הון שלטון – עולם תחתון: על גירוש ופינוי כפוי של משפחות מביתם ומהמרחב הציבורי בישראל

צילום: אסף ברנר
הפגנת זעם עם משפחת נפתלי באור יהודה | צילום: אסף ברנר

לאט לאט מסולקות אוכלוסיות מוחלשות מלא מעט ערים בארץ, אם על ידי אילי נדל"ן ואם על ידי ביורוקרטיה נוראית שמניחה את הכסף לפני האנשים. טור שמספר על המאבק האחרון להחזרת משפחת נפתלי מאור יהודה לביתה

אוכלוסיות מוחלשות בישראל מסולקות ומגורשות בתהליך שקט שמתרחש בלא מעט ערים  בארץ. על הגירוש הזה יודעים בדרך כלל הפעילים החברתיים, אבל רוב הציבור כמעט  ולא נחשף למשפחות שלמות שנזרקות לרחוב. לעיתים יש מניעים אנוכיים בתהליך הזה, כמו גופים שמבקשים לזכות בנדל"ן. לעיתים מדובר בביורוקרטיה נוראית שמניחה את הכסף לפני האנשים. למשל במקרה חובות למשכנתא בבנקים. לעיתים העירייה לוקחת את האיזורים ומעניקה אותם לאוכלוסיות מבוססות, כמו התהליך שעובר על תל אביב, בו הון ושלטון חוברים ביחד.

צפו: החדשות מהירקון שבעים בכתבה מיוחדת על הגירוש של משפחת נפתלי מאור יהודה

אחת המשפחות האלו, שלא שמעתם עליהן, היא משפחת נפתלי – סיגל ודוד הם הורים לארבעה ילדים בני 7 עד 18. דוד היה בעל עסק קטן לעבודות מסגור באור יהודה שנקלע לחובות. בעקבות זאת ההוצאה לפועל דרשה לפנות את המשפחה מביתה. המשפחה עברה להתגורר במקלט, אך המשטרה ופקחי העירייה סילקו אותם גם משם והם עברו להתגורר בגינה הציבורית של השכונה. לטענת המשפחה הם פונו בצורה וולגרית – הפקחים העירו את הילדים משנתם, לקחו להם את המיטות והילדים לא הפסיקו לבכות. כך, בהיחבא עוד משפחה נזרקה לרחוב. במקרה של משפחת נפתלי, וכמו במקרים רבים נוספים, העירייה, ובמקרה הזה, עיריית אור יהודה, מקבלת ציון נכשל. במקום לסייע למשפחה ולמצוא לה פתרונות אלטרנטיביים, היא מוקיעה אותה ומוציאה אותה מחוץ ללגיטמיות הישראלית. ואיך זה קורה? ובכן, עיריית אור יהודה הוציאה צו פינוי למשפחת נפתלי גם מהגינה הציבורית. כלומר אם אם אתה חסר בית, אסור לך אפילו להשתמש במה שהיה אמור להיות שטח ציבורי.

מאבקי הפעילים אינם מספיקים

מאז המחאה החברתית שהחלה ביולי 2011, ישנם גייסות קטנים של פעילים ופעילות המפוזרים בכל רחבי הארץ ופועלים למען משפחות חסרות דיור. כמו פעילי "המעברה" בירושלים, "באר שבע משוחררת" בדרום, "גוש פריפריות", "הלא נחמדים", "רבנים למען זכויות אדם" ועוד תנועות רבות וטובות. הפעילים והתנועות החברתיות באים לבתים, מתנגדים לפינויים (במיוחד מהדיור הציבורי) ומסייעים בייצוג המשפחה מול כל הקשיים שמערים הממסד. הבעייה היא שהמאבק הזה, הוא רק מאבק מייצג, שלא יכול להביא את השינוי המיוחל – שיגיע רק בעזרת שינוי פוליטי וחברתי בפועל. צריך חזון רחב יותר שיכלול את המטרות של המעמדות המוחלשים בישראל ולא רק את האופק של המעמד הבינייים שמתבטא בדיור בר השגה ושאר פתרונות שרוב הציבור לא יכול להשתמש בהם. התקשורת ממעטת לסקר את פינוי אותן משפחות, אלא במקרים חריגים, רוב הציבור בארץ אינו יודע שיש לא מעט משפחות בישראל שנאלצות להתגורר במקלטים ובגנים ציבוריים. חשוב להביא את קריאתם ולהראות את תהליכי העומק המתחוללים בחברה הישראלים ומותירים משפחות רבות ללא יד מסייעת שתעזור להם לקום על הרגליים ולהתעורר לבוקר חדש ושנה חדשה.

הטור התפרסם לראשונה בבלוג שלי במאקו

יש לי ים של כוח וב.מ.ו שחורה

רכבי שרד: אל תשוויצו

לפני מספר ימים השוויתי בין מחיר ביטול הסנגוריה הציבורית (כעשרה מיליון ש"ח) לבין ההוצאה על מכונית יוקרתית מסוג BMW 528 לעשרות הבכירים בממשלת ישראל (מחיר כל מכונית כ-400,000 ש"ח). הסברתי כי ההוצאה על המכונית המנקרת נוגדת את המדיניות של הממשלה בזמן של מיתון, משבר ושיש צורך בצמצום ההוצאות הציבוריות.

במקום למסות את ההון ולהגדיל את התקציבים החברתיים (בריאות, חינוך, רווחה) הפוליטיקאים מעדיפים להשקיע במכוניות השרד שלהם. זאת למרות כי הטרגדיה של משה סילמן שהצית את עצמו חשפה עוד טפח בטרגדיה של מערכת הבריאות. עקב מחסור במיטות מיוחדות לכוויות בבית החולים איכילוב הועבר לשיבא, שם יחידת הכוויות היתה מלאה ולכן נשאר בטיפול נמרץ כללי. המצב של השירותים החברתיים הגיע לשפל. אך המדינה ממשיכה להתעלם ולפעול כאילו היו משטר מלוכני, ולוקחת את ההנחה (קרוב לחמישים אחוזים) שהיא כמעט כמו שוחד מחברת BMW.

העולם מסביב לישראל מראה מנהיגות אחרת, שמסתפקת במועט. קחו לדוגמא את נשיא צרפת החדש, פרנסואה הולנד, שביום הצגת הממשלה הכריז על קיצוץ של שלושים אחוזים ממשכורות חבריה. מדובר בצעד סימלי מצב ממשלה שמתמודדת עם צמצום החוב הלאומי, אבטלה גוברת וקיצוצים בהוצאה הציבורית. כך שלא מדובר בממשלה צרפתית סוציאליסטית, זאת משום שהיא מקצצת בהוצאה הציבורית, אך נשיא צרפת דורש את אותם קיצוצים גם מחבריו לשלטון. ועוד דוגמא: חוסה מוחיקה, נשיא וראש ממשלת אורוגוואי, עדיין נוסע בחיפושית מודל 78 שנתיים (!) אחרי שנבחר לתפקיד. חוסה, מנהיג כלכלה משגשגת במדינה, שבצד משק חופשי, מעניקה חינוך חינם מגיל אפס ועד לאוניברסיטה. כשפרץ גל חום באורוגוואי הנשיא מוחיקה פתח את שערי הפרלמנט לכל דורש. וכך באופן תקדימי, הומלסים ודרי רחוב הגיעו לישון בתוך האולם הקריר שבו מתקבלות החלטות הפרלמנט. מוחיקה אינו מחזיק כמו ראש הממשלה בישראל במספר בתים. ההפך הנשיא חוסה מוחיקה מתגורר עם אשתו בחווה קטנה בפאתי מוטווידאו. הוא תורם לצדקה 87 אחוזים משכרו (שהוא מקבל ממדינת אורוגוואי).

על הממשלה לדחות הוצאות בזבזניות, מפוארות שמוכיחות שהפער בין רמת החיים של בכירי מדינת ישראל רחוק בשנות אור מעניי העם. הכרונולוגיה של האירועים בימים האחרונים צריכה לאותת אותות אזהרה לממשלה הזחוחה: משה סילמן הצית את עצמו, אחרי שנואש ממצבו הכלכלי, ואל מול אטימות הרשויות; אזרח שומר חוק ממודיעין, פרסם סטטוס שאינו מתכוון לבצע שירות מילואים במדינה שלא יודעת להגן על אזרחיה; אדם איים להצית את עצמו בחנות של חברת אורנג' בשל חוב שהצטבר לחברה. אך מנעו ממנו את הדבר; אם חד הורית הציתה מעמד ניירות בסניף ביטוח לאומי באילת לאחר שקצבתה לא נכנסה בזמן שילדיה רעבים,  ועוד מקרים (כמו זה). עכשיו הזמן להקשיב לצעקה ולא להסתובב במכוניות מנקרות עיניים. האדמה רועדת ובזמנים כאלו צריך לתת דוגמא אישית.

הדעה התפרסמה לראשונה בישראל היום

***

יום הבינלאומי למאבק בעוני: העניים החדשים

Levinsky park, south Tel Aviv, Israel, 4.2.2011
גן לוינסקי בדרום תל אביב, אוכלוסיות הזקוקות לעזרה וחיות בעוני. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס. Levinsky park, south Tel Aviv, Israel, 4.2.2011

יום העוני: העניים החדשים

מי הם העניים בישראל של השנה החדשה (2012)? ובכן התשובה די פשוטה: הם יכולים להיות כל אחד וכל אחת מאיתנו. דעה מיוחדת לכבוד היום הבינלאומי למאבק בעוני

היום מציינים בישראל בישיבה מיוחדת בכנסת, בראשות היו"ר ראובן ריבלין, את "היום הבינלאומי למאבק בעוני". לרוב זהו המועד של הצגת הבעיות של האחרים למיניהם. כולנו חיים את הסטריאוטיפים המקשרים את העוני ואת הבעיות שהוא גורר איתו עם קבוצות מסוימות באוכלוסייה. כך שיוצא שהאשמה נעוצה באופי המנטלי של הקבוצות – ולא בשיטה. אין מפלט מן הסטריאוטיפים: הערבים לא משלמים מיסים, המזרחים לא מתאמצים למצוא עבודה, החרדים עצלנים ורק רוצים ללמוד תורה, האתיופים לא מחונכים והרוסים מתמכרים בקלות לשתייה. קשה שלא לשמוע את ההאשמה שהעניים אשמים בעוניים ולא השיטה. קשה לחברה הישראלית להביט באופן שבו מצוקת העוני גוררת מצוקות אחרות. קל יותר להצביע על האדם ועל שיוכו, ולא על המבנה החברתי שדירדר אותו.

מי הם העניים בישראל של השנה החדשה (2012)? ובכן התשובה די פשוטה: הם יכולים להיות כל אחד וכל אחת מאיתנו. אף על פי שבמשך שנים זיהינו את העניים בעיקר עם קבוצות מסוימות מאוד באוכלוסייה, ובהן נשים, ערבים, מזרחים, חרדים ולאחר מכן גם רוסים ואתיופים, חל לאחרונה מהפך, משום שהעוני מחלחל גם לאותם פלחים באוכלוסייה שמעולם לא היו מזוהים עימו.

אלו חדשות רעות. העוני מתפזר ולא עוצר. השיטה הכלכלית הנוכחית ריכוזית, נטולת רגולציה ופיקוח ומשאירה את רובנו מאחור. התרסקותו של המעמד הבינוני מתרחשת מדי יום. חברות דירוג האשראי וההון דורשות יצירת שוק עבודה גמיש, שיהיה נוח ליזמים ולתאגידים. וכך שוק העבודה הופך למכשול בשביל האזרחים שהוחלשו.

נכון, המתאם בין העוני ובין מוצא אתני ומגדר עדיין גבוה, אבל מה שהיה פעם תופעה שולית, בעיקר בקרב קשישים ובודדים, תופס תאוצה: יותר ויותר גברים אשכנזים חווים חוסר ביטחון כלכלי, שלא לומר עוני. גם פסיכולוגית מחלחלת התפיסה שכמעט כל אחד יכול מחר להיות עני.

לפי מכון אדווה, נכון לשנת 2010 שיעור העוני בקרב משפחות במגזר הערבי קרוב לפי ארבעה מבמגזר היהודי; בשנת 2011 היה שיעור דורשי העבודה בדימונה גבוה ביותר מפי עשרה מברמת השרון; ועד כה בשנת 2012 רוב הפונים למרכז רבנים למען זכויות האדם בחדרה הם נשים מזרחיות, עולות וערביות, שלא מצליחות להיכנס לשוק העבודה כבר שנים. ככלל שיעור העוני בישראל הגיע לכ-20 אחוזים. שיעור זה גבוה במקצת משיעור העוני במקסיקו והוא הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD. 40 אחוזים מהישראלים משתכרים פחות מחצי מהשכר הממוצע. נתונים אלו מצטרפים למגמה מקבילה של התרוששות המעמד הבינוני והיחלשותו. אנשים חיים על ירושות ועל נכסים מהעבר. נכון, כרגע הם עדיין חיים באופן די סביר. עם זאת העתיד של קבוצת אוכלוסייה זאת נשחק בקצב מהיר. זהו מדרון חלקלק ביותר וחסר רחמים.

היום הבינלאומי למאבק בעוני חייב להזכיר לנו שהעוני פוגע בכולם, באופן ישיר ועקיף, בשל הבעיות החברתיות הנלוות שהוא מעורר. ואולי דווקא בשנה החדשה מחאת הקיץ של 2011 תיתן השראה לאחווה חוצת מגזרים ואוכלוסיות, ויחד נשנה את השיטה שהופכת את האזרחים לעניים. המלחמה בעוני הולכת ומתבררת כמלחמה הקשה מכל.

הדעה התפרסמה לראשונה בדעות ישראל היום וב"וואלה"

*

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

משום שאין לי את הניירות

אלך לעיר שבצפון

הלכתי לעבוד

עזבתי את חיי

בין קיוטה וגילברטר

אני קו בתוך הים

חיי אסורים

כך אומרים לי הרשויות

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

היד השחורה קלנדסטינו

קלנדסטינו הפרואני

קלנדסטינו האפריקאי

מריחואנה הלא חוקי

לבד אלך עם הצער שלי

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

קלנדסטינו האלג'יראי

קלנדסטינו הניגרי

קלנדסטינו הבוליביאני
יד שחורה, לא חוקי

קלנדסטינו כלואה בסחר נשים

קלנדסטינו בג'נין

קלנדסטינו מעג'מי שביפו

קלנדסטינו שבא מעזה

קלנדסטינו שמחכה באדיס אבבה

קלנדסטינו מקוקז בטירת כרמל

קלנדסטינו מדארפור בכלא ישראלי

קלנדסטינו באוהל מחאה בכפר שלם אך הרוס

קלנדסטינו מגאנה, סין ו… בדרך לארץ ה"קודש"

יד שחורה, לא חוקי

***

קלנדסטינו:

1. לא חוקי

2. סודי, חשאי

3. מהגרים לא חוקיים שהופכים לבלתי נראים – "שקופים"-  בשולי הערים הגדולות..

זהו תרגום חופשי שלי לשיר עצוב ומלא חמלה של מאנו צ'או (manu chao) כלפי החברה האירופית הגזענית.

ההצגה הכי רעה בעיר

ראש העיר ת"א-יפו רון חולדאי, ממפלגת העבודה, מצביע בעד העסקת עובדי קבלן וביטול העסקה ישירה
ראש העיר ת"א-יפו רון חולדאי, ממפלגת העבודה, מצביע בעד העסקת עובדי קבלן וביטול העסקה ישירה

זה היה מופע אימים של חולדאי ומלחכי הפינכה שלו – עובדי העירייה – שישבו בקהל. לא ידעתי שזה מה שיקרה כשהוזמנתי לצפות במועצת העיר הראשונה שלי בחיי. זאת לא הייתה ישיבת מועצה של העיר הגדולה והחזקה בישראל, זה היה קרקס לעיתים מפחיד ועצוב ולעיתים מצחיק ומשעשע עד דמעות. המשך קריאת הפוסט "ההצגה הכי רעה בעיר"

דרום הר חברון במתקפה / יוסי יעקב

תמונה 1: מתנחלים תוקפים רועי צאן בדרום הר חברון, צילום: מונא א-נוואג'עה, 08-06-2008
http://bezalel.secured.co.il/8/ginsburg.htm

המשך קריאת הפוסט "דרום הר חברון במתקפה / יוסי יעקב"