מולטי קולטי בהכרח: החאפלה הפואטית במסעדת יפו

FotorCreated1

בגלריה של "הארץ" כתבה יפה [אנא התעלמו מהכותרת] על מסעדת יפו שמזכירה את פועלינו בחאפלה הפואטית. התשובה לכל הדיון, בכל מקום שאהיה הוא יצירה ויצירה ויצירה רב תרבותית, רב לשונית, רב לאומית, עם דגש על התרבות הערבית הנפלאה שלנו. תודה לשחר אטואן ושני המתוקה Shani Ahiel ולהקת Poetic Hafla חפלה פואטית اُمسية شعرية

 

"…מי שבחרה את השיר היא שני אחיאל, שגם הפיקה את ערבי השירה במקום. ערב השירה שהתקיים בסוף השבוע שעבר היה השישי במספר בסדרה שנקראת "חפלה פואטית" ושהתקיימה עד כה, בין השאר, בביתו של השחקן יוסף סוויד בעיר ובגלריה לאמנות ישראלית עכשווית Circle 1 שבקרויצברג. מארגניה, המשורר מתי שמואלוף, הצייר ברק מויאל והדי־ג'יי והמעצב גרפי אבי בוחבוט, מתארים אותה כ"אירוע רב לשוני, רב אמנותי, רב תחומי, שנע ממקום למקום", והפעם, במקום של אופרמן, אחיאל ושותפיהם, האירוע נפתח בהקראת שירים בארבע שפות – אלו שגם מעטרות את התפריט – ובהמשך התנגנה מוזיקה ערבית. אלא שגם אם החלל התמלא עד אפס מקום, והאורחים שתו ושמחו כיאה לחפלה, האירוע לא התפתח למסיבת ריקודים כפי שקיוו מארגניו, או ל"שכונה", מלה שאופרמן אוהב להשתמש בה. "זה היה יותר כמו קונגרס", העיר אחד מהאורחים, והוסיף המשך מתבקש לבדיחה: "הקונגרס האנטי ציוני הראשון". ובכל זאת, אחיאל מקווה ש"המקום ישאיר פה חותם"".

ובכל זאת, משהו משיח הזהויות בישראל חצה את הים והתמקם ב"יפו". "החפלה הפואטית" היא עדות לכך, או כפי שמתי שמואלוף אומר: "בחרתי ב'יפו' אחרי שהתארחתי במקום עם חבר נוסף והתלהבתי ממנו ומהמזרחיות שלו, למשל מהעובדה ששני שמה את התמונה של הסבתא התימנייה שלה על הקיר המרכזי, ומהמוזיקה הערבית והמזרחית הנהדרת שהתנגנה שם. כשסיפרתי לשני על החפלה הפואטית היא התלהבה, ואז קבענו פגישה עם ברק ואבי וגם הם התלהבו ממנה ומהמקום וקבענו תאריך. לא מזמן גם העברתי שם הרצאה על המאבק המזרחי, ועל המצב היהודי־ערבי בברלין, לקבוצה של סטודנטים מקנדה. השתמשתי בתמונה של הסבתא התימנייה כדי לדבר על שאלות של ייצוג".

יש לי הערה חשובה למי שקבע את הכותרת של הכתבה "הבר הברלינאי שמנסה לשחזר את האוירה של תל אביב". ובכן, קודם כל אומר שאי אפשר לשחזר אוירה של תל אביב, בשכונת מיטה, שהיא מזרח ברלינאית, וכיום גם עמידה, לבנה ושבעה. כלומר כל הניסיון להשוואה בין עיר אירופית לתל אביב, בין הרחוב של מסעדת יפו לבין הרחוב של אלנבי פינת גדוד העברי, שהוא הכתובת של האלבי והצימר – הוא ניסיון התאבדות. כי שני המקומות לא נפגשים.

מה שכן, תרבות מזרחית, יהודית-ערבית, מתקימת מחוץ לישראל, ולא רק כאילו ישראל במרכז וכל התרבות המזרחית היא חיקוי. לא. ישראל היא לא המקור. לא ראיתי אף מסעדה בישראל שיש לה תפריטים בגרמנית והיא יכולה לארח את ריבוי התרבויות עם דגש על התרבות הערבית בברלין.

מילה אחרונה, באופן אישי, אני רוצה לומר, ששמח שגם בישראל הייתי שותף להקמה של תנועות כמו גרילה תרבות, או חלקתי את הבמה עם ערס פואטיקה בתחילתה. יש משהו כל כך אינדי ואמיתי, בתנועה ללא תקציבים, מימון ועם קהל הדוק שעוקב בצמא.

הנה כמה סרטונים מהאירוע:

  • Hannah Lühmann reading on the 6th Poetic Hafla

  • Tiki Sendeke reading on the 6th Poetic Hafla

  • Tal Hever-Chybowski reading on the 6th Poetic Hafla in Berlin

 

על האירוע החמישי שלנו בעיתון "טאז" הגרמני

Überraschend und ein bisschen chaotisch – Neue Mischung – Die Künstler werden mit Freigetränken bezalht. Zuhören, essen und trinken bei einer "Poetic Hafla" in Kreuzberg – Nina Monecke – TAZ

13731858_310090682668679_3841933611315107810_o

  • תמונה מהאירוע הראשון
2016-02-05 21.40.11
המשוררת עדי קיסר מתקלטת באירוע הראשון, שכלל את מקס צ'ולק, יוסף סוויד, שרון קוטובסקי, רפי גזעני, ברק מויאל ועוד.
  • תמונה מהאירוע השני
שרון קוטובסקי ויוסף סוויד בחאפלה הפואטית השניה שנערכה במדיה קנטינה בפנקוב. צילום: בועז ארד.
שרון קוטובסקי ויוסף סוויד בחאפלה הפואטית השניה שנערכה במדיה קנטינה בפנקוב. צילום: בועז ארד.
  • תמונה מהאירוע השלישי
אני מקריא בחאפלה הפואטית השלישית בקפה ד רפובליק בפנקוב
אני מקריא בחאפלה הפואטית השלישית בקפה ד רפובליק בפנקוב
  • תמונה מהאירוע הרביעי
החאפלה הפואטית הרביעי בקפה דה בגה בנויקלן
החאפלה הפואטית הרביעית בקפה דה בגה בנויקלן
  • תמונה מהאירוע החמישי
החאפלה הפואטית החמישית בגלריה סירקל 1 בקרויצברג
החאפלה הפואטית החמישית בגלריה סירקל 1 בקרויצברג
  • תמונה מהאירוע השישי
תמונה מהחאפלה הפואטית השישית בקפה יפו בשכונת מיטה
תמונה מהחאפלה הפואטית השישית בקפה יפו בשכונת מיטה

עטור מצחו זהב שחור: אובמה, פרדריק דאגלאס, הרנסנס של הארלם, לנגסטון יוז – משנות השישים ועד שנות התשעים בתרבות השחורה באמריקה

צילום AFP

הישגי מאבק השחורים מביטול העבדות  ועד ההצלחה הפנומנאלית של אובאמה, הסנטור ממדינת אילינוי, לסחוף המונים, שייכת לא רק למשחק הפוליטי, אלא בהחלט ניתן לשייכה לשינוי בתרבות והערכים האמריקאיים. הייתה זו הספרות האפריקאית-אמריקאית שנטלה תפקיד בתרבות האמריקאית מימי העבדות ועד ימינו ובכל שלב ושלב היא השתנתה יחסית לשאלות הפוליטיות הבוערות בזמנה. הספרות נעה במתח שבין התנגדות לתיוג ושלילה של השחורים והאנושיות שלהם, לבין אפשרות לדמיין את ארה"ב כשחורה, כחלק מהמלחמה על הייצוג והדימוי בתוך התרבות. שהרי התרבות כולה הייתה כפופה לערכים ודימויים לבנים שלא יכלו לקבל מסגרות ותכנים על בסיס רב גזעי, רב אתני ורב לאומי אחר. הספרות האפריקאית-אמריקאית לא רק הביאה וייצגה את הקולות של קהילתה, אלא היא דחפה את אמריקה להתחיל לחשוב בצורה רב-תרבותית שמאפשרת שוני, הבדל ודמיון רב-גזעי ובתוך כחלק מיחסים מורכבים היא הביאה את אותה אפשרות של נציג שחור שיוכל לרוץ לנשיאות ארה"ב.
 

נרטיבים של עבדים ושפחות בורחות

הספרות האפריקאית-אמריקאית התפתחה בראשיתה בתקופת העבדות כחלק מיומנים ונרטיבים שכתבו עבדים ושפחות. אחת מהיצירות הגדולות המוכרות לנו שתורגמו לעברית (נהר ספרים, 2006, תרגמה מאנגלית מיכל אילן) היא האוטוביוגרפיה של פרדריק דאגלס עבד משוחרר "עבד אמריקני: סיפור חייו". האוטוביוגרפיה הופיעה באביב 1845 והייתה מיד לרב-מכר. יונתן מירן בפתח הדבר לאוטוביוגרפיה מספר כי מבקרים והיסטוריונים התעלמו מקיומו במשך שנים, עד שנות השישים של המאה העשרים, אז החל המאבק למען זכויות האזרח ובתוך כך הוקמו חוגים אפריקאיים-אמריקאיים באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב שחקרו את הספרות הנ"ל.

"נולדתי בטַקַאהו, ליד הילסְבּוֹרוֹ, כשנים עשר מייל מאיסטון שבמחוז טַלבּוֹט, מרילנד. איני יודע בדיוק מהו גילי, כי מעולם לא ראיתי מסמך מהימן כלשהו המציין אותו. בעצם רוב רובם של העבדים לא יודעים מהו גילם יותר מאשר סוסים היודעים אותו. וככל הידוע לי, מרבית האדונים רוצים שעבדיהם לא יֵדעו זאת. איני זוכר שפגשתי אי פעם עבד שידע מתי הוא נולד." (עמ' 37). האוטוביוגרפיה של דאגלס היא דוגמא מייצגת להישג של הספרות השחורה. היא החזירה לשחורים את האמונה העצמית ביכולתם וגם הביאה את הלבנים להבין את הנפש השחורה שהתהוותה להם דרך להשתחרר מיחסי האדנות הגזעניים. יתרה מכך, האוטוביוגרפיה הראתה שהתנגדות לעבדות תביא את ארה"ב לממש את הרעיון הדמוקרטי, כחלק מתהליך אקטיבי של מימוש הזכויות. ואכן מלחמת האזרחים שפרצה בארה"ב בעקבות סירוב הדרום לשחרור העבדים, הייתה אחת המומנטים הדמוקרטיים בהיסטוריה האמריקאית והביאה למסר חריף לעולם נגד הסחר בעבדים ובעד מימוש ערכים אזרחיים של שוויון לעבר דמוקרטיה רחבה הכוללת גם את שוליה. "חשתי צורך עז לדבר, ובאותו זמן עודד אותי מאד לעשות זאת מר ויליאם סי' קופין, ג'נטלמן ששמע אותי מדבר בפגישת הצבעונים בניו בדפורד. היה זה צלב כבד מנשוא, ונשאתי אותו בחשש רב. האמת היא שהרגשתי עצמי כעבד, והדיבור לפני אנשים לבנים העיק עלי. דיברתי זמן קצר בלבד, ואז חשתי מעט מהחירות ואמרתי את מה שרציתי בקלות ניכרת. מאז ועד עכשיו אני טוען את טענותיהם של אחַי ואת מידת הצלחתי ומסירותי יקבעו אלה המכירים את מאמצַי." (עמ' 148).

 הרנסאנס של הארלם 

לאחר ביטול העבדות וכתוצאה מסיום מלחמת העולם הראשונה, והשינוי החברתי והתרבותי שעברה אמריקה בתחילת המאה העשרה הופיע "הרנסאנס של הארלם". התנועה התרבותית הזו ינקה את כוחה מתוך ההגירה הגדולה לצפון, החופש לאחר ביטול העבדות והדרישה לשוויון וצדק אזרחי כמו גם רצון להגדרה עצמית, שעד כה הייתה כפופה למבט הלבן. ההפרדה הגזעית (חוקי ג'ים קרו בדרום) תחת שעדיין חלו על השחורים הקשו עליהם בכל דרך ובכל צורה. השחורים היו חשופים לאלימות משטרתית ואף לינצ'ים. בצפון ארה"ב ובעיקר בניו-יורק התפתח מעמד בינוני שחור שהתקדם. התרבות השחורה החלה להיות פופולארית יותר ויותר. לנגסטון יוז (1.2.1902-22.5.1967) הוא אחד המשוררים השחורים הידועים בתרבות האמריקאית שרק לפני כמה שנים ציינו מאה שנים ליצירתו. יוז כתב גם שירה, פרוזה, מחזות, מסות ופעל בתקופת הרנסאנס של הארלם. יוז היה גם ממוצא אפריקאי-אמריקאי וגם חלק מילידי יבשת אמריקה. יוז לא נשאר בגבולות ארה"ב אלא נע לקריביים, לאירופה, חזר לארה"ב ולמד לתואר ראשון ומאוחר יותר אף קיבל תואר של דוקטור כבוד מאוניברסיטת הארוורד. באחד משיריו הידועים ביותר יוז מגדיר את אמריקה כאפשרות פתוחה שניתן להצטרף אליה. אמריקה טוען יוז אינה מועדון אקסקלוסיבי. הוא מודע לדיכוי, ששולחים אותו לאכול במטבח. אבל יש לו חזון והוא אוכל טוב ומתחזק. הוא מחזיק בחזון של שוויון וצדק, שלא מתקיים בימיו. אבל עצם היכולת להחזיק חזון, לדמיינו הופכת אותו לסוכן של שינוי. שיריו נקראים עד היום לא רק בארה"ב אלא בעולם כולו, כחלק ממימוש אפשרות דמוקרטית של השתלבות האחר בתוך המבנה החברתי. גם אני אמריקה אומר יוז, ולא יודע ששנים אחרי יאמר אובאמה גם אני ראוי להנהיג את אמריקה. אך קשה לנתק בין החזון של השתלבות, ומימוש זכויות אזרח של יוז לבין הפרקטיקה הפוליטית של ריצה בפועל של מועמד שחור לנשיאות ארה"ב.

גם אני שר אמריקה / לנגסטון יוז
תרגום: ערן צלגוב (מעורכי דקה: כתב עת לשירה וביקורת)

גַּם אֲנִי שָׁר אָמֶרִיקָה.

אֲנִי הָאָח הַכֵּהֶה יוֹתֵר
אוֹתִי הֵם שׁוֹלְחִים לֶאֱכֹל בַּמִּטְבָּח,
כְּשֶׁבָּאִים אוֹרְחִים,
אֲבָל אֲנִי צוֹחֵק
אֹכֶל הֵיטֵב
וּמִתְחַזֵּק.

מָחָר,
אֵשֵׁב לְיַד הַשֻּׁלְחָן
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָאוֹרְחִים.
אַפְחָד לֹא יָעֵז
לוֹמַר לִי,
"תֹּאכַל בַּמִּטְבָּח,"
אָז.

חוּץ מִזֶּה,
הֵם יִרְאוּ כַּמָּה יָפֶה אֲנִי,
וְיִתְבַּיְּשׁוּ –

גַּם אֲנִי אָמֶרִיקָה.

 

משנות השישים ועד שנות התשעים

בשנות השישים בעקבות צו של בית המשפט העליון ההפרדה הגזעית הסתיימה והחלה ההגירה האורבאנית של השחורים למרכזי האוכלוסייה הלבנה בצפון ארה"ב. המדיניות הניאו–ליברלית של שנות השמונים, הקטינה בהרבה את ההתקדמות שחלה במוביליות של השחורים והלאומיות הלבנה התגברה. הקהילות השחורות שעד כה הועצמו רבות על ידי המאבק של שנות השישים הידרדרו בעקבות קיצוץ התקציבים החברתיים לתוך  חיים של פשע וסמים. הקראק הגיע וגבה מחיר כבד וכנופיות פשע החלו לשלוט בשכונות המוחלשות במרכזי הערים. ההידרדרות במציאות הממשית הביאה לתגובה תרבותית בתוך האמנויות השונות.

עליית משטרו של קלינטון בשנות התשעים הביאה את הקהילה השחורה לחזור ולהאמין שיכול לבוא שינוי חברתי. קלינטון עצמו התכתב רבות עם המאבק האפריקאי-אמריקאי ובאחת מהריצות המפורסמות שלו הוא לבש את החולצה עם ה-X המפורסם שהיה חלק מיחסי הציבור של הבימאי ספייק לי לסרטו הביוגרפי על דמותו המנהיג השחור המוסלמי והרדיקלי מלקולם איקס. כמה שנים לאחר בחירת קלינטון זכתה טוני מוריסון בפרס נובל לספרות. זכייתה נתנה זרקור של אור לספרות השחורה מתחילתה ועד ימינו.

Beloved by Toni Morrison

מוריסון נולדה באוהיו ב-1931, למדה באוניברסיטאות שונות זכתה בפרס פוליצר עבור הספר "חמדת" (Beloved) ולאחר מכן, כאמור בפרס נובל בשנת 1993. היצירה של מוריסון היא מהמורכבות שנכתבו. כחלק מהספרות האפריקאית-אמריקאית עוסקת בנפש השחורה וביכולתה לעזוב את רוחות הרפאים של העבר וההווה המקולל. מוריסון ידועה לא רק בספרות שלה אלא גם בכתיבה המסאית שלה. באחת המסות המפורסמות שלה היא קראה לבחינה מורכבת יותר של יחסי הגזע בארה"ב ובמידה מסוימת ביקשה לוותר על הקריאה לאחדות "גזעית". "עכשיו נראה יותר מאי פעם שאפשר וחובה לדבר על נושאי גזע ומגדר בלי המחיצות, השתיקות, ההפסקות המביכות בשיח. ברור למוח הרדוקציוניסטי ביותר כי שחורים חושבים באורח שונה זה מזה; וברור גם כי חלף זמנה של האחדות הגזעית חסרת ההבחנה. שיחה, חילופי דברים רציניים, בין גברים שחורים לנשים שחורים, החלה בזירה החדשה שבה המתחרים קוראים תיגר על התבנית. גם פיצול על פי קווי גזע, איננו קל עוד, כפי שמוכיחים בריתות וקואליציות בין נשים לבנות לשחורות וסכסוכים בקרב נשים שחורות וגברים שחורים." (מוריסון מצוטטת אצל הומי ק. באבא "החומר הלבן: היבט פוליטי של לובן", תרגמה מאנגלית איה ברויר, בתוך "קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי").

מוריסון תומכת בריצה של אובאמה לבחירות ובניגוד לאי תמיכתה הגלויה בריצה של קלינטון, למרות השימוש השגוי שלו בדברים אחרים שאמרה עליו. מוריסון היא אחת הנשים המשפיעות ביותר בחברה האמריקאית והעמידה שלה מאחורי הריצה של אובאמה, כמו גם המסר שלה, של מורכבות ודחייה של מסר בדלני הביאו את אמריקה להצטרף אליו. בין אם אובאמה יזכה או לא, התרבות האמריקאית כבר הראתה את כוחה העצום בשינוי ערכים מצד לצד. אותם עַם של עבדים, שהובאו בניגוד לרצונם מאפריקה כדי לשרת אדונים לבנים, בכל צורות הדיכוי האפשריות, הפכו לחופשיים בעקבות מאבק משותף של מתנגדי העבדות. מאבק זה כלל מלחמת אזרחים עקובה בין הצפון שהיה בעד ביטול העבדות והדרום שהתנגד לו. מהתקופה של ביטול העבדות ועד למאבק של שנות השישים, היו לא מעט מאבקים לשוויון וצדק חברתי שלוו ביצירה תרבותית ענפה שבלעדיה ערכים חברתיים אלו לא היו מוטעמים ומופצים לקהילות השונות ברחבי ארה"ב ובעולם. כאמור, הצלחתו של אובאמה נשענה על יצירה תרבותית, ואף תמצתה את הדימוי השחור וייצוגו אל עבר שלב נוסף בדרישה לשוויון מלא בין הקבוצות הגזעיות, האתניות והלאומיות בחברה דמוקרטית מתוקנת.

הכתבה התפרסמה לראשונה בתאריך ה-3.11.2008, בספרים YNET.