על ישראליות וגרמניות – שתי ישויות שלא מתגוררות בגוף אחד

סומק ואנוכי. קפה תמר.
סומק ואנוכי. קפה תמר.

ו, אז איך בברלין? טוב לך? בטח רע לך. איך אתה חי בתוך הנאצים האלו, עם הגרמנית שלך. בטח מת לחזור. אבל תישאר שם יא יורד, בשביל מה לחזור. נו מתי אתה מתכוון לחזור? אתה לשם לתמיד? אתה בחופשה או שחזרת אלינו? אתה רוצה ילדים? בגרמניה, עם השיקסע שלך? איך הגרמנית שלך? אתה לא לומד גרמנית? אני בחיים לא ילמד את הילדים שלי גרמנית. איזו שפה מגעילה. אז חזרת לתמיד? או שאתה חוזר. אל תשחק אותה תייר, כאילו סבבה לך שם, ואתה בא לעשות עלינו רושם פה. איך אתה חי בלי ים? לא מתגעגע לשמש? ללחות? לאוכל? אני לא מבין איך אתה חי שם…"

אלו מקצת מהדברים ששומעים כשחוזרים לביקור מולדת. השאלות, התגובות ותהיות כמו גם החבטות, החיבוקים, העלבונות והרמות הגבה – הכול מתערבב יחדיו. ולכל מקום אתה נע עם האות קין של ברלין על המצח. אתה לא יכול לחזור ולהיות ישראלי בכל רמ"ח איבריך. אתה מתנהל מעכשיו עם גיבנת של זרות, על כל חודש שהברזת מהקשיים המקומיים. אלו שמתגוררים בין נמלי התעופה של שוננפלד, אל תיגל ונתב"ג מחזיקים על גביהם את המשקל הכבד של האטלס של המהגרים. הם שייכים לברלין ולתל אביב ולא שייכים לשום מקום. כי הם נקרעים בין שני מקומות שלא מצליחים להתקיים ביחד.

הולך לקפה "תמר" רגע לפני שנסגר, מקבל רק אהבה מכל החבורה היפה שנפרדת משרה שטרן, הקיסרית הסגולה. פוגש את נתן זהבי שאומר לי בצחוק "מה חזרת? תחזור לשם? החיבה המחוספסת שלו, מזכירה תמיד שיש מתח. כי אתה עזבת [שם]. אנחנו נשארנו [כאן].

חוצה את שינקין לקרליבך שטוף השמש עם הזווית המיוחדת שאין למצוא אותה בגרמני.. ושאלה ששאלה אותי חברה עדיין מהדהדת בתוכי, "האם טוב לי בגרמניה?" לוקח לי זמן לענות ואני מגלה שכן. טוב לי תמיד בכמה מקומות בו בזמן. אני לא רוצה לבחור.

והנה אני מזהה גרמני עם הגרביים בסנדלים שעומד באוטובוס, ואני מאזין לדברים שהוא מדבר עם בן זוגו ומבין אותם לגמרי. ובחומוס של אכרם, אני פוגש את חברה ישראלית מברלין, וזה נראה כאילו יש לכם סוד משותף על חיים משותפים בעברית בארץ אחרת. עיר שלמה של אותיות שהשארנו מעבר לגבולות השפה. האם אנחנו מתגעגעים לברלין, כשאנו בתל אביב? האם ברלין מתגעגעת אלינו?

"די אל תגיד לאף אחד שאני מברלין, אני רוצה שלא ידעו. מרגיש שזה רק מפריע לכולם ונמאס לי." אני מבקש מחברי הטוב. הוא צוחק ומגחך, כאילו רוצה לומר, ואם אשתוק, אז לא יידעו?! והוא צודק. הרי אפשר לראות את הכניעה, העצבות בעיניי. אבל אני יודע שהבעיה היא לא בי. יש כאן משבר גדול יותר. אני מהגר, בן למהגרים, במדינת מהגרים, זאת ההגדרה של הישראליות. אבל אנשים מעדיפים לראות את עצמם כילידים, שחזרו לארץ אבות, שבית המקדש הפך אותה להארץ. וכל מי שיוצא מגבולותיה, הוא אויב פוטנציאלי. התפיסה הזאת של הגטו, היא זאת שמפריעה לי כל כך. איפה הנורמאליות? מה אי אפשר להיות קצת פה וקצת שם? מה אי אפשר להכנס ולצאת?

אני יורד לבננה ביץ', מסתכל על הרצועה הצרה הזאת, שהולכת ונהיה צרה משנה לשנה. בים כל האנשים מתפשטים ונהיים כמעט עירומים לרגע. לים הזה שגובל באירופה יש השפעה שמכניעה את האנשים וחושפת את עור גופם. האם נוכל לתת לתרבות אחרת להישזר בתרבותינו. מדוע שתי התרבויות לא יכולות לחיות בגוף אחד.

עוד טורים של "ישראלי בברלין"

אנל'א מאמין שאני כותב את זה: פרידה מקפה תמר

020-1_h1-680x382כתבתי כמה מילים לכתבה: "תוגת הבוהמה: הלקוחות הקבועים סופדים לקפה תמר. התמונות של רבין וקניוק יוסרו מהקירות, הבוהמיינים האחרונים יעתיקו את הפרלמנטים למקומות אחרים והגברת המסובכת תיאלץ למצוא בית קפה חדש לכתוב בו את הסרט הקצר שלה. לאחר 74 שנה קפה תמר המיתולוגי סוגר את שעריו. רוני סומק, דודו בוסי, אביה בן דוד ומתי שמואלוף מספידים."

יש משהו בקפה, עמוס לביא הלך ראשון ואחריו, תוך חודשים ספורים, נפטרו גיורא לשם,, מנחם מזרחי ומנחם שיזף. עכשיו גדל בקפה תמר דור צעיר, שנותן כבוד לחברה של פעם, ונחוש להתגבר על הקארמה הרעה, יואב בורוביץ', עכבר העיר , גיליון 54.

הנה הטקסט המלא ששלחתי לעיתון:

אני לא מוכן להספיד את המקום. אבל תל אביב לא תהיה אותו המקום בלי שרה שטרן, שרוחה הצעירה מפתיעה את כל באי המקום, גם אם הורגלו בחוש הההומור החד, ואהבתה ללקוחותיה הקרובים. אני כותב על סגירתו, אבל משהו מתמרד ביד הכותבת שלא מוכנה לכתוב בזמן עבר. מקווה שעדיין יימצא פתרון.
קפה תמר בשבילי הוא בית, גם כשאני כרגע מתגורר רחוק מהבית. קשה לי להאמין שהוא נסגר. הכרתי אותו בזכות ערן סבאג, ודודו בוסי, חבריי שיושבים באופן קבוע במקום. ביום שישי הייתי מצטרף קבוע לשולחן של המשורר רוני סומק, אושיית התרבות אביה בן דוד והצייר שחר סריג ואחרים. לקראת חמש, חבורת השח הייתה מגיעה ומבקשת מכולם להפסיק לעשן ולעשות רעש, ובלילה הייתה מגיעה שעת הקראחאנה. ובשאר השבוע קפה תמר היה בשבילי כמו משפחה שנייה, למשפחתי שבחיפה.
הצלמת שלומית כרמלי שתיעדה באינסוף תמונות נהדרות את המקום הצליחה לתפוס את האנטי-בית הקפה שלו. את כל הניצוצות זוהר של הלילה והבוקר, של החצר האחורית שבהם סנדקי המקום היו יושבים, של האהבה בין הלקוחות. אני ממליץ להכנס לפייסבוק של הקפה ולהביט בקהילה המיוחדת.

 

צפו: חגיגות היומולדת של שרה שטרן, כפי שצולמו על ידי בעז פסטרנק



אסור לסגור את קפה תמר, וגם אם ייסגר, הזכרון יישאר חי וקיים. לשמוע עוד בדיחה של שרה שטרן, שראתה כל כך הרבה ועדיין מחייכת, ומחבקת את אכרם (בעל המסעדה ליד – עם החומוס המצויין) שמגיע לעוד שיחה קטנה עם המאמא של האיזור.

חדשות השבת – סופה של תקופה: קפה תמר נסגר

***

הנחיתי ערב מיוחד עם רובי נמדר, זוכה ספיר ובקרוב אעלה את הסרטונים והתמונות מהאירוע המיוחד שאיחד גלויות ישראלים מניו יורק ומברלין.

***

שמח שספרי האחרון "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" נכלל במאמר אקדמי על אפוקליפסה בברלין, כיצד כתיבה במרחב הגרמני עוסקת באשמה דרך מחשבות על חורבן (Das Unbehagen in der Diaspora). המאמר הוא של החוקרת יעל אלמוג, ובקרוב יתפרסם גם באנגלית ואולי בעברית.

שתהיה שבת שלום

מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

10494643_10152925505348238_425941007617791680_n

 

מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

אחרי תשעה חודשי הגירה נולדה זהות חדשה: אני חלק ממרכז ספרותי מעבר לים, המביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הישראלי

אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה שפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק כדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכל מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.

אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופית רק כדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור נהפך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן בה אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" בלי לגחך על המלה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".

מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי ברובע "מיטה" ומשם יצאתי למסעות בעיר. מההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית הבנתי שיש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של המזרח התיכון. אבל רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.

10511253_10152925505228238_6660199298306746300_n

אחרי ההיריון של תשעת חודשי ההגירה נולדת זהות חדשה, אני חלק ממרכז עברי חדש מעבר לים. המרכז הספרותי חושב, משתוקק ומביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הלאומי הישראלי. אני יושב עם טל חבר־חיבובסקי, מייסד "כתב עת עברי דיאספורי" ושמו "מכאן ואילך". "מטרתו של כתב־העת”, הוא כותב על הפרויקט בעמוד הפייסבוק "היא לתת במה תרבותית־ספרותית לעברית לא־ריבונית ולא־הגמונית, המשוחררת מכבלי הלאום והטריטוריה". הוא מצליח לחדד את האופק של המרכז העברי החדש.

אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה השפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק בכדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכול מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין, היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.

אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב, הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופאית, רק בכדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור הופך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" מבלי לגחך על המילה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".

מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי בשכונת מיטה ומשם יצאתי למסעות בעיר. ההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית – אמרו לי – יש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של מזרח התיכון. אך רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל, יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.

אבל המציאות של ישראל תמיד מחזירה אותי לגבולותיה. גם בברלין אני נושא עלי את האחריות למעשים והמלים של האנשים הרחוקים במדינה האפלה. ובכל זאת, יש דרך לחשוב מחדש על העברית והיא בוראת אותך מחדש, בתוך קהילה חדשה שכל פרטיה זרים.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ. 6.6.2014

10350637_895196427160782_1532805547347239717_n
מילים בין העצים: ערב משוררים.  יולי 12 2014, 18:00-20:00, גינת המוזיאון היהודי. שלום חברים. את האירוע הבא של הספרייה נקיים במוזיאון היהודי.

אפשר לקרוא על האירוע ולהרשם בלינק הזה:  שירה עברית בברלין: מפגש עם שלושה משוררים.  נושאים: מולדת, שפת אם, הגירה וגלות.

מה מביא ישראלים צעירים לברלין ואילו השפעות יש לעבר ולהווה של העיר על היצירה של משוררים ישראלים אשר חיים כאן? המשוררים מאיה קופרמן, מתי שמואלוף ורונן אלטמן קידר יקראו לנו שירה בעברית (שתתורגם לגרמנית), וישוחחו עם המנחה, המתרגם גדי גולדברג. הכניסה חינם
האירוע שלנו הוא אירוע פותח בסדרה של אירועים ספרותיים במוזיאון היהודי. התכנית תמשך ארבעה שבועות, בשבתות, 18:00-20:00, תחת כיפת השמיים בגינת המוזיאון. במקרה של מגז אויר גשום, האירוע יתקיים בחצר המקורה -הגלאסהוף.  תכנית לילדים תלווה את האירועים לטובת ההורים שבינינו. בית הקפה של המוזיאון יהיה פתוח.  הקיץ אירועי התרבות של המוזיאון היהודי עומדים בסימן "ישראלים בברלין". 
אפשר לבדוק בלינק הזה את האירועים הנוספים שהמוזיאון מציע – www.jmberlin.de/kultursommer