"הסרט "בלי פחד", שמתעד את מסע הבחירות של "ארץ חדשה" מנקודת מבטם של שני המנהיגים, נראה ומתנהג כמו עוד אחד מסרטוני התעמולה של המפלגה" כך פותח מוריס מבקר הטלוויזיה של הארץ את דבריו על הסרט החדש של רונן עמר ורובי אלמליח. קשה להבין מהדברים של מוריס מהי ביקורת טלוויזיונית. אבל להרגיש דווקא ההפך את הפחד של מוריס מהשינוי המתואר בו. כאשר אדם מתוך האליטה עוזב אותה בכדי לשנות את הסטטוס קוו בישראל. חשוב להזכיר את הפריבלגיה של להיות ציני בניגוד לניסיון להיות ביקורתי. ההבדל בין השניים, ובכן הציניות מחזק את השמרנות ואילו הביקורתיות מחזקת את שבירת הסדר הציבורי. מוריס בצד של הציניות אם לא הבנתם.

הטענה של מוריס ש"הסרט נראה כמו הסרטונים של המפלגה" לא מספק גם הוא בכדי להבין את הסרט. זהו סרט חברתי מעולה. שלא חוסך את הביקורת שלו על המנגנון המפלגתי של יניב ובלייר שאינו דמוקרטי. הוא מראה כיצד פרשו מהמפלגה דווקא אלו שבאו מהפריפריה כמו ג'קי אדרי ותמיר חג'ג' (ואיך כמעט פרשה לינדה ששון). הסרט מראה את הקושי לייצר מבנה לא היררכי בדרך לשינוי חברתי ויותר מכל הוא מראה את גבולות הגבריות הישראלית בדרכה לשינוי חברתי.

למרות מה שמוריס אמר, זהו אינו סרט תעמולה. ההפך הוא הנכון, הוא מסמך שמאפשר לנו ללמוד איך לייצר מהלכים לשינוי חברתי ולהישאר דמוקרטיים, רב תרבותיים ורב גיאוגרפים ופמניסטיים. אם הוא היה סרט תעמולה, אז לא היינו רואים את הגיבורים כל כך חשופים, וביקורתיים כלפי עצמם.

מעניין לחשוב על הסרטים האחרים של רונן עמר, ועל הדרך שעבר פוליטית, חברתית וקולנוענית מהדרום (מהסרט למשל "פיצה משפחתית" שהראת את המקום של תרבות הסמים הצעירה מול התרבות הפוליטית המסואבת) עד לריצה העיקשת אחרי מנהיגי המפלגה (בתל אביב) וזניחה של הציניות. זאת אינה דרך מובנת מאליה, אבל אפשר היה לראות את ההזדהות שלו עם השניים, אך בו בזמן להרגיש את הביקורת על המהלך.

לעומת רבים שמזלזלים באלדד יניב ובחזרה בשאלה שלו, אני מאמין למהלך, אך גם מזדהה עם הביקורת של אשתו בסרט. שמראה לנו את הקושי לייצר אפיסטמולוגיה שונה. איך מייצרים תודעה חדשה בדרך לשינוי מהכובע של בעל הכוח לכובע שמאתגר את בעל הכוח. איך מייצרים תודעה חדשה מבלי לשעתק את הכוחניות של אותה הדרך? אנו זקוקים כמובן לעוד אנשים כמו אלדד יניב שיסגירו את הסודות של האליטה (לא בכדי סנאודון מועמד לפרס נובל).

החבירה של אליטה אמנותית צעירה של רני בלייר לזאת של הכוח שהסתובב במסדרונות הכנסת ביחד עם המצאת הרשת והיוטיוב הביאו לדרך חדשה בה אנו מבינים את הפוליטי. זה לא קרה במקרה, יצרני התרבות עוברים את אותו הדיכוי שעובדים במפעלי ים המלח או בפריפריה. האימפריה של ההון מדכאת הן את שוליה אך גם את עבדיה במרכז.

לא בכדי הסרטונים של ארץ חדשה היו כה מוצלחים (וכאן חשוב להזכיר את הפרק הראשון של "מראה שחורה"). הזילזול של מוריס בז'אנר רק מראה שהוא לא מבין את האמנות החדשה שמתחילה קודם כל ביוטיוב (Hּּ+ – הסידרה הדיגטלית – בידקו) >>> Hּ+ >>>

לפני מספר ימים התבשרנו שאתר וואלה! חדשות היה צריך לצנזר את אלדד יניב בעקבות הניסיון של אהוד ברדק (בכוונה עם הד') להשתיק אותו.מילים אחרונות, השילוב במפלגה של הפעיל החברתי ברק סגל, הניסיון להביא את דפני, כל אלו מראים את ההמשכיות של המחאה לתוך מסמך אמנותי, שמתחקה אחר הדרך להבקיע את החומה הבלתי אפשרית של הון ושלטון.

אז איך יוצרים שינוי חברתי מבלי לחזור על הטעויות של הון שלטון ואיך יוצרים גבריות חדשה מבלי לשעתק את את זאת שאנו נלחמים נגדה? הסרט מנסה להעלות את השאלות הללו ומעמיד אותן מולנו לבדיקה.

סצינת הפתיחה מראה לנו מלכתחילה את הפאן. את הרגע של הכייף. כאן יש את הנוכחות של האמנות. אי אפשר לשנות מבלי לעשות כייף. את הדברים האלו למדתי מדורון צברי שבא להרצות לנו כחלק ממאבק המשוררים. והמתח בין הלחץ של אלדד יניב לבין הרגישות הרכה של בלייר, הייה מתח של סולני להקה, להשאיר את המוזיקה גם כשאין חברת תקליטים. בכיתי עם רני בלייר על קברו של אביו, בכיתי עם אלדד שהלך הלוך ושוב באוהל של רוטשילד כשידע שהפסיד. אבל בכיתי גם על עצמי, שהלכתי רחוק מישראל, וגם אני לא יכולתי לעמוד בהפסד האחרון שלנו בבחירות. ואיזה מרחק יש בין ה"אחי" של בלייר ואלדד לבין "האחי" של לפיד ובנט. יפה עשה רונן עמר שלקח את המצלמה שלו עם בלייר ויניב ויפה שגם ביקר אותם וחשף את פגמיהם. הסרט הוא חובה במיוחד לדור הצעיר שירצה להבין איפה אנחנו, ההורים שלו, נכשלנו. ודווקא מתוך הכישלון אולי יצמח דור חדש שיצמיח מנגנונים דמוקרטיים שיכריעו יותר בקלות את ההון שלטון הרקוב הזה שמשתין עלינו ללא פחד.

• גילוי נאות: אני הנחיתי את אחד הדיונים של המפלגה בקפה קלמנטיין ואני חבר טוב של רני בלייר ופונדמנטליסט המקריב את חייו לשינוי המיוחל במזרח התיכון.

אני חושבת שמה שהיה חסר זה בעיקר גמישות. ארץ חדשה נכנסו כמו ברק ורעם והיה משהו באגרסיביות שלהם שהזכיר פגע וברח. זה גם גרם למפלגה להיראות כמו ארגון מחתרת. בסרט אלדד גם מזכיר את הפנתרים השחורים. בכל מה שקשור למבנה הסרט עצמו זה סרט על דמות, פחות על סיפור. הסרט משרטט את דמותו של אלדד ונדמה שהיוצרים של הסרט נזהרו לא לבקר את הגיבור שלהם. הדעות של המתנגדים לאלדד הוצגו בשטחיות ולא ניתן היה לזהות אנטגוניזם חזק מספיק וחבל, הדרמה שהתחוללה סביב קיום המפלגה הייתה חזקה לא פחות מהקונפליקטים הפנימיים של אלדד שקיבלו את הבמה העיקרית.

עדי תשרי