מדוע אין ספרות שנכתבת מעבר לים [מאמר]

Screenshot 2016-04-18 13.01.46

 

הנה מאמר שכתבתי כחלק מכתבה על 8 סופרים הכותבים מעבר לים, כותבים על חג החירות

אין כזה דבר "הספרות העברית שנכתבת מחו"ל." משום שההגדרה של מחוץ לארץ, לא מתייחסת באמת לאמנות בכלל ולספרות בפרט. הספרות נוצרת במרחב שהוא לא מדינה, ולא ארץ.  ההגדרה הזאת של ספרות שנכתבת מחוץ, או בתוך ארץ היא בעייתית. בתוך כך, עלינו להבין שהספרות העברית מלכתחילה שייכת לכל ארץ, שבה יש כותבים בעברית, או ישראלים שהחוויה העברית עיצבה את זכרונם, או אזרחי העולם שחיים את הספרות הישראלית בדרך כזאת או אחרת. לכן, תסלחו לי, אבל אשתמש במונח הספרות הדיאספורית, זאת שנכתבת לפעמים מתוך תודעת של גלות; לפעמים מתוך מרחב קטן בין חיי היהודיים לבין חיי התרבות המקומית הנכתבת בשפה המקומית.  

הספרות הדיאספורית מנתקת את העברית, היהדות והישראליות, מגבולות הלאומיות, מחדדת את המשקל של חשיפה לתרבויות חדשות והופכת משפה של רוב למיעוט. הסופר זוכה פרס ספיר, רובי נמדר הכותב בעברית בניו יורק, או הסופרת הישראלית שספרה הראשון זכה לבחירת עורכי "הניו יורק טיימס", איילת צברי, הכותבת באנגלית-קנדית על חוויותיה כפתח תקוואית, או האנו האונשטיין, גרמני, שעורך את "אביב" – כתב עת עברי-גרמני, יוסף סוויד שכותב טור בעברית, בכתב העת "שפיץ" בברלין, וכמובן סייד קשוע, פלסטיני-ישראלי שכותב בארה"ב בעברית – כולם שייכים לתרבות הדיאספורית הזו. אתה לא חייב להיות יהודי, עברי, או ישראלי, בכדי להצטרף לתרבות הדיאספורית. התודעה קובעת ולא המוצא.

לספרות הדיאספורית יש בהחלט שפה משלה, זאת משום שהיא נוצרת בתוך תרבות, ערכים ומושגים שונים לגמרי מהתרבות הישראלית, אך נשארת שייכת לה, כמו גם שייכת לתרבות המקומית. למשל החלק השלישי של ספר הסיפורים הראשון שלי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", בהוצאת זמורה ביתן, שייך בהחלט גם לתרבות הברלינאית ומהווה חלק בלתי ניתן להפרדה מהחברה הישראלית כמו כל הספרים של כל המהגרים בעיר, שהם חלק מהתרבות הברלינאית, למרות שלא נקראים בתוכה.

בשנה וחצי הראשונות לבואי לברלין, היה לי באופן ספרותי רצון לחגוג מצד אחד את החיים במטרופולין, ולכן הוצאתי ספר דיגיטלי של שירי פרידה מלאי רגש ושירי הגירה ראשוניים שנקרא "פרדה בברלין". מצד שני היה לי רצון לתעד את החיים החדשים, ולכן כתבתי את הטור "ישראלי בברלין". אבל היום אני לא חוגג את ההגירה.

ההמשכיות של התרבות הדיאספורית לפעמים תלויה בילדים, שלרוב לא ממשיכים לכתוב בעברית. אך ישנה תנועה בלתי פוסקת של תרבות ישראלית, והדיאספוריות רק מתעוררת ובודקת את גבולותיה.

הרומאן המלא הראשון שלי, שעליו אני עומל בשנים האחרונות, נכתב בבטן המטוס של כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ עם דרכון של הֶמְיַת לֵב, אל עבר כִּסּוּפִים. הוא משקף את נפש המסטיק שלי שנמתח בין גרמניה לבין ישראל, ומראה את הדרך בה שתי התרבויות לא ניתנות להפרדה פשוטה. לאחרונה קרה לי משהו מעניין, כשהייתי בין היוזמים של חאפלות פואטיות בעיר, ושמתי לב שהשירים שכתבתי בעברית, מופנים לקהל בעברית ולא לקהל המקומי. והחלטתי לכתוב שיר אחד באנגלית שישמש אותי לחאפלה הבאה. נראה איך זה יעבוד.

אני לא מתגעגע לאלו שעושים הפרדות. כמו סגירת פרס ספיר לאלו שחיים מחוץ לקולוניה. האם זה אותה הציונות שרוצה עם אחד, עם שפה אחת, בארץ אחת? האם אנחנו באמת נמצאים במקום אחד, בעידן של האינטרנט? האם אנחנו באמת יכולים לצמצם את הישראליות, לתוך גבולות פיזיים, בעידן הגלובלי? האם נרצה להשיל את כל הספרים שנכתבו בכל התקופות מחוץ לגבולות של ישראל? (אותה המדינה ללא גבולות ברורים מרגע הולדתה).

ספרות צריכה להימדד ביופי שלה, בכוח שלה לדמיין חיים חדשים ולא בדרכון של יוצריה. כך היה בעבר, וכך יהיה בעתיד.

מתי שמואלוף. נויקלן, ברלין, 2016. הדברים התפרסמו בגירסא מקוצרת בעיתון הארץ

 

image

image

image

מיהו יהודי: על השקת "הבית אשר נחרב" בברלין

רובי נמדר ואנוכי, בהשקת ספרו, כחלק מפעילות הספריה העברית בברלין. צילום: ניר הוסבאום
רובי נמדר ואנוכי, בהשקת ספרו, כחלק מפעילות הספריה העברית בברלין. צילום: ניר הוסבאום

הבר הקווירי "הסודבלוק" חגיגי כל כך, ואני בתוכו מחכה לבואו של נציג הגלות הניו יורקית, הסופר זוכה פרס ספיר רובי נמדר. מיכל זמיר מהספרייה העברית בברלין יצאה אל תחנת הרכבת בכדי להביאו לבר, ואני יושב מזמין לעצמי חצי בירה מהחבית בגרמנית ומביט בשמחה הנשפכת מתוך הפרצופים של האנשים שחוו סוף סוף יום מלא של שמש. כשאני מחפש את פני זמיר ונמדר בקהל החוצה את השורות, עוברת מולי הקבצנית הצעירה היפה עם הכלב, שמבקשת מכל באי הבר כסף, ויודעת לזהות את העשירים ולהחמיץ את פניה, אם הם לא נותנים. מבט נוסף החוצה מגלה שחצי מהבר הושכר לחגיגות יומולדת.

רובי מגיע ואנחנו פותחים שולחן עם סיפורים עם הפגישה הראשונה שלנו, ועל איך הייתי כותב בעיתון המתחרה והספקתי לכתוב את הביקורת האחרונה מברלין על הספר "הבית אשר נחרב" שקיבלתי ממנו בבבית הקפה ההונגרי ברחוב 110 בניו יורק (המוזכר בספר בצורה כל כך יפה). כבר אז טענתי שהספר הנפלא עוסק בשאלה של מיהו יהודי, ולא בבעיה הפוליטית, הביטחונית שבה רוב הישראלים מתעסקים. זאת אחת מהתרומות שלו, לקידום השיח, לדור הישראלי החדש, הנאבק מול החילון, המודרנה ושואל את עצמו מה הוא מעביר הלאה לילדיו.
אנחנו עוברים לבר נוסף, שנקרא "פהימי" ונמצא ליד סקליזר שטראסה, בחיפושינו אחר כוסית של אסבאך ישן. אנחנו לא מוצאים את המשקה, אבל מכירים את הברמן שלמד פעם עברית ומכבד אותנו במתנות של טעימות מכל הברנדי שיש לו. העברית, רובי מגלה פותחת דלתות, אצל רבים מסיבות שונות, פילושמיות אינדיד. רובי ימשיך את החיפוש את המשקה ויומיים לאחר מכן, הוא ימצא את האסבאך הישן שלו, אותו ברנדי מפורסם של תומאס מאן ואלפרד ברלין. משקה מיושן מחמם ומנחם. חלק מ"ההבנות" של הסכם ורסאי היו שרק הצרפתים רשאים להשתמש בשם "קוניאק". מר אסבאך, שייסד את המזקקה שלו ב 1892, נאלץ איפא לכנות את התזקיק הכתמתם-זהבהב שלו בשם הפלבאי "ברנדי"

ביום למחרת אנחנו מגיעים לתיאטרון ה"אקוד" בשכונת מיטה לערוך ערב שבועברית של התפוח הגדול פוגשת בעברית של החומה שנפלה. מכונות זמן ניפגשות קרוב ללב. בהכנה שלי לאירוע עם רובי, אני מגלה כמה דברים, שנינו חולקים: שנינו פרסים, משהדים, מתגוררים מחוץ לישראל, כותבים בעברית, חתומים באותה ההוצאה, תחת כנפי המלאך פרופ' יגאל שוורץ וכמובן שנינו משמינים. חחח. בערב נופל גשם חזק. אך כשלושים איש מגיעים לאירוע. השולחן הלבן, העירום מונח בחשיכה מול היציע המדורג. מיכל פותחת את האירוע ומסבירה על הספריה העברית באנגלית. רובי בחוכמה פרסית, שואל האם תהיה בעיה שנדבר בעברית. מתברר שרק בחור גרמני אחד מצביע שיש בעיה. ויעל אלמוג, ידידתי שכתבה מאמר נפלא על אפוקליסה וכתיבה של ישראלים על ברלין, מתרגמת לו.


אנחנו עוברים לעברית, שמחה גדולה, אני זורק את כל דפי השאלות שהכנתי באנגלית. הזמן היהודי/הישראלי נמס, והקהל מתמסר לעיון מרגש בזהות של רובי כמרחב להתעצמות. אין כמעט אחד מהמגיבים שלא פוצח ומגלה מדוע הוא הגיע לברלין. מבול של שאלות, ואנחנו קוראים ונהנים מהאירוניה הדקה של רובי.
בשבת בבוקר רובי מגיע איתי לבית הכנסת של קרויצברג, ונחמץ לו הלב, שהקהילה היהודית בברלין הצטצטמה. אנחנו מטיילים ביחד בשוק התורכי, ליד הקאנאל. אוכלים בורקס תרד טורקי דק מדק, ונפרדים, כשהלב המשהדי מחובר, באהבה לשפה העברית. לפני שהוא הולך, אני אומר לו (שיבדל לחיים ארוכים) שפניו הם פני אבי ז"ל. ואני כל כך נהנה להביט בדיוקן הכל כך מוכר בתוכי.

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

מי מסתתר מאחורי ההחלטה של הקשחת הגבולות של הזוכים בפרס ספיר לישראלים המתגוררים בישראל בלבד

NIR HOSBAUM

טוב הידיעה יצאה החוצה ולכן אני מרשה לעצמי לחשוף את הסוד. בקצרה אספר כי פרס ספיר מעכשיו מוגבל לישראלים שחייבים להיות אזרחים או תושבי קבע ישראלים. והנה התגובה שלי: אחרי הזכייה של רובי נמדר, בפרס בשנה שעברה, עם ספרו המצויין "הבית אשר נחרב" נדמה כי התרבות הישראלית נתנה לעצמה רגע של שחרור. רובי שמתגורר בניו יורק, רואה את עצמו כישראלי, אך כרגע עם הקשחת גבולות של זהות הזוכים של פרס ספיר,הוא וכשרונות רבים, כמאיה ערד יישארו מחוצה לפרס. התרבות הדיאספורית היהודית תמיד העשירה את התרבות העברית עם היצירה למשל של ברדיצ'בסקי ואחרים. אז מדוע ישראלים שרואים עצמם חלק מהישראליות ויוצרים בעברית, צריכים להישאר מחוץ לתרבות הישראלית.
אין פה דבר מלבד קנאת סופרים, שלא יכלו לחיות עם ההצלחה של סופר שאינו מוכר שבא וניצח את התחרות בגלל כשרונו. נכון, אפשר גם לקרוא את הקשחת הגבולות של הפרס כמהלך פוליטי ואידיאולוגי אך מהיכרות עם עולם הספרות. זה קודם כל מגיע מקינאת הסופרים.

ארחיב בקרוב בטור שלי ב"הארץ".

אגב הידעה בעיתון Israel Hayom ישראל היום חושפת את גועל הנפש מאחורי הקלעים עם התגובה של "איש ספרות בכיר" שמלכלך על רובי, וזה מראה כמה צרה עיני אנשי הספרות בזכייה של כשרון שכזה.

מספר דברים שאמרתי לוואלה בעקבות ההחלטה המצערת של פרס ספיר

"השאלה היא אם אתה חיית בישראל 30 שנים ואתה מפרסם ספר, האם הישראליות שלך מתבטלת כי אתה גר עכשיו שנה, שנתיים או אפילו 5 שנים בחו"ל? האם כל ה-30 שנים ששילמת מסים, שירתת בצבא או תרמת בדרכים אחרות לחברה הישראלית, האם כל הרגעים האלו, כל התרומה שלך לחברה הישראלית וכל ההשתתפות שלך בחברה הישראלית צריכים להישאר מחוצה לה ביצירה התרבותית? לדעתי זו החלטה מצערת, וצריך לבחון אותה לא בתוך חדרים נסתרים של ועדות מפעל הפיס, אלא להעמיד אותה לשאלה רחבה לציבור מה הוא חושב על כך. אני חושב שהספר של רובי נמדר הוא הדוגמה הכי טובה שהיתה לנו בשנים האחרונות, לראות כמה הדבר אפשרי לכתוב יצירה שהיא בו בזמן היא גם יהודית, גם ישראלית וגם ניו יורקית. וגם ממשיכה את התרבות ההיסטורית היהודית בארצות הברית. בחיים בעידן הגלובלי אנחנו נמצאים כל הזמן בכמה מקומות. בכמה זהויות. רוב החיים שלנו היום באינטרנט עוברים בהרבה מדינות, לא נשארים רק בישראל. נראה לי שזה ניסיון קצת אנכרוניסטי להגדיר את התרבות הישראלית כטריטוריה וכהישארות בישראל. והדבר הכי נורא בהחלטה הזאת זה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, כלומר אנשים שיושבים בזמן חלקי או ארוך מחוץ לישראל רואים בעצם רעיונות חדשים להביא לתוך הישראליות, שהישראליות זקוקה להם. אסור לשים חומות בתרבות. תרבות צריכה להיות פתוחה, וההגדרה היחידה יכולה להיות אזרחים ישראלים. הפרס הזה צריך להפתח לכל מי שכותב בעברית, בכל מקום, כי העברית היא המטרה של פרס ספיר, ולא הגדרת הישראליות".

http://e.walla.co.il/item/2858072

 

Screenshot 2015-05-19 11.31.28
צילום: ניר הוסבאום ותומר אפלבאום

שני סופרים מהוצאת כנרת זמורה דביר עם אותו עורך [פרופ' יגאל שוורץ], מאותה עיר בפרס [משהד], שחיים בין ישראל לבין ברלין וניו יורק, נפגשים לשיחה על ספרות, יהדות, ישראליות, מזרחיות, גלותיות, דיאספוריות, מילים, אותיות ושפה. צפו בתוצאה בסרטוני היוטיוב הנפלאים שהועלו על ידי רובי נמדר, עם ספרו "הבית אשר נחרב" זוכה פרס ספיר לשנת 2015!

האירוע בפייסבוק

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

צפו: השקת "הבית אשר נחרב" בברלין עם רובי נמדר והספריה העברית

Screenshot 2015-05-19 11.31.28
צילום: ניר הוסבאום ותומר אפלבאום

שני סופרים מהוצאת כנרת זמורה דביר עם אותו עורך [פרופ' יגאל שוורץ], מאותה עיר בפרס [משהד], שחיים בין ישראל לבין ברלין וניו יורק, נפגשים לשיחה על ספרות, יהדות, ישראליות, מזרחיות, גלותיות, דיאספוריות, מילים, אותיות ושפה. צפו בתוצאה בסרטוני היוטיוב הנפלאים שהועלו על ידי רובי נמדר, עם ספרו "הבית אשר נחרב" זוכה פרס ספיר לשנת 2015!

האירוע בפייסבוק

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

אנל'א מאמין שאני כותב את זה: פרידה מקפה תמר

020-1_h1-680x382כתבתי כמה מילים לכתבה: "תוגת הבוהמה: הלקוחות הקבועים סופדים לקפה תמר. התמונות של רבין וקניוק יוסרו מהקירות, הבוהמיינים האחרונים יעתיקו את הפרלמנטים למקומות אחרים והגברת המסובכת תיאלץ למצוא בית קפה חדש לכתוב בו את הסרט הקצר שלה. לאחר 74 שנה קפה תמר המיתולוגי סוגר את שעריו. רוני סומק, דודו בוסי, אביה בן דוד ומתי שמואלוף מספידים."

יש משהו בקפה, עמוס לביא הלך ראשון ואחריו, תוך חודשים ספורים, נפטרו גיורא לשם,, מנחם מזרחי ומנחם שיזף. עכשיו גדל בקפה תמר דור צעיר, שנותן כבוד לחברה של פעם, ונחוש להתגבר על הקארמה הרעה, יואב בורוביץ', עכבר העיר , גיליון 54.

הנה הטקסט המלא ששלחתי לעיתון:

אני לא מוכן להספיד את המקום. אבל תל אביב לא תהיה אותו המקום בלי שרה שטרן, שרוחה הצעירה מפתיעה את כל באי המקום, גם אם הורגלו בחוש הההומור החד, ואהבתה ללקוחותיה הקרובים. אני כותב על סגירתו, אבל משהו מתמרד ביד הכותבת שלא מוכנה לכתוב בזמן עבר. מקווה שעדיין יימצא פתרון.
קפה תמר בשבילי הוא בית, גם כשאני כרגע מתגורר רחוק מהבית. קשה לי להאמין שהוא נסגר. הכרתי אותו בזכות ערן סבאג, ודודו בוסי, חבריי שיושבים באופן קבוע במקום. ביום שישי הייתי מצטרף קבוע לשולחן של המשורר רוני סומק, אושיית התרבות אביה בן דוד והצייר שחר סריג ואחרים. לקראת חמש, חבורת השח הייתה מגיעה ומבקשת מכולם להפסיק לעשן ולעשות רעש, ובלילה הייתה מגיעה שעת הקראחאנה. ובשאר השבוע קפה תמר היה בשבילי כמו משפחה שנייה, למשפחתי שבחיפה.
הצלמת שלומית כרמלי שתיעדה באינסוף תמונות נהדרות את המקום הצליחה לתפוס את האנטי-בית הקפה שלו. את כל הניצוצות זוהר של הלילה והבוקר, של החצר האחורית שבהם סנדקי המקום היו יושבים, של האהבה בין הלקוחות. אני ממליץ להכנס לפייסבוק של הקפה ולהביט בקהילה המיוחדת.

 

צפו: חגיגות היומולדת של שרה שטרן, כפי שצולמו על ידי בעז פסטרנק



אסור לסגור את קפה תמר, וגם אם ייסגר, הזכרון יישאר חי וקיים. לשמוע עוד בדיחה של שרה שטרן, שראתה כל כך הרבה ועדיין מחייכת, ומחבקת את אכרם (בעל המסעדה ליד – עם החומוס המצויין) שמגיע לעוד שיחה קטנה עם המאמא של האיזור.

חדשות השבת – סופה של תקופה: קפה תמר נסגר

***

הנחיתי ערב מיוחד עם רובי נמדר, זוכה ספיר ובקרוב אעלה את הסרטונים והתמונות מהאירוע המיוחד שאיחד גלויות ישראלים מניו יורק ומברלין.

***

שמח שספרי האחרון "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" נכלל במאמר אקדמי על אפוקליפסה בברלין, כיצד כתיבה במרחב הגרמני עוסקת באשמה דרך מחשבות על חורבן (Das Unbehagen in der Diaspora). המאמר הוא של החוקרת יעל אלמוג, ובקרוב יתפרסם גם באנגלית ואולי בעברית.

שתהיה שבת שלום

משהו חדש מתרחש בספרות העברית

בשבוע הבא רובי נמדר, זוכה פרס ספיר מגיע לברלין ואנחה אירוע לספרו. לכן אני מפרסם גם את הביקורת שכתבתי בישראל היום וגם את הטור שפורסם בהארץ:

"הבית אשר נחרב" לחצו לביקורת שכתבתי בעיתון "ישראל היום"

הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר מראה שכל מה שכתבתי עד כה על הספרות הדיאספורית הופך הלכה למעשה

הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר מראה שכל מה שכתבתי עד כה על הספרות הדיאספורית הופך הלכה למעשה. אני חייב לומר שבזכות המאמר "ואנוכי בסוף מערב" של בתיה כסלו במגזין "The Tower", שהתפרסם בעברית בכתב העת המקוון "אלכסון", פתאום ראיתי את התמונה הכוללת, והיא כל כך עשירה ומרתקת.

פגשתי את נמדר בארה"ב. בדיוק חזרתי מקריאת שירי באוניברסיטת שיקגו ועשיתי מסע משיקגו, לוושינגטון ולניו יורק. ישבנו בקפה הונגרי ברחוב 110, שהזכיר לי את קפה "תמר" של ניו יורק, לא רחוק מאוניברסיטת קולומביה, ביחד עם חוקרת הספרות ד"ר שירלי סלע־לבבי. שירלי כתבה מאמר על הצד הדיאספורי ביצירתו (בבלוג "קורא בספרים"). הוא מתגורר כבר קרוב לעשור בניו יורק, וכבר הקים שם את משפחתו. הוא כותב בעברית, למרות שהדור הבא שלו כבר לא קורא ממש עברית (הוא מדבר בבית אנגלית). הוא כותב לישראל וחי בניו יורק. והוא הוכיח שאפשר לכתוב בעברית ועדיין לחיות באנגלית ולהיות רלוונטי לרפובליקה הספרותית בישראל.

הדיאספורה הישראלית הספרותית הולכת ומתרחבת. העברית נכתבת מכל כך הרבה מקומות וחוזרת לשכון בין עמים שונים ולספוג מתרבותם ולינוק ערכים ורעיונות רעננים. לא מעט מהכותבים כבר מתורגמים וחיים בקרב הספרות הבינלאומית. כותבים כמו אסף גברון שנמצא כרגע בחו"ל, אולה גרויסמן ולביא תידהר בלונדון, סייד קשוע בשיקגו, מאיה ערד בקליפורניה, אדמיאל קוסמן בברלין, גון בן ארי ורובי נמדר בניו יורק, ועוד.

הפרויקט הציוני, כידוע לכל, נבנה קודם כל מתוך הדמיון של היוצרים; הם אלו שפרשו את מפותיו, דמיונותיו ושיגיונותיו (ראו למשל איזו מפה עשירה של ארץ ישראל השלמה דמיין בשיריו אורי צבי גרינברג מהסהר הפורה לנילוס). הלאומיות היהודית היתה כל כך וולגרית ואקסלוסיבית, שהיא אף חתכה את הבית האחרון של "התקווה" בכדי לסדר אותו לתפיסתה:

"שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי

אֶת קוֹל אֶחָד חוֹזֵינוּ

כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי

גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ"

"אחי בארצות הנדודים" — בגלות. ההמנון מבקש מהגולים לשמוע את הקול של החוזה (הרצל, שמת מיד לאחר פולמוס אוגנדה), אך לא בדיוק רוצים לחזור (שהרי גם מחבר "התקווה" היה מהגר). הגולים אינם מאבדים את היהדות שלהם, ובתוך כך את התקווה שלהם לקיים יהדות בתוך מילה עברית.

"שמעו" — כלומר, המשיכו בדיאלוג עם היישוב הארץ־ישראלי, אך לאו דווקא באגרסיביות של הצמדת היהודים לריבונות.

משהו חדש מתרחש בספרות העברית. חלקים שלמים שלה מתגוררים בדיאספוריות, כבדומה למקום שבתוכו התקיימה אלפי שנים. לעיתים, הספרות העברית נכתבת בשפות חדשות ומתורגמת לעברית, או ההפך. השאלה הגדולה היא האם נבין בזמן הווה את הכניסה החדשה של מרחבי גלות אינסופיים, שפות שונות ותרבויות מגוונות לתוך העברית של נמעניה? האם נצליח בברלין, בתל אביב, בניו יורק, ברמאללה, בלונדון, באום אל־פחם ובמקסיקו לקרוא מחדש את הספרות ככזאת שיכולה להכיל עברית חדשה לגמרי, ספרות שמתקיימת כמו בתוך תודעת בחורה שעושה צ'אט במסנג'ר, לומדת דף גמרא ועולה על טיסת איזי ג'ט לפוזנן בכדי לחתום על חוזה בלייבל מיוחד לסופרים יהודים בהוצאה לאור פולנית.

מי יעדכן את מערכת החינוך ואת האוניברסיטאות שהספרות העברית כבר לא שייכת רק לטריטוריה של ישראל. השינוי מתרחש מבפנים. ניר ברעם, למשל, כתב את "אנשים טובים" כשגיבוריו לגמרי באירופה. אך השינוי מתרחש גם מהצד השני, כשהספרות העברית מתגוררת בדיאספורה וכותבת על עצמה או על ישראל בלי להתחשב בגבולות 48'. זכיית נמדר שמה את הספרות הדיאספורית על המפה.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

Screenshot 2015-05-19 11.31.28
צילום: ניר הוסבאום ותומר אפלבאום

התמזל מזלי להנחות את ערב השקת ספר זוכה פרס ספיר, "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר שהגיע במיוחד מניו יורק. הערב נערך בברלין, בחסות הספריה העברית של מיכל זמיר. שוחחנו בין השאר על יהדות, גלות, ישראליות, יצירה, שפות, דיאספוריות, ספרות עברית וחיי סופרים. הנה הסרטונים שעלו ליוטיוב.

האירוע בפייסבוק

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

חמש הערות על המלחמה החדשה

2014-12-28 16.21.38

1. שאפו למנהל הקמפיין של נתניהו. לפי התגובה של המחנה הציוני, אפשר לראות כמה הוא מלך הציניות. והוא יכול לתפור לעצמו עוד חליפת של ראש הממשלה. שרה יכולה לפתוח את כל הברזים בקיסריה לעוד חשבון מים אדיר.

2. קיבלתי משלוח של מקלחת של חושך וסיפורים נוספים לברלין. לקח לי שבוע להבין שמשהו לא בסדר. הרשויות של המס עצרו את המשלוח. אבל כשפתחתי את הספר והסברתי להם שזה אני וקיבלתי מההוצאה את ספרי היחצ שלי. הם נתנו לי אותם, לא לפני שפקיד עם החולצה ירוקה הכי מכוערת שראיתי, מאז הפיג'מיות של איכילוב, הסביר לי שמותר לקבל רק חמישה ספרים.

3. נחזור לסעיף 1. מקווה שזה לא עוד מלחמה. אני נגד מלחמות. אני בעד אוכל ולא טילים. במבט על, ישראל נלחמת בחיזבאללה, נציג של אסד ואיראן, שהם החברים של אמריקה. חיזבאללה נלחם בדע"ש, אל קעידה, צצנים ומליציות אחרות בסוריה. זאת אומרת שישראל בעצם עוזרת לדע"ש.

4. הבורסה של יוון נפלה ב8 אחוזים היום. אני לא כל כך בטוח, שבחירה של שמאל רדיקלי, שווה בדיוק הבראה של המשק היווני, הדברים לא מסתדרים בטוטליות של מרקס, למרות שאני בעד המועמד. אני מזהיר מצעדים שיפילו את האיחוד לגמרי.

5. ישראלי הופיע בהפגנה של לאומנים, ניאו נאצים אנטי איסלאמיים ואמר להם שהנאצים יושבים בשמאל והוא מאמין בימין האנטי איסלאמי. אוי זה מזכיר ימים שבהם הנאצים של אוסטריה ביקרו בהתנחלויות. מציאות חדשה עם הופעת ‫#‏פגידה‬ (התארגנות של שונאי המוסלמים וערבים בגרמניה)

 

6. משהו על פרס ספיר. לדעתי הבחירה הנפלאה ברובי נמדר וכבר הסברתי את דעתי ואהבתי לספר, היא מעניינת וייחודית, כי השופטים דחו את כל המועמדים האחרים עם טונות של הון סימבולי, ונתנו לסופר חדש לגמרי, שלא בחש מאחורי הקלעים ואין לו נציגי חצר, או עיתונאים, וזאת בחירה נדירה ואמיצה. וגם על כך צריך לומר שכוייח לשופטים.

עד כאן הסתיימנו שידורינו מתחנת החלל של ברלין.