מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

תשאלו את מדורת השבט: ראיון של שלמה נתיב עימי ב"ישראל פוסט"

8cc214a779185101c9e4060b0f9e525b

מזל טוב על הספר החדש "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (הוצאת נהר ספרים). אתה הודעת רשמית שזהו ספרך האחרון ושלא תכתוב יותר שירה. אנחנו לא מאמינים לך. אתה הרי קשור לכל עולם השירה בקשרים עבותות

תודה. אני די מסכים עם הקביעה. זה לא יהיה פשוט להפסיק לכתוב שירה בתוך הקהילה שבה אני נטוע בצורה כל כך עמוקה. אבל אני לא מרגיש שאני צריך להמשיך באופן אוטומאטי לכתוב שירה. שירה צריכה להכתב מתוך חזון וחדשנות. הספר האחרון שלי מבטא את כל מה שאני חושב שחסר בשירה הישראלית.

איזה אסון מתחיל בארוחת עסקים?

יש הרבה סוגים של אסונות, פינוי מאהל התקווה מפנה לנו את התקווה לחברה שמכילה את חסרי הבית, ההומלסים, הנרקומנים. יש אסון שהשפה שלנו קורסת תחת המשברים של האותיות בעברית. יש אסון שהאהבה של האוהלים הפכה לגעגוע עמוק.

אתה ידוע כמשורר גרילה, אבל יש יותר ויותר שירים מצחיקים בספר. האם אפשר לצחוק על המצב החברתי?

בוודאי למשל בשיר "לשחק בחיילת המתה" אני מוציא את עצמי בתוך משחק ילדים שתמיד מבקש מהילדים למצוא את הדרך הביתה, רק בצורה מאוד מקאברית: "אני החיל המת\ ילדים עזרו לי להוליד עוד ארונות \ וכך אגיע הביתה בזמן \ לחתונה". או בשיר, כשאני שואל את מדינת ישראל לאן נעלמו הליצניות שלה. אגב אם כל הזמן נתאבל ולא נדע לחייך לא נוכל לנצח במאבק.

לא בא לך פשוט לכתוב שיר אהבה מהתחלה עד הסוף? הרי אתה חי בתוך מערכות זוגיות.

אני מוצא את עצמי שומע רדיו ועם כל מבול שירי אהבה אין איש שמדבר על שטחים או על העוני הנורא. אף אחד לא כותב "סיבת המוות: נחנק משירי אהבה" כמו כותרת אחד משיריי.

יש הבדל ניכר בין שירים יותר מסובכים כמו "ועיני אחי בינימין" לבין שירים יותר קליטים כמו "בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" מדוע לא הלכת עד הסוף עם השירים הקליטים ושיחררת לנו מהספר את כל הכבדות הזאתי?

אולי יש צדק בלהוציא ספר אחד שכול השירים מאוד קליטים. זה חלום שלי. זאת כל האמת. אבל אני בא מקריאה ואמונה ששירה צריכה להזין אותך ואפשר להנות הרי גם מלחם מלא וגם מלחם לבן.

בשיר "מה קרה למוזיקה המזרחית של שנת 3033" אתה אומר: "בחושך ללא חשמל / בשנאה אבוא / אין מקום כרגע לפשרה / אין תשובה מינית בסוף השורה" (עמוד 39). האם אתה שונא אשכנזים בעצם?

לא. מהסיבה הפשוטה שאשכנזים רבים אוהבים מוזיקה מזרחית ואין פה את העניין הזה. דווקא חשבתי יותר על זה שלא ישכחו את הדחייה של המוזיקה המזרחית גם בדורות הבאים וכתבתי על כך שיר מדע בדיוני שכזה.

האם המשפחה שלנו מקבלת את שיריך?

שאלה מצויינת. כדאי לשאול אותם.

הראיון פורסם לראשונה ב"ישראל פוסט", 7.7.2013 ונכתב על ידי שלמה נתיב

צילום: Gerald Zörner Porträts-Bildjournalismus-Werbung

נותן ספרים בכדי שיהיה מקום לעוד: "האסון מתחיל בארוחת עסקים" – טיימאאוט תל אביב

663266a2056f1b6a6e58c97ad5e5f74b

  • מה הספר האהוב עליך (לא כולל התנ"ך)?

"מתחילים" ריימונד קארבר

  • מה אתה קורא כרגע?

"תור הברזל" של ג'.מ. קוטזי

  • איזה סופר היית ממליץ לנו לקרוא?

פיליפ ק. דיק

  • לאיזה ספר שאמור לצאת אתה הכי מצפה?

לספר הבא של יעקב ביטון

  • שורה אהובה מספר?

"שמי כרים אמיר. ואני אנגלי מבטן ומלידה. כמעט. לא פעם מתיחסים אלי כאל אנגלי מסוג משונה מבמקצת. בן לגזע חדש כביכול, שצמח ועלה מתוך שתי היסטוריות עתיקות. אבל לא אכפת לי – אנגלי אני (למרות שאיני גאה בכך). מן הפרברים של דרום לונדון ובדרך לאנשוה. התערובת המוזרה הזאת של יבשות ודם, של כאן ושם, של להיות שייך ולא להיות שייך. אולי בגללה אני חסר מנוחה ומשתעמם בקלות" (מתוך"הבודהא מהפרברים" של חניף קוריישי, מאנגלית: אלי הירש, זמורה ביתן, 1993)

  • איזה ספר אתה אוהב לתת במתנה?

ספר שאני קורא באהבה רבה, אני מעביר הלאה. תומר גרדי קיבל לפני נסיעתו לאוסטריה את "הבן של ישו" (הוצאת בבל, 2013) שקראתי בהנאה רבה ביום אחד.

  • איזה ספר אף פעם לא הצלחת לסיים?

"יוליסס" של ג'ימס ג'ויס

  • באיזה ספר היית משתמש כדי לייצב את השולחן בסלון? (במילים אחרות – ספר מוערך יתר על המידה)

הטורים האליטסטיים של אורי הולנדר, הייתי אוגד אותם לספר ומניח עליהם את כל הסלון.

  • האם אתה קורא ספר פעמיים?

כן, בטח. קראתי פעמיים את "נוטות החסד" ואת "בלשי הפרא".

  • מה מדיניות השאלת הספרים שלך?

כל מה שתרצו חוץ מהעשירייה האהובה. הכול ניתן. לא נאחז בספרים. מעניק אותם בכדי שיהיה מקום לעוד.

  • כמה ספרים על המדף שלך הם לא שלך?

כחמישים מתוך כמה מאות

  • אתה קונה 4 ב-100?

לא. אבל אני מעדיף לתת את הספרים החדשים שאני מקבל כמבקר ספרים ולקנות בכסף הזה את המשומשים אצל הלפר ספרים באלנבי.

השאלון התפרסם לראשונה בטיימאאוט תל אביב במדור תרבות

נקודת העקירה ממש בפתח העלים: השאלון באתר "מעמול"

צילום: Genady Sh  מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
  • שם: מתי שמואלוף
  • גיל: 40
  • מצב משפחתי: רווק
  • תפקיד בחיים: משורר, עורך וסופר
  • יש שיר או סיפור שמספר אותך?

חיי מסתתרים בשיר "גן לוינסקי שכתב המשורר יעקב ביטון בספרו החדש "מחברות התבוסה" (הוצאת הליקון, 2013) ואני אצטט את הפסקה האחרונה

"מי שנפלט ממעגלי השיעבוד הזה מקומו בגן.טרם גורשנו. אנחנו בגן, קרובים לתחנת ההסעה,נקודת העקירה ממש בפתח העלים.מי שידחק להסיענו, את סילוקו-שלו מהגן הוא מחיש" (עמוד 114)

  • מהי תרבות גבוהה ומהי נמוכה בעינך?

תרבות גבוהה זה לקפוץ עירום, שעיר, קירח במאונך לתוך הים, ולתת לגלים לשאת בחינם את הכרס שלך תרבות נמוכה זה להיגעל מהריצה התמימה שלך לים ולומר, "בואנה צריך מוסד סגור לאנשים כאלו."

  • מה המעשה האחרון שעשית שאתה מתחרט עליו?

שלא קניתי משהו לעשן כשהציעו לי במחיר טיפשי, ועכשיו השוק יבש והמחירים בשמיים.

  • ספר לי על זיכרון הילדות הראשון שלך?

אני זוכר אותי ניגש לסבא המשהדי שלי מתיתיהו שמואלוף, לכף ידו, ומנשק אותה בארמון שלו בחיפה. חסרות לי הנשיקות האלו, של הידיים של מכובדים. היה משהו פעם מלכותי שאבד עם הזמן. יעני, צריך לצאת נגד הגמוניית הנשיקות על הלחיים והפה. חזרה לשטוף את הרגליים של הנשים והזכרים כמו האפיפיור החדש, ולנשק את ידי הסבים וסבתות שלנו.

  • מה הדבר הכי חשוב שהיית משנה במדינה? ומה הדבר שהיית משאיר כמו שהוא?

הייתי משנה את הזמן של המדינה ומתעורר במדינה אחת, שבה אין הבדל בין מזרחים ואשכנזים ובין יהודים וערבים, בין ישראלים ופלסטינים, בין עניים ועשירים, בין נשים וגברים, בין סטרייטים וקויריים, בין צמחוניים ואוכלי בשר, בין אוהבי בלר, לבין אוהבי אואזיס, בין מרכז ופריפריה, בין אוהבות שירה לבין אוהבי כדורגל.
הייתי משאיר כמו שהוא – אני מאוד אוהב את העובדה שעבד ושפחה ממשפחת התוכים הטרופיים שידועים בצבעם העז ועונים לשם "דרדלות" ברחו מהכלא והזדיינו בפראות ושינו לגמרי את הביולוגיה המקומית.

  • איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013
אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013

בעוד עשר שנים אני רואה את עצמי נוסע ברכבת לבגדד, דרך דמשק ומרוויח כרטיס נסיעה חינם מחברת הרכבות שמאפשר לי כרטיס המשך להודו, או לטיבט, או לסין, או למוסקבה. אבל אז מתברר לי שחלמתי ואני בעצם צריך לקום ולביים את העיבוד הקומי ל"בלשי הפרא" של רוברטו בולוניו בתיאטרון המקומי של שכם.

  • למה אתה מכור? (ולמה?)

אני מכור לקיסמי שיניים (העשויים מעץ – או כל מקל פלסטיק, קצה עט שדומה להם וכיוצא בזה), כי התשוקות הגדולות, האהבות המחריבות, השינאות המכלות גלידות, המלחמות הצובעות בלבן את הראסטות שלנו, כמו הסדרי השלום בינינו לבין גזע החתולות, הטעם והריח של היסטוריית החניכיים שלנו – הכול מתחילי ברווחים הנושמים יותר או פחות בין כתמי הניקוטין שנקראים השיניים שלנו.

  • מה הדבר שאתה חייב לעשות לפני שתמות?

למות. רוצה למות פעם אחת לפני שאמות. בדיוק ההפך ממה שאמר פעם האדמו"ר מאיר אריאל זצ"ל:

"פרייאר מי שלא רוצה לצאת פרייאר ולא יוצא…" (מתוך השיר "המתים העירומים").

 

  • מה הדבר שאתה אוהב באהבה?

שיש את מי להאשים בכל מה שלא ניתן להאשמה ברווקות שלךָ.

  • עם מי היית רוצה לשתות תה עם מעמול (חי או מת או דמיוני)?

הייתי רוצה לשתות תה עם מעמול עם סאמר עיסאווי.

  • ספר\סרט אהוב?

"פרפר פרלין" (הוצאת ספרא, 2013) – הספר החדש של המשוררת לורין מילק, מתחיל סגנון אלים ואהוד עלי בכתיבה הנשית בעברית.

"אני אשה סוטה.עינים נקרופיליה. פה סתום. נפש קבורה בחול.

מחכה שתפול בבורי. (מתוך "מסכת סוטה", עמוד 28).

 

 

 

 

 

 

 

  • סרטי טלוויזיה

"קריוקי", "לזרוס הקר" שכתב דניס פוטר ממש אהובים עלי. ב"קריוקי" הוא ממש חזה באֵימה את כניסת הריאליטי לחיינו. וב"לזרוס הקר" הוא חזה את השימוש הציני של התאגידים בזכרונות של האמנות.

  • ספר לי על חוויה\פגישה הזויה שהייתה לך

פעם נסעתי לבדי לחצי האי סיני, והכרתי חבורה חדשה במקום והתלוויתי להרפתקאות שלהם. נסענו קצת משועממים לטרבין לנפוש בשוק הבדואי המקומי. בתוך מעבה השוק, ניגש אלינו בדואי מבוגר. התברר שהוא מכיר את מנהיג החבורה הישראלית וביקש להעביר אליו מתנה, כחלק מההיכרות המוקדמת עם אביו. התיישבנו איתו. מנהיג החבורה הישראלית לחש לי באוזן שאין לו מושג מי זה, ובטח שהוא לא הכיר את אבא שלו. ובכל זאת התנהג וענה על השאלות בעורמה, בכדי שלא יורגש התהום הפעורה ביניהם. בסיום המפגש קיבלנו כמו גדולה של חומר כמתנה מהמארח. כשחזרנו לראס אל שטן, עישנו את החומר עם חברים נוספים ליד הים והזינו קשות. התברר שזה היה מהול בל.ס.ד. כך שקיבלנו את העונש המתוק על התחזותינו, ונכלאנו בארץ הפטות-מורגנות המכומקלות.

  • במה אתה מאמין?

אני מאמין גדול בקרני שמש, הן ביכולת הגרעינית של המאור הגדול, והן ביכולת האהבה האינסופית שהקרניים מעניקות לי בכל יום ויום.

  • מה מעורר בך השראה?

כל פעם שאני פוגש בסלנג חדש, אני מקבל השראה. זה דבר נפלא בעיניי, שהשפה מתחדשת, באמצעות האנשים ומצביעה על טעמים חדשים לאותו דבש מלכות חיינו.

הדברים התפרסמו בצורה קצת שונה במדור התרבות "מעמול" באתר של הסטודנטים מממכלת ספיר שבנגב – על ידי מור דרעי.

שמח לבשר שספר השירה הרביעי שלי  "האסון מתחיל בארוחת עסקים" התפרסם בהוצאת נהר ספרים. לצערי הוא לא יהיה בשבוע הספר, כי אין להוצאה הקטנה דוכן. אך ניתן לרכישה מאובטחת במחיר מבצע בחנות העצמאית של אינדיבוק.

עוד אני חושב על השקת ספרי החדש ומתרגש ביותר מהפצתו בקרב עולם הספרות ובכלל, שכחתי כמעט להודיע שאני משתתף באירועי ספרות מגוונים. להלן יומנו של המשורר הנכחד לשבוע הקרוב:

שבת שלום