפיצה חדשה מעל הלובן"

תעלו על התדר של עדי קיסר בקפה גיברלטר

20130720-101321.jpg

לפני שבוע עדי קיסר עורכת "ערס פואטיקה", אירחה אותי בפנתיאון של קפה גיברלטר ברדיו של התדרבתוכנית הקראנו והשמענו יצירות פואטיות ומוזיקליות מן המזרח בין השאר של סמי שלום שיטרית כותב קסידה לזכרו מחמוד דרוויש ושיר מקסים על אכילת מנגו של ברכה סרי ז״ל. הבאנו שירה מעולה אלמוג בהר וראפ של קלקידן ותרגום של יוסי יונה ל׳פוג אל נחל׳ ועוד. תהנו

פרופ' יוסי יונה: אם מישהו חושב להחליף את ההמנון העיראקי בהמנון חדש, אז אחד המועמדים שמן הראוי שיחליפו אותו זה בטח השיר "מעל צמרות הדקלים". זהו שיר שכל יוצאי עיראק בישראל, ולא רק הם, שמעו אותו פעמים רבות. אין פלא שגם דודו טסה, הנכד של אחד מגודלי הזמר העיראקים, הקליט ביצוע משלו לשיר הזה. אז הנה דודו טסה חג "מעל צמרות הדקלים; והנה התרגום שלי למילות השיר המוכר.

מעל צמרות הדקלים (فوق النخل)

מעל צמרות הדקלים, הו אבי, מעל צמרותיהם הנישאות
איני יודע הזהו בוהק הירח או לחייה הסמוקות
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

וכי ישאלוני מה מקור מחלתי אומר את היא מקורה
כך נגזר עלי, הו אבי, וכך האל רצה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

אני שטרחתי סביבך ושאת כוחותי עליך כיליתי
הכיצד תתכחשי לכל אשר למענך עשיתי
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

לא אפנה עורף לאהבתי גם אם התאיידה ונעלמה
עודי מייחל שתחייה עמי, זו שפרי ההדר ניחוחה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

**

שבוע טוב!

על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!