ראיון עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל

גבריאל יעקב בן משה.

עלה הראיון שלי עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל בגיליון של המוסך – מוסף לספרות​. בן גבריאל, יליד וינה, התאהב בפלשתינה, כתב בה בשפת אימו ושקד לתרגם את ספריו לעברית. לאחרונה, בעקבות פרסום כתב יד שלו שנמצא בארכיון הספרייה הלאומית​ חוזר בן יעקב לתודעה הספרותית בגרמניה. החוקר שמצא את כתב היד מספר על חייו, יצירתו, מאבקיו והתקבלותו של הסופר הנשכח

סבסטיאן שירמייסטר, חוקר גרמני, מצא לפני שנים אחדות בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים כתב יד בגרמנית – הרומן Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße מאת הסופר היהודי־האוסטרי משה יעקב בן גבריאל, המגולל את קורותיו בימי מלחמת העולם הראשונה. הרומן תורגם בעבר לעברית, בשם זהב בחוצות, אך המקור לא זכה לראות אור בשעתו. בשנת 2015 פרסם שירמייסטר את גרסת המקור שמצא, ובזכות הפרסום חזר בן גבריאל לתודעה הספרותית בגרמניה. פגשתי את שירמייסטר לשיחה על יוצר שבכתיבתו פרץ את גבולות הספרות העברית והספרות האירופאית.

***

בן גבריאל נולד בווינה בשנת 1891. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא האוסטרו־הונגרי, נפצע בחזית, הוצב בתפקיד מנהלתי בירושלים והתאהב בארץ־ישראל. בתום המלחמה חזר לאוסטריה, ובשנת 1927 היגר לפלשתינה וחי בה עד מותו בשנת 1965. הוא ידע עברית וערבית והיה אינטלקטואל פורה ורב־פעלים, אולם המעבר משפת אימו לעברית הקשה עליו, ועם השנים הוא נשכח הן בישראל והן באירופה. עם זאת, ספרוהבית ברחוב הקרפיונים זכה להצלחה עצומה, ועיבודו לקולנוע זכה באוסקר הגרמני.

איך הגעת לספריו של בן גבריאל?

זה קרה כשרק התחלתי לחפש חומר מתאים לעבודת הדוקטורט. רציתי לחקור ספרות גרמנית שכתבו בארץ־ישראל סופרים יהודיים שהיגרו אליה מאירופה. אחד הספרים הראשונים שמצאתי היה הבית ברחוב הקרפיונים. העלילה וצורת הסיפור המיוחדת קסמו לי מיד כקורא, וריתקו אותי כחוקר ספרות, אז המשכתי לקרוא ולחקור וגיליתי סופר עם קורות חיים מרתקים, עמדות פוליטיות בלתי רגילות וסגנון כתיבה ייחודי. כשדיברתי עליו עם עמיתים מבוגרים ממני, הבנתי שפעם, בשנות החמישים והשישים, בשוק הספרים בגרמניה, השם מ"י בן גבריאל היה סוג של מותג לסיפורים קלילים ומצחיקים מהמזרח התיכון. בעשורים האחרונים הוא נשכח גם באוסטריה מולדתו, גם בגרמניה, שבה ספריו היו רבי מכר לזמן מה, וגם בישראל, שבה בילה את רוב חייו.

ספר לי קצת על הדרך של סופר אוסטרי שעולה לישראל עם הטראומה של מלחמת העולם הראשונה. האם מצא בקלות מוציאים לאור שיתרגמו את ספריו? האם הצטער שהפסיק את הקריירה שלו באוסטריה? שהרי הוא כבר פרסם באירופה.

בן גבריאל עלה לא"י עם אשתו, השחקנית מרים בן גבריאל (לבית שנאבל), בשנת 1927, והעלייה הזאת הייתה מין חזרה כפולה – אישית ואידאולוגית. בדיוק עשר שנים לפני כן, באמצע מלחמת העולם הראשונה התוססת, קצין יהודי צעיר יליד וינה בשם אויגן הפליך (Eugen Hoeflich), שנפצע בחזית המזרחית, הוצב במנזר רטיסבון בירושלים כחלק מכוח של הצבא האוסטרו־הונגרי שנלחם אז בפלשתינה לצד בעלת בריתו האימפריה העות'מאנית נגד הצבא האנגלי המתקרב. הפליך לא היה מעורב בקרבות אלא ישב בנוחות יחסית ברטיסבון. החודשים בירושלים השאירו בו חותם לתמיד: הססגוניות של המזרח, הסבל של האוכלוסייה המקומית, האכזריות של הטורקים, העסקים המלוכלכים של עמיתיו האוסטרים והגרמנים – בקיצור כל השיגעון של מלחמה. כשהוא נשלח מהחזית בחזרה לאירופה הוא התחיל לעבד את חוויותיו לספרות. הוא כתב שירים וסיפורים בסגנון אקספרסיוניסטי, חיבר פמפלט בשם שער המזרח, ייסד כתב עת יהודי בשם האֹהל (Das Zelt) והיה פעיל בחוגים ספרותיים ופוליטיים בווינה. אך כל מה שעשה היה עם הפנים מזרחה. לדעתו אירופה המערבית הוכיחה את חוסר האנושיות שלה במלחמת העולם ולפיכך גאולת האנושות הרוחנית תבוא מהמזרח ומהעמים המזרחיים (יהודים, ערבים, סינים, הודים וכו'). לכן, כשסוף־סוף עלה לארץ ב־1927, הוא הרגיש שסגר מעגל וחזר לשורשיו. מיד אחרי שהגיע אימץ רשמית את השם משה יעקב בן גבריאל, שעד אז שימש לו שם עט. עם זאת, הוא לא צלח את המעבר הלשוני. בן גבריאל אכן דיבר עברית וגם ערבית וביתו בירושלים היה מקום מפגש לאינטלקטואלים ואומנים – יהודים, ערבים ומבקרים מחו"ל כאחד. ספר האורחים שלו, שנמצא בספרייה הלאומית, מעיד על כך. אבל הגרמנית נשארה השפה הספרותית שלו. מה שרצה לפרסם בעברית היה צריך לעבור דרך מתרגם. במובן מסוים הסופר בן גבריאל שילם מחיר גבוה על הגשמת חלומו הציוני. בתוך כך הוא סבל מניכור ומעוגמת נפש בשל חיפוש נואש אחר מוציאים לאור, באותו המזרח שכל כך אהב.

בשנת 1930 הוא מוציא את "שועלים בירושלים", ספר ראשון שרואה אור בעברית. איך הוא מתקבל?

מדובר ב"רומן יהודי־ערבי", סיפור הרפתקני על עסקן אמריקאי חסר רחמים, בדואים ויהודייה יפה וחכמה. הטקסט מראה איך גורמים חיצוניים מסיתים מטעמים פוליטיים וכלכליים וגורמים לפריצת אירועי אלימות בקרב העדות המקומיות בא"י. על רקע מאורעות תרפ"ט הרומן היה אקטואלי במידה מסוימת, אך הביקורת לא הייתה בדיוק מחמיאה. בעיקר גינו את העברית העקומה ואת ריבוי הביטויים ה"גרמניים". יכול להיות – אבל זאת רק השערה שלי – שהמתרגם האלמוני מגרמנית הוא בעצם בן גבריאל עצמו. בכל אופן, ב־1965 הוא הוציא את הרומן בשנית, הפעם במקור הגרמני, בשינויים קלים, ובשםKamele trinken auch aus trüben Brunnen – "גמלים שותים גם מבארות בוציות". באותו שנה הוא נפטר.

האם תקפו אותו בישראל הציונית על שהוא ממשיך עשור אחר עשור לכתוב בגרמנית? ציפו ממנו לכתוב בעברית?

תרשה לי לענות על השאלה בציטוט מתוך יומנו של בן גבריאל. ב־21 באפריל 1937 הוא כותב: "ראיתי עכשיו שה'דָבָר' תקף אותי לאחרונה בכבדות כי אני כותב גרמנית ולא עברית. […] לכל הרוחות, צודקים הם ואין מי שירגיש את סתירת המצב יותר טוב ממני, אבל לעזאזל, ראשית אני זקוק לאפשרות להגיד את מה שנחוץ לי להגיד ושנית אינני יכול למות מרעב בהתנדבות. שנה וחצי גרר אותי 'הארץ' עם רומן אחד, רק כדי לדחות אותו!" בפסקה הזאת הוא מתאר על רגל אחת את מצבו של סופר יהודי בא"י שלא מוכן או לא מסוגל להיפטר משפת אימו. הצלחתי גם לאתר את הכתבה בעיתון דבר. המחבר קורא לאותה אי־נכונות לעבור לעברית "עצלות־נפש" ומוצא זאת "במשוררים צעירים, עולי אשכנז שאין בהם העוז לגזור על עצמם את גזירת־השיבה ללשון עמם והם משלימים לאורך־ימים לזרות, לשעבוד, לכלי־מבטא זר." היחס הזה לדוברי וכותבי גרמנית בא"י החריף כמובן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

קראתי באחד ממאמריך שהבעיה של בן גבריאל בא"י לא הסתכמה רק בחיפוש מתרגם ומוציא לאור, אלא גם בשימוש המוגבל בנייר, לפי מדיניות המנדט הבריטי. תוכל להרחיב על כך?

כפי שבן גבריאל מתאר את המהלכים ביומנו, הוצאת ספר באותם ימים דמתה למעגל קסמים. מי שלא כתב בעברית נזקק לשלושה דברים: מתרגם, מו"ל ונייר. בלי חוזה עם מו"ל לא קיבלת נייר, בלי אישור להקצבת נייר מרשויות המנדט לא מצאת מו"ל ובלי מו"ל לא מצאת מתרגם ולהפך. באפריל 1944, בין הניסיונות הרבים שלו לפרסם את הרומן זהב בחוצות, שבו הוא עיבד את חוויותיו כקצין אוסטרי בירושלים בזמן מלה"ע הראשונה, בן גבריאל כותב ביומנו: "בחדרה של מרים נמצא כמות אדירה של נייר בשביל 'זהב בחוצות' שבו מרים השקיעה את כל החסכונות שלה. אך בינתיים אין מו"ל באופק." בסופו של דבר הספר יצא בעברית ב־1946 והתקבל יפה אצל המבקרים. תרגם אותו אביגדור המאירי ויכול מאוד להיות ששמו הידוע של מחבר השיגעון הגדול עשה את שלו למען ההצלחה היחסית של הרומן.

"הבית ברחוב הקרפיונים" הוא סיפור עוצר נשימה. העיבוד הקולנועי שלו זכה לאוסקר גרמני. מדוע חלק מיצירתו, למשל הרומן שמצאת, לא זכו להתפרסם בגרמנית?

דווקא בקשר לפרסום הבית ברחוב הקרפיונים בן גבריאל נתקל בקשיים נוראיים. למרות שהרומן כבר יצא בתרגום עברי ב־1945 והתקבל יפה מאוד, יותר משלושים מו"לים בגרמניה ובאוסטריה סירבו לפרסם אותו, כי להבדיל מהסיפורים הקלילים שבן גבריאל היה כותב להם בשנות החמישים (כמו בקובצי הסיפורים החייל האמיץ מחשבי או קומזיץ), רומן 'רציני' על כיבוש פראג ב־1939 ועל 'היעלמותם' של יהודי פראג לא נחשב מתאים לצרכים של הקורא הגרמני, שבאותן שנים העדיף לצחוק ולשכוח. כשהוצאה אחת בברלין לקחה בסוף את הסיכון ופרסמה את הרומן בגרמנית ב־1958, הספר זכה להצלחה מסחררת ויצא בכמה וכמה מהדורות. ב־1963 קורט הופמן עיבד אותו לסרט והוא צולם בפראג בהפקה משותפת של גרמניה המערבית וצ'כוסלובקיה. אבל אכן יש הרבה סיפורים של בן גבריאל שהוא לא הצליח להפוך לספר. חלק הוא הצליח לפרסם רק בעיתונים וחלק גדול נשאר במגירה. אם נתעלם לרגע משיקולים אסתטיים (למעשה סגנונו של בן גבריאל, שמתנדנד בין תיאור לאקוני לפאתוס אגדי, היה קצת רחוק מהסגנון המקומי בגרמניה), אפשר לומר שכתיבתו אולי לא שוברת מוסכמות, אבל לפחות סודקת אותן – בעיקר בכל מה שנוגע ליחסי יהודים־ערבים או בזלזול של בן גבריאל במערב. חוץ מזה אסור לשכוח את הגורם המרכזי בכל מפעל תרבותי: המקריות. מדי פעם האירועים ההיסטוריים עקפו את מה שבן גבריאל כתב.

מה גרם לך לחפש בספרייה הלאומית את כל ספריו?

אתה יכול לקרוא לזה חוש של עכבר ארכיון. מי שמבלה הרבה במוסדות כאלה מבין שלפעמים ההבדל בין 'לחקור' ובין 'לחפור' הוא פחות מאות אחת. אנחנו החוקרים תמיד ניגשים לאוספים ולארכיונים פרטיים בתקווה שיש שם מה לגלות. ככל שהסופר מוכר פחות, הסיכוי להיות 'הראשון שיגלה' גדול יותר. ואם אתה מדפדף ביומנו של בן גבריאל, מתברר לך מהר שאחד העיסוקים העיקריים שלו היה לנסות לשווא לפרסם סיפורים שכתב.

בספרייה מצאת את כתב היד של הספר Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße, שלא פורסם מעולם עד אז, ובשנת 2015 פרסמת אותו בהוצאת Arco. איך מצאת אותו?

זה לא היה קשה. כל כתבי היד של בן גבריאל רשומים בקטלוג הספרייה הלאומית. צריך לשבח כאן את עבודת הקטלוג המדוקדקת של סטפן לִיט, שאחראי על מיון האוספים הלא־עבריים במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית. לפי הכותרת – Gold auf der Straße – הנחתי שמדובר באותו רומן שפורסם רק בתרגום עברי: זהב בחוצות.

מתי הוא נכתב?

שאלה טובה. הספר הזה ליווה את בן גבריאל במשך שנים רבות. כבר ביוני 1929, כמה חודשים אחרי שאֶריך מריה רֶמַרְק פרסם את במערב אין כל חדש, בן גבריאל כתב לחברו הסופר אלברט אֵרֶנְשטיין שברצונו "לנצל את הביקוש לסיפורי מלחמה ולכתוב ספר […] על שדה הקרב המשונה בעולם." ככל הנראה גרסה ראשונה נכתבה בגרמנית עוד בתחילת שנות השלושים, אבל עד אמצע שנות הארבעים הוא לא מצא מו"ל. רק אחרי שהוא פרסם בהצלחה את בית בפראג בעברית ב־1945 (הספר שלימים יתפרסם בשם הבית ברחוב הקרפיונים), מצא גם זהב בחוצות את דרכו אל הקורא העברי. הגרסה הגרמנית האחרונה, זו שממנה תרגם אביגדור המאירי את הספר, היא אם כך לכל המאוחר משנת 1946. וזו גם הגרסה שפורסמה לראשונה בשפת המקור ב־2015.

איך נולד הרעיון לפרסמו מחדש באירופה, ובפרט בגרמניה ואוסטריה?

הרעיון נולד בקפטריה של גבעת רם והוא מעין תופעת לוואי של הדוקטורט. ישבתי ואכלתי צהריים עם פרופ' אלפרד בוֹדֶנְהיימר מבזל ודיברנו על אוצרות הספרות הגרמנית והאירופית שקבורים בארכיונים בישראל. אלפרד הציע לייסד סדרת ספרים כדי לפרסם טקסטים נבחרים. ואז סיפרתי לו על הרומן שמצאתי. בשיתוף הספרייה הלאומית והאוניברסיטאות בבזל ובהמבורג הפכנו את כתב היד לספר, ובערך שנתיים אחרי 'המציאה' החזקנו בידינו את התוצאה היפה והכרוכה. הספר הוא כרך ראשון בסדרה שנקראת "אירופה בישראל" בהוצאת ARCO בגרמניה, הוצאה קטנה שמרבה לתת הזדמנות שנייה לטקסטים נשכחים. בינתיים כבר יצא כרך שני בסדרה: השירים של מנפרד וינקלר.

האם הגרמנית של בן גבריאל יכולה לשרוד בפרסום מחודש בשנות האלפיים?

כן ולא. בתור עורך הייתי צריך להוסיף הסבר למונחים באחרית הרומן, כי יש כמה ביטויים – בעיקר צבאיים, גאוגרפיים או אוסטריים – שהקורא בגרמניה של היום לא בהכרח מכיר. אבל חוץ מזה הרומן קריא מאוד וסגנונו מאוד דוקומנטרי, פרגמטי וסובייקטיבי – הוא הרי מבוסס על יומן המלחמה של בן גבריאל – ובכך הוא הולם מאוד את הציפיות הספרותיות בימינו.

מה הייתה ההתקבלות של הספר בגרמניה ובאוסטריה?

הייתי אומר שהיא הייתה נלהבת. אני חייב להודות שהופתעתי משפע הביקורות שפורסמו עליו, גם בעיתונים הגדולים, גם ברדיו וגם ברשת. כנראה הרומן קלע בול – אם כי באיחור של שבעים שנה.

פרסום הרומן בא במועד סמלי – יובל למותו של בן גבריאל.

כן, בעצם קלענו לכמה מועדים. הספר יצא חמישים שנה לאחר מותו של מחברו, כשבעים שנה אחרי הוצאת התרגום לעברית בא"י, ונוסף על כך כל הפרויקט השאפתני הזה נפל על יובל המאה למלה"ע הראשונה. התזמון הזה בוודאי הגביר את תשומת הלב שהרומן קיבל, אבל קצת עצוב שגם תחום הספרות עדיין סוגד להיגיון הפשטני של ציון יובלות – כאילו זה משפיע על איכות הטקסטים.

בתחילת שנות האלפיים אַרְמין א' ואלאס, חוקר הספרות הגרמנית־אוסטרית, ערך את פרסומם המחודש של הכתבים המוקדמים של בן גבריאל. האם הוא היה מודע לכתב היד שמצאת?

אני מניח שכן, הוא גם מזכיר אותו בהערותיו ליומנים של בן גבריאל מהשנים 1915 עד 1927, שהוא פרסם ב-1999. לצערי ואלאס נפטר לפני שאני הגעתי לעיסוק בנושא. לפי מה שהבנתי מהמאמרים שוואלאס כתב, הוא התמקד בעיקר בכתבים המוקדמים של בן גבריאל, שבהם הוא שרטט את הרעיון שהגה – איחוד העמים האסיאתיים.

האם בן גבריאל נחשב סופר אוסטרי? ספרותו נחשבת ספרות אוסטרית? הוא זכה למעמד קאנוני?

בזמנו בגרמניה ובאוסטריה בן גבריאל נחשב סופר של 'ספרות בידור'. אלה בדרך כלל לא זוכים למעמד קאנוני. חוץ מזה בשנים האחרונים לחייו הוא עמד בצילו של אפרים קישון, יורשו בתפקיד המספר הקומי מישראל. בגרמניה ואוסטריה יש עדיין דור שלם שכן קרא את הספרים של בן גבריאל, אבל אפשר להעריך את מעמדו כיום בעיקר לפי הזמינות של ספריו ולפי המחירים שלהם. את המהדורה הראשונה של הבית ברחוב הקרפיונים קניתי ברשת ממש בגרוש וספרים אחרים מצאתי בכניסה לספרייה הלאומית בירושלים על המדף של הספרים לחלוקה, ספרים שהוצאו מהאוספים.

האם נראה יום אחד סופר גרמני שכותב רומן שלם בעברית, שמדבר לקהל שוחר העברית?

הלוואי. ואני כבר מחכה למהומה סביב השאלה אם הוא יהיה זכאי לפרס ספיר. אבל לשאלה הזו יש פן רציני ועמוק. איך קובעים את הלאומיות של ספרות; רק לפי השפה? רק לפי הדרכון של המחבר? האם תומר גרדי הוא סופר גרמני? האם סייד קשוע הוא סופר עברי? האם הוא גם סופר ישראלי? באיזו קופסה שמים את השירים הדו־לשוניים של יאן קינה?

קראתי שבן גבריאל היה מעורב בתהליך הפיוס בין ישראל וגרמניה. בארכיון שלו בספרייה הלאומית שמורים מכתבים שכתב לאישים גרמניים בעניין כינון היחסים בין המדינות. יש שם למשל מכתב על איוש תפקיד שגריר גרמניה בישראל. איך הוא, שביטא כל כך הרבה כאב בספר על הבית ברחוב הקרפיונים, היה יכול לרצות בכך?

נכון שבן גבריאל היה מעורב פוליטית. אם הוא תמך בפיוס זו שאלה אחרת. במכתב שהזכרת הוא רק ממליץ לא למנות עיתונאים מסוימים לשליחים בירושלים כי אין להם מושג מה קורה במזרח התיכון המסובך (בניגוד אליו, אפשר להוסיף). אבל מה שבהחלט מעניין הוא היחס של בן גבריאל לגרמניה. בסופו של דבר הוא כתב בשביל השוק הגרמני. אז מצד אחד הוא כאילו התחשב בקוראים הגרמניים שלו ולמשל לא הזכיר את השואה בספריו, למרות שהוא בעצמו איבד קרובי משפחה וכותב על האובדן הזה ביומנו. את הבית ברחוב הקרפיונים הוא כתב בשנת 1940, כמעט באמוק, תוך כמה שבועות, ובמשך כל השנים שחלפו עד פרסומו בגרמנית הוא לא עדכן אותו ולא העשיר אותו במידע ההיסטורי על ממדי ההרס וההרג שנחשפו אחרי המלחמה. מצד שני הוא תמיד שמר על מרחק מסוים. כשממשלת גרמניה מנעה את הקרנת הסרט בפסטיבל הקולנוע בקאן ב־1965, בן גבריאל הגיב על כך בשבועון Die Zeit והדגיש שגם הספר וגם הסרט אינם מבטאים עמדה פוליטית אלא הם מין תיעוד בדיוני. הוא מסיים את דבריו במשפט יפה: "בתור אורח בגרמניה אסור לי להתייחס לפרשה זו אלא בפליאה." והפליאה בטח נמשכה כשאותו סרט שלא הוקרן בקאן זכה בפרס הקולנוע הגרמני עוד באותה שנה.

Mosche Ya´akov Ben-Gavriêl, Jerusalem wird verkauft oder Gold auf der Straße, herausgegeben und mit einem Nachwort von Sebastian Schirrmeister, ARCO, 2015.

משה יעקב בן גבריאל
משה יעקב בן גבריאל

סבסטיאן שירמייסטר (Schirrmeister) הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם מאוניברסיטת המבורג. למד ספרות גרמנית ומדעי היהדות ומתעניין במיוחד במפגש הספרותי והתרבותי בין גרמנית לעברית. ב-2017 סיים דוקטורט על ספרות גרמנית שנכתבה בא"י בתקופת המנדט. פרסם ספר על הבמאי פרידריך לובה בתיאטרון העברי (Das Gastspiel: Friedrich Lobe und das hebräische Theater 1933-1950, Neofelis 2012) ומאמרים  בכתבי עת שונים, בין היתר על פרידריך וולף, מ. י. בן־גבריאל, אביגדור המאירי, מכס ברוד, אליס שוורץ־גרדוס, אנה מריה יוקל, ועמוס עוז. תרגם את ספרו של תום לוי "היקים והתיאטרון העברי" (הוצאת רסלינג 2017) לגרמנית. לצד העבודה האקדמית הוא מארגן ומנחה אירועים ב"סלון היהודי" בהמבורג.
מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם: "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017; בעריכת אלון בר). ספר סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" ראה אור בשנת 2014 (זמורה־ביתן, בעריכת תמר ביאליק ופרופ' יגאל שוורץ). תסכית פרי עטו, Das künftige Ufer, שודר ב-2018 בתחנת הרדיו הגרמנית WDR. בשנת 2019 עתידות לראות אור אסופת מאמריו (הוצאת עיתון 77) ואסופה ראשונה משיריו (הוצאת AphorismA, גרמניה). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות – כורדית, ערבית, גרמנית, יפנית, אנגלית ועוד. ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב" Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin".

הראיון נכתב כחלק מטרילוגייה של ראיונות בנושא תרבות יהודית אירופית. לראיון הראשון בסדרה עם יוסף ששון צמח במגזין "תוהו".

מי שעושה תרבות בחיפה, הוא גיבור תרבות

המאמר המלא על ספרה של לילך ובר, עלה באתר "סלונט". הוספתי גם ראיון עימה בכדי לחדד נקודות. באהבת חיפה מחיפאי בלב לחיפאית בפועל.

הספר "בסדר אחר" של לילך בר [הוצאת פרדס, בעריכת מיטל ניסים, 2017] שובר סדרים בחברה בישראל. הגבולות הלאומיים, המיניים נשברים בזה אחר זה. הספר מתחיל בשיחה עם השכנה. השכנה – לא ברור אם היא יציבה או לא. אך מה שברור הוא תפקידה של השירה: לצאת החוצה לרחוב, לשבת ולייצר דיאלוג, גם עם הדמויות הכי תלושות. בשיר "אין על מה": "אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט בִּקְצֵה הַסַּפְסָל / הִגּעְַתְּ לְכָאן בְּמִקְרֶה /  וְאַתְּ תַּמְתִּינִי עַד שֶׁמַּחְשְׁבוֹתַי יֻפְנוּ אֵלַיִךְ / אַתְּ תְּסַפְּרִי לִי מַעֲשִׂיָּה עַל יַלְדָּה עִם חָלָל / בֵּין עֶצֶם הַבְּרִיחַ לְעֶצֶם הָאַגָּן / וַאֲנִי אֶחְלֹק אִתָּךְ אֶת הַסּוֹדוֹת הֲכִי פָּחוֹת חֲשׁוּבִים / כִּי הֵם מְמַלְּאִים יוֹתֵר זְמַן פִּטְפּוּט / וְאֵין שׁוּם קְדִימוּת / בּמֶַּרְחָב המְַּשֻׁתָּף שֶׁנִּמִתָּח / מִכָּאן וְעַד לָעֲננָיִם" [עמוד 5] ציטטתי רק חלק מהשיר, אך אפשר לשמוע בשיר הפותח [שלא מתמיין בתוך השערים] את הירידה של השירה לרחוב [לשכונת הדר?], בניגוד לנטייה ההגמונית לשים אותה במגדלי השן, של אוניברסיטת חיפה.

בסדר אחר. שובר סדרים

חשוב להבין את הטופוגרפיה של חיפה בכדי להבין את השירה פורצת הגבולות של ובר. הרחוב של מסדה בחיפה, היכן שנפגשתי לא פעם עם לילך ובר, הוא מרחב אלטרנטיבי, שאין לו קיום דומה בת"א. יש בו מפגש יהודי-ערבי, תרבות פלסטינית עצמאית, מרחב פמיניסטי וקהילה מאוד הדוקה, שכל החברות וחברים מכירים אחד את השני. המעמד הבינוני השבע שהלך לקניונים, לכרמל וזנח והפנה את הגב להדר, הפך אותה, למקום שולי, אך דווקא בתוך אתר השוליים הרחבים, מתקיימת השירה של לילך ובר. והיא האוונגרד, שהולך לפני המחנה ומגלה רעיונות נפלאים. ישנו קאדר רענן של שירה חיפאית וצפונית שעולה מתוך רחוב מסדה והקריות. בין השמות אזכיר את המשוררים והמשוררות: ג'וני ספקטור, לילא נאטור, הילה זאנה, סמיר זועבי, נועם לוי, גרא דוידי, כרמית רוזן, הסופר אבי מוטהדה, הפעילות נעמה לזימי, ליהי יונה, גילה אביאני , חוקרת השירה רביד רובנר. בעבר, באותו רחוב, היה גם קפה של הוצאת הספרים הפלסטינית "ראייה" [Raya] והעורך שלה, המשורר והמוציא לאור הפורה בשיר סלאס [Bashir Shalash], שחזר מברלין להוציא עשרות ספרים. באותו רחוב אפשר לפגוש את הכותב והעורך הישאם נפאע, כחלק מהעיתון החיפאי אל-איתיחאד (בערבית: الاتحاد), השחקן סאלח בכרי ועוד. כמה רחובות למטה בעיר התחתית ישנה הוצאת "פרדס" שהפכה לבין ההוצאות המובילות בתחום השירה בישראל. לא במקרה, לילך ובר עורכת את כתב העת "אלת המסטיק" שמתקיים ויוצא רחוק מהזרקורים של המרכז השבע של השירה. אני מחזיק בגיליון השישי, מינואר 2015, שבו יש ניסויים פואטיים ממש מרתקים.

את הספר של ובר עורכת המשוררת מיטל ניסים. צריך להכיר את המנעד המאוד אינטימי של עריכה וכתיבה בין לילך ובר לבין המשוררת מיטל ניסים שעל ספרה "מורה. עובדת קבלן." כתבתי במאמר קודם  (ואת הספר ערכה לילך ובר, 2007). לילך בעבר סיפרה לי שהשיר, שמיטל ניסים כתבה עליה, גרם לה לשיתוק כתיבה. לכתוב ולערוך, הם כוחות אדירים של הנפש, והיכולת של שתיהן להיכנס אחת לתוך הפרדס של השנייה ולהישאר בחיים, הוא מעשה שדורש מחקר.

הזכות לתשוקה

אנחנו נכנסים לתוך שער הפואטי הראשון שנקרא "הזכות לתשוקה." בשיר "צפירה: "בָּאַסְפַלְט שֶׁנִּקְרַשׁ מִתַּחַת לַסּוּלְיוֹת /  נִבְלְעוּ מִדּוֹתַי הַקְּטַנּוֹת / נִשְׁאֲרוּ לְהָעִיד / עַל הַלֵּילוֹת / מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָן עִם סִיוַן / לְיַד הַמְּכוֹנִית עִם שׁוּנִית /  מֵעַל הַכְּרַךְ עִם יפְִתָּח  / בְּעֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן  /  ואְָז בָּרַכּבֶֶת /  ואְָז בַּמִּטְבָּח." [עמוד 9]. אין כזאת זכות לתשוקה בחיים שלנו. נדמה שהתשוקה קשה יותר לביטוי בעולם שנמכר לקפיטל, והופך לפרסומת לא מושגת. אולי בגלל זה האספלט שנקרש מתחת לסוליות ובלע את מידותיה הקטנות, הוא סימן לבדידות האורבנית של העיר, והתשוקה מנסה לפורר אותה, ביום הזיכרון, לפורר את הלאומי, המוסכם, הקונבנציונאלי. מדוע שיר כזה נקרא צפירה. מה יש בצפירה שמפריע ללילך ובר. ובכן, הצפירה היא עצירה של הזמן לסמן את הלאומני, הדריכה על האחר, אי קבלתו ואי הקשבה לנרטיב המקביל להקמת המדינה. בצפירה, כמו רבים ורבות, ובר עושה אהבה. האהבה היא הסימן שבו עוצרים את הקיים, ולא המוות. זאת שירת הלל להנאה המינית, התשוקתית, הבי-סקסואלית, בלי אפשרויות לזיהוי מיני, פעם עם אישה, פעם עם גבר. נדמה כי השירה מגיעה למקום הזה, אחרי שהרוק כבר כתב את השיר הזה, אך ההוספה של הפוליטי היא הערך המוסף. בשיר של ענבל פרלומטר, "אם זה נגמר זה חבל," [מתוך "הקלטות אחרונות", 1998] היא גם מתעתעת באפשרויות המיניות שלנו לקיטלוג, ובמקום זה אנו נותרים לאהוב גם בנים וגם בנות כמו גם בשיר "Girls And Boys" של להקת בלייר משנת 1994 שגם שם "הבנים עושים בנות, שעושות בנים, כמו שבנים עושים" בתרגום חופשי. הרוח של הניינטיז נמזגת לתוך פוסט שנות האלפיים, בתוך הטופוגרפיה של חיפה.

אז שוברים את הצפירה, ועושות עושים אהבה, מאחורי הבניין, במטבח, ואם רצינו לדעת מה החזון המסתתר מאחורי יום הזיכרון לתשוקה של לילך ובר, אנו מעבירים דף, ומקבלים את השיר "בין ביירות לאל קודס": "אֲנִי רוֹצָה לְקוֹדֵד אוֹתָךְ / מִמִילִים שֶׁאַתְּ מְבִינָה / כְּדֵי שֶׁתִּהְיִי אִשָּׁה שֶׁאֵינִי מַכִּירָה / מִגְּבוּלוֹת עַצְמִי הַמְּצֻמְצָמִים / לֹא אֶרֶץ קְטַנָּה מֻקֶּפֶת אוֹיְבִים / בְּלִי צָבָא קָטָן וְחָכָם / נֵצֵא לְרוֹד טְרִיפּ / אֶל בֵּירוּת, רָמָאלְלָה, עַמָּאן / לֹא אֶפְצֶה פֶּה / כְּשֶׁנַהָג הַמּוֹנִית יִשְׁאַל מִן וֵין / תֹּאמְרִי פָלַסְטִין וַאֲנִי אֲהַנְהֵן / הַמַּסָּע הוּא לַהֲפֹךְ כָּל לֹא לְכֵן. /" [עמוד 10]. הקידוד הוא האמצעי הראשון שמראה לנו, שאנו כבר לא במציאות אלא בתוך מציאות מקודדת של מתכנתי מחשב. ובכל זאת, אנחנו נוסעים באהבת אישה לעצמה, לאחרת, לגוף שני, בגוף שני, שיוצאת מתוך הקידוד ועדיין כלואה בו, אבל רוצה בתקווה להפוך לאחרת; לצאת מהתסריט שכול ישראלי, ופלסטיני, ומזרח תיכוני, מכיר מאז התמוטטות האימפריה העות'מאנית. העצמי של לילך ובר הוא מפת ארץ ישראל, והיא רוצה להפוך אותו למפה חדשה, משוחררת מפטריכאליות, לצאת לרוד טריפ למזרח תיכון, פלסטיני, להפוך כל 'לא' ל'כן'. כמובן שאפשר לשמוע את רוחות הסיקסטיז, כמו שלנון שר, שהתשובה שלנו צריכה להיות 'כן', בשירו "משחקי מוח". לנון כותב, "Yes is the answer and you know that for sure / Yes is surrender you got to let it go" מתוך האלבום עם אותו שם [1973]. באמצע המסע מתברר שהגוף הישראלי, יהודי, עברי של לילך ובר, עובר שינוי: או שהיא עם פלסטינית, או שהיא פלסטינית בעצמה. אגב מצחיק שכאן לילך ובר עושה שימוש במילים 'רוד טריפ', כשבשיר אחר היא יוצאת נגד השימוש בלעז, מתוך כנעניות מזרח תיכוניות, עבריות, חיפאיות שכזאת. כנראה שאין דרך לברוח מלדבר בשפה האנגלית. השיר האופטימי הזה, הוא בעצם מעבר לתוך מחשב, לתוך קוד, ואולי בתוך כך, היא לועגת לבלתי אפשרויות שלו. ואולי בגלל זה הוא אפשרי רק בחלום של שלום, כלוא בתוכנת מחשב.

בשיר "רצועת חיפא" הופכת את חיפה לחיפא, עם א' בסוף, ורצועת עזה, בעצם משתנה לרצועת חיפה. "הֲלֹא אִם הָיוּ מַפְצִיצִים אוֹתָךְ / כְּמוֹ שֶׁמַּפְצִיצִים אֶת עַזָּה / לוּ בִּמְקוֹם רְצוּעַת עַזָּה / הָיְתָה רְצוּעַת חַיְפַא / בִּצְפוֹנָהּ אִלְבָּצָּה לְצַד אִל זִּיבּ מַחֲנֵה פְּלִיטִים אִלְחְ'דֵֿירָה / וּבִדְרוֹמָהּ טַנְטוּרָה /  אָז הָיִיתִי קוֹרֵאת לָךְ חַיְפַא חַבִּיבְּתִּי /  אָז לִבִּי הָיָה כֻּלּוֹ שֶׁלָּךְ." סימון הטריטוריה של ובר, הוא הפיכת המפרץ מטנטורה, שהיה היכן שהוקמה מדינת אכזיב, לחדרה, היכן ששכנה אלח'דירה. כך אנו מקבלים אהבה, רק אם שם האויב היה מונח על שמה של חיפה. מצחיק כי חיפה כשלעצמה הייתה עיר פלסטינית גאה, מודרנית ועצמאית לפני מלחמת 48, כך שנמתח קו בין 48, לימינו. המצור על עזה, הוא המצור על חיפה. הגטואיזציה של עזה, היא הגטואיזציה של עזה. הלב של המשוררת היה שייך לעיר, רק אם היו מפציצים את חיפה. כמובן שזאת מחשבה בלתי אפשרית, אך בתוך השירה מצבים כאלו מתקיימים, בכדי להגיד, האהבה יכולה להתקיים רק כשהאויבת המופצצת הופכת לידידה מופצצת. רק כשמתבטל ההבדל בין אויב לידיד. רק כשהתנאים משתווים החמלה פורחת.

בשיר "מרצפות" [עמ' 13] התופת מתרחבת. אם עד כה שברנו גבולות מיניים, מגדריים, מזרח תיכוניים, חיפאיים, עכשיו הגענו לגבולות מעמדיים. המרצפות עליהן אנו עומדות, הן אלו שמזכירות לנו, שקיים תחתן סיפור של דיכוי מעמדי. הרעב הזה הוא חלק מרצפת ביתינו, והולך בתוך המחשבה לתוך ההווה והעתיד. נקרא את השיר "מרצפות": "מִי הִנִּיחַ אֶת הַמִּרְצָפוֹת הָאֵלֶּה / מִי יִצֵּר אֶת הַמִּרְצָפוֹת הָאֵלֶּה /  כָּךְ שֶׁיַּחְזִיקוּ מַעֲמָד עֶשְׂרוֹת שָׁנִים /  בָּהֶן תְּנָאֵי הָעֲבוֹדָה הִדַּרְדְּרוּ /  בַּמִּדְרוֹן בּוֹ מִתְגּוֹלְלִים / עוֹבְדִים לֹא מְאֻגָּדִים / בֵּין הַכַּפְתּוֹרִים בְּקֻפְסַת פַּח / לְצַד אֹסֶף מַחְזִיקֵי מַפְתְּחוֹת / מֻנָּח פִּנְקַס חַבְרַת הַהִסְתַּדְּרוּת שֶׁל סָבָתִי / וְעִם כָּל נְשִימָה / הַפֶּנְסְיָה הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת / וּמִי בִּכְלָל מְדַבֶּרֶת עַל תְּנָאִים סוֹצְיָאלִיִּים" .

המבט למרצפות, לתחתית, לאדמה, לסוף, הוא גם המבט לתנאי העבודה, להיעדר זכויות עובדים [האם זכויות הן חלק מהזכות לתשוקה?] ולפתע המבט אל העבר מוליד מבט אל כפתורים בקופסת פח, אוסף מחזיקי מפתחות מן העבר, שמזכיר את הפריווילגיה, פנקס חברת ההסתדרות של סבתה של ובר. במציאות הישראלית היו כאלו שהיה להם את פנקס הסתדרות ואלו שלא היה להם. שווים ושווים פחות. אך בו בזמן התקיימה חברה מאוגדת, שהופרטה בימינו, והרי בה עוסק גם הספר של מיטל ניסים, "מורה. עובדת קבלן." ובר משווה את עצמה לסבתה, שהפנסיה מתרחקת ממנה. המעמד הבינוני האשכנזי שפעם היה פריווילגי, מגלה את עצמו לפתע כסוג קרוב למפתן המעמד הנמוך המוחלש. בתוך כך, חשוב לציין את הפוליטיזציה שערכה תנועת גרילה תרבות לשירה ונתנה פה לדיבור על הפוליטי והחברתי בתוך השירה, בניגוד לשתיקה של שנות השמונים והתשעים בנושאים כלכליים כאלו.

שיר הנושא של השער הזה, "הזכות לתשוקה", גם מכיל בתוכו את הכותרת של הספר "סדר אחר" רק בלי הב' שהופכת אותנו לקוראים שירה בסדר אחר. השיר הפרוזאי מגלה בתוכו תובנה נסתרת, "…אֵיכְשֶׁהוּ גַּם פַּעַם אַחַת וּשְׁלוֹשָׁה כִּמְעַטִּים מַסְפִּיקִים כְּדֵי לְהָפִיק אֶת כָּל הָאֵימָה שֶׁאֲנָשִׁים מֻכָּרִים מְזַמְּנִים./ כְּמוֹ שֶׁתַּיָּרִים חַיָּבִים לִהְיוֹת נֶחְמָדִים כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת הַחַטְטָנוּת שֶׁלָּהֶם בַּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים…" (עמוד 14). לפתע אנו מבינים מה עומד בפני לילך ובר. היא מפחדת מיחסים זמניים, שלא באמת משרישים את עצמם לאדמה. החיים האלו שלכאורה קלים על פני האדמה, הם כבדים. החטטנות בחיי המשוררת, מצד השירה, החטטנות בחיי המדינה, בחיי השכנה, הכול נהיה קל, וחולף, והיא לא מרגישה אחיזה בתוכה. זה לא רק העבודה או הפוליטיקה, זה הניהול של האהבה. איך מגיעים לזכות בתשוקה, שיש בה עומק, אבל אין בה גבולות מגדריים. זאת שאלה שדור שלם שואל.  אנו למדים שכל התשוקות הפוליטיות מסתירות מתחתן מבנה של אימה, שנוצר במפגש הזה מול השכנה, מול העצמי, מול האחר, האחרת, מתוך אי יכולת להרגיש בתוכו משמעות עמוקה. האם זה מבנה בורגני של מחשבה שרוצה התמסדות, למרות הרדיקליות? האם אפשר להעמיד אותם במבנים, ולומר שהמבנה הבורגני הוא מתחת לפוליטי? ואולי בתוך כך, כדאי לעצור את קריאת השירים, ולתת לכם להמשיך לקפוץ לקסם של הספר הזה.

נעים להכיר, לילך ובר | מראיין: מתי שמואלוף 

היי לילך, איפה אני תופס אותך עכשיו בכתיבת התשובות לראיון?

היי מתי, אני מאד שמחה על השיחה הזאת. אני יושבת עכשיו בדירה שלי בחיפה. אני גרה בדירה של סבתא נלי, שהייתה האדם הכי קרוב אלי.

מזל טוב על הספר. מדוע רק עכשיו הוא יוצא לאור, אני מכיר את שירתך כבר זמן רב. 

תודה רבה 🙂

לקח לי זמן להתייחס ברצינות לשירה שלי. תמיד הרגשתי שהפרויקט שלי הוא בפרוזה. בלימודי כתיבה יוצרת לקחתי סדנת שירה אצל מאיר ויזלטיר ושם אחרי הרבה שנים שהפניתי עורף לשירה, הצלחתי למצוא בזה טעם. חבר אמר לי אז שהפרוזה שלי פיוטית והשירה שלי פרוזאית ומשהו באמירה הזו עזר לי לא להיכנע לדיכוטומיה הזו ולמצוא את הסיפור שלי.

חוץ מהמהמורה הז׳אנרית גם לקח לי זמן להבין מה התדר שאני פועלת בו ואני חושבת שקיבצתי את השירים שנתנו לי הכי הרבה בתקווה שהם יבואו טוב ולו לעוד מישהי.

באחד הראיונות כתבת שהתאהבת ממש במיטל ניסים, העורכת של הספר, ומשוררת בפני עצמה. התוכלי לספר על תהליך ההתאהבות ובתוך זה גם על תהליך העבודה על הספר?

הפגישה עם מיטל נסים שינתה את האופן בו תפשתי שירה. אחרי החיבור הילדי והאינטואיטיבי הרבה שנים לא הצלחתי למצוא עניין בקריאת שירה. מיטל הקריאה לי שירה, שלה ושל אחרות, על הדשא באוניברסיטת חיפה שם נפגשנו ודרך הקול שלה והעבודה המשותפת על "אלת המסטיק" חשבנו ביחד הרבה על מה זו שירה ומה ראוי לפרסם ואיך ליצור אירועי שירה עם עוצמה ואיכות טרספורמטיבית.

החסד הזה של שיחה מתמשכת על שירה חולל איזה ליבידו פואטי שעזר לי למצוא משמעות ויופי באמנות הזו ובתנודות התרבותיות שהיא מזהה הרבה לפני אמנויות אחרות. מיטל ואני כרתנו ברית שאני אערוך את הספר הראשון שלה והיא תערוך את הספר הראשון שלי. זה פרויקט שלקח זמן. עברו חמש שנים בין הספרים וחגגנו עכשיו עשר שנים להיכרות בינינו. תענוג גדול לעקוב מקרוב אחרי מיטל שהשכילה להיות קול מרכזי בשירה בת הזמן מבלי לעזוב את הקריות. כמעט כל יום שורה משיר שלה מלווה אותי ברגע שדורש שאר-רוח.

את גם עורכת את כתב העת "אלת המסטיק" בהוצאת "הכרמלית הדוכסית", איך עריכת כתב העת השפיעה על הספר? 

בגיליונות הראשונים של "אלת המסטיק" פרסמתי פרוזה ובהמשך עברתי לפרסם שירה. קו פרשת המים הפואטי שלי היה ״החורף של השריפה״, שהוא השיר הכי קרוב לליבי בספר. שלחתי אותו לתחרות הסיפור הקצר של הארץ וזכיתי להתעלמות, אז החלטתי שזו שירה.

"אלת המסטיק" עזרה לי להבין מה קורה למילים בדפוס. את הכוח שבחיבור בין שירה לדימוי, את המחשבה על מה מונח ליד מה ואת הרצון לייצר חוויה בקריאה רצופה מכריכה לכריכה.

אני חושבת שבשבילי "אלת המסטיק" היא הדרך להכיר בכך שחיפה היא מרחב שמאפשר מחשבה אחרת על תרבות. מצד אחד הפריפריאליות ומצד שני הלוקאל פטריוטיות. כאן אם את לא עושה משהו אז אין אותו. במובנים רבים מי שעושה תרבות בחיפה הוא גיבור תרבות.

בקריאה של הספר מצאתי את הנופים של חיפה מאוגדים בתוכו. יש לך מעין מהלך של אהבה למקום שלך, שהוא רחוק מתל אביב. האם זאת החלטה מודעת להניח את חיפה בתוך השיר? או יותר נכון את רחוב מסדה וסביבותיו?

אני חושבת שהיכרות מייצרת אהבה. גדלתי על הכרמל ועברתי להדר לגור בדירה של סבתא שלי. חשבתי שהגעתי למדבר ולקח לי זמן לגלות את העירוניות של חיפה והוקסמתי מאד וזה העסיק אותי. דווקא יצירה בעיר שהיא פחות ממופה מהפרספקטיבה ההגמונית אפשר לנסח שפה גלוקאלית שלא מנסה להידמות אבל כן שואבת כל מיני השפעות ומשהו ברחוב נכנס פנימה. אני מרגישה שזה במידה רבה מה שעורר את הליבידו הפואטי שלי. לחיות סיפור שאני לא מכירה מהספרות.

מסדה זה מרחב מאד פוליטי. פעם אהבתי להגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שסומנתי כיהודייה.  וזה גרם לי לחשוב מחדש על העיר ועל הטראומה של הנכבה שחיפה עדיין לא התאוששה ממנה. לחשוב שחצי מתושבי העיר הוגלו רק לפני שבעים שנים. לדבר על חיפה כעל מקום מנומנם זה להתעסק בסימפטומים ולהפנות עורף לנרטיב של המקום הזה.

הייתם חדד הפליא לאייר לעטיפת הספר מגדל נביאים מרחף. כשראיתי את זה מיד חשבתי שזה סוג של פתרון תרבותי. שאפשר לתת למגדל הנביאים לרחף ולארמון חורי, שעל חורבותיו נבנה המרכז המסחרי הכושל, להתקיים ולו בזיכרון.

הרגשתי שאת משחקת מאוד עם הזהות המינית בשירים ומורדת באפשרות של זהות יציבה ואחידה. היחס שלך לתשוקה אחר ממה שקראתי בספרים אחרים.

"בָּאַסְפַלְט שֶׁנִּקְרַשׁ מִתַּחַת לַסּוּלְיוֹת /  נִבְלְעוּ מִדּוֹתַי הַקְּטַנּוֹת / נִשְׁאֲרוּ לְהָעִיד / עַל הַלֵּילוֹת / מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָן עִם סִיוַן / לְיַד הַמְּכוֹנִית עִם שׁוּנִית /  מֵעַל הַכְּרַךְ עִם יפְִתָּח  / בְּעֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן  /  ואְָז בָּרַכּבֶֶת /  ואְָז בַּמִּטְבָּח." 

האם זה חלק ממרד שלך?

אני מתייחסת למין ולמיניות מאד ברצינות. אני חושבת שזהות מינית היא לא יציבה ואחידה כי זהות בכלל זה דבר דינמי. יותר ממה שאני מתעניינת במיניות אני עסוקה בליבידו. בכוח החיים שלא מוכן לקבל שום דבר נתון. איזו התפתחות מתמדת. לקחת כל פעם קצת יותר אחריות על מה שקורה סביבי. במובן הזה אולי קצת התרחקתי מהשירים ואולי בגלל זה הצלחתי להוציא את הספר רק עכשיו.

שאלה שאני תמיד שואל את עצמי, ולכן גם אותך, איך הוריך קיבלו את הספר?

ההורים שלי קיבלו את הספר בהרבה שמחה והתרגשות. הם חברים טובים והתמיכה שלהם בתהליך נתנה לי הרבה כוח. קשה לומר שהתמודדנו באיזשהו אופן עם התכנים אבל לפעמים אני מרגישה שזה האתוס המשפחתי שלנו – הדחקה.

ובכלל איך את מוצאת את ההתקבלות של הספר עד כה?

הכי התרגשתי מחברות שמצאו את עצמן בשירים. כמה חברות אפילו הלחינו שירים מהספר. עכשיו התוכנית היא להוציא אלבום של ״בסדר אחר״. במובנים רבים אני מרגישה יותר קרובה לליריקס מאשר לשירה ויש למילים יחד עם מוזיקה עוצמה כל כך גדולה ברמת החוויה.

עכשיו אחרי שהספר יצא, מה התוכניות הפואטיות שלך? האם את נושמת?

אני לא כל כך נושמת ועדיין לא ממש החלטתי מה הלאה. אני נורא רוצה לערוך שירה ואני חושבת שלמדתי המון על מה זה אומר ספר ומה כדאי שהוא יהיה ונורא בא לי להפיק ספרים. אני כותבת פואמת אבל וחושבת ברצינות על מה אני יכולה לעשות בפרוזה. מותר לבחורה לחלום.

 

אביבית לוזון מקריאה מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

ראיון שנערך איתי לכבוד שבוע הספר. מדובר ברדיו "קול נתניה"​ עם אביבית לוזון והוא נסוב סביב ספר השירה השישי שלי "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים". אהבתי את הדרך בה אביבית קראה את השירים. תשמעו את הילדה המתוקה שלי ברקע, ובחוץ התחיל לרדת מבול. ועם קריאת השירים הלב נפתח 💞 בעל הבית השתגע, והספר שלי מוצע בחצי מחיר באתר פרדס הוצאה לאור.

  • צפו בהקראה שלי בחאפלה הפואטית מספר 15

 

"צריך לדעת מתי לזוז הצידה": ראיון עם גדי גולדברג במגזין "שפיץ"

_MG_3674

״אני יכולתי לבחור לאן לנסוע. כלומר לי יש פריבילגיות״ צילומים: © Stéphane Vaquero

החורפים הארוכים, הגיל, המרחק, מכאובי הנפש – החיים עצמם הסיטו את שמואלוף מהמחאה החברתית והשיח המזרחי אל מחוזות המלנכוליה והגעגוע. המתרגם גדי גולדברג ראיין אותו לרגל ההשקה הברלינאית של ספרו החדש ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״. גדי גולדברג מראיין אותי למגזין שפיץ.

כארבע שנים לאחר שעבר לחיות בגרמניה, מתי שמואלוף (45), מפרסם את ספר השירה השישי שלו, ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״, המציג לראשונה גוף יצירה שנכתב כולו כאן, בברלין. זו גם תמה מרכזית בספר, ודומה שיש הרבה כאב שנקשר אליה, הרבה אֵבֶל. ״אף אחד לא הכין אותי לעמוד בעמדת המהגר״, אומר שמואלוף, ״אני חושב שבעמדה הזאת יש הרבה יצירתיות, אבל במקרה שלי, יש גם מלנכוליה. אולי אלה החורפים הארוכים, אולי זו ההיסטוריה של המקום, אולי זה הגיל, המרחק, הנפש שלי — ואולי זה הכל ביחד״. שמואלוף דווקא הספיק כבר להכות מעט שורשים בברלין: הוא נישא לעיתונאית הגרמנייה שרלוט מיסלביץ ולפני כמה חודשים אף נולדה לשניים בת בכורה. ויחד עם זאת, הספר רצוף שירי געגוע לאנשים ולמקומות בישראל. לדעתו, ״שירי הגעגועים האלו הם דווקא סוג של השלמה עם המקום״.

לספר קוראים ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״. כלומר כתיבת עברית בברלין נעשית מבחינתך ״מבחוץ״? העברית היא לדעתך שפה שקשורה קשר בל יינתק למדינת ישראל?

בפרידה מהאיברים המתוקים של העברית אני מתייחס להפיכת השפה העברית משפת רוב, לשפת מיעוט. השפה הזאת מנהלת דיאלוג עם השפה האחרת וערכיה. כמו בשיר:

איפה זה חו"ל

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי מְחַכה לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי שֶׁיַּחְזְרוּ

מִחוּץ לָאָרֶץ, כי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ חוּץ מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת

וּפִתְאוֹם, אֲנִי זֶה שֶׁגָּר בַּחוּץ.

אֲבָל אֲנִי, גָּר בָּאָרֶץ, בְּגֶרְמַנְיָה,

בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אֶת הַמִּלָּה "חוּ"ל"

אֲנָשִׁים מִתְגַּלְגְּלִים חָפְשִׁי מִחוּץ, לַחוּץ,

מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָׂפָה,

מִתְעוֹרְרִים, הָאֲנָשִׁים הַלֹּא נְכוֹנִים

בַּתְּקוּפָה הַלֹּא

נְכוֹנָה

הגעגועים בספר הם לא רק לישראל, הם גם למקומות שמהם באה משפחתך, לחלב, לבגדד. איך אתה מסביר את זה שהגעגוע לעברית מתערבב עם הגעגוע למקומות האלה?

הפילוסוף ז'אק דרידה אמר פעם: "אני מדבר בשפה היחידה שאני יודע, אבל השפה הזאת אינה שלי". 12 שנות לימוד הרחיקו אותי מהשפה, מהתרבות ומההוויה הסורית, הפרסית, העיראקית והבגדדית. אבל הזיכרון הוא עצב חי, גם ממקומות שלא ביקרת בהם. יש שיר אחד שאני כותב בגרמנית-ערבית-עברית-אנגלית, "איש בין יודן דיכטאר", ויש שיר אחר שבתוכו אני כותב בארמית, "הנה הם באים", ובתוך כך לאט לאט אפשר לשמוע את השפה הדיאספורית-הגלותית-התלמודית שנוצרת כאן. בעבר לכל יהודי היו לפחות שלוש שפות: עברית, שפת המקום ועוד שפה שלישית. עכשיו אני מרגיש שאלו נבנות מחדש בתוכי.

יש בספר גם שירים על הפליטים שבאים לאירופה. מה ההבדל בשבילך בין הגירה כמו שלך לפליטוּת שלהם?

הפליטים שבאים לאירופה חסרי כל. אין להם לאן לחזור, אין להם מזוודות פרט לעורם. אני הגעתי עם מזוודה של 23 קילו ויש לי לאן לחזור. העולם כולו דוחה אותם, אך אני יכולתי לבחור לאן לנסוע. כלומר לי יש פריבילגיות. יחד עם זאת, עם הגעתי לכאן, עולה השאלה של ההיסטוריה היהודית, כמה יהודים היו פעם חלק מהמקום הזה, וכמה באמת ההיסטוריה יכולה לתקן את עצמה. הפליטים מזכירים לנו, שההיסטוריה חוזרת על עצמה. הם מתדפקים על שערי העולם, ודורשים שיכירו שהם בני ובנות אנוש כמו האנושות כולה, אך הרבה דלתות נסגרות והם נודדים ממקום למקום, ובתגובה על בואם, אנו רואים כיצד מפלגת הימין הגזעני נכנסת לפרלמנט הגרמני.

אם כבר הזכרת פריבילגיות: השיח המזרחי ושיח הפריבילגיות (אם נקרא לו לרגע ככה) נעדר כמעט לגמרי מהספר. איך אתה מסביר את זה? נטשת את העמדה הזו? או אולי משהו בסטטוס שלך כאן שינה את זה — נישואים לבת המקום, ההורות?

המאבק המזרחי והפעילות הפוליטית ממשיכים, כמו מירוץ לפידים מדור לדור. אני ממשיך להיות נאמן למחאה החברתית ולשיח המזרחי עד יום מותי, אבל יודע שזה בסדר גם לדעת מתי לזוז הצידה. באופן פרטני, השיר "חלב", השיר "הנה הם באים" ושירים נוספים הם לדעתי מאוד פוליטיים. השיר חסר הכותרת הזה מסביר זאת יותר טוב:

בָּרַחְנוּ כי לֹא הָיָה טַעַם לְהִלָּחֵם יוֹתֵר בְּקוֹרְאִים צְמֵאֵי־דָּם,

בָּרַחְנוּ כי אֵין טַעַם לְהֵאָבֵק אַרְבָּעִים

שָׁנִים כדֵי לְהַשִּׁיל אֶת שִׁירַת

עוֹרֵנוּ הַלָּבָן,

בָּרַחְנוּ כי עָיַפְנוּ מִלִּדְרֹשׁ אֶת הַתִּקְוָה,

בָּרַחְנוּ כי יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא מְחַכה לָנוּ כלוּם,

אַךְ דַּוְקָא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַכלוּם,

יֵשׁ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה

בהקשר לשיח המזרחי, רק לאחרונה כתבתי מאמר על המשוררת העיראקית-ישראלית אמירה הס וגם על המשורר רוני סומק; לספר האמן של היוצר רותם מקרית גת; כמו גם ספר מאמרים שאני עורך בימים אלה ומאגד את כל הכתיבה החברתית-מזרחית שלי בעשור האחרון.

אם אתמסר לנקודת המבט שלך, אספר, שבמשך כמעט עשור כתבתי עד כלות סביב נקודות חשובות, כמו כורה במכרה מסוים, שממצה את המחצב. עכשיו עם המעבר לגור במנהרות שבין ברלין לחיפה, אני חופר במכרה של שירים שנכתבים מכאן ולא משם. הם כוללים את כל מה שדיברנו עליו עד כה: כאב, כתיבה מחוץ, שפת געגועים, כתיבה בשפת מיעוט, מהי תרבות יהודית-ערבית באירופה, פליטוּת, המרחק מהפוליטיקה המקומית ועוד.

מה השתנה באמת ביחס שלך לפוליטיקה ולחברה בגרמניה בכלל ובברלין בפרט?בריאיון קודם, כמה חודשים לאחר שעברת לעיר, אמרת בהקשר למאבק נגד הבנייה בטמפלהוף ״לדעתי לא יצליחו לעצור את היוזמה. גם בגלל שאני מתחיל להכיר את השמאל כאן…״. אתה מרגיש שאתה מכיר עכשיו יותר טוב את החברה המקומית? בדיעבד אתה חושב שמוטב היה אולי לחכות עם פרשנויות של הפוליטיקה הגרמנית?

אל תשאל, הייתי צריך לאכול את הכובע שלי וזה לא היה נעים. טעיתי בעוד צמתים היסטוריים. בזמנו כתבתי תזה על הקשר בין מלקולם אקס וספייק לי ולא האמנתי שיכול לעלות נשיא אמריקאי שחור. שלשום ביקשו מגל"צ שאדבר על סוגיה מסוימת בפוליטיקה הגרמנית, ואכן העברתי אותה למי שמומחה בה. אבל הצורך לפרש את העולם אינו רציונלי.

עד כמה האבהוּת הטרייה שינתה את השירה שלך? בספר הזה זה אולי עוד לא מתבטא לגמרי, כי רוב השירים מן הסתם נכתבו עוד לפני לידת בתך, אבל להרגשתך יש לכך השפעה על השירה שלך?

ההיריון נמצא בין השורות. כמו הלידה של היכולת לבטא את הגעגועים. לפני כן, נלחמתי במפלצות. עכשיו אני מנסה בבהירות לנסח את המקום שבו אני מתמוסס לנוזל כמיהות וכיסופים, שאני מקווה שהוא מחלחל הלאה לתוך צימאון הקוראים.

בספר, כאמור, יש הרבה געגועים לישראל ולשפה העברית. איך אתה רואה את העתיד שלך בברלין? אתה חושב שהצלחת/תצליח להשתלב במרחב המקומי? בשוק העבודה המקומי?

העתיד לא ידוע. אם היית פוגש אותי לפני מספר שנים ואומר לי שזה מה שיקרה, לא הייתי מאמין. הייתי רוצה להאמין שיקרו דברים חדשים שלא אאמין בהם. אני לא עסוק בניסיון השתלבות, אבל היא מתרחשת מעצמה. רק לאחרונה השתתפתי בפסטיבל תרבות יהודית רדיקלית שארגן המשורר מקס צ'ולק בתיאטרון גורקי, גם כחלק מערס פואטיקה שהוזמנו לראשונה להופיע מחוץ לישראל, גם עם החאפלה הפואטית וגם במוזיאון היהודי בברלין, ולמחרת טסתי להרצות בפני הקהילה היהודית בווינה. אני מוזמן לאירועים כחלק מהחברה הגרמנית, אבל אני מחפש להמשיך ליצור בעברית. אני לא חושב שאוכל לבטא את עצמי בשפה אחרת, למרות שאני עושה ניסויים סודיים בשירים חדשים.

המאמר התפרסם לראשונה בשפיץ.

 

עוד על הספר:

חזון מתתיהו

 

והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
["והיינו כלבי רוח" מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, שייראה בקרוב]

אחר עשור של פעילות, חמישה ספרי שירה [מגמד הצלקות, שירה בין חזז לבין שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, האסון מתחיל בארוחת העסקים, פרידה בברלין] וספר סיפורים [מקלחת של חושך וסיפורים נוספים] מצא את עצמו מתי שמואלוף [44] משורר, סופר ועיתונאי המחבר בין כתיבה לבין פעילות לשינוי חברתי, שוב רוצה לצאת מהמקום הבטוח. יצר הנדודים פיעם בו חזק, מכדי שיוכל להתעלם ממנו. הוא מצא את עצמו בעיר אחרת וחדשה, כתב טור בעיתון "הארץ" על החיים שלו  הכיר אישה והתחתן. עכשיו הוא על הדרכים בין ברלין ובין תל אביב. תמיד על הדרך.

הדור השלישי המזרחי

הוא היה חיפאי שעבר לתל אביב ["לשבע שנים רעות"] עזב לגולן, חזר לחיפה, ואחריהן באו שבע השנים הטובות, במרוצתן הפך לעורך כתבי עת וכותב דעות ב"ישראל היום", לימד כתיבה יוצרת במכון רון ורדי בראשל"צ ובבית ספר "קדמה" בירושלים, הרצה במכללת מנשר לאמנות ועוד. הוא הקים את "גרילה תרבות" עם רועי צ'יקי ארד, הקבוצה שהכניסה לסדר היום התרובתי את השירה הפוליטית והחברתית, כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות", כהגדרתו.
אחר כך יזם עם ארד את הקמת "איגוד המשוררים" ביחד עם חברים אחרים מכתבי עת נוספים. "במקביל הייתי שייך לשירה המזרחית, דחפתי בכל הכוח את ההכרה בדור השלישי המזרחי. בכתיבה, בפרסומים ובפעילויות רדיקליות. והיום אנו רואים את הפירות של המהלך שעשינו", אומר שמואלוף, שמחבר בין רדיקליזם לבין שלום. "אני רודף שלום, קיבלתי מן אללה את החזון הזה, שיכולים להיות לנו חיים נורמאליים במזרח התיכון. עשיתי כמה שיכולתי לחיבור בין העם היהודי והעם הפלסטיני".

שלוש הצלעות המרכיבות את חייו של שמואלוף הן התחלה מפתיעה [במידה וייושם דו"ח ביטון שיר שכתב ייכנס לתוכנית הלימודים במשרד החינוך], התחלה מחודשת [צאתו של ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בהוצאת נהר ספרים במהדורה חדשה ] וסוף [סגירת גרילה תרבות] במרכזו של המשולש ספר שירה שישי, שייצא בהוצאת פרדס, בעריכת אלון בר, באמצעות הדסטארט שייחל בקיץ.

רגע השיא

השידוך עם משרד החינוך, שחיבק את שירו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", תפס אותו בהפתעה. "אני עדיין לא מאמין", הוא מתוודה. אחרי הכול, הוא ניסה לנסח מה רע במדינה ואיך אפשר לתקן אותה:

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

"מפתיע שדווקא ממשל ימין הוא זה שהקים את ועדת ביטון. אני מאוד שמח שהמאבק המזרחי להפוך את ישראל לרב-תרבותית, רב-אתנית – מתחיל לקרום עור ושירים. זה רגע שיא, ששיר שלי יילמד. אני מקווה שזה באמת ייקרה. חלומו של כל משורר זה לקבל הכרה, מבלי להתפשר על התכנים שלו", אומר שמואלוף, עם צאת המהדורה החדשה של הספר הנושא את אותו שם בדיוק, בהוצאת "נהר ספרים" כל הספר הוא ניסוח רצון לתיקון ישראל, לדמיין ישראל מסוג חדש. שירים שנכתבו בשנים הסוערות של 2007-2010. "נעזרתי בעריכה של סופרים, משוררים שכבר עשו דרך ארוכה בספרות ושירה בישראל: הסופר והעורך ראובן מירן וזוגתו שושי מירן – על ההתקנה וההגהה; המשוררת והמסאית שבא סלהוב והמשורר האהוב עלי, רוני סומק. הספר זכה למענק מקרן רבינוביץ' לתמיכ באמנויות בתל אביב, והושק עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין

אני אומר זה ספר מזרחי לעילא ולעילא. הייתי בין אלו שכתבו מאמרים שדחפו לזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. בזמנו ראיינתי את שלמה בר והתחברנו ועשינו בהשקה את "בלדת השלדים" – שיר של אלן גינזברג, שתירגם יפה אוהד פישוף

תקווה של דור חדש

לצד ההתחדשות הגיעה כאמור, גם סגירת "גרילה תרבות". "זה רגע מאוד עצוב וקשה. בשבילי זאת הייתה סוג של משפחה. אבל יש חשיבות לומר "זהו נגמר". הקלישאה אומרת שמסיימים דברים, כדי לפנות מקום לדרים חדשים. אבל אני המסוג שרוצה לקפוץ לתוך הָאֵבֶל, לעמוד בתוכו ולא להכחיש אותו. לא להתחמק מהכאב. "גרילה תרבות" הביאה תקווה של דור חדש, וניסחה סדר יום חברתי נוקב, שבו מתחברות כל הפריפריות במילים של משוררים ומשוררות. סיום הדרך מראה על מוגבלות היכולת לשנות. ועם זאת ברגעים האחרונים של התנועה, היא יצרה דרך לתנועות חדשות. למשל, בתוך ההוצאה לאור של "גרילה תרבות" יצאו שתי האסופות של "ערס פואטיקה", הספר הראשון של עדי קיסר, אייל בן משה ועוד.

בתוך העשייה הגדולה הזאת, מה מקום הגעגועים? ממה הם מורכבים?

"הגעגועים הם הנשק הכי חזק ביקום. הם מפוררים את הגוף. בעבר הייתי מתגעגע לעתיד שלא קיים, שבו נסגרים הפערים בין מזרחים, ערבים ואשכנזים וכולנו חיים בשלום ונגמר הכיבוש וחתמנו על הסכם עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כיום, כשאני אחרי גיל 40, הגעגועים שלי הם לתקופה הסוערת הזאת, ליופי של הנעורים המרדניים של אותם משוררים ומשוררות. לפתע אני מביט אחורה וכותב על הגעגועים למתים, לכל מה שהשארתי מאחור, כמו משפחה, חברים ודורות של סטודנטים, ותלמידים שלימדתי, לעיר שעזבתי, למתיקות של השפה העברית, שהיא החברה הכי טובה שלי, בזמן שאני מדבר בשפות אחרות."

"ומה הלאה?"

"רק לכתוב ולכתוב, לסיים את ספר השירה שמונח על שולחני. להתפלל שספר מאמרים, שמסכם את העבודה שלי בעשור האחרון, יקבל תשובה חיובית מאחת ההוצאות. לנסות להשתמש בשקט שיש לי כיום, לקפוץ לכתוב את הרומאן הגדול שתמיד חלמתי עליו. השירה יכולה להיכנס לתוכנית הלימודים, אבל בהיעדר שלום, בהיעדר צדק, בהיעדר קבלת היתום, הגר והאלמנה, אמשיך לרדוף שלום ושוויון בכתיבה שלי."

 

הדברים התפרסמו בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", יום ו' כ"ב באדר תשע"ו | 20.3.17

אופק חדש לישראליות. אם תרצו או לא – יש חזון אחרי המהפכה

צפו בתוכנית 'אורח בחדרים' באתר "חדרים-פרוזה ושירה עברית חופשית", כחלק מכתבה ארוכה שהתפרסמה בכתב העת "המסדרון". תודה ליאיר בן חיים.

האם זכרון השואה נוכח בברלין

במיוחד ליום השואה: התארחתי ב"הולכות בחצות", עם הסופרת והמגישה שהרה בלאו ואשת התקשורת מוריה לפיד-קור. תודה למי שעזרה לי להעלות את הקובץ.

 

הקשיבו לתוכנית המלאה שבו הן אירחו את קרובי המשפחה שלהם ואורחים נוספים, בסיפורים שיכולים לפרנס אינסוף סרטי פעולה מצמררים. שבוע טוב