השורשים הכהים של יצירת רוני סומק: האפשרויות החדשות בשירתו ובעבודתו החזותית

גיליון חדש של כתב העת "גג" עם מאמר חדש שלי על היצירה של רוני סומק  [עמוד 13]. המשך קריאת הפוסט "השורשים הכהים של יצירת רוני סומק: האפשרויות החדשות בשירתו ובעבודתו החזותית"

רוני סומק, אמירה הס ועמיר לב כותבים בעקבות "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

בזמנו חשבתי להוציא את הספר החדש, דרך הדסטארט. אבל דברים בסוף הסתדרו מעצמם. יחד עם זאת שלחתי את הספר לכמה יוצרים שאני מעריך ולקבל את רשמיהם מהספר: המשוררת אמירה הס, המשורר רוני סומק והיוצר עמיר לב.

נתחיל כמובן עם זוכה הטרי של פרס אריק איינשטין, המשורר רוני סומק:

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, תופס את השפה בצווארה ומכריח אותה לדבר בשפה שאין בה מלים מצוחצחות.
"העברית", כתבה יונה וולך, "היא אשה מתרחצת". מתי בשיריו מגיש לאותה אשה מגבת שנארגה מחוטי תיל.
השירים בספר החזק הזה מהשפלת העיניים מול העיר חאלב שגופה נוקב בכדורי המלחמה בסוריה ועד בדיקה מחודשת של מפלס הגעגועים של מי שכותב שירים בדיו ברלינאית על נייר ישראלי כל כך.
אני מחכה מאד להריח את ריח הדפוס של הספר הזה.

המשוררת אמירה הס על הספר:

זהו ספר מרגש של משורר שהמילה היא הבית שלו, ואתה הוא הנודד בעולם שבו הוא נבנה, ושהוא יסוד לקיומו. הוא מגיע עד גרמניה, הארץ שחיסלה את עמו בכבשנים, וזו הופכת לארצו. הנפש חוזרת לחיות בתוך ניכר, להשיב את האבדה, והאבדה היא אוסף אותיות שמקיימות את הנפש, המחפשת להיאחז בארצי. שם בגרמניה המילים עושות דין וחשבון לגורל היהודי שנותר ״ בלי רגליים, ידיים, / בלי פה." [ללא כותרת, כחלק מהמחזור "עברית מחוץ לעורקיה המתוקים"].

הוא המהגר אל ארץ ההרגה לדבר בשפה גרמנית שאינה שפתו. ושואל שאלות מבלי לקבל תשובה, כי מה שבוער בקרבו בבטנו הוא ״ ספר תורה בוער ולא אוכל לי״. בארץ גרמניה יש לו שאלה שחוזרת על עצמה והוא נותן לעצמו את התשובה התהומית. ״איש בין יודן.. ובתוכי ספר התורה בוער״ [מתוך השיר "איש שרייבה היבראיש"]. והבערה הזו מכלה את היהודי עד שהוא נשרף בכבשנים, ואין זה משנה אם הוא בא מן המזרח. תחילה היה בארץ ההגירה ישראל, שצריכה הייתה לשמש לו מולדת, אבל הייתה לו לאם חורגת. גרמניה במעשיה הצליחה גם לעשות בתוך ארצו סלקציה בין יהודי ליהודי.

בשיר "עברית מחוץ לעורקיה המתוקים", עובר בתוך הקורא מצב של קסם. הוא צופה בתקווה וברגע ההבראות של המהגר המחפש את עצמו. המהגר עזב את ארצו כי נעזב ממנה, מגיע אל הדבש והתקווה שהיא עצמו ומוצאו, וכל זאת בתוך הניכר של גרמניה, והוא הולך והולך ומקבל צורה של דמות בתוך השלג ומגפיה שחורים. איזו סמליות, אדם בתוך השלג הלבן נועל מגפים המזכירים את מגפי הקלגסים. הוא צומח בתוך השלג איזו דמות הזויה. כל המהגרים באו לרדות דבש במקום הזה שהשמיד וכבש כל חלקה של אנושיות. עד מה עצומה התקווה. אדם מחפש תיקון בתוך ארץ שהעלתה את חייו בכבשן הזמן. ואין לו מקום אחר חוץ מהמילים שכובשות אותו ואת הקורא.

בקצור, אני לא מבקרת ספרותית, אני משוררת שנכבשה במילות הספר הזה של מתי שמואלוף. כל ההיסטוריה של היהודי הנודד גלומה בו. יש בו שירים רב גוניים בנושאים שונים, אבל עיקר התרשמותי היא חוט הנשמה המיוסר שעובר היהודי המהגר אל תוך ההגירות ומחפש תשובה. זהו ספר חזק שהותיר בי רושם ורטט בגוף ומעורר בי שאלות, שאין להן תשובה. רק ריבון העולם יודע את סוד תהייתנו.

היוצר עמיר לב

אני קורא שוב את השירים בספר השירה החדש שלו "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים". קראתי מהתחלה לסוף (איך שמתי התכוון שניקרא). אחר כך קראתי מהסוף להתחלה, שזה סיפור אחר. ואז חזרתי אל כמה מהשירים שרציתי לקרוא שוב. השירים חזקים, מתי קרוב לעצמו וככה גם אני מרגיש כשאני בשירים. מרגיש גולה כמוהו, בלי לחיות בברלין. חושב על הרגעים של חברי ושלי, שילוו אותנו עד הסוף, כמו הקינה של ניק קייב, שמתי שמע ונצרב. אני יודע שמוסיקה נשמעת אחרת, כשהיא יוצאת מטייפ דאבל קסאט, שעומד על שולחן בקריות. אחר כך אני מצלם לי כמה שירים, שיהיו איתי בטלפון. מה עוד בן אדם יכול לבקש, אני חושב לעצמי, לקרוא שירים ולשכוח לשנייה את הכול, או להיזכר במה ששכחת. ספר מקסים מתי.

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ספר השירה השישי שלי עכשיו במכירה מוקדמת, באתר הוצאת פרדס.

 

עוד על הספר:

האזינו: המשורר המוערך רוני סומק ממליץ הספר "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

screenshot_20171215_165100

האזינו למשורר המוערך עד מאוד, רוני סומק, שממליץ על ספרי החדש "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בתוכנית הרדיו של שמעון פרנס "עונג שישי" בתחנת גלצ

 

עוד על הספר:

הוצאת נהר ספרים חוגגת מאה כותרים

11015103_980364085331811_3989411293873432553_nמחרתיים יובל המאה של הוצאת "נהר ספרים".

אני זוכר את הבית שראובן ושושי מירן העניקו לספרי השירה שלי. מותר היום לספר כי רוני סומק הוא זה שחיבר אותנו. אני הייתי חסר בית ספרותי, פואטי, ואתם יודעים כמה זה קשה למצוא בית כזה בשירה. אבל ראובן ושושי מירן אהבו את שירי ונתנו להם יסודות, חלונות, דלת ויותר מבית. הם היו משפחה. כל פגישה, כל שיחה, הכול באהבה. וכל פעם ראובן מספר לי על הספרים החדשים שעומדים לצאת. ואני לא מאמין כמה עבודה. ואומר לו, תוציא פחות, שיהיה לך אוויר לנשום. בכל זאת הוצאה קטנה זה לא פשוט. והנה מגיעים ליובל המאה של ההוצאה. אז תודה שהוצאתם את "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" [2010] ואת "האסון מתחיל בארוחת העסקים" [2014]

שיהיה במזל טוב ושאלוהים יברך אותכם/ן בעוד ועוד יבול ספרותי!

ומתי שמואלוף, הוא סופר של סריטה: רוני סומק ממליץ בתוכנית של פרנס על ספרי החדש! למות מהתרגשות

כבוד גדול! המשורר רוני סומק ממליץ על ספרי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בתוכנית הרדיו של שמעון פרנס – "עונג שישי" ששודרה ב10.10.14 בגל"צ.

* לרכישת הספר

הדף של הספר בפייסבוק

* לדף הרשמי של הספר

מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

10494643_10152925505348238_425941007617791680_n

 

מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

אחרי תשעה חודשי הגירה נולדה זהות חדשה: אני חלק ממרכז ספרותי מעבר לים, המביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הישראלי

אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה שפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק כדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכל מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.

אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופית רק כדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור נהפך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן בה אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" בלי לגחך על המלה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".

מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי ברובע "מיטה" ומשם יצאתי למסעות בעיר. מההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית הבנתי שיש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של המזרח התיכון. אבל רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.

10511253_10152925505228238_6660199298306746300_n

אחרי ההיריון של תשעת חודשי ההגירה נולדת זהות חדשה, אני חלק ממרכז עברי חדש מעבר לים. המרכז הספרותי חושב, משתוקק ומביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הלאומי הישראלי. אני יושב עם טל חבר־חיבובסקי, מייסד "כתב עת עברי דיאספורי" ושמו "מכאן ואילך". "מטרתו של כתב־העת”, הוא כותב על הפרויקט בעמוד הפייסבוק "היא לתת במה תרבותית־ספרותית לעברית לא־ריבונית ולא־הגמונית, המשוחררת מכבלי הלאום והטריטוריה". הוא מצליח לחדד את האופק של המרכז העברי החדש.

אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה השפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק בכדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכול מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין, היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.

אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב, הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופאית, רק בכדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור הופך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" מבלי לגחך על המילה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".

מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי בשכונת מיטה ומשם יצאתי למסעות בעיר. ההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית – אמרו לי – יש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של מזרח התיכון. אך רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל, יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.

אבל המציאות של ישראל תמיד מחזירה אותי לגבולותיה. גם בברלין אני נושא עלי את האחריות למעשים והמלים של האנשים הרחוקים במדינה האפלה. ובכל זאת, יש דרך לחשוב מחדש על העברית והיא בוראת אותך מחדש, בתוך קהילה חדשה שכל פרטיה זרים.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ. 6.6.2014

10350637_895196427160782_1532805547347239717_n
מילים בין העצים: ערב משוררים.  יולי 12 2014, 18:00-20:00, גינת המוזיאון היהודי. שלום חברים. את האירוע הבא של הספרייה נקיים במוזיאון היהודי.

אפשר לקרוא על האירוע ולהרשם בלינק הזה:  שירה עברית בברלין: מפגש עם שלושה משוררים.  נושאים: מולדת, שפת אם, הגירה וגלות.

מה מביא ישראלים צעירים לברלין ואילו השפעות יש לעבר ולהווה של העיר על היצירה של משוררים ישראלים אשר חיים כאן? המשוררים מאיה קופרמן, מתי שמואלוף ורונן אלטמן קידר יקראו לנו שירה בעברית (שתתורגם לגרמנית), וישוחחו עם המנחה, המתרגם גדי גולדברג. הכניסה חינם
האירוע שלנו הוא אירוע פותח בסדרה של אירועים ספרותיים במוזיאון היהודי. התכנית תמשך ארבעה שבועות, בשבתות, 18:00-20:00, תחת כיפת השמיים בגינת המוזיאון. במקרה של מגז אויר גשום, האירוע יתקיים בחצר המקורה -הגלאסהוף.  תכנית לילדים תלווה את האירועים לטובת ההורים שבינינו. בית הקפה של המוזיאון יהיה פתוח.  הקיץ אירועי התרבות של המוזיאון היהודי עומדים בסימן "ישראלים בברלין". 
אפשר לבדוק בלינק הזה את האירועים הנוספים שהמוזיאון מציע – www.jmberlin.de/kultursommer

מעביר את לפיד מדור "באסטה" לקיסרית

עדי נס,   ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia
עדי נס,
ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia

אני שמח להעביר את עריכת מדור "באסטה" באתר העוקץ לידי העורכת והמשוררת עדי "הקיסרית" קיסר, שתפרסם מדי שישי שיר במדור. אתם/ן מוזמנים לשלוח אליה שירים!

בשנת 2010 פתחתי את מדור באסטה באתר העוקץ. ראיתי שיש צורך לשים שירה בצד המאמרים העוקצניים וללהט מילים כקסמים לשינוי חברתי.

בין השאר פורסמה שירתם של מרחב ישורון, איתמר טהר לב, יאיר יצחק וקנין, אריאל גלילי, אסתר שקלים, ענת זכריה, לילך ובר, אפרת ירדאי, נעם לוי, חבורת לא נעזוב, רוני סומק, אסנת איטה סקובלינסקי, אלי אביר, אסף אבוטבול, ארז ביטון, פאוזי כרים, אמיר שגיב, לילא חלבי, יוחאי שלום חדד, נורי אל עוקבי, רותם מלנקי, שגיא אלנקווה, טל ניצן, אופיר טובול על השירים של סמי שלום שיטרית,  יניב קקון, אברהם סוצקבר, מוחמד דרוויש – תרגום של תאמר מסאלחה, אורחאן וואלי, פיראס חורי, שרה מלול, יוסי בבליקי, יובל בן עמי, מאיר דדון, קובי אור במחווה לג'לו ביאפרה, יעקב ביטון מלכא, רועי צ'יקי ארד, אסף אבוטבול, חגי קלעי, נועם לוי, נועם שדות, דנה לובינסקי, מאיה בז'רנו, גלעד מאירי, עבד נאטור, ערב שירי מחאה במאהל מחאה של הדיור הציבורי בירושלים,  נידאא חורי, עודד כרמלי, ערן הדס, דניאל באומגרטן, יריב מוהר, תהל פרוש, ערן צלגוב מתרגם גים קרול, נועם פרתום, ראג'י באטחיש, אלמוג בהר, אבי אליאס ז"ל, שלום גד, איתי עקירב, לורן מילק, הילה אהרון בריק, חגית גרוסמן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, ברכה סרי ז"ל, ויקי שירן ועוד.

תודה רבה וחמה מאוד לתמי ריקליס, יוסי דהאן, איציק ספורטא, יוסי לוס, יונית נעמן על שנתנו לי לסמפל את השירים הללו מדי שבוע.

משתף אלבום חדש של ענת גוטמן ששלחה לי וכבר פירסמתי בעבר משיריה וגם את האלבום הקודם:

אלבום שני. כחלק מהפרוייקט "הבית לא יקרוס מיד", אלבום מוסיקה ווידאו-דאנס שעליו גוטמן עבדה ב-3 השנים האחרונות. וכך היא כתבה לי:

עד לפני ארבעה חודשים חי בתל אביב סופר שקרא לעצמו מלח, טבח, מלצר, צייר, שטען שאינו יודע לכתוב נכון, אבל במילים שלו יש יותר השראה משל כל סופר נכון שקראתי. האלבום 'הבית לא יקרוס מיד' מנגן סביב המילים הנוקבות והאוהבות של יורם קניוק. הוא מסתכל, מצביע, לוחש וצועק – איבדנו. אבל אפשר עוד להחזיר. אפשר עוד לחזור, לחיים חדשים שאחרי.

הקשיבו!

כתבה בחו"ל על כנס שהשתתפתי בקורנל, בארה"ב. שנה הבאה אשתתף בכנס בשיקגו במרץ ואשתף אתכם בפרטים בקרוב.