"רוצים לחיות במקום שאין בו מלחמה"

754059_C

שבוע טוב ! בראיון לערוץ 2 ניסיתי להסביר איך זה לחיות במקום שאין בו מקלטים ומהו החזון שלי. קיראו את כל הטורים שלי מברלין.

תודה יאיר בן-חיים על הראיון המקיף שערכת איתי בכתב העת "מסדרון"

יאיר בן־חיים הוא אדם שמוסר את ימיו, כלילותיו, לעריכת כתב-העת המסדרון, הוא פנה אלי בביקור הקודם שלי בישראל, לפני כחצי שנה להתראיין לכתב העת. לא האמנתי, הוא הגיע עם ציוד מלא של צילום, מצלמות, מיקרופונים ואהבת שירה שאין לה קץ. הוא ראיין אותי על היצירה שלי מראשיתה, ועד לימינו אנו. קרא שירים, כתבי עת, הלך לתנועת גרילה תרבות cultural guerrilla عصابات ثقافة ו ערס פואטיקה Ars poetica והתוצר הוא כתבה גדולה של מספר עמודים בכתב העת, שהודפס בימים האחרונים. אני ממליץ לכל שוחר/ת תרבות לקרוא בכתב העת ולשמור לי עותק. לא יכול לחכות כבר לקרוא. תודה יאיר, שהארת את לילותי האפלים בניכר, בניצוץ של זוהר אור, מתוך אהבה האינסופית של התרבות העברית שלך.

לחצו על התמונה ורוצו לרכוש את כתב העת

Screenshot 2016-04-13 15.31.34

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני מזרחים בברלין


הטור פורסם לראשונה ב"תרבות וספרות" – עיתון "הארץ"

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני מזרחים בברלין

בברלין כמו בישראל ממשיך המעמד האשכנזי לזכות בפריבילגיות שלנו אין חלק בהן: לאשכנזי יש דרכון נוסף, יש הון סימבולי, זיכרון מהוריו ויחסים מורכבים עם היבשת שניסתה להכחיד אותו ושבה הוא חוזר לפרוח. היהודי־הערבי מצטרף לגלות הערבית בברלין

ברק ואני מכירים מברלין. הוא גדל בהרצליה ואני בחיפה. הוא הגיע לברלין ומצא את בחירת לבו דפנה, והם כבר ביחד יותר מארבע שנים. יום אחד שוטטנו ביחד והצטלמנו לפייסבוק, וברק כתב — "שני מזרחים. שמש. ברלין". ומיד התמונה חטפה תגובות זועמות ואוהבות. הזעם נגד המשכת המבט האתני לתוך ברלין הוביל אותי להרהורים קשים על הישראליות.

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני כותבים שאנו מזרחים בברלין. הרי הוא לא יושב בישראל, והם שואלים אותנו: מדוע להמשיך את המבט האתני לתוך ההגירה? הרי בהגירה אדם צריך להיוולד מחדש. אבל זה לא כך. לא נולדנו מהים, רבאק. אמי נולדה בבגדאד, ולכן אני יהודי־עיראקי־ערבי; אני נסעתי מתל אביב לברלין, ולכן אני יכול להמשיך את הזהות המזרחית שלי גם בברלין. זאת זהות שהולכת אתי ולא נעלמת, והיא לא בנויה על שלילת האשכנזיות. האשכנזיות והמזרחיות חולקות הרבה צדדים משותפים, כפי שלימד אותנו פרופ' יהודה שנהב.

לדוגמה, השפות שהציונות צימצמה עדיין ממשיכות גם בלעדינו, ומחכות לפרוח מחדש. כמו שרביד כחלני חזר לשיר בתימנית, או דודו טסה שר את שירי סבו בעיראקית, כך גם גיבור אחד מסיפורי חוזר לבגדאד כחלק מזכות השיבה הפלסטינית והיהודית למדינות ערב.

יחד עם זאת, יש להזכיר שגם בברלין כמו בישראל ממשיך המעמד האשכנזי לזכות בפריבילגיות שלנו אין חלק בהן: האשכנזי שייך לאשכנז, יש לו דרכון נוסף, יש הון סימבולי, זיכרון מהוריו ויחסים מורכבים עם היבשת שניסתה להכחיד אותו ושבה הוא חוזר לפרוח. היהודי־הערבי מצטרף לגלות הערבית בברלין, הוא מזוהה ב"סלאם עליכום" כשהוא נכנס להסתפר אצל הספר הסורי, הוא ה"אאוסלנדר", זה שלא יכול להשתתף בכל החגיגה של האיחוד האירופי אלא מביט באיחוד מבחוץ, הוא זה שמזוהה כמחבל כשהוא זז בין שדות תעופה, הוא זה שהקטגוריה של הזהות שלו לא מצליחה לעבור לאירופאים בדיוק כמו שהיא מבלבלת אמריקאים וכנראה גם אשכנזים — הכל כבר נמצא בשיר הנפלא של סמי שלום שיטרית "שיחת היכרות עם יהודייה אמריקנית חביבה":

תִּסְלַח לִי עַל הַשְּׁאֵלָה הַסַּקְרָנִית, אֲנִי פָּשׁוּט חַיֶּבֶת לִשְׁאֹל, אַתָּה יְהוּדִי אוֹ עֲרָבִי? / — אֲנִי יְהוּדִי־עֲרָבִי. / — אַתָּה מַצְחִיק. / — לֹא, אֲנִי דַּוְקָא רְצִינִי. / — יְהוּדִי־עֲרָבִי?! אֶת זֶה אַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְתִּי. / — זֶה פָּשׁוּט: כְּמוֹ שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת יְהוּדִי־אָמֵרִיקָנִי. הִנֵּה, נַסִּי לְהַגִּיד יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה. / — יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה. / — וְעַכְשָׁו אִמְרִי יְהוּדֵי־עֲרָב… / — אֵין בִּכְלָל מַה לְּהַשְׁווֹת, יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר. / — לָמָּה? / — כִּי "יְהוּדִי" לֹא הוֹלֵךְ עִם "עֲרָבִי", פָּשׁוּט לֹא הוֹלֵךְ. זֶה אֲפִלּוּ לֹא / מִצְטַלְצֵל טוֹב בָּאָזְנַיִם. / — תָּלוּי בֶּאֱמֶת בְּטִיב הָאָזְנַיִם. / — תִּרְאֶה, אֵין לִי שׁוּם דָּבָר נֶגֶד עֲרָבִים. יֵשׁ לִי אֲפִלּוּ יְדִידִים עֲרָבִים, / אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר "יְהוּדִי־עֲרָבִי" כַּאֲשֶׁר כָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה הָעֲרָבִי זֶה / לְחַסֵּל אֶת הַיְּהוּדִי? / — וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר "יְהוּדִי־אֵירוֹפֵּאִי" כַּאֲשֶׁר כְּבָר חִסֵּל הָאֵירוֹפֵּאִי אֶת הַיְּהוּדִי" (סמי שלום שיטרית, שירים באשדודית, אנדלוס, 2003).

היהודים־האירופאים חוזרים לאותו מקום שבו אירופה חיסלה אותם, ואילו היהודים־הערבים חוזרים לאירופה שברובה לא הגיעה אליהם. לא היו משלוחים מבגדאד לאושוויץ, ובכל זאת אני חולם אפוקליפסה, אוכל ומחרבן את אושוויץ. אי־אפשר להיות יהודי בגרמניה בלי לחשוב על השואה. הישראליות לא נגמרת בהגירה. זהויות שהולבשו עלינו נמשכות הלאה. אך לשמחתי דווקא הדיאספוריות מעניקה פתאום ניגון חדש למלים הידועות. אט אט ניצנים של זהויות שלא הכרנו מתחילות לגדול בין הערוגות. 2013, 2014, 2015 נכנסת ומביאה לי סוג של חסד, אני מגלה אותו בכתיבה שמשתחררת מגבולות הטריטוריה הידועה.

נ.ב. התראיינתי לגל"צ לכבוד יום השואה. תוכלו לקרוא ולשמוע את הראיון באתר 

58q5T26j

באמת, פתאום הכול ורוד בש"ס. פחעע

אריה דרעי. מקור ויקיפדיה This file is licensed under the Creative Commons Attribution 3.0 Unported license. English: taken by he:user:מהיר חימהHebrew Wikipedia
אריה דרעי. מקור ויקיפדיה This file is licensed under the Creative Commons Attribution 3.0 Unported license. English: taken by he:user:מהיר חימהHebrew Wikipedia

הנה הדברים המלאים שאמרתי לצ'יקי בכתבה על הנהירה לש"ס – כמו כן התראיינתי ליעל דן בנושא.

 

אני לא מאמין שפעילים חברתיים, ביקורתיים עם רקורד של עשייה מצטרפים למפלגה שחרטה על דגלה הדרת נשים והומואים ולסביות. ש"ס אותה מפלגה שהייתה לדוד תום המזרחי של הניאו ליברליזם הישראלי, שהשתתפה בכל ממשלה ימנית-קיצונית, שהפריטה את כל מערכת הרווחה הישראלית, פתאום שכרה מנהלי קמפיין שיוצרים קמפיין מעולה שכמו כדור של שכחה משכיח את כל עברה. אסור לשכוח את כל ההיסטוריה הארוכה של פגמיהם. גם אם ש"ס משתנה ופניה אל העתיד, אי אפשר להסכים כפעילים מזרחים, חברתים וביקורתיים עם העקרונות הבסיסיים שלהם שמשעתקים תפיסות הומופוביות ומיזוגניות. אפשר להיות מפלגה דתית, ולתת ייצוג לנשים ולקווירים. הכי כואב ששוכחים למפלגת ש"ס את העבר בכזאת קלות.
תום מהגר כתב יפה בהעוקץ:

"השמאל בארץ מתנכר בשיטתיות לאינטרסים של הציבור המזרחי. לכן מזרחים מוצאים בית בימין הפוליטי, ולכן אשכנזים מתבצרים בשמאל הלבן. כך שגם בבחירות הקרובות – בלי לדבר גלויות על זכויות היתר של האשכנזים, לא יהיה כאן שינוי פוליטי של ממש"

אבל צריך לזכור שמעבר לימין הפוליטי של ש"ס לא באמת יביא שינוי, לפי הפעולות שלהם בעבר. אולי המעבר של פעילים חברתיים יותר מסמל את הרצון להשפיע מבפנים, ולא ליצור מפלגות חדשות. מעין תמימות, שרוצה לעשות CASHING למאבק המזרחי בפייסבוק, ולהפוך אותו למטבע של כוח. אך דרושה חשיבה חדשה, מבנה חדש ולא מבנה ישן, עם אידיאולוגיה ישנה.

אי אפשר לייצר שמאל ללא פמיניזם וללא מחשבה קווירית. ואני מאמין שלם שאפשר לייצר כזה שמאל, כמו שעשו בספרד, ביוון ואפילו עם המחשבה הרב גזעית, רב מינית של מחנה אובמה הדמוקרטי בארה"ב.

 

בתמונה למעלה: אריה דרעי. מקור ויקיפדיה
This file is licensed under the Creative Commons Attribution 3.0 Unported license.
English: taken by he:user:מהיר חימהHebrew Wikipedia

חיכינו לדור הזה של ערס פואטיקה: הדברים המלאים בשנתיים לפעילותם

צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.

הנה הדברים שמסרתי לרוויטל מדר בכתבה החוגגת שנתיים לאירועי ערס פואטיקה Ars poetica שהיה לי הכבוד להופיע איתם עד מהרגע הראשון ועד שנסעתי וגם כשחזרתי לביקוריי. היה לי הכבוד לסייע עם האסופה הראשונה שעדידושקה ערכה וגם להכיר את הדור החדש של השירה בישראל. הכותרת של עיתון "הארץ" מאוד צינית ומקווה שתשתנה, אבל אנו כבר התרגלנו לדרך בה קשה לקבל את ה"גוף הזר".. (: מקווה שיבואו עוד שנים של יצירה ערספואטיקה, כי חיכינו לדור הזה!

אין ביקורת נייטרלית

נתחיל שמצאתי את עצמי בויכוח בדיוק על ערס פואטיקה ועניתי לאחד ממבקריה (ניב שטדנל) והוא אפילו ענה לי בתוך התגובות למאמרי. אבל אני יותר מוצא את עצמי מתווכח איתו בשאלת הביקורת על השירה. שהיום איני מוצא מקום לכתוב על אסטתיקה ויותר על הפוליטיקה של המילה. כי העיסוק בפורמאליזם, אסטתיות וכדומה הוא עיסוק שלדעתי מחביא שאלות לא נייטרליות בשיח. ובכל מותר ורצוי לבקר את ערס פואטיקה. אגב בדיוק עכשיו ראיתי שיצא עיתון 77 שמוקדש לפוליטיקה ושירה שהתייחסו גם לערס פואטיקה (ראיתי שהני זביידה כתבה מאמרון).

לדעתי ערספואטיקה מקבלת הרבה קיתונות של בוז, קנאה, וצריך להבדיל מביקורת לגיטימית. ביקורת היא דבר יפה כשהיא שמה בצד את הבוז, הקנאה. ההצלחה של ערס פואטיקה הביאה אותם למרכז הבמה בזמן קצר, ובדרך הנפלאה של הכתיבה שלהם הם הגיעו להמונים. הם כותבים בהיר ועל נושאים חשובים לציבורים שלמים בישראל, ולכן הצליחו להגיע לכל כך הרבה קהלים.

כל קבוצה שמצליחה בזמן קצר, ויש לה משימה חברתית, פוליטית ואתנית מקבלת קיתונות של בוז, קנאה ושליליות בישראל. כך היה כשהקמנו את גרילה תרבות cultural guerrilla عصابات ثقافة, וקראנו לעשות פוליטיזציה של השירה בישראל, ולהחזיר את שאלת הקהילתיות, והאחריות החברתית של השירה על הקונפליקטיים הבוערים. אז כתבו:

"על הקבוצה נמתחה ביקורת מצד משוררים, בהם יצחק לאור שטען כי השירה אינה יכולה לשנות, וש"ללמד ספרות בפריפריה יותר חשוב מאשר להקריא שירה מול מפעל פולגת". משוררים אחרים מתנגדים לשילוב בין שירה לפוליטיקה אקטיביסטית ורואים בשירה אמנות גבוהה שראויה להיות טהורה מפוליטיקה. אחרים מתנגדים לגישה הפתוחה והלא מסננת של הקבוצה, וטוענים כי יש לבחור משוררים רק על סמך איכותם, ולהתמקד במקומות האופטימליים להקראת שירה."

הדברים לא היו פשוטים יותר אז, היינו פחות פועלים בשאלה האתנית, אך דווקא בגלל ששברנו את הנייטרליות, האוטנומיה של אמנות לשם אמנות, היה לדעתי אחכ יותר קל, בהוצאת גרילה תרבות, להיות הראשונים לזהות את הפוטנציאל האמנותי הפוליטי המעולה של ערס פואטיקה ולהוציא את שתי האסופות וספרה הראשון.

פרגמנט מזיכרון שכתב שלומי חתוכה בכתב עת של מכללת ספיר
פרגמנט מזיכרון שכתב שלומי חתוכה בכתב עת של מכללת ספיר

הופעתי לראשונה עם עדי קיסר, ושלומי חתוכה בלילה השחור, שהנחיתי אירוע שירה, בבית אחותי – למען נשים בישראל לבקשת אופיר טובול. ועדי קיסר, שאלה אם היא יכולה להזמין אותי לאירוע הראשון ועד נסיעתי השתתפתי בכל אירועי ערס פואטיקה. אחרי חודש אמרתי לעדי שהאירועים שלה כל כך מעולים וחדשים והיא צריכה לאסוף חומרים, להוציא אסופה בהוצאת גרילה תרבות, ואמרתי לה שתוך שנה ההצלחה של ערס פואטיקה תהיה אדירה. ושנה אחרי היא שאלה איך ידעת.

קראתי מה שכתב אופיר משרקי, אך לדעתי הוא צימצם שוב את דמותם, שאל מדוע הם כותבים על הביוגרפיה של הההורים. אז כן, חשוב לכתוב על הביוגרפיה. מירי בן שמחון כתבה "וְיַעֲמִידוּ הֵיטֵב אֶת מְיֻסָּרוּתִי הַפְּנִימִית / בְּמָקוֹם שֶׁל כָּבוֹד מֵעַל לְסִירֶיהָ הַטּוֹבִים שֶׁל סָבָתִי / מַדִּיפֵי רֵיחַ קוּסְקוּס / וְהֶבֶל חַם וּדְאָגָה מַחֲזוֹרִית לְקֵבָתָם הַמַּחֲזוֹרִית שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. /"

המשימה של הכתיבה המזרחית היא להחזיר את הגוף המזרחי, להחזיר את האנושיות להיסטוריה, לזיכרון הקהילתי המשפחתי. לדרוש מהם שלא לכתוב על ההורים שלהם, או סבים שלהם – היא חוסר הבנה לדרך בה הודר הזיכרון המזרחי מההיסטוריה. ההחזרה להיסטוריה של הגוף המשפחתי נעשית בכל האמנויות.

לא ראיתי מעולם אמירה של ערס פואטיקה שהם לא מקבלים ביקורת. אבל לא תמיד אמן צריך להיות המבקר של יצירתו, ואם היה נערך למשל כנס אקדמי והדיון היה מקצועי, אז אפשרי בהחלט שהמשוררים ומשוררות היו משתתפים בשיח. אבל בגלל המרכזיות שלהם, כל משורר שרוצה לבנות את עצמו קופץ לשיח ומנסה לשלול אותם. בדרך שכתב עליה הרולד בלום:

"דרמה שבה משורר חדש ("בן") נאבק על מנת למקם את עצמו במקומו של מבשר ("אב") או יצירה ספרותית ("שיר-הורה") שקדמו לו."

מצחיק, בגרילה תרבות גם כשהיו זמנים של שקט, שלא עשינו שום אירועים, עדיין קיבלנו לא מעט ביקורות, מכל משורר חדש שהיה קופץ לזירה או מוציא ספר,או משורר ותיק היו שואלים אותו מה הוא חושב על השירה הישראלית של גרילה, והאם הוא מאמין בשירה, והוא היה צריך לעמוד מול מה שעשינו. והיום זה ערס פואטיקה (כמובן אין להשוות בינינו אבל אפשר לראות את הדרך בה ההיסטוריה חוזרת על עצמה).

הרבה מהמבקרים עושים הכללות ורואים שלא קראו למשל את ישראל דדון שהוא המבקר הכי חריף של ערס פואטיקה ותמיד נמצא על הבמה בכדי להראות שהוא רואה את גבולות השיח ומאתגר אותו עד תום

 

*

הערה על המתים הטריים

מסכנים החיילים האלו ששילמו את המחיר של הפוליטיקה המפגרת. הרי היה ברור שאם מתנקשים בבכירי חיזבאללה ואיראן לא יישארו האחרונים חייבים. ואימותיהם, שכל השנים האכילו, דאגו, ליוו, בכו ביום אחד הכול נגמר בגלל הזכרים האלו והפוליטיקה המזויינת שלהם. האבל של האימהות לעולם לא יסתיים והפוליטיקאים ימשיכו הלאה, להתנהג כאילו הכול בסדר. אבל למשפחות האלו הלכו הילדים ולא יחזרו לעולם. ייתלו על הקיר במסגרת אבן וצער שאין לו סוף. יהיה זכרם ברוך.

שבת שלום

ואנוכי בסוף מערב: על הגלות הספרותית הישראלית | בתיה כסלו

2014-12-31 20.02.42

סופרים ישראלים רבים חיים כיום בכל רחבי העולם, בהם מאיה ערד, סייד קשוע, ראובן נמדר ואנוכי. האם הריחוק של גולי העט הישראלים משביח את הספרות העברית? כנסו ל"אלכסון" ותקראו את המאמר הנפלא של בתיה כסלו, ועכשיו בעברית!

לישראל יש דיאספורה ספרותית מעולה

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

***

Screenshot 2015-05-19 11.31.28
צילום: ניר הוסבאום ותומר אפלבאום

התמזל מזלי להנחות את ערב השקת ספר זוכה פרס ספיר, "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר שהגיע במיוחד מניו יורק. הערב נערך בברלין, בחסות הספריה העברית של מיכל זמיר. שוחחנו בין השאר על יהדות, גלות, ישראליות, יצירה, שפות, דיאספוריות, ספרות עברית וחיי סופרים. הנה הסרטונים שעלו ליוטיוב.

האירוע בפייסבוק

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי