האזינו: וויליאם אדוארד בוראגרד דו בויז – האינטלקטואל השחור הגדול של המאה העשרים

ב23 לפברואר בשעת בין ערביים של שנת 1868 במדינת בוסטון אשר באמריקה הצפונית נולד אדם חופשי להורים שהיו בעלי האדמה עליה חיו. למרות שצבעו היה שחור. לא משנה כמה אינטלקטואל היה, כמה חופשי ובעל מחשבות חלוציות – הוא היה שחור.

שמו של האיש, וויליאם אדוארד בוראגרד דו בויז (Du Bois).

הוא יגדל להיות לאחד ההוגים המשפיעים ביותר על מבקשי החירות והשיוויון במאה ה20. דו בויז חי שנים רבות מאוד. הוא נולד שלוש שנים לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית ומת כמה חודשים אחרי שהרוסים שיגרו את הקוסמונאוטית הראשונה לחלל.

דו בויז היה למכונני המאבק הגדול שנמשך עד ימינו. על אף היותו שחור-חופשי, שלא טעם טעמה של עבדות, הוא ראה וחש היטב במציאותם של החיים "מעבר למסך". חיים של דיכוי, השפלה, שיעבוד וקפיטליזם המממן ומנציח הרעות החולות. דו בויז היה אחד השחורים הראשונים שהציעו תקווה חדשה לצאצאי העבדים מזה 300 שנה. אבל לא רק להם אלא לכל אדם.

בסופו של דבר הוא עשה את הלא ייאמן ובגיל מופלג ביותר עזב את אמריקה וחזר הביתה.

לאולפן הגיעו הרבה טקסטים, ניגונים ומתתיהו שמואלוף היקר שדיבר על תורות השחרור בהשפעת דו בויז ומתנגדיו.

העם דורש צדק נוסטלגי

תחנת הרדיו האלטרנטיבית עושה "מצעד פזמונים", אופרת הרוק הבועטת של האייטיז מנסה למצוא את דרכה במאה ה-21 שוב ופול מקרטני מחליף את זכרו של קורט קוביין בזריקות בוטוקס. רוחות הרפאים של העבר תוקפות אותנו – והן רוצות כסף

געגועים לאלפנט ז"ל. אהוד בנאי
געגועים לאלפנט ז"ל. אהוד בנאי
CC: ויקיפדיה

הנוסטלגיה חוזרת לחיינו בדמות יצירות, להקות ומופעים שחוזרים, כמו סיאנס כושל, משנות השמונים והתשעים אל ימינו. היצירות, כמו רוחות רפאים, חסרות הקשר לחיינו. אנו לא יכולים לעכל אותן, הן לא עונות על צרכינו בשפה חדשה ואלימה יותר. אך בכל זאת המפיקים הצבועים ורודפי הבצע רוצים להיכנס לנו לכיס; אין להם בושה או יכולת תרבותית להביא דבר חדש. הכי קל למחזר, ולהעלות גירה עם יצירות עבר, מבלי שיעברו את האדפטציה הנכונה. הנה מספר דוגמאות של ניצול נוסטלגי ציני שמגיע כדי לחזור ולשחזר את תהילת העבר ורדיפת כספנו המועט.

מאמי, מאמי, מאמי, מאמי די

התבשרנו שאופרת הרוק "מאמי" עולה שוב ב"צוותא" ערב הבחירות. במחזמר אנו מקבלים הצצה לאונס של עיירות הפיתוח המזרחיות בידי הפלסטינים, ואונס בכלל. את הפזמון כולם זוכרים: "מאמי יא מאמי / תפתחי את הרגלים / לשבעה מדוכאים / שבעה פלסטינים / עשרים שנות כיבוש / יותר לא נמתין / בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין".

ואולם, האם באמת אפשר להעלות את היצירה בימינו, ארבעים שנה ויותר לאחר שהכיבוש ממשיך. ואם כבר מעלים את היצירה איפה דמותו של המחזאי הלל מיטלפונקט האשכנזי שמביא את הסיפור המזרחי והפלסטיני ביחד ומעמיד אותם אחד מול השני. מדוע הנפתלי בנט, אותו מודל משופר יותר של נתניהו לא יכול להיכנס עם הפרצוף הלבן שלו, שיבטיח להחזיר את פלסטין לירדן ולשכלל את מדיניות הממשלה. לא. יותר קל להחזיר את הסיסמה המפגרת של "התנחלויות במקום שכונות" כאילו לפני הכיבוש האשכנזים היו רודפי צדק ושיוויון ונתנו למזרחים וערבים שיוויון מלא בתוך גבולות ישראל.

מדוע לאנוס את הדמות שגילמה מזי כהן עוד פעם, הרי ניסיתם כבר להעלות האופרה עם אורית שחף (סולנית "היהודים") והקהל לא קיבל אותה בהצלחה כבירה כמו בהפקה הראשונה של "מאמי". והאם יש תחליף היום לחדשנות, שוליות ורעב של יוסי אלפנט ז"ל ואהוד בנאי והפליטים שיצרו את המוזיקה למאמי בשנות השמונים.

עד התהום, עד "הקצה"

תוכנית הרדיו האלטרנטיבית "הקצה" הכריזה על סגירת שנת 2012 והצבעה למצעד המאזינים שבו הם בוחרים ומשפיעים ואולי זוכים גם בפרסים. נכון, גדלנו על המצעדים של רשת ג', גל"צ ועד לתוכניות הטלוויזיה של "עד פופ". בתקופה של שנות השמונים זה היה אולי נכון. אבל עם הכניסה של שנות התשעים ועד לימינו אנו מחפשים גישה אחרת שחושבת על מוזיקה כעל יצירת משמעות ולא יצירה של רייטינג.

מאבד את הקצה? קוואמי   CC: ויקיפדיה
מאבד את הקצה? קוואמי
CC: ויקיפדיה

תוכנית הקצה שקמה כאלטרנטיבה לתוכנית הרדיו בגל"צ. כזכור מנהל תוכניות הרדיו בגל"צ הוריד את התוכנית מלוח התוכניות בינואר 2012. תחנת הרדיו של "הקצה" קמה כאלטרנטיבה לרדיו הממסדי. היא עשתה שימוש ברשת בכדי לסמן את העצמאיות של מנהליה. אך מתברר שיותר קל לחקות את המודל הישן מאשר להמציא מודל חדש. יותר קל לחזור ולעסוק בשטות הזאת של המצעדים מאשר להמציא כלים חדשים. ואני שואל בשביל מה? ובשביל מי? ומהי האלטרנטיביות שמאמצת בעצם את מסד הידע והמחשבה של הגוף שמולו אתם מתמודדים ומתחרים ומבקשים להציב אלטרנטיבה – כלומר שינוי.

כנראה שעדיין הדור הצעיר בשדרני הרדיו לא הצליח לדמיין עולם ללא קפיטליזם. ואני לא מתפלא, כי אותו דור חדש שמתנגד לדור הישן, הוא זה גם שהתחנך לרגליו. קוואמי, תתעוררו שמה ב"קצה". עזבו אתכם ממצעדים, תביאו לנו מודל אלטרנטיבי באמת.

הגראנג' מתקמבק על חשבון האיכות

הנה זה מגיע ובא הקמבאק, הצרה הצרורה של המוזיקה המודרנית. אותן להקות שנמאס להן לנגן ביחד, חוזרת אחרי עשור או שניים בכדי להלהיב את קהל המאזינים שלהם, ולשחזר את תהילת חשבון הבנק שלהם ביחד.

סאונדגרדן וכריס קורנל הוציאו אלבום חדש Been Away Too Long. נכון, סאונגרדן נעדרו במשך זמן רב, ולמרות שהצליל של הלהקה לא השתנה, אין הצדקה למוזיקה שלהם לחזור. הם היו נכונים בעידן של הניינטיז, כשארה"ב חוותה נסיגה עצומה אחרי העשור של רייגן בשנות השמונים.

עכשיו זה נשמע חיקוי, שכפול, ובשביל מה? האם באמת היה חסר להם כסף, או אהבה מהקהל. הרי אנחנו אוהבים אותם עד היום ושומעים בפליאה את האלבומים. לצערי, בוא נאמר את האמת, קורנל כבר לא יכול לקרוע את האוזניים. ואני לא בטוח שהמרקם הפואטי שהם כתבו יכול לענות על מה שקורא איתנו בעידן החדש. נירוואנה יכולה להציב את פול מקרטני (שבזכות הניתוחים הוא נראה צעיר ממני) מהבוקר עד הערב במקום קוביין והוא לא יתקרב לרגע לניצוץ האמת של הצלוב בעולם הרוק.

עדיף היה להיזכר בימים הגדולים. כריס קורנל
עדיף היה להיזכר בימים הגדולים. כריס קורנל
CC: ויקיפדיה

אמנם לא מזמן כל חברי נירוואנה והמפיק בוץ' וויג היו באותו אולפן בהקלטות אלבומם האחרון של הפו פייטרס. אך אי אפשר לחזור ללא קוביין. זה פשוט לא יעבוד. הוא הביא את החזון של נפשו המיוסרת ואת זה אי אפשר לשכפל. ולא הרחבתי על הבושות של אקסל וגנז-אנד-רוזס, על הארכות השיער של בלק סאבאת שחוזרים להופיע ב-2013, הפאתיות של סקוט ויילנד שיוצא ונכנס מ"סטון טמפל פילוט", הסולן העלוב של אליס אין צ'יינס ועוד.

שתפו: בשנת 2007 יצא הבמאי גיא אסף בחדשות ערוץ 1 לברר מהו הדור השלישי המזרחי בספר שערכתי ״תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית״ בהוצאת עם עובד. תוכלו לשמוע הגדרות זהות שונות ולבקר איתי במסע של זמן אל בית סבי ז״ל בכרמליה, בחנות של אימי בעיר התחתית, במזרח התיכון של סבתי מעיראק ובהקראות שירה בשכונת הדר ושפרינצק בחיפה. נפתלי שם טוב על הסרט הערבי, אדמית פרא על אמצעי זיהוי, שמעון בוזגלו מתבלגן, נעמה גרשי בהיברידיות ועוד.
בין השאר ראו השקה מיוחדת לספר שעשינו באוהל מחוסרות הדיור בבור השיבר בירושלים.

מת בארה"ב: על הדיסק החדש של ברוס ספרינגסטין

cc: flickr | Bruce Springsteen 03 By GabboT
"את היופי של אמריקה אפשר למצוא בתקליט החדש של ברוס ספרינגסטין." | cc: flickr | Bruce Springsteen 03 By GabboT

אמריקה היפה | יובל גלעד

יובל גלעד קורא בשירי הדיסק החדש של ברוס "המלך" ספרינגסטין. אמריקה במשבר, וספרינגסטין מלמד אותנו עוד שיעור על הגאולה.

בשנים האחרונות התרגלנו בשמאל (הישראלי) לראות באמריקה שורש הרע: גם מי שאיננו (נועם) חומסקיאני בשנאתו, מתקשה להזדהות עם תאוות הנפט, הכיבוש הקולוניאלי, הקפיטליזם הדורסני, תעשיית הנשק וכו'. אבל יש גם אמריקה יפה, שראיתי במו עיניי עת גרתי שם בתור ילד: אמריקה של חופש, של מרחבים אדירים ויפים, ואמריקה של תום וזכות כמו בכתיבת מרק טווין, בנהרות הרגש של מייקל סטייפ מ-REM, בכתבי אמרסון, בהצטרפות אמריקה לשתי מלחמות העולם והכרעתן (על אף שאת עיקר העבודה עשו רוסיה ובריטניה), אמריקה של אמונה בטבע וביופי. וזאת אמריקה שבחרה בנשיא ברק אובמה כשהבינה את הנזקים של בוש הבן, אמריקה שסוף סוף בחרה מנהיג שחור, שגם אם לעיתים נראה כהתגלמות דמוקרטית של בוש בדורסנותו, בכל זאת העביר את חוק ביטוח הבריאות באמריקה הקפיטליסטית.

את היופי של אמריקה אפשר למצוא בתקליט החדש של ברוס ספרינגסטין. ספרינגסטין לא אהוב עליי כמו לו ריד או קורט קוביין, למשל, אבל האיש הוא לוחם של צווארון כחול מראשית דרכו, לוחם בשם האדם הפשוט, תלמיד של וודי גאטרי ודילן. רייגן הרפובליקני הזדהה עם כותרת שירו הידוע BORN IN THE USA, מבלי שהקשיב למילות השיר, שיר מחאה נוקב נגד וייטנאם ואמריקה שזורקת לעזאזל את פועליה ולוחמיה. בתקליטו החדש הוא תוקף את אמריקה באותה אירוניה שאפיינה את כותרת השיר BORN IN THE USA – שעל פי המוזיקה והפיזמון היתה שיר הלל הימנוני לאמריקה, ועל פי התוכן – שיר מחאה. אירוניה זו מאפיינת את מרבית התקליט החדש הקודר, הכואב, שנכתב בעקבות המפולת בשוק הנדל"ן באמריקה.

כפי שידוע היטב, אמריקה החמדנית ובראשה החזירים הגדולים הלוו כספים בלי הכרה לאנשים עובדים לקניית בתים, מבלי שהללו הבינו שלא יוכלו לעמוד בהחזרים ובריביות. ואז – פשוט לקחו את הבתים והותירו עיירות רפאים. זאת פעילות המאפיינת מאפיה, אבל באמריקה המאפיה שולטת על פי חוק. ספרינגסטין זועם וכואב, ופותח את התקליט בשיר עם הכותרת האירונית WE TAKE CARE OF OUR OWN – שוב סיסמא אמריקנית כוחנית, שהוא ממלא את בתי השיר באירוניה כלפי הרפובליקנים החמדנים. ובשיר DEATH TO MY HOMETOWN, המתכתב עם השיר האופטימי MY HOMETOWN  מהתקליט BORN IN THE USA, שר ספרינגסטין:

They destroyed our families’ factories and they took our homes

They left our bodies on the plains

The vultures picked our bones

So listen up, my Sonny boy

Be ready for when they come

The greedy thieves that came around

And ate the flesh of everything they’ve found

brought death to our hometown

ספרינגסטין איננו משורר גדול, אלא שואב את כוחו מהפשטות ומהאנרגיה של מוסיקת הרוק. ובשיר MY DEPRESSION משחק ספרינגסטין עם כפל המשמעות של  פירוש המילה באנגלית – מיתון, עם הדיכאון של הדובר:

Baby, I've been down but never this down

I've been lost but never this lost

This is my confession. I need your heart

 in this depression.I need your heart.

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בתור אמן, היא היכולת של אמן להמציא עצמו מחדש. ספרינגסטין מיליונר, עשה וראה כבר הכול, נערץ וכו'. אין לו דבר להוכיח, הוא יכול לרוץ עם מה שעשה עד הסוף. אבל אמן אמיתי נשאר רעב, והחיים ממשיכים לעניין אותו. ואז הוא יכול לחדש, בתוך הדרך בה טווה כבר, כי לכל אמן טוב טביעת אצבע אחת משלו. אז ספרינגסטין הוסיף חמת חלילים, אקורדיאון, כינור, כלים של מוזיקת פולק, עטף אותם בתופים רצחניים, הוסיף המון אירוניה נואשת, והרי לכם אלבום חדש ואמיץ של אמן ותיק וטוב, ששם מראה מול פניה של אמריקה המכוערת, בעודו מחפש את אמריקה היפה.

מאת: יובל גלעד

כסף, הצלחה ומוות בחייו של קורט קוביין

cc; flickr | Grande kurt !!! by fankyclaudio
אדם נולד עם כישרון אדיר ועושה אמנות, אבל למה הטירוף? למה ההערצה? cc; flickr | Grande kurt !!! by fankyclaudio

מאת יובל גלעד

מה הקשר בין ההצלחה של קוביין לבין התאבדותו? איך קפיטליזם הביא לאובדן אחד הכשרונות המעולים של הרוק האמריקאי? יובל גלעד לוקח אותנו למסע אל תוך מאחורי הקלעים של עולם הרוק האמריקאי. המשך קריאת הפוסט "כסף, הצלחה ומוות בחייו של קורט קוביין"

ימי ביניים אלקטרוניים | יובל גלעד

פאלקו סטאר, מיוצרי הגרפיטי הדרום אפריקאיים בעבודה.

מותו של סטיב ג'ובס, מייסד "אפל", עורר בקהילה הגלובלית רגשות אבל וצער שמותם של אלפים נטבחים בסומליה, סוריה או בוסניה לא עוררו. הוא הוכתר כגאון של התקופה, ואכן היה כזה. אבל באיזה גאונות מדובר? האם היה באמת לאונרדו דה וינצ'י של ימינו? האם צייר ציורי מופת, תרם המצאות שקידמו את האנושות, וחקר את גוף האדם כמו צייר המונה ליזה? המשך קריאת הפוסט "ימי ביניים אלקטרוניים | יובל גלעד"

מיליון כניסות

מיליון כניסות ל"המבוקש מס' 2", מעל 100 מנויים, 1454 פוסטים. האתר פועל מאמצע שנת 2005. הטקסטים הכי נקראים קשורים להתעוררות התרבות המזרחית בצורה כזו או אחרת ועל כך אני מברך. הטקסט הכי נקרא באתר שייך לסופר איל בן משה (שגם פורסם ב"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית").

הטקסטים הנקראים ביותר
·         אבוס עיינק ישי לוי,
·         הרהורים על מוסיקה מזרחית,
·         ארומה של גזענות: צבע עור, קפיטליזם, מגדר והיררכיה אתנית,
·         אדומה – אסופת שירה מעמדית,
·         על השירה מלאת החסד של ברכה סרי,

הנה הדברים המלאים שכתבתי לכרמית ספיר-ויץ במדור "בין השורות" באתר NRG:

ממתי האתר פעיל?

אתר פעיל מאמצע שנת 2005 (תוכלו לקרוא על החזון שלו כאן).

האם האתר עבר שינויים?
כן האתר עבר שינויים רבים. גם בהתכוונות שלו וגם בכסות העיצובית שלו.

מה בדבר השם?
האתר כונה "המבוקש מס' 1" אבל חשבתי שזה גאוותני מדי ופוגע בדרך התיאולוגית בה אני תופס את העולם. במובן הפוליטי "המבוקש מס' 1" תמיד עומד להירצח בשל שלטונות הכיבוש בישראל ולכן "המבוקש מס' 2" תמיד בכוננות.

התוכל לתאר את תוכנו של האתר?
האתר נמצא באתגור תמידי, הוא מוביל מאבקים חברתיים כמו (ארומה בשנת 2006, גרילה תרבות ומאבקים אחרים). בנוסף הוא מוביל פולמוסים ספרותיים כמו הדיון על עמוס עוז ופרס הנובל שזכה לעשרות תגובות.

מה היא התגובה הכי מפתיעה?
התגובה הכי מפתיעה שקיבלתי היא מתלמיד ששאל אותי האם הוא צריך להמשיך וללמוד להיות חוקר תרבות כמוני. אז אמרתי לו שכיום אין מלגות והאקדמיה מרוששת. אבל הוספתי שזה לא תחום שאתה בוחר, לצערי, התלמיד בחר שלא ללכת ללימודים גבוהים, בכדי להיאבק לשינוי המערכת.

ישנן הפתעות?
הפתעה גדולה היא הרשימה שכתב הסופר איל בן משה על ההופעה הראשונה של הזמר ישי לוי בעקבות יציאתו מהכלא. הרשימה "אבוס עינק ישי לוי" הפכה להיות הרשימה הכי נקראת עם אלפי כניסות.

אז תודה לכם/ן שקראתם/ן, הגבתם/ן ולמדתם/ן אותי בנושאים רבים ומגוונים. תמשיכו לבוא ולבקר, הדלת פתוחה בפלסטין/ישראל.
אללה מעכ'ום

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

פעולה נגד הפתיחה של רשת "הוטרס" | צו גירוש לחולדאי |

בימים האחרונים התבשרנו שרשת "הוטרס", הרשת שמעסיקה "מלצריות לוהטות בביגוד מינימלי" פותחת סניף ישראלי בעיר נתניה. הפתיחה "החגיגית" לוותה באינספור אייטמים אוהדים, בהן נשים "מאושרות" נתבשרו שגם הן יכולות לזכות בתואר "נערת הוטרס הבאה".
החגיגה התקשורתית ומכבסת המילים שמלווה את העניין מכסה על העובדה המקוממת שלמעשה מדובר בעוד החפצה בוטה של גוף האישה – הפעם כבובה משרתת – לשם סיפוק מאווים גבריים-קפיטליסטיים. המשך קריאת הפוסט "פעולה נגד הפתיחה של רשת "הוטרס" | צו גירוש לחולדאי |"