בית הכנסת בקרויצברג שעובד עם קהילות מוסלמיות ופליטים

כתבה חדשה שלי למגזין אוסטרלי מתארת את החיים של בית כנסת עתיק בברלין שפותח את שעריו.

על ציניות וחיפושי דירות בברלין

2015-02-21 13.17.54

חיפושי דירה וציניות בברלין

יצאתי למסע חיפוש דירה בברלין. והדבר לא פשוט, גדודים של שבטים של מחפשות ומחפשים פוקדים את הדירות הנחשבות. התחלנו בקרויצברג, עברנו לנויקלן, המשכנו לשוננברג, הגענו עד פרידריסהיין והתחלנו לחשוב כבר על וודינג ונפל לי הוודג'.

באותו זמן שאני מתבזה בסטטוסים מתחננים, ומשתחווים בכל העובר ושווא, בישראל יש מלחמת בחירות. ובמלחמה כמו במלחמה כל הטילים נורים, כל הפצצות מותרות, ואובד המשותף והציניות שלטת. ואני קורא את דיויד פוסטר וואלאס שמעיר על כך:

"קשה לקבל תשובות טובות לשאלה מדוע בוחרים צעירים אדישים כל־כך לפוליטיקה. זה כנראה מפני שכמעט בלתי אפשרי לגרום למישהו לחשוב ברצינות למה הוא לא מתעניין במשהו. השעמום עצמו מסכל כל חקירה; עצם התחושה היא עובדה מַספקת. אבל אחת הסיבות, ללא ספק, היא שפוליטיקה זה לא מגניב. או אולי בעצם שאנשים מגניבים ומעניינים, אנשים חיים, אינם — כך מתקבל הרושם — האנשים שנמשכים לתהליך הפוליטי. נסו להיזכר איזה מין ילדים רצו להיבחר למועצת תלמידים בתיכון: חנונים חרשנים, ילדי־טיפוחים, להוטים למצוא חן בעיני הרשויות, שאפתנים בצורה עצובה. מתים לשחק את המשחק. מין ילדים שילדים אחרים היו רוצים להרביץ להם אם זה לא היה נראה חסר טעם ומשעמם כל־כך. ועכשיו חישבו על כמה מגרסאות שנות ה־2000 המבוגרות של הילדים האלה בדיוק"

(מתוך המסה "למי איכפת כל כך" מופיעה בספר הדיגיטלי "אקספרס הדיבור הישיר", הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרים הפועלים, בתרגום הנפלא של דבי איילון).

הסקנדיביים הם הצרפתים של ברלין

והברלינאים מקללים את הסקנדינביים האלו, כמו שהתל אביבים מקללים את הצרפתים. תמיד ישנה קבוצה שבאה מבחוץ וקונה את העיר ומעלה את המחירים. ובכל זאת אי אפשר למצוא דירה חדשה כמו שלי, במחירים של תל אביב. ולא בגלל זה אני פה. תנו לי להסביר לכם משהו שקרה הערב, הלכתי למסיבת השקה של האלבום המזרח תיכוני החדש של דיג'יי רוקי אסייג בתיאטרון "אקוד" בשכונת מיטה, ומצאתי את עצמי מדבר עם קנדית-יהודיה שעשתה עלייה לישראל והחליטה לעזוב לברלין, אחרי שהתייאשה מהעבודה, הדירה ואי הקבלה של החבר הפלסטיני שלה. הגענו למסקנה שיש ציניות בישראל, שאנשים מיואשים ואין להם אופק של תקווה וחזון. הם נשארים בישראל בלית ברירה. והבטחתי לה שאכתוב על הציניות הזה. ומצאתי את עצמי מיואש וציני לגבי מציאת דירה עם הטורקים בשכונת נויקלן ועם היאפים בשכונת מיטה. הכול נראה בלתי אפשרי.

2015-02-19 16.44.24

לישראלים שעזבו אין אפשרות הצבעה בבחירות, אך הייאוש שלהם, מהדהד לייאוש הישראלי. מיליון ישראלים שישראל מתיימרת לייצג, ושהם עצמם לא יכולים להשפיע על זה שגנב להם את זכות הדיבור. אבל יום אחד הדברים יתהפכו ויהודי העולם, והישראלים בעולם, הפלסטינים שגורשו, הפלסטינים שגלו, הפלסטינים שעזבו – כולם ידרשו מישראל זכות הצבעה ביחד ויקבלו.

בעלי הדירה מקרויצברג מבקשים שנבוא לטמפלהוף לפגוש אותם. אנחנו מגיעים לדירה בפרברים של הפרברים. נהר שחור, ברווזים לבנים בזים למים הקפואים. נכנסים, למשרד בדירה. הם לוקחים מאיתנו את המעיל. במהלך השיחה הם מוציאים חוזה. אנו מתרגשים כמו הזוגות שזוכים באוטו באיזה תוכנית ריאליטי באלבניה. אנחנו יוצאים החוצה וקונים שמפניה. יש תקווה בעיר הזאת. דווקא בשל היהדות שלי, הגרמנים ריחמו. ולא סתם גרמנים, אלא אלו שהם אינם רודפי בצע והמחיר שלהם הוא המחיר הישן, שכבר אי אפשר למצוא בשומקום.

יש לי בית, אבל אני לא מצביע לשלטון הגרמני, ולשלטון הישראלי. אני בלימבו. חי מתחת לראדארים של שני המשטרים. לא שייך לפה, ולא שייך לשם. אני שייך למילים שנותנות לי להצביע עבורן.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ, 13.3.2015

שבת שלום

*

SeAbCrFI

 

je4mYnmH

והנה דווקא בברלין אני לומד תלמוד בכל יום שלישי

הטור התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ" –  "והנה דווקא בברלין אני לומד תלמוד בכל יום שלישי"  הדף שלי ב"הארץ". שבת שלום!

CC CC BY-SA 3.0 Synagoge am Fraenkelufer | Beek100 - Eigenes Werk
CC CC BY-SA 3.0 Synagoge am Fraenkelufer | Beek100 – Eigenes Werk

בשבת אני הולך לבית הכנסת של קרויצברג. שם אף אחד לא שואל אותי, גם לא נפתלי בנט ואיילת שקד, אם אני שוכב עם גברים או עם נשים, או גם וגם

עברו כמה שנים עד שהבנתי את כל תהליך החילון שעברתי ושבעקבותיו התקשיתי להיכנס לבית כנסת. חלק מהמרד שלי באבי ז"ל היה דרך זלזול בעולם הדת, אך השנים עברו ונכנסתי לכותלי בית הכנסת ומצאתי בו עושר גדול. נגיד את האמת, מעולם לא הלכתי באופן קבוע לבית כנסת, אבל ברגע שאתה נהפך לאדם אמוני אתה מוצא יופי בפתיחת ארון הקודש. ולא משנה אם זה בברלין או בארץ, זאת אותה תורה ואנו נשארים באותה גלות. ויש רגעים שבהם אני רוצה לכעוס על מישהו שמנע ממני את לימוד הגמרא בבית ספר, את הקידוש עם אבי, על כל הדברים שהחמצתי.

והנה אני לומד כאן בברלין תלמוד בכל יום שלישי, פעם בשבוע, ומוצא אנשים כמוני שרוצים לשתות מתוך הנהר שממשיך לזרום גם בימינו ומימיו מסקרנים, מרתקים ופוריים. המשתתפים חלקם יהודים, חלקם נוצרים, חלקם ישראלים, חלקם אנגלים וגרמנים, וכולם יושבים במעגל. בשיעור אנו קוראים את מסכת סנהדרין בשלוש שפות: עברית, אנגלית וגרמנית. ומספר הלאומים שבחדר גדול ממספר השפות שאנו קוראים בהן את הספר הנפלא.

X1Dx_jyY

והנה אנחנו הולכים אחורה לתוך העברית התלמודית הקדומה ומגלים כמה עזה המחויבות שלה לאמת. אותה אמת הנעדרת בימינו. "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" (סנהדרין י"א צ"ז ע"א). ושאלות רבות עולות עם קריאת הטקסט. כנגד מה הוא נכתב? כנגד הפאגניות, היוונים, היהודים המושחתים? כנגד מי נכתבו התנאים לבואו של משיח בן דוד? שאלות רבות מקבלות במשך השנים תשובות רבות. והמפגש המשותף בין הלאומים השונים מעלה עוד יותר שאלות של תרגום, ואנו נשמעים לרגע כמו מערכון של לול: "אלזו, הוא שואל גפן במובן של גפן? או גפן במובן של גרובן?"

במסכת סנהדרין, הרגע לפני בואו של המשיח הוא אותו רגע של שובע שאינו יודע שובע, אותה מציאות של תאוות בצע, חמדנות ושחיתות.

בשבת אני הולך לבית הכנסת של קרויצברג. לפני כניסתי לשם אף אחד לא שואל אותי, גם לא נפתלי בנט ואיילת שקד, אם אני שוכב עם גברים או עם נשים, או גם וגם. אני מאחר קצת, בשל הבילוי הלילי בבר הומו לסבי, שנותן מקום גם לסטרייטים וגם לקווירים ולא הופך את הזהות המינית למכשיר לסלקציה. ובכל זאת יש שלט בחוץ המודיע שזה "הומו בר", כי לא רוצים שסטרייטים ייבהלו בכניסה למקום ותתעורר בהם הומופוביה אלימה.

בשלב הפיוטים, לבי הומה בפחד. עדיין מקנן בי הפחד משירה בציבור. לא הצלחתי אף פעם למצוא את עצמי בקלות בין קולקטיבים. נכון, הייתי בין עורכי "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", אבל גם במזרחיות מצאתי קושי להיות קולקטיב מדומיין שנהפך למעשה. יש לי רתיעה מקולקטיבים עוד מימי היותי חלק ממערכת החינוך בישראל. אבל שירים יכולים לפורר לבבות יותר מכל מקדחה חשמלית. ומצאתי את עצמי במעגל שר לבסוף את "דרור יקרא" של דונש בן לברט עם שירון ביד.

הייתי חייב לצאת מוקדם כי הלכתי לראות דירה, ומצאתי את הפיוטים מהדהדים בי, מנגנים את דרכי, והודיתי לשם "וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר. שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר".

עוד טורים מתחנת החלל של ברלין  

מה למדתי על רבי דויד בוזגלו וארז ביטון

2014-10-12-11.17.11-642x856מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין: פוסט חדש בבלוג שלי "מקלחת של חושך" באתר עיתון "הארץ"

מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין

אלוהים בירך אותי בברלין, והביא לי לשנה אחת את קובי לברלין, לעשות את הפוסט דוקטורט שלו. הכרנו כשהייתי באקדמיה, אבל עזבתי אותה לטובת כתיבת ספר הסיפורים הראשון שלי שממנו גם לקחתי את שם הבלוג החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים". 

והנה קובי חוזר לישראל ואין לו תחליף. ואולי גם לי אין תחליף מולו. הוא קצת פוחד לחזור לישראל. הוא התרגל לחיים הקוסמופוליטיים, לשבת עם גולי המזרח התיכון, כשילדיו מתחנכים איתם וההפך. והנה הוא חוזר למציאות של הפרדה. אבל הוא חייב, ואין ברירה. ואני מנחם אותו, שתהיה לו אנרגיה טובה, עם חברים משותפים אחרים שלנו בישראל.

קובי השאיר אותי מחובר לאקדמיה, לתיאוריה, לחוקרים אחרים, ולמחקר הספרותי. ואילו אני נתתי לו הצצה במסלול שלי: "דפוק, וזרוק בברלין." ואט אט התחלפו התפקידים. כי העיר הזאת סוחפת כל אחד להרפתקה חדשה, ולכל אחד יש את המסע שלו.

ועכשיו קובי עזב ואני סיימתי את ספר הסיפורים שלי. אך למי אספר על הסיפורים החדשים, ומי מכיר אותי יותר טוב ממנו. דחפנו אחד את השני ופירגנו. והרוח הזאת של החום המזרח התיכוני חסרה. היא מזכירה לשנינו את הבית. כי הגענו דווקא לבירת הקור בכדי לחפש פשוט את אימא שלנו. ואי אפשר למצוא אותה, אלא רק למצוא לה תחליף. קובי הוא בשבילי תחליף למשפחה, לבית, לדמות הורי, לזהותי. ואני חושב שבדרך הזאת, הזכרנו אחד לשני את המקום ממנו באנו.

קובי לימד אותי איך באחד משיאי השירה הישראלית, המשורר העיוור ארז ביטון פונה לגדול פייטני מרוקו (שגם הוא עיוור) רבי דויד בוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו". ואכן, רק כשנפרדים מגלים את עוצמות הזולתיות, ההדדיות, של החברות. ואכן כשאני מתחקה אחר הפרידה הנוגסת בליבי, אני מגלה את את הרבי דויד בוזגלו שלי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר את הקריאה של ביטון, לבוזגלו, כחלק מהעיוורון. כי הגלות כולה עיוורון. אנו עיוורים לחברה בה אנו מתגוררים, והיא עיוורת אלינו. ואנו פונים, עיוור אל עיוור, ורק הצלילים מנתרים כשאנו מתחקים אחר השירה, שהיא תמצית החיים שלנו.

אנחנו הולכים בקרויצברג, לבר ברחוב אוריינן שטראסה, מתלבטים האם לשבת בפנים או בחוץ, אי אפשר לדעת באירופה מתי יתחיל לרדת גשם. אודי אלוני מגיע עם חברתו שרה. אנחנו שותים לפרידה מקובי, ומקשיבים לאודי שמדקלם את "לוטה" של יונה וולך: " ועכשיו היא מבינה רק מילים." ואנו נותרים חסרי מילים, מגששים באפילת הפרידה.

הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

 

BlHURKJIYAAKTdX

הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

בפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי בברלין, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו

באחד מהערבים המיוחדים שעברתי בברלין, קפצתי מעל החומות של ישראל ואיראן ופתחתי פרלמנט גולים משהאדים-איראנים עם שני גולים אחרים. ישבנו בקפה קוטי (שהוא האלבי המקומי). היכן שכל המהגרים מהמזרח התיכון וממדינות אחרות יושבים בשילוב עם המערב גרמנים והמזרח גרמנים. התקרה מצוירת בציורים ילדותיים, המוזיקה יכולה להגיע לסלסה ולערבית, ואז לעבור לרוק. המקום כולו מלא עשן, הכורסאות אדומות, והאווירה חברותית ביותר, ואפשר להתחיל לדבר עם כל מי שרוצים.

הצגתי את עצמי כפליט יהודי-איראני, לא בצורה הצינית שבה ישראל עושה שימוש בפליטות של היהודים-הערבים, בכדי לבטל הזכויות של הפלסטינים הגולים.  סיפרתי שעד היום איני יכול ללכת ולהשתטח על קברי הורי סבי, הנמצאים במשהד. אינני רומנטיקן, סבי ברח ממשהד, בגלל הפונדמנטליזם המוסלמי. יחד עם זאת, גם הצד האחר לא בדיוק היה שוחר שלום: הציונים המשיכו עם המלחמות שלהם בכל מדינות ערב, תוך כדי כיבוש פלסטין ועד לימינו שביבי הולך לשיחות שלום, בכדי לא להשיג שלום, אלא למשוך את הזמן עד חזרת המפלגה הרפובליקנית לשלטון (ממליץ לראות את ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, שתיאר בבדיחות דעת את העלייה לרגל של מנהיגי המפלגה הרפובליקנית לקבל את ברכת התרומות של שלדון אדלסון).

אז הנה אני יושב, עם שני הפליטים ממשהד. אחד עם שיער ארוך, מזכיר לי את עצמי לפני עשר שנים, והשני עם שיער קצר. האחד מתוסכל מאוד מגרמניה, מתגורר אצל חברים ולא עבר תהליך של אינטגרציה לחברה הגרמנית. השני ויתר על חיי החברה שלו, למד גרמנית מהבוקר עד הערב ונרשם לאוניברסיטה. אחד בעל ביקורת מאוד גדולה על גרמניה והיחס שלה לפליטים, מהגרים ומבקשי המקלט, השני ביישן יותר, מנסה כמה שיותר לעזור לאח האיראני שלו. אנחנו פוצחים בשיחה, ומזמינים אחד את השני לבירה, אני מספר מדוע עזבתי את ארץ הקודש. הסיפור שלהם הרבה יותר קשה משלי. אח של הבחור המתוסכל יותר נרצח על ידי השלטונות. הם לא יכולים לחזור לאיראן, כי המשטר רודף אותם. הם, כמוני, פעילים חברתיים. אבל בישראל, אני עדיין לא מבוקש על הפעילות שלי.

mati4

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אך אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים.

מצחיק, אבל יש את תל אביב הלבנה ותל אביב השחורה גם כאן, למרות שכולם יושבים באותו "בית קפה", יעני לא רחוק אחד מהשני. יש אלו שיש להם את הדרכונים האירופאיים, הזיכרון האירופי, ההזדהות האירופית, הלובן, ההיסטוריה האירופית, ויש אלו שאין להם. שמזוהים באירופה מיד עם הצד הכהה, זה שמאיים על השפע, על הכוח, על החלוקה הלא צודקת של המשאבים, זה שמזכיר את האחר הפוליטי, והתיאולוגי בגופו (היהודי-ערבי). אבל מי שכבר מודע להיסטוריה שלו, נושא אתה בגאון לכל מקום אליו הוא הולך.

הסיבה לחגיגה בקפה קוטי, היא הנסיעה של אחת מהחברות שלנו בחזרה לישראל. אני מביט בשני החברים האיראנים שלי ובהוריי ובהוריי חבריי וחברותיי שהגיעו לישראל. באיזה אפשרות אני בוחר: האם אני אלמד גרמנית ואעבור מחיקה? האם אני אהיה מתוסכל ואבקר את החברה המקומית וזאת שממנה הגעתי ואשמור בכול הכוח על השפה שלי? הדור השני המזרחי בישראל עבר מחיקה שאת רישומיה אנו מרגישים עד היום. כל השמות שעוברתו, כל המסורות שנכחדו, הפצע קשה מנשוא. אך הדור השלישי המזרחי לא הסכים למחיקה, והוא בונה מחדש את זכרונו, השפה שלו ואת המוזיקה שלו. לא במקרה דיקלה, רביד כחלני, דודו טסה, נטע אלקיים ואחרים חזרו לשיר בשפות המוצא של הוריהם.

בסרט Forget Bagdad, במאי עיראקי-שווייצרי ששמע סיפורים מאביו על העיראקים היהודים, נסע לישראל ופגש את הסופרים סמי מיכאל, שמעון בלס, סמיר נקאש ואחרים. כולם מדברים בסרט בערבית ומסבירים את היחס שלהם להגירה בישראל. סמי מיכאל עבר בקלות יותר לכתוב בעברית. שמעון בלס חש את הנקמה של המילים הערביות על שעבר לכתוב בעברית. ורק סמיר נקאש לא הסכים לעבור לעברית. הוא נשאר לכתוב בדיאלקט העיראקי של יהודי בגדאד. הסבל שלו היה קשה מנשוא, ואף בערוב ימיו הוא גלה למנצ'סטר. בזכותו השתמרה השפה המיוחדת, והוא זכה לשבחים אפילו מהסופר המצרי הידוע נגיב מחפוז, זוכה פרס הנובל לספרות.

בביקור שלי בבית ספר שהפך למקום מקלט לגולים צפון אפריקאיים בקרויצברג, ראיתי המון תסכול. ואף כשדיברתי עם שני גולים מצפון אפריקה, הם סיפרו לי על בעיות רבות של שכרות וסמים. הקושי הוא כמובן לא רק בגולים עצמם, ובאפשרויות שהם בוחרים (למרות שהימין אוהב להציג את כל התהליך כאישי). הבעיה היא במבנה החברתי. האם החברה המקומית רוצה לקלוט את המהגרים החדשים אליה? מחד גיסא, לראשונה אחרי שנות התשעים, גרמניה נחשבת כמקלט המדיני המועדף על הפליטים בעולם, כך על פי דו"ח נציבות האו"ם לפליטים לשנת 2013. מבחינת קליטת מהגרים לתוכה. מאידך גיסא, יש הרבה קשיים, מחסומים וסלקציות בדרך.

mati3

בחזרה לפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו. מדובר באזרחי המזרח התיכון שמדמם את עצמו למוות, שהמערב מחמש מהבוקר עד הערב, ושהאזרחים חייבים להחזיר בו את השליטה. אם נדע לשבת ביחד, להכיר, לדבר, החומות יפלו, ואולי לא נצטרך לגלות, להגר, לנוע רחוק מהאביב, אל תוך השלג המקפיא הגרמני. ואם כבר גלינו כיצד נוכל להפיל את החומות בינינו לבין החברה המקומית? מדוע שנזכה ליחס אחר? האם אין אנחנו אנשים כמו הגרמנים או האירופאים? האם רצינו לעזוב את כל מה שידענו בארצות המוצא? איך יוצרים חברה אנושית, שבה כל בני האדם שווים? האם היא אפשרית?

* * *

ממה אתה בורח? זאת השאלה המרכזית שנשאלתי על ידי ישראלים (בעיקר יהודים), מאז שעברתי לברלין. ניסיתי בכל הכוח שלא לומר שאני מהגר. מדוע שאהגר. יש לי משפחה, אהבה, חברים, שפה, תרבות, וספרים מתוכננים לצאת בשנה הקרובה. ובכל זאת אני פה, אלפי קילומטרים מהמקום שבו גדלתי, משכיר דירה בשכונת נויקלן.

הסתיו היה נאה ביותר. עשרות אלפי עלים בכל הצבעים שמכסים את המדרכות, שקיעות ארוכות, המגדל של אלכסנדר בין שני עמודי גיברלטר של רחוב קרל מרקס אלי במזרח, הימם אותו ביופיו. מספר פעמים בשבוע הייתי נוסע לכיוונו באופניי ומרגיש חופשי. צועק "אני חופשי." ותמיד חזר אלי ההד "אתה חופשי" ואז הייתי חושב את המילים של האדמו"ר סחרוף "כולנו חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?" (השיר "עבדים" באלבום "נגיעות", 1998).

mati1

בהתחלה ניסו לומר לי לא לדבר על ישראל: "בשביל מה לכתוב על מה שקורה אצלנו, תכתוב על דברים טובים אצלכם". הצחיקו אותי. באמת. כאילו שאני יכול להיות לגמרי בגרמניה ולשכוח את ארבעים ואחת שנותיי בישראל. ניסיתי להסביר שאני לא מהגר. אבל גם אם הייתי מהגר, אז תמיד הייתי חצוי לשניים. צד אחד עם הזכרון של לגדול בישראל וצד שני של להיות במקום, בתרבות, בשפה ובמנהגים החדשים.

אני לא מהגר, אך ההיי של הניתוק מישראל היה גבוה, יצאתי למסיבות רבות, הופעות, הכרתי כמה שיותר אנשים, התפרשתי על העיר, בלילה נסעתי מרחקים בכדי לחזור לביתי שיכור. שלושה חודשים הראשונים בסיפור האהבה שלי עם ברלין היו השתוללות מתמדת. אבל כמו כל מערכות היחסים, לכל היי יש בור שמחכה לו. ואחרי תקופה ברלין ואני התחלנו לדבר על מה ואיך. "כמה זמן תתני לי?" שאלתי אותה. "כמה אתה רוצה?" ענתה במהירות. "שנתיים", חשבתי לעצמי או פחות. "קח את כל הזמן שבעולם, אבל תדע שאין פה התחייבות ואני רוצה ספייס", היא החזירה והלכה להשתרלל עם מהגרות אחרות.

אני לא מהגר, אך השלג החל לנזול מהשמים כמו נזלת, הקרח הקפיא את המדרכות, הלכלוך התכסה בלובן שהשחיר אט אט. עפרי אילני ידידי כתב על חמישים גוונים של שלג ואכן התחלתי ללמוד על הדרכים השונות שבהן אפשר לתפוס את השלג. השלג של המדרכות, זה של הלב הקפוא בין האנשים שמרפיקהם הופכים קשים כקרח, השלג של הכבישים, השלג של האוטובוסים, השלג שמכסה את האופניים, זה של המהגרים האחרים שהופכים אט-אט לגרמנים וכיוצא בזה.

אני לא מהגר, אבל עם החורף הקשה הגיעו הגעגועים, הרצון להיות במקום הטבעי, מוקף בסלנג, בהתחדשות של המילים, עם אנשים שיבינו אותך. אז במקום לנסוע בחזרה לישראל כל פעם שהלב מתגעגע, הקפתי את עצמי בחברים ישראלים, ויש לנו סלון שבו אנו יושבים לפחות פעם בשבוע ומדסקסים בעברית. אבל הגעגוע היה הרבה יותר גדול מהיכולת שלי באמת לספק אותו.

אני לא מהגר, אבל אני מהגר מהלב, מהרצון לגאולה ושינוי חברתי. כי אני כבר לא פעיל חברתי, פוליטי. ניהול, ריכוז ופעילות גרילה תרבות עברה לידי המשוררת והפעילה איילה חננאל, מדור השירה של באסטה שערכתי עבר לידי העורכת והמשוררת עדי קיסר. ונותרתי רק עם המילים, והן היחידות שסיפקו אותי. בארבעת החודשים שאני בארץ ההונים, כתבתי עשרות אלפי מילים. אבל הפחדים קשים וגדולים, הבדידות עצומה ואין מקום שבו ארגיש בבית.

אני לא מהגר, אבל גם בבית עם בנט, לפיד, ליברמן ונתניהו איני בבית. ואני תקוע בין לבין ומה שנשאר ללב הוא להגר ללב של מהגרים ומהגרות אחרים. וכל דרום אירופה נמצאת פה (יוונים, איטלקים וספרדים), הגולה הערבית (איראנים, פלסטינים, לבנונים, תורכים, צפון אפריקאים), ומכל רחבי העולם מצטרפים עוד ועוד. חוויה מרוממת נפש, להיות במרכז של אוקיינוס של גלי ענק של מהגרים.

הלב אומר שכל אדם מהגר, ברגע שהוא יוצא מרחם אימו. ואלוהים אומר שכולנו מהגרים, ברגע שגורשנו מגן עדן. ואני אומר לעצמי, תגביר את המוזיקה בפלאפון, כשאביב גדג' זועק "אם זאת גאולה, עדיף גלות"… ("ילדם של מהגרים", 2013).

 * * *

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג'אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

ספר השירה החמישי והאחרון של מתי שמואלוף "פרידה בברלין" (2014) ראה אור בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה

*

הפוסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ"

מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי

 (טור ניסוי שכתבתי לאחד מכלי התקשורת ומשחרר אותו לחופשי)

IMG_0070

ברלין ותל אביב. האחת היא חברה חדשה שלי והשנייה היא חברה ישנה שלי. ואני כמו אלפי ישראלים אחרים מנסה לעשות את המעבר מאחת לשנייה. אני לא יודע לכמה זמן ואני לא יודע אם הוא יצליח, אבל בטורים הבאים אעדכן איך הולך המעבר ומה קורה בעיר התאומה, היכן שהבירה זולה, הסמים קלים להשגה והעברית מתגלגלת ללא טילים ואוייבים. יש פה בהחלט הרבה דברים שרואים מכאן ולא ידועים לתל אביבי הממוצע. וכולי מלא התרגשות על כל ההפתעות, כמו נשיקות, שברלין שולחת אל חושיי.

לקריאה נוספת:

לא תאמינו, אבל ברלין ממש חשוכה. מספרים שערים אחרות בגרמניה הרבה יותר מוארות, אבל דווקא בברלין אני מרגיש כמו בעיר קומיקס. בלילה העיר נמסכת בכהות, ורק מקרוב אתה יכול לראות את האנשים. אז פה לא תוכלו להתחיל קמפיין על הארת המדרכות, כמו זה של "עיר לכולנו" כחלק מקמפיין הבחירות התל אביבי.  אני אוהב את האפילה של ברלין (שיט, זה לא נשמע טוב), דווקא בשל המיסטיות שהיא יוצרת במיוחד בפארקים. הגרמניים מאוד חסכניים בחשמל, ובתאורה והם מתים על נירות בברים לעיתים שנראים כחורבות. אבל כנראה שיש פה יותר ביטחון לאנשים ולכן לא משתוללים על הארה כמו בישראל.

ועוד דבר ממש מפתיע, למרות שהוא ידוע, ובכל זאת לחיות ביניהם ולהבין שזאת אומה של שתיינים: מהבוקר ועד הערב אתה רואה חבורות עם בירות, צעירים כזקנים, נשים כגברים. אין בושה ללכת עם בירה ביד, ברכבת התחתית, ברחוב, כולם מחזיקים כלי שתייה. הכול בסדר, עד שאתה רואה את השיכור המקומי שצורח בין הרחובות ואת שאגותיו אתה שומע ממרחק. ממנו צריך להיזהר כי הוא מפחיד ונמצא באמוק. ויש כזה אחד בכל שכונה, וכשהוא מתקרב כולם זזים הצידה.

העיר המלאה ריקה

ברלין היא אחת הערים הגדולות באירופה עם כחמש מיליון תושבים אך כשאתה מהלך בתוכה קשה לראות את התושבים. רבים הלילות שאני חוזר על אופניי מבילוי בקרויצברג ונויקלן אל פריכדריכסהיין (בה אני מתגורר) ואין כמעט אנשים ברחוב. אפשר לנסוע עירום ולא ישימו לב. ישימון בלב אירופה. לפעמים התחושה הזאת ממש מפחידה, כי נראה כאילו התושבים בה נעלמו באיזו מגיפה. בחורף הדבר עוד יתגבר, כי התושבים יסתגרו בדירות שלהם. ואחד הטיפים שקיבלתי בכדי לעבור את החורף הברלינאי הקשה, הייתה שתמיד אצא לבר המקומי, לא משנה כמה שלג יקיף את ביתי.

כשאתה עובר לגור בעיר זרה במדינה רחוקה מביתך, פחד גדול הופך להיות המזרון שעליו אתה ישן. אתה לא מפסיק לפחד שמשהו יקרה. איזה מקרה שיזרוק אותך מתוך אשליית הנורמאליות חזרה אל תוך ישראל ותתחיל בפעם נוספת את חייך בתוך הזוועה. הפחד הזה הולך אתך, כל הזמן, ואתה צריך להרגיע אותו ולומר לעצמך, שהכול בסדר ובשליטה. אולי יום אחד אני ארגיש חלק מברלין והיא תרגיש חלק ממני. אבל בינתיים אני לומד לחיות עם קרקע שזזה כל הזמן.

IMG_0267

אני צריך להילחם על חיי כפליט, כמהגר, כאזרח חדש, שכל האזרחות שלו מוטלת בספק. ואת הדברים האלו אני כותב אחרי יומיים בלי מחשב, שהרגשתי חוסר אונים כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. המחשב הנייד התקלקל לו פתאום ולא עזרו סקייפים לישראל, דרך האייפון, או לקחת אותו לחברים בברלין וההצעות מחיר (הגרמניות) שקיבלתי לפירמוט לא כללו ווינדוס בעברית. אך בעזרת קהילה התומכת של ישראלים בברלין הצלחתי להגיע לטכנאי מצויין שהחזיר לי מחשב נייד עובד. ומי שחי מכתיבה, כמותי, יודע עד כמה חשוב המחשב לחיים היומיומיים. מהפרטים הכי קטנים, שהמטען של האייפון עובד יותר כשהוא מחובר למחשב ולא למטען הרגיל. ואז זה נותן לך יותר זמן בטריה כשאתה בחוץ ואז אתה יכול להגיע ליותר מקומות דרך גוגל מפס. ואם אין לך את הטעינה המהירה, אתה צריך לחשוב על פחות יעדים ביום והתנועה שלך בעיר מוגבלת.

פינג פונג על הבר

הלכנו אתמול לבר המקומי שלי בפרידריכסהיין. הבר מכיל צעירים וצעירים שאני בטח הכי מבוגר בו. אבל בברלין אין בעיה ללכת לכאלו ברים, ואם יש לך בר טוב ליד הבית אתה לא מוותר עליו. הבר בנוי ממבוך של חדרים. שאתה יכול ללכת לאיבוד בתוכם. בפעם הראשונה שבאתי עם חברה, התחרמנו לנו בתוך אחד התאים מבלי שיפריעו לנו, וזוג אחר שקבענו איתו לא מצא אותנו והלך לבר אחר שנמצא קרוב. פאק. הם הלכו בטעות לבר של מטאל וצפו מבוהלים במכות על הבר וחזרו אלינו מפוחדים, ועזבנו את החירמונשיין וחיכנו להם בכניסה.

הלהיט של הבר הוא שולחן הפינגפונג. בתוך אחד החדרים הגדולים יש שולחן גדול ומואר ומסביבו כריות שיושבים עליהם גרמנים וגרמניות בסטלה כבדה. נכנסו לחדר וצפינו במשחק. המחזה מתחיל בדפיקות של השחקן שניצח עם המחבט הקטן על שולחן הפינגפונג הירוק, זה הסימן לכל השחקנים והשחקניות שלקחו מחבטים (2 יורו בבר) לעמוד סביב לשולחן. ואז מתחיל הסבב, כל שחקן צריך לענות על המכה ולרוץ מסביב לשולחן. כל מי שמפסיד את המכה שנִתֶּכֶת יוצא החוצה חזרה. ולבסוף נותרים רק שני שחקנים והם משחקים משחקון עד שבע.

נכנסו חבורה של מזרחים-ישראלים, וצפינו בגרמנים מגיעים פעם אחר פעם למשחק הגמר. הדבר היחיד שעירער על עליונות הגברים הלבנים היו שתי בחורות לסביות גרמניות יפיפיות ששחקו מדהים והצליחו להגיע לגמר. ואז הגיעה החבורה האסייתיית שתהינו מאיפה הן. ובמשך זמן רב קראנו להם היפניות. שתי בחורות שלא שמו עלינו ובחור חמוד שנתן לנו את שמותיהן וסיפר שהם סטודנטים מאוניברסיטת הומבלדט שהגיעו מסינגפור. בנות החבורה הסינגפורית הגיעו להישגים. נזכרנו שיכורים במערכון של החמישייה הקאמרית וביקשנו קצת פור לאיזרעלי דלגשיין.

אחרי שהגרמנים הלכו לשתות והיינו חמים וכל השחקנים החדשים עדיין לא נכנסו למשחק, חבריי התחילו להראות הישגים ולהביא מדליות למדינה. רק אני נותרתי פוטנציאל לא ממומש.

נחשו מי בקהל בהופעה של דורי דה בה בגה העיראקי בקלר שבברלין. איזו הופעה. סובחאן אללה

שבוע טוב!

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: