פרסום ראשון שלי בגרמנית

פרסום ראשון שלי בגרמנית. ייחלתי לכך המון זמן. חמש שנים שאני פה. והנה מצאתי מוציא לאור שגם יוציא בסוף השנה את אסופת שיריי. או יותר הוא מצא אותי. ראשית הוא הזמין אותי להרצות על ההגירה של הוריי לישראל ממדינות ערב [עיראק, איראן וסוריה] וגם שלי לברלין. כתבתי את ההרצאה של שלוש רבעי שעה באנגלית. אחר כך המוציא לאור ובת זוגתי תירגמו ביחד לגרמנית, [ביחד התרגומים הנפלאים של יאן קונה לשיריי] בתוך כך משולבים שירים בספרון הזה וזה הכי חשוב, לא להישאר בסיפור, אלא גם לתת לשיר לספר את הדהודי הלב.
זה לא מובן מאליו בחוויה המזרחית שלי, להיות זה שדבר על הגירת משפחתי הבלתי אפשרית בישראל, שהתאמצה להיות "מערבית" ופתאום אני זה שמהגר לתוך המערב, ואני זה שעובר בין שפות ומשלב ביניהם במשפט אחד. הפרמיס של הספרון החמוד הזה, שמשלב שירים חדשים וישנים, הוא מה קורה למשורר/סופר שנמצא בין שני המחנות? מה קורה כשאתה מתגורר מחוץ לחומות ירושלים ובעצם גם מחוץ לתרבות הגרמנית , ובכל זאת מה נוצר בין לבין? אני מחבר בין פרקים בביוגרפיה הפואטית שלי. בתוך כך אפשר להעלות על הרכבת מחיפה לבגדד, בין רוח ג'דידה, גרילה תרבות, ערס פואטיקה, פואטיק חאפלה ועד לימינו.

על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה

1465299_10153450273926665_2522690411757213895_n
רועי צ'יקי ארד ואנוכי הקמנו את "גרילה תרבות" בדצמבר 2007 אך לא ידענו את התוצאות הנפלאות שהיא תביא. בהתחלה חשבנו רק על שימוש בשירה למען יצירת סולידאריות והשמעת קול פוליטי חברתי ופוליטי ברור. הפעולה הראשונה של סולידריות הייתה עם מלצריות "קופי טו גו" באוניברסיטה והיא הסתיימה בהצלחה והן קיבלו חוזה והכרה מההנהלה של שטראוס. אחכ כבר יצאנו מתל אביב והגענו לפריפריה, פעולות מוצלחות בדימונה, קרית גת, ירוחם, כפר סבא, חיפה, אל קודס ועוד.

"על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"" כך כתבנו, נפתלי שם טוב, ניר ברעם ואנוכי בפתח דבר לאסופה "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד שהלהיטה את כל הרוחות בעולם התרבות ב2007.

במקביל ערכתי את ארבע הגיליונות של כתב העת "הכיוון מזרח" [2006-2008] שהחוברת הראשונה יוחדה למשורר ארז ביטון ומי ידע אז שהוא יזכה בפרס ישראל כמעט עשור לאחר מכן. אך ידענו דבר אחד, התרבות המזרחית חייבת לעמוד במרכז, ואסור להפקירה, גם זה אומר שנשב בשוליים ונכתוב בתוכם, רק לקהילה שהקיפה אותנו בחיבוק אוהב.

במקביל לפעולות גרילה תרבות, פעלתי ביחד עם המשורר והסופר אלמוג בהר ואחרים בעשרות ערבי שירה להעלות מודעות לדור המזרחי השלישי. את האירועים כבר אז עשינו ערבי שירה בפריפריה, עם החד הוריות במאהל ב"בור השיבר" בירושלים [כאן וכאן], בשכונת "דורה" בנתניה, בשדרות ועוד.

בשנת 2011 אלמוג בהר ואנוכי יזמנו [עם חתימות של קהילה שלמה שקמה אחרי "תהודות זהות"] מכתב לצעירים הערבים במזרח התיכון, ובצפון אפריקה שהתקוממו באביב הערבי ושלחנו אותו בהצלחה אליהם באינטרנט. המכתב תורגם לשפות רבות וכך הוא נפתח:

"אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים."

אחרי המחאה של שנת 2011 כבר היה ברור לכולם שכל הפעילויות האלו הטרימו את זרעי המהפכה. בשנת 2011 גרילה תרבות הוציאה את "שירון המהפכה: שירת האוהלים" וזכינו לראות את ההתקבלות המלאה של היצירה החברתית שלנו.

"גרילה תרבות" לא יכלה להמשיך באותה הדרך אחרי שנת 2011, והפכה להוצאת ספרים, הוצאתי לאור את האסופה האלקטרונית "עבודת גילוי" [2012] עם תהל פרוש שעסקה בחיבור בין זכויות העובדים והיצירה; וגם ערכתי את כתב העת האלקטרוני "לרוחב" [2012] עם אלמוג בהר, נעמה גרשי ותאמר מסאלחה. "לרוחב" עסק בשאלה כיצד החורבן מכונן את היצירה בישראל-פלסטין, והיה בין כתבי הראשונים בין הראשונים שלא הודפסו, אלא רק ניתן להורדה ודיפדוף חינמיים ברשת.

עם היחלשות המחאה החברתית והייאוש הגדול של הבחירות שהעלו את בנט ולפיד הפעילות הגיעה קצת למבוי סתום. אני נסעתי לברלין בהזמנת הליטרטוורקשטאט לחודש וגיליתי עולם חדש וקסום.

כשחזרתי אופיר טובול, מקפה גיברלטר, הציע לי להנחות את ערב השירה בלילה השחור, פתחתי את הערב עם שירי "פינו את התקווה" שנכתב בעקבות פינוי מאהל התקווה בחורף אכזר. אחרי עלו עדי קיסר ושלומי חתוכה והייתי בשוק. דור חדש שלא הכרתי הביא שירים חדים ובהירים. דיברתי מיד עם עדי קיסר ופירסמתי את שיריה בבלוג שלי, ובמדור "באסטה" שערכתי וייסדתי באתר "העוקץ". לאחר כך, עדי קיסר פנתה אלי וביקשה להזמין אותי לערב הראשון של ערב [חורפי] שהיא הפיקה שנקרא "ערס פואטיקה" בבר ברחוב זבולון. האירוע היה מוצלח ביותר, ואחרי מספר אירועים נוספים של ערס פואטיקה שבהם השתתפתי אמרתי לה שהיא חייבת להוציא אסופה והצעתי אתה האכסניה של הוצאת גרילה תרבות. אמרתי לה כבר אז, שתוך זמן לא רב "ערס פואטיקה" תהיה הדבר הכי נכון לשירה הישראלית. הפעולה הפשוטה של חיבור מסרים מזרחים, חברתיים, עם ריקודי בטן וחאפלה, החזירה את השירה העברית למזרח התיכון. אותה מקום שהשירה האשכנזית התנכרה אליו במשך שנים כה רעות, לעגה לו, סגרה את דלתותיה, כפי שכתבה פעם מירי בן שמחון:

"…מַקִּישִׁים שִׁיכּוֹרִים / עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת" [מתוך השיר "לקראת שיר" בספרה הראשון "מעוניינת, לא מעוניינת", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983].

הוצאנו את שתי האסופות הראשונות של ערס פואטיקה בהוצאת "גרילה תרבות", בעריכת עדי קיסר, וגם את ספרה הראשון [לדעתי הספר הכי נמכר בשנת 2015 בתחום השירה] בהצלחה רבה. לא במקרה היה זה אלמוג בהר שערך את ספרה הנהדר של עדי קיסר, ולא במקרה היה זה הסופר והמשורר מואיז בן הראש שערך את הספר של אייל בן משה [גם בהוצאת גרילה תרבות] ולא במקרה קהילה שלמה נעמדה מאחורי ההדסטארט שלהם.

לא היה מאושר ממני לדעת שההצלחה של ערס פואטיקה הייתה נטועה בתוך האדמה החברתית הפורייה של הפעילות המזרחית והחברתית של קהילה שלמה שהתעוררה.
אותה אדמה שחרשנו בפעולות ושירה חברתית במשך שנים יצרה סטייט אוף מיינד למקום שבתוכו עולים ומבעבעים קולות אחרים ששינו לחלוטין את התרבות הישראלית.
היציאה מתוך מדינת תל אביב, הפוליטיזציה של עולם השירה, השימוש באינטרנט ככלי, העמידה על זהות נפרדת, והדחייה של הישראליות כזהות מאחדת – כל אלו היו כלים שהיו בצייטגייסט בכדי לתת רוח גבית לדור המזרחי הרביעי שהשמיע ומשמיע וישמיע את קולו החד והנוקב גם בשנים שיבואו.

מתי שמואלוף, אודסה, יולי 2015.

הדברים התפרסמו לראשונה בגירסא מקוצרת ב"תרבות וספרות" – הארץ

מאחורי תוכניות הגרעין חיים שני עמים עניים שאינם אויבים

Dr. Strangelove

המאמר התפרסם לראשונה ב"שיחה מקומית"

הדיון הציבורי על נאום נתניהו בארה"ב מקבל את ההנחה שאיראן לא זכאית לנשק גרעיני וישראל כן. הדרך האחרת היא תמיכה בפירוז של כל המזרח התיכון, וברית מדוכאים בין אזרחי איראן וישראל

לנסיעה של נתניהו לארה"ב, לכאורה בכדי לעמוד מול סכנת הגרעין האיראני, יש זווית נסתרת שלא מדברים עליה בתקשורת הישראלית.

השיח כולו מתעסק בשאלה האם יש לאיראנים יכולות גרעיניות או אין להם. בתמונה הזאת לא ממש עוסקים בישראל עצמה, או בהתגרענות של המזרח התיכון כולו. אך דווקא לקראת הבחירות הקרובות חשוב להזכיר את המחיר המטורף שמשלמים אזרחי ישראל (שרבע מתוכם כבר מתחת לקו העוני) על הבחירה הישראלית להיות מעצמה גרעינית, על פי מקורות זרים. לפי מקורות זרים לישראל יש טילי יריחו, נשק טקטי, צוללות עם ראשי נפץ גרעיניים וטייסות F-16 חמושות, וכן מאות פצצות גרעין שעוברות פיתוחים על פיתוחים.

האם הנשק הגרעיני מגן על ישראל? האם ההשקעה בו ראויה? הנושאים האלו לא נידונים. מותר רק למנוע מהיריב נשק דומה. זאת הנחת היסוד. לפי המערב זה בסדר שליהודים יהיה נשק גרעיני, ללא פיקוח, ללא הגבלה וללא שום בחינה של שאלות סביבתיות (נסו למשל לשאול מהי הסכנה בלהחזיק כור גרעיני ישן כמו זה שיש בדימונה? האם הכור מסרטן את עובדיו ואת אלו המתגוררים בסמוך אליו? איפה ישראל קוברת את הפסולת הגרעינית שלה מדי שנה?).

לפי המערב לישראל מותר להחזיק בגרעין בגלל השואה, אך האיראנים מסוכנים בשל ההצהרות של מנהיגם הקודם שקרא להשמיד את ישראל. וכאן? מימין ועד שמאל מאמצים את הנחות היסוד האלה.

המערב מעודד את ישראל להתחמש בנשק גרעיני, גרמניה מוכרת לישראל צוללות גרעיניות, ארה"ב מוכרת את המטוסים. אך האם הגרמנים והאמריקאים מודעים לכך שתעשיית הנשק הישראלית, והגנרלים ששולטים בפוליטיקה, בעצם מרעיבים את תושביהם, בזמן שהם מתעשרים? האם יש בכלל איזה שיקול חברתי לכל השאלה של מכירת נשק כל כך מסוכן למדינת עולם שלישי כמו ישראל? מדוע השיחה על הימצאותו של נשק גרעיני במזרח התיכון אינה שווה בין ישראל ובין איראן?

Screenshot 2015-03-05 10.45.17
לחצו על התמונה בכדי לשמוע את ברק כהן ומתרגמו במסר לעם האיראני (הקליפ ייפתח כשתלחצו!)

גם העם האיראני סובל בגלל התשוקה של מנהיגיו לנשק יום הדין, למרות שברור שהמחירים החברתיים אדירים. העם האיראני ניסה בכל כוחו למרוד כחלוץ לפני האביב הערבי, אך לא הצליח. וזה בדיוק המסר ששלח הפעיל החברתי ברק כהן לעם האיראני באמצעות הפייסבוק ובעזרת יהודי ממוצא איראני שדיבר אל האיראנים בשפתם (לחצו על התמונה של ברק כהן ומתרגמו וצפו בקליפ):

נתניהו יוצא לארה"ב להפחיד את העולם עם הגרעין האיראני. אנחנו רוצים להגיד לכל העם האיראני, שבניגוד לראש הממשלה שלא מייצג אותנו, האנשים שנמצאים פה בארץ, לא נמצאים בסכסוך עם העם האיראני. לנו יש שלטון דפוק, שמשתמש במלחמות בכדי לפגוע לנו בחירות, בשוויון, ביכולת לחיות בכבוד. אנחנו יודעים שגם השלטון שלכם דפוק, ומשתמש באותם הכלים בכדי לפגוע באפשרות שלכם לחיות בכבוד.

זה לא סכסוך בינינו, בין העם היהודי לבין העם האיראני. זה רק שתי צורות שלטון דיקטטוריות שמתעללות בנו ובכם בכדי להמשיך את השליטה שלהם. עכשיו חג פורים אצלנו היהודים, ויש גם יהודים באיראן, ואנו רוצים לברך שבעזרת השם, שהוא אחד, כמו שבפורים התהפך המזל, כך גם יתהפך המזל, ואנחנו נתגבר על הדיקטטורה כאן, ואתם על הדיקטטורה שם, ובעזרת השם נוכל לבקר באיראן ואתם אותנו פה ויישברו החומות!

דווקא המסר של ברק כהן לאיראנים לא מפריד בין יהודים ופרסים (לא צריך לטבוח בהמן הרשע). זה אותו מסר יהודי-ערבי שהעברנו אנחנו בשנת 2011 עם "רוח ג'דידה", המכתב לצעירים בעולם הערבי בימי האביב הערבי. המסר הזה הוא בדיוק ההפך ממה שהממשלה עושה באמצעות הגרעין, הנשק וההתעמרות החברתית. זהו המסר שאנו צריכים לשלוח לוושינגטון, לאיראן ולעולם הערבי. מסר של דמוקרטיה חברתית שדואגת לאזרחים ולא משקיעה את כל מרצה בנשק יום הדין, שרק מחליש ומסכן את תושביה.

מתי שמואלוף הוא סופר ומשורר. השנה ראה אור ספר סיפוריו הראשון, "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", בהוצאת זמורה ביתן. סיפור מתוכו התפרסם ב"שיחה מקומית".

"קחי אותי הכי רחוק מהשירה העברית"

The cause of my death: too many love songs

Come with me, but don’t give me your hand

On our right there is Beirut

On our left there is Cairo

Behind us -Amman

In front us – Ramallah

And where are we?

And now give me your hand and let’s travel far away from Hebrew poetry.

 

תיבת הפתעות של סיפור קל

Screenshot 2015-03-05 10.34.56

"שעת בוקר מושלג, ואתה מוצא בדירה שלך חדר נוסף שלא הכרת, רחם סודי, כמו בטירות האירופיות עליהן חלמת בילדותך בירכתי המזרח התיכון, כשקראת את כל סיפורי האחים גרים, אסטריד לינדגרן, כריסטיאן אנדרסן ומדרשי האגדה. מה קורה בתוך החדר ההוא? מי גר בו? מה הושאר בו? מה מסתתר מתחת לאבק ובתוך הארגזים הכבדים עם מנעולי המתכת החלודים? האם תוכל למצוא את המנהרה הסודית שתחבר אותך לאהוביך, אלו אשר השארת אלפי קילומטרים דוממים, מוצקים, לא משתנים, כשגלית מאסלת הקודש. המנהרה נגלית בחלום, יש דרך סודית ממחנה הריכוז של התשוקות שלך בקרקוב שבפולין ישר אל תוך קצה קו החוף של שירותי הים התיכון, ובחזרה והיא עוברת אצל אבא של אִינָה, זה שנגעל ממךָ, כמו הוריך הנרתעים מצוֹאַת סיפוריך."

אביב העמים הערביים

Protest in front of City of David, Silwan, East Jerusalem 22.04.2011  Photo by: Silan Dallal/Actiestills.org
Protest in front of City of David, Silwan, East Jerusalem 22.04.2011 Photo by: Silan Dallal/Actiestills.org מחאה של סולידריות שייח ג'ארח אל מול הדיכוי המתמשך והממסדי של תושבי שכונת סילוואן במזרח ירושלים.

טוב לאחרונה אני מרגיש שאני לא תורם מספיק ל"המבוקש מס' 2" אבל התרומה האחרונה שקיבלתי מתורם אנונימי לקרן הזמן השמואלופי מחייבת אותי לתרום לרשת את סיכום חודש ניסן (כל פעם שתתרמו אוכל לכתוב יותר). המשך קריאת הפוסט "אביב העמים הערביים"

רוח ג'דידה | רוח חדשה 2011 – מכתב בנות ובני יוצאי ארצות ערב והאיסלאם בישראל לבנות ובני דורנו במזרח התיכון ובצפון אפריקה

CC: TheMarker Cafe שיר-לילית הרהורים. מחשבות. ומה שבינהם. אמנות האיסלאם, מבוא ערבסקה, המסגד הגדול של איספהאן, פרס

אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים. המשך קריאת הפוסט "רוח ג'דידה | רוח חדשה 2011 – מכתב בנות ובני יוצאי ארצות ערב והאיסלאם בישראל לבנות ובני דורנו במזרח התיכון ובצפון אפריקה"

רוח ג'דידה – רוח חדשה

אנחנו, בנות ובנים ישראלים להורים יוצאי ארצות-ערב וארצות האיסלאם, מביעים את תמיכתנו ברוח החדשה שהציג הנשיא אובמה בנאומו בקהיר – רוח של פיוס, ראייה מפוקחת, חתירה לצדק, וכבוד. כבוד לדתות השונות, לתרבויות השונות, ולבני האדם באשר הם בני אדם.

נולדנו בישראל ואנחנו ישראלים. מדינתנו חשובה לנו, ואנחנו רוצים לראותה בטוחה, צודקת ומשגשגת לטובת תושביה. בו בזמן, ההיסטוריה הקרובה שלתוכה נולדנו אינה יכולה למחוק היסטוריה בת מאות ואלפי שנים, שבהן חיו הורינו והורי הורינו במזרח-התיכון, באזורים העצומים שבשליטה מוסלמית ובארצות-ערב. אבותינו ואמותינו לא רק שחיו באזור מאז ומעולם, אלא השתתפו במרקם החיים ותרמו רבות להתפתחות התרבות והאזור. גם היום, תרבות ארצות האיסלאם, המזרח-התיכון ותרבות ערב, הינן חלק מזהותנו, חלק שאיננו יכולים לעקור ושאיננו רוצים לעקור.

בהיסטוריה של יהודי ארצות האיסלאם היו רגעים כואבים. אולם בבחינה הוגנת ומפוקחת, הרגעים הקשים אינם יכולים להסתיר ולכסות על היסטוריה אדירה של חיים משותפים. השליטה המוסלמית ביהודים הייתה סובלנית ונדיבה הרבה יותר מאשר השליטה הלא-מוסלמית, ולא ניתן להשוות את גורל היהודים בארצות האיסלאם לגורלן הטראגי של קהילות יהודיות שלמות באזורים אחרים, ובעיקר באירופה.

אפשר לראות את עשרות השנים האחרונות כשבר בין היהודים וישראל לבין העולם הערבי והמוסלמי. אנחנו מעדיפים לראותן כסדק כואב וזמני בהיסטוריה ארוכה הרבה יותר, הכוללת עבר משותף ועתיד משותף. גם כשאנחנו מסתכלים על המפה, אנחנו רואים את ישראל כחלק מן המזרח-התיכון, ולא רק מן הבחינה הגיאוגרפית.

היהדות והאיסלאם אינן זרות זו לזו מבחינה תיאולוגית-רוחנית, היסטורית ותרבותית. התקיימה ביניהן שותפות רבת דורות, אשר זכרה נמחק בעשורים האחרונים, הן בישראל והן ברוב העולם המוסלמי, זאת יחד עם ההיסטוריה הייחודית של יהודי המזרח וארצות האיסלאם (המהווים כיום כ-50% מהאוכלוסייה היהודית בישראל!). בתהליך הפיוס המתבקש בין מזרח ומערב, בחזרה הרצויה מן העוינות והפחד אל שיתוף הפעולה והחיים המשותפים, היהדות ויהודי המזרח יכולים וצריכים להוות גשר חי של זיכרון, תיקון ושותפות.

מנקודת מבטנו השבר בין ישראל לבין העולם הערבי והמוסלמי אינו יכול להישאר שבר לאורך זמן, שכן הוא חוצה את זהותנו ואת נפשותינו. באשר לסכסוך הטראגי הישראלי-פלסטיני, אנחנו מקווים שיימצא במהרה פתרון הוגן של כבוד והכרה הדדית, של התחשבות בתקוות, בפחדים ובכאבים של הצד הפלסטיני, כמו גם באלה של הצד הישראלי. על כן אנחנו מביעים בזאת את תמיכתנו ברוח שהציג מר אובמה בקהיר, ומצטרפים לתקווה לעתיד שבו גשרים של כבוד הדדי ואנושיות יחליפו חומות של חשד, תוקפנות ושנאה. כל זאת ברוח הצדק וההומאניזם המשותפת הן ליהדות והן לאיסלאם.

על החתום: קובי אוז (טוניס), יוסי אוחנה (מרוקו/בֶּרבֶּריה), חדוה אייל (איראן), נטע אלקיים (מרוקו), אלמוג בהר (עיראק), מואיז בן הראש (מרוקו), נוית בראל (טריפולי, לוב), יעל ברדה (טוניס), יצחק גורמזאנו גורן (יליד מצרים), בת-שחר גורמזאנו גורפינקל (מצרים/עיראק), יאלי השש (לוב/תימן), קלריס חרבון (מרוקו), יעל ישראל (איראן/טורקיה), שלומית ליר (איראן), ד"ר נטלי מסיקה (טוניס), שמעון מרמלשטיין (אפגניסטאן), אורלי נוי (ילידת איראן), יונית נעמן (תורכיה/תימן), דרור ניסן (טריפולי, לוב),   יובל עברי (עיראק), קציעה עלון (כורדיסטאן/בוכרה), אדמית פרא (תימן), יחזקאל רחמים (עיראק), יודית שחר (טורקיה), מתי שמואלוף (סוריה/איראן/עיראק), נפתלי שם טוב (איראן-כורדיסטן/עיראק).

[גרסה סופית להפצה: 08062009, 22:00]

 

המניפסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ" 9.6.2009. הארץ. הנה התרגום לאנגלית, פייסבוק, מאהל נודד, הבלוג של יחזקאל רחמים (יוזם המניפסט), אדמית פרא, קדמה, אקבל אל אדאב.

ENGLISH VERSION

 

 אתר היוזמה:

http://arab-jew.blogspot.com/

روح جديدة – خطاب مهاجري الدّول الإسلاميّة

روح جديدة – خطاب مهاجري الدّول الإسلاميّة
نحن، بنات وأبناء إسرائيليّين، من سلالة آباء وأمهات قدموا من الدّول العربيّة والإسلاميّة، نعبّر بهذا عن دعمنا للروح الجديدة التي طرحها الرئيس أوباما خلال خطابه في القاهرة – روح تصالحيّة، نظرة ثاقبة، سعي نحو العدل والاحترام. احترام للأديان المختلة، للثقافات المتباينة، وللبشر كافّة.
وُلِدْنَا في إسرائيل ونحن إسرائيليون. تهمّنا دولتنا، ونرغب برؤيتها آمنة، عادلة ومزدهرة لصالح مواطنيها. في الوقت ذاته، لا يمكن للتاريخ الجديد، الذي ولدنا في رحمه، أن يمحو تاريخًا يعود لمئات وآلاف السنوات، حيث عاش آباؤنا وأجدادنا في الشّرق الأوسط، في مساحات مترامية الأطراف يحكمها المسلمون والعرب. لا يقتصر دور آبائنا وأمهاتنا على كونهم عاشوا في هذه المناطق منذ الأزل، بل يتعدّى ذلك بكونهم قد شاركوا وساهموا كثيرًا في نسيج الحياة في هذه الدّول، وواكبوا تطوّره. في هذه الفترة أيضًا، ثقافة الدّول الإسلاميّة، الشّرق الأوسط والثّقافة العربيّة، تُعْتَبَرُ جزءًا من هويّتنا، جزءًا ليس بمقدورنا اجتثاثه، ولا نرغب باقتلاعه أصلاً.
شهد تاريخ يهود الدّول الإسلاميّة لحظات مؤلمة. لكن نظرةً فاحصة، متمحّصة وعادلة، تدلّنا على أنّ تلك اللحظات الصّعبة لا يمكنها أن تتستّر على تاريخ هائل من التّعاون المشترك. اتّسمت السّيادة الإسلاميّة على اليهود بالتّسامح والكرم، أكثر بكثير ممّا كان عليه حالهم تحت السّيادات غير الإسلاميّة، ولا يمكننا أن نعقد مقارنةً بين مصير اليهود في الدّول الإسلاميّة وبين المصير التّراجيديّ الذي ألمَّ بمجتمعات يهوديّة &#160
3;املة في مناطق أُخرى، وأساسًا في أُوروبا.
يمكننا أن ننظر إلى العقود الأخيرة على أنّها شرخ بين إسرائيل واليهود وبين العالم العربيّ والإسلاميّ. نفضّل أن ننظر إلى هذا الشّرخ على أنّه شرخ مؤلم مؤقّت في تاريخ أطول بكثير، تاريخ يشمل ماضيًا مشتركًا ومستقبلاً مشتركًا. حتّى حينما نلقي نظرة على الخارطة، فإن إسرائيل بالنّسبة إلينا هي جزء من الشّرق الأوسط، وليس فقط من النّاحية الجغرافيّة.
اليهوديّة والإسلام ليستا بغريبتين الواحدة عن الأخرى من النّاحية التّوحيديّة – الرّوحانيّة، التّاريخيّة والثّقافيّة. فعقد انعقدت بينهما شراكة، طيلة أجيال كثيرة، تم محو ذكرها في العقود الأخيرة، سواء في إسرائيل أم في غالبيّة العالم الإسلاميّ، على الرّغم من التّاريخ الخاصّ الذي احتفي به يهود الشّرق الأوسط والعالم الإسلاميّ (والذين يشكّلون اليوم ما يقارب الـ 50% من المجتمع اليوديّ في إسرائيل!). خلال هذه المرحلة من المصالحة المطلوبة بين الشّرق والغرب، ونحو عودةٍ مرغوبة من الخوف إلى التّعاون والحياة المشتركة، يجب على اليهوديّة واليهود أن يكونوا جسرًا حيًّا للذاكرة، الّترميم والتّعاون.
تخلص وجهة نظرنا إلى أن الشّرخ القائم بين إسرائيل وبين العالم العربيّ والإسلاميّ، لا يمكنه أن يظلّ قائمًا لفترة أطول، إذ أنّ هذه الهوّة تشرخ هويّتنا ونفسيّاتنا. وبالنّسبة للصراع التّراجيديّ الإسرائيليّ-فلسطينيّ، فكلّنا أمل بأن يتمّ العثور، وبأقرب فرصة، على حلّ عادل يقوم على الاحترام الاعتراف المتبادل، آخذين بعين الاعتبار كل من آمال الطّرف الفلسطينيّ، تخوّفاته وآلمه، كما وأيضًا لدى الجانب الإسرائيلي&#16
17;. وبهذا فإنّنا نعبّر عن دعمنا الرّوح الجديدة التي طرحها أوباما في القاهرة، وننضمّ للأمل الذي يحدو بنا نحو مستقبل تتغيّر فيه جدران الشّكّ والعدوانيّة والكراهيّة إلى جسور من الاحترام المتبادل. كل هذا بروح العدل والإنسانيّة المشتركة لليهوديّة وللإسلام.
قائمة الموقّعين: كوبي أوز (تونس)، يوسي أوحنا (المغرب)، حدفا إيال (إيران)، نيطع إلكيام (المغرب)، ألموج بهار (العراق)، معزّ بن هراش (المغرب)، نوريت بر-إيل (طرابلس – ليبيا)، يتسحاق جورميزانو (مصر)، بت شاحر جورميزانو جورفرنكل (مصر – العراق)، يالي هشاش (ليبيا – اليمن)، كلريس حربون (المغرب)، شلوميت لير (إيران)، د. نتالي مسيكا (تونس)، شمعون مارملشتاين (أفغانستان)، أورلي نوي (من مواليد إيران)، يونيت نعمان (تركيا – اليمن)، يحزقئيل نفشي (العراق)، يوفال عبري (العراق)، أدميت بيري (اليمن)، يحزقئيل رحميم (العراق)، يهوديت شاحر (تركيا)، ماتي شموئيلوف (سوريا – إيران – العراق)، نفتالي شم طوف (إيران – كردستان – عراق)، كتسيعا علون (كردستان – تركيا)، يعيل يسرائيل (إيران – تركيا)، درور نيسان (طرابلس – ليبيا).