דרד סקוט נגד סנדפורד [תוכנית רדיו]

image

פועלות ונאמנים.
להלן שידור ליל האתמול. להאזנה רצופה וצרופה. והלאה האדנות!

הנה הדברים שכתב ערן סבאג ביום האירוע:

הלילה לפני 159 שנים. פסיקה משפטית אחת של בית המשפט העליון אשר חילקה האומה לשניים והכשירה הבאות לקראת מלחמת הדמים הגדולה בתולדות היבשת האמריקנית. כך נדמה כי ערב ביטולה של העבדות בארה"ב היה גם הערב העלוב ביותר בתולדותיה.
לא היתה זו פסיקה מהוללה אשר נעלה על ראש שמחתנו הסולידארית כי אם כתם אפל ותהום מלאת-בושה ושחיתות מוסרית לאין קץ המגיעה מן הכס המשפטי הגבוה ביותר, מהיכל הצדק העליון של העולם החדש. בקצרה, הסיפור הולך כך – עבד שחור וקטן קומה, אב לשתי בנות ואישה אוהבת תובע את חירותו מאדונו, יען למעשה היה עבד על אדמות שבהן נאסרה אז העבדות מכוח טילטולו כרכוש ברחבי היבשת. בסופו של דבר, אחרי 11 שנות דיונים ועינויי-דין מודיעים שופטי בית המשפט העליון למר דרד סקוט שלא רק שאין לו זכות לבקש מהם את חירותו, אלא שכאדם שחור אין הוא כלל אזרח. למעשה אין הוא בן-אדם בכלל אלא רכוש. הוא, אשתו הארייט ושתי בנותיו. רכוש.
נטול קול וכל זכות. "פעם עבד – תמיד עבד" קבעו שבעת השופטים אל מול התנגדות סימבולית של שניים. וזה ב1857. וזה בית המשפט העליון. ולא די בכך הרי שבפסיקה זו קבע נשיא בית המשפט הגבוה ביותר בערכאות הצדק של ארץ החופשיים והאמיצים, כי ההחלטה הקודמת למניעת עבדות בטריטוריות האמריקניות החדשות נוגדת את החוקה. הרי התיקון החמישי אוסר על המדינה לשלוח ידהּ ברכוש אזרחיה הטובים ואילו העבד, לפני הכל, הוא הוא רכושו.
לא ייאמן.
האומה כאמור נחלקה. למרבה האירוניה, היו שהבינו דווקא את הערך החיובי בהחלטה המבישה ביותר בתולדות הצדק האמריקני. פרדריק דאגלס למשל, טען כי אחרי פסק הדין 'סקוט נגד סנפורד' ברור היה לעין-כּל כי ימי העבדות ספורים. וכי רק אירוע טראומטי ואפוקליפטי – כמו מלחמת הכּל בכּל – יביא לה קץ.
ובכן אם נרצה, אזי למעלה מ630 אלף אמריקנים שילמו בחייהם על הפסיקה הזאת. על המשך עלילות דרד סקוט ומשפט הימים ב22:00 בגל"צ.
שידור ישיר בהשתתפות חברנו לחִקרי תרבות-הנגד והתקומה – מתתיהו שמואלוף.
התפּקדוּ נא והפיצו!

בתמונה: דרד והארייט. סקוט. עבדים.

"פרוזה שאינה תלויה בגחמות השוק"

image

טוב כידוע לכם, אני בביקור מולדת. אז יש הרבה הפתעות.
החמישי הקרוב אתארח בצהריים בתוכנית של יוסי בבליקי, ברדיו מהות החיים. בשבע בערב נשיק את הספר החדש של אמירה הס שלה תרמתי מאמר. הנה פרטי ההשקה:

image

בלילה של חמישי אופיע עם להקת להקת ביונג יידיש, בקומה החמישית של תחנה מרכזית ביחד עם יעקב ביטון. אז יהיה שמייח החמישי.

מתרגש. תבואו להגיד שלום

ומתי שמואלוף, הוא סופר של סריטה: רוני סומק ממליץ בתוכנית של פרנס על ספרי החדש! למות מהתרגשות

כבוד גדול! המשורר רוני סומק ממליץ על ספרי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בתוכנית הרדיו של שמעון פרנס – "עונג שישי" ששודרה ב10.10.14 בגל"צ.

* לרכישת הספר

הדף של הספר בפייסבוק

* לדף הרשמי של הספר

מקלחת של חושך והשהות בברלין בתוכנית "הקשר הישראלי"

התארחתי בתוכנית של אליהוא בן-נון "הקשר הישראלי" ברשת ב' וסיפרתי על השהות בגרמניה והכתיבה בעברית בברלין את החלק השלישי של הספר "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בהוצאת זמורה ביתן.

* הספר בצומת ספרים

* עוד על הספר

* הספר בפייסבוק

"האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו": חיבור לתואר שני, מאת ציפי גוריון, החוג לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון

תמונה: נועה מגר
גבריאל בלחסן ז"ל. תמונה: נועה מגר

לעילוי נשמתו של גבריאל בלחסן ז"ל

 

כתבתי את התזה שלי מהר. אספתי חומרים במשך שנים, אבל התחלתי לכתוב אותה ב-2011, בערב יום השואה וגמרתי לכתוב אותה לפני ראש השנה. כתבתי אותה בקדחתנות, מתוך דחף, תשוקה, אהבה ולא אכחיש גם שמץ של מיסיונריות. כותבת קצת, הולכת לעבודה, חוזרת, כותבת.

הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון
הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון

היה ערב אחד שבו עשיתי הפסקה. התאריך היה ה-14 ביולי, ורצינו לראות מה הסיפור של זו עם האוהלים ברוטשילד. מאז עשיתי הפסקות בכתיבה לצרכי הפגנות, מרגישה שהן ממשיכות את הדחף, מתערבבות לי בכתיבה, משפיעות עלי. הכנסתי את המחאה החברתית במשפט אחד לתזה, לא התאפקתי, בפרק על "העבד" של שלום גד, על שמחת העניים שלו, אבל גם אחרי שגמרתי לכתוב – לא הפסקתי להרגיש כמה התזה והמחאה קשורות זו בזו.

מאז, יצאו כמה אלבומים של שלום גד והקו הפוליטי שהוא לקח משמח אותי ומחדד נקודות שכתבתי עליהן. תמיד יש אצלו עוד גילויים חדשים, עוד נושא שעובר שלום-גדיזציה והופך למשהו קצת אחר. "ילדים של מהגרים" של אביב גדג' גורם לי לרצות לכתוב עוד תזה שלמה. אביב מבחינתי הוא ה-אמן של המחאה החברתית, העולם האפל, המסוכסך והקשוח שנוצר ב"תפילה ליחיד" לקח עוד כמה פניות והדובר האביב-גדג'י ששורד, מתבונן ומשוטט בו באומץ, יורה אמירות מורכבות ומטרידות שהן החיים שלנו כאן ועכשיו. זה לא מקום לחלשים, והכביש אכזר לעומדים בצידיו. מנסים לסמם אותנו עם מבצעים לחג, אבל אנחנו, הגרעין הקשה של אוהבי יוצאי תלמי-אליהו, יודעים את האמת.

קיבלתי ציון טוב על התזה. היא יושבת לה על המדף בספריה בבאר-שבע, יש לה מקום קטן בעולם. מדי פעם מגיעים אליה במקרה אנשים שמחפשים מספיק טוב. אם מישהו מבקש ממני לקרוא אותה אני מזהירה שזה פחות מלהיב מאיך שזה נשמע, מעבר למוזיקה יש את כל ענייני בית הכנסת והנבירה בטקסטים, אני אומרת, זה נורא אקדמי ומשעמם. אבל בסתר לבי אני מקווה שמבעד לאקדמיה מזדהר המקום הבלתי-יאומן שהוא תלמי אליהו, מבעד לפסקאות המנוסחות שלי מנצנצות המילים הכובשות של שלום גד, אביב גדג' וגבריאל בלחסן.

"חייך עכשיו", האלבום של גבריאל בלחסן שיצא לפני כחודש, יושב עדיין על השולחן במטבח שלי, בתוך העטיפה. אני לא מעזה לפתוח אותו. אני מפחדת לשמוע אותו. אני יודעת שזהו, זו היצירה האחרונה של גבריאל, ואחריה לא יהיו עוד. אני לא מוכנה עדיין. כשמתי ביקש לפרסם את התזה שלי כאן, האינסטינקט הראשון שלי היה לבקש לכתוב שהיא לעילוי נשמתו של גבריאל. אחר כך כעסתי על עצמי, כי מה זה בכלל אומר, והאם אני בכלל מאמינה בזה עדיין? ואז צחקתי על עצמי, חשבתי שזה מאוד גבריאל מצידי לחשוב רגע ככה ורגע אחרת ואז לצחוק על עצמי. בכל מקרה, זה לגבריאל, באהבה.

ציפי גוריון, פסח  2014

אלג'יר:

"נאמנות ותשוקה" (הד ארצי 1995)

"מנועים קדימה" (בארבי רקורדס 2004)

  • גבריאל בלחסן:

"רכבות" (שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני 1999)

"השנים היפות של גבריאל" (2002 שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני)

"בשדות" (התו השמיני 2006)

"עתיד" (התו השמיני 2010)

  • שלום גד

"סוף המדבר" (הד ארצי 1996, הפצה מחודשת של EarSay)

"תנועות מטאטא מהירות" (שלומציון 1999)

"העבד" (שלומציון 2000)

"אהבה" (EarSay 2005)

"קוץ ברוח" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"היהודי המעופף" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"העבד- שירי ארץ-ישראל" (הפצה באינטרנט בלבד 2011)

 

תל אביב, תל אביב (הפצה באינטרנט בלבד, 2011)

ירושלים (הפצה באינטרנט בלבד, 2012)

תלמי אליהו (הפצה באינטרנט בלבד, 2012 )

 

 

 

  • אביב גדג'

"תפילה ליחיד" (התו השמיני 2009)

"ילדם של מהגרים" (התו השמיני, 2013)

האזינו: וויליאם אדוארד בוראגרד דו בויז – האינטלקטואל השחור הגדול של המאה העשרים

ב23 לפברואר בשעת בין ערביים של שנת 1868 במדינת בוסטון אשר באמריקה הצפונית נולד אדם חופשי להורים שהיו בעלי האדמה עליה חיו. למרות שצבעו היה שחור. לא משנה כמה אינטלקטואל היה, כמה חופשי ובעל מחשבות חלוציות – הוא היה שחור.

שמו של האיש, וויליאם אדוארד בוראגרד דו בויז (Du Bois).

הוא יגדל להיות לאחד ההוגים המשפיעים ביותר על מבקשי החירות והשיוויון במאה ה20. דו בויז חי שנים רבות מאוד. הוא נולד שלוש שנים לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית ומת כמה חודשים אחרי שהרוסים שיגרו את הקוסמונאוטית הראשונה לחלל.

דו בויז היה למכונני המאבק הגדול שנמשך עד ימינו. על אף היותו שחור-חופשי, שלא טעם טעמה של עבדות, הוא ראה וחש היטב במציאותם של החיים "מעבר למסך". חיים של דיכוי, השפלה, שיעבוד וקפיטליזם המממן ומנציח הרעות החולות. דו בויז היה אחד השחורים הראשונים שהציעו תקווה חדשה לצאצאי העבדים מזה 300 שנה. אבל לא רק להם אלא לכל אדם.

בסופו של דבר הוא עשה את הלא ייאמן ובגיל מופלג ביותר עזב את אמריקה וחזר הביתה.

לאולפן הגיעו הרבה טקסטים, ניגונים ומתתיהו שמואלוף היקר שדיבר על תורות השחרור בהשפעת דו בויז ומתנגדיו.