ענף השירה נמצא בנקודת השפל הגדולה שלו ולכן אנו זקוקים להכרזה על שנת השירה הישראלית

איגוד המשוררים בפעולה
איגוד המשוררים בפעולה

בארה"ב קיימת מסורת: יוזמה שנתית נפלאה שבמסגרתה נבחר שׂר שִׁירָה (poetry), שתפקידו העיקרי הוא לקרב את השירה אל האומה האמריקנית. הוא נבחר על ידי הממשל ומקבל ממנה משכורת במהלך תפקידו ואף לשכה בבניין ספריית הקונגרס.

איגוד המשוררים הישראלי שהוקם בשנת 2011 מבקש גם הוא לקרב את השירה העברית לציבור במדינה. בשנת 2012 החלו אנשי האיגוד לאסוף חתימות ליוזמה של הכרזה על השירה הישראלית כחלק מהנושא העיקרי של שנת הלימודים הבאה (תשע"ד). הצעד הזה אולי יוליד יום אחד הבנה בנוגע למקום המרכזי של השירה ושל התרבות בתוך ליבה של המדינה. אסור לנו לחשוב כי תרבות צריכה להישאר אך ורק בתחום כוחות השוק, עלינו להביא אותה קדימה ולחשוב כמו עמיתינו במערב.

במסגרת קריאתם של המשוררים להכריז על שנת השירה הישראלית, כתבו כך: "השירה הינה אוצר רב ערך וחיוני בתרבות… באמצעות מימוש יוזמה זו ניתן יהיה להעמיק ולגוון את חשיפת השירה הישראלית בקרב תלמידות ותלמידי מדינת ישראל לרבות פעילויות חינוכיות שאינן, בהכרח, מהוות שיעורים סטנדרטיים".

הקריאה לשנת שירה ישראלית כאמצעי להביא את האמנות הנשכחת למרכז מדורת השבט היא דרך נוספת להנגיש קולות חדשים בתרבות. השירה הצעירה היתה חוד החנית של הרב־תרבותיות וחלוצה עיקרית לפני המחאה החברתית שעלתה בשנת 2011. מי שהיה ער לקבוצות השירה השונות, לכתבי העת ולערבי השירה בשולי העיר היה יכול להבין את העומד לבוא. השירה היא המקור לדמיון בחברה הישראלית.

בורחס ואני, יצירה של המשורר רוני סומק, 2013
בורחס ואני, יצירה של המשורר רוני סומק, 2013

מערכת החינוך בישראל מלמדת שירה לבגרות בצורה לקונית ואנכרוניסטית. התלמידים נדרשים לשנן שירים של המשוררים הלאומיים וכמעט לא נחשפים לשירה צעירה, חתרנית ובועטת. כמדריך לסדנאות כתיבה, אני יודע כיצד אפשר ללמד שירה ולהפוך אותה לכלי אמיתי לשינוי חברתי. היוזמה של העמדת השירה במרכז תדרוש ממשרד החינוך הבאת משוררים ומשוררות לכל בתי הספר, וקריאה מחדש של שיריהם לאור החוויות החדשות של התלמידים.

מדינת ישראל, כחלק ממשפחת העמים, נבחנת בתרבותה. בכל שנה אנו מחכים לראות אם הגיעו הסרטים הישראליים לרשימת המועמדים לאוסקר. גם השירה חייבת להישלף מתוך השוליות שלה ולחזור להיות כלי מרכזי להבניית תרבות. ההצעה של איגוד המשוררים לשנת שירה, כחלק מתוכנית משרד החינוך, תעמוד לצד כלים נוספים, כגון הכרזה על פרס ספיר לשירה, חוק לשירה, תמיכות שנתיות למשוררים, פרס ראש הממשלה לשירה ועוד.

כיום, ענף השירה נמצא בנקודת השפל הגדולה שלו. הוצאות ספרים כמעט לא מוציאות ספרי שירה, עקב המסחריות הכמעט אפסית של הענף. אך הידע שהשירה מכילה הוא ענק, ויוצרים רבים ממשיכים לפרסם את תובנותיהם באופן עצמאי, בין שבאינטרנט (באמצעות פלטפורמות חדשות דוגמת "אינדיבוק" ואחרות) ובין שברשתות החברתיות.

בואו נחזיר את המחויבות של המדינה לתרבות, לאזרחים ולקניין הרוחני שלה. על משרד החינוך להתייחס באופן רציני ליוזמה החדשה כחלק ממגוון פעולות להחייאת ענף השירה בתרבות הישראלית.

מזל טוב לשמעון אדף על זכייתו בפרס ספיר לספרות, תוכלו לקרוא מגוון ביקורות שכתבתי בשנים האחרונות על כתביו:

  • זמן אהבה: על השיר של שמעון אדף מתוך המונולוג של איקרוס – המאמר התפרסם לראשונה בעיתון קשת מס' 3, אביב 2006, עמוד 15.
  • קילומטר ויומיים לפני השקיעה – לפני מספר חודשים שהיתי בערב מיוחד, אשר נערך בתיאטרון "עינבל" (טריטוריה תרבותית מרתקת לכשעצמה, משום עמידתה על מתן במה לתרבות המזרחית הישראלית על שלל ייצוגיה ומופעיה) לצאת הופעת הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של שמעון אדף. בבחירת המוזמנים של הערב, מופו טריטוריות מרכזיות בספר החדש: הסופרת יהודית רותם דיברה על המשמעות הדתית יהודית של שמות דמויות הרומאן; המשוררת והמסאית שבא סלהוב דיברה על המשמעות הקיומית של החיים בתל אביב, כמשל אקזסצינאליסטי לחיים במדינת ישראל של שנות האלפיים; הסופר והעורך ניר ברעם דיבר על התנועה בין מחוזות הזיכרון שנעה בין מרכז לבין פריפריה. לטעמי בלטה בחסרונה בערב אמירה בסיסית, על היות רומאן זה, קול מרכזי למציאות של הדור השלישי המזרחי בישראל.  (2006)
  • הלב הקבור  – בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית.
  • מוקס נוקסמוקס נוקס הינו הרומאן החמישי של שמעון אדף. קצב הפרסום של אדף מסחרר. בכל שנה מאז 2008 הוא פרסם ספר. כותרת הספר "מוקס נוקס" מתרגמת בכמה אופנים: באופן הראשון "הזמן קצר" ובאופן השני "בקרוב הלילה נופל". באופן פרדוכסלי אדף נע נגד הזמן ופותח אותו לרווחה. הוא אינו אץ לספר סיפור גדול, עם עלילה גדולה. הוא מביא לנו את סיפור חניכתו של המספר הצעיר שמבקש לקרוא ספרי פילוסופיה ורומאנים ולהתרחק מהדת. ובו בזמן הוא מספר לנו את המחיר שמשלם אותו כותב רגיש בהווה, בשל הקריעה שלו ממשפחתו. בניגוד לספרים הקודמים אין כאן סיפור עלילה חדשני, בידיוני, אלא דווקא מסמך שיש בו מן הביוגרפי, המינורי והריאליסטי. אך השפה העשירה, הפיוטית, הנעלה של אדף שולפת את החומרים שממנה אנו מרכיבים את המציאות והופכת אותם לזרים. הקריאה לא פשוטה. סיטואציות פשוטות של הזדקנות ההורים ואי היכולת להכיל את סבלן והתפוררות גופם הופכת לשירה מופלאה בידיו של אדף.

     

כנסיית השכל בשיר ששמעון אדף כתב "שיעור אדיב"

המרד המזרחי הראשון: ואדי סאליב עולה על הכרמל



53 שנה למרד המזרחי הראשון – מרד ואדי סאליב, תוכנית מיוחדת "חיים של אחרים" עם ערן סבאג הוקדשה לנושא עם קולות מהעבר, מוזיקה ושיחה. ואדי סאליב הוביל לפנתרים השחורים שייצרו היסטוריה דמוקרטית, מלמטה. בזכות ואדי סאליב, דרך הפנתרים הגיע המהפך של 77
. הקשיבו ותהנו.

*

מוסיקה מזרחית זה זבל שהשטן לא ברא

 

גאון במזרחית

"מוסיקה מזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", כך התבטא הזמר המפורסם יהורם גאון בראיון בעיתון סטודנטים של שלוחת האוניברסיטה באריאל, ועורר סערה ציבורית. גאון תקף את הזמר המזרחי וכינה אותו "אסון טבע". הוא יצא נגד העברית העילגת, השגיאות והחזרתיות במוטיבים המוסיקליים. אמנם גאון סייג את דבריו וציין לטובה את שירי אביהו מדינה ושלמה בר, אך עם זאת הדגיש כי "הרוב זה בושה לאינטליגנציה. אני מייחל לרגע שכבר יעבור הגל העכור הזה ויפנה את מקומו לאיכות". המשך קריאת הפוסט "מוסיקה מזרחית זה זבל שהשטן לא ברא"

מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית.  בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב),  או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 "). המשך קריאת הפוסט "מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל"