ההתמקמות של רבינוביץ בשדה הפובליציסטיקה בתקופה הראשונה של כתיבתו 1904-1912: קטע מדוקטורט שהוקפא

תודה רבה למכון גנזים על הסיוע באיסוף החומרים.

מקור התמונה: לקסיקון הספרות העברית החדשה
מקור התמונה: לקסיקון הספרות העברית החדשה

ההתמקמות של רבינוביץ בשדה הפובליציסטיקה בתקופה הראשונה של כתיבתו 1904-1912

יעקב רבינוביץ נולד (12.10.1875) בוולקוביסק, אשר הייתה שייכת לפולין ואח"כ לרוסיה הלבנה (בלארוס) (כהן, 1971: 674-671). אביו הרב ר' אברהם אהרון היה תלמיד חכם ונפטר בדמי ימיו. אמו, חיה הדסה לבית וינוגרדסק, שלחה אותו להתחנך בבית סבו ר' מאיר יונה (תמיר-סמילנסקי B, 1991: 1). בין השנים 1904–1900 יצא לאוניברסיטה בעיר ברן שבשווייץ ושם עשה את צעדיו הראשונים בספרות (תמיר-סמילנסקי B, 1991: 1). לימודיו באוניברסיטה בברן נבעו משתי סיבות: 1. ברוסיה אסור היה ליהודים ללמוד; 2. בברן היה אפשר להתקבל ללא בגרות לאוניברסיטה (בניגוד לאוניברסיטאות בגרמניה) (חרמוני, 1951: 100-111) (הכהן, 1927: 41-42) (גולדשטיין, 1999: 188). התנועה של הסטודנטים היהודים, כמו רבינוביץ ממזרח אירופה למערב אירופה היוותה חלק משלילת מרחב הקיום היהודי הישן (הרשב, 2006: 149).

הדבר הראשון מפרי עטו של רבינוביץ שראה אור בדפוס הוא מכתב בגרמנית שנדפס בביטאון הציוני-סוציאליסטי של ד"ר לנדאו "אידישער ארבעטער" בשנת 1899. ממכתבו לאחד-העם (אשר גינזבורג) שישב באודיסה מ-20.4.1902 ניתן ללמוד שרבינוביץ שלח משוויץ מאמרים, רומאן וסיפורים עבור כתב-העת השילוח ואלה הוחזרו לו לתיקונים ולא ראו אור בכתובים. באיגרת לי. קלוזנר כותב רבינוביץ, כי סיפורים רבים נשארו אצלו בכתב-יד הואיל ולא היה מוכן לערוך בהם תיקונים ושינויים כדרישת העורכים (תמיר-סמילנסקי, 1991: 1) (רבינוביץ, מכתב לאשר גינזבורג, 20.4.1902) (רבינוביץ, איגרת לי. קלוזנר, ללא תאריך).

רבינוביץ היה מה שבורדייה מכנה "אלו שמקרוב באו", והכוונה לאותם שחקנים צעירים, שנוקטים באסטרטגיות של "הפיכה" עם כניסתם לשדה. במידה והשחקן עמד ב"תנאי הכניסה", המשחק ממשיך והשדה משתכפל (בורדייה, 2005: 114). רבינוביץ ביקש להכלל לשדה הספרותי והתרבותי הציוני והיה לו את ההביטוס (ההכרה של כללי המשחק האימננטיים, של מושאי המאבק וכד' וכן את ההכרה בתוקפם) (בורדייה: 2005: 114-115). יחד עם זאת רבינוביץ לא היה מוכן לקבל את כללי המשחק של השדה ודוגמא טובה לכך היא העובדה כי הוא דחה את השינויים בדברי הספרות שהוא שלח לכתב-העת "השילוח" בעריכת אחד-העם.

בתקופה הראשונה לפעילותו (1899-1910) עד עלייתו לארץ-ישראל רבינוביץ מנהל דיאלוג מכתבים עם אישים מרכזיים בשדה התרבותי והפוליטי כחלק מהשיח הציוני: אחד-העם, יוסף חיים ברנר, י. פורמן, יעקב פיכמן, דוד פרישמאן, שמעון הלקין ועוד. בנוסף רבינוביץ מפרסם מאמרים, סיפורים, אגדות, פלייטונים ושירים בבימות שונות. מתוך מעקב אחרי הפרסומים התרבותיים של רבינוביץ אנו למדים כי בתקופה הראשונה לפעילותו (1900-1910) היה מצויד בהון תרבותי מועט יותר וניסה לערער על גבולות השדה התרבותי בשיח הציוני. אך לאחר מספר שנים הוא קיבל עליו את חוקי השדה ובשל כך זכה לפרסם ב"השילוח" היוקרתי ואח"כ המשיך כמעט בכל שנה לפרסם בכתב-העת הנ"ל מאמר או סיפור.

רבינוביץ רכש נטיות שאיפשרו לתפקד בתוך השדה הספרותי והשדה התרבותי כחלק מהשיח הציוני. הוא השתמש באסטרטגיות שהיו מותאמות אובייקטיבית לאינטרסים שלו. מבלי שהוא תיכנן הוא יצר רשת של חברויות דווקא עם האישים שצברו הון רב בשדות הספרותיים והתרבותיים שאליהם הוא ביקש להתקבל. וכך במבט דיאכרוני אנו מבינים כי לרבינוביץ היה את ההביטוס לזהות את אלו אשר יהפכו לכמה מהאישים המרכזיים בתולדות הציונית כגון פרישמן וברנר. בהקשר זה בורדייה מצביע על האסטרטגיות הנ"ל כתהליך לא מודע: "אין הסוציולוגיה יכולה לוותר על האקסיומה של האינטרס, הנתפס כהשקעה ספציפית במושאי-המאבק, השקעה שהיא בה בעת התנאי והתוצר של השתייכות לשדה […] ההביטוס – מערכת נטיות הנרכשות במהלך הכשרה מובלעת או מפורשת, אשר מתפקדת כמערכת של סכמות יצרניות – הוא מחולל אסטרטגיות שיכולות מותאמות אובייקטיבית לאינטרסים האובייקטיבים של אלה הנוקטים בהן, בלי שתוכננו במפורש לתכלית זו" (בורדייה, 2005: 117).

במבט סינכרוני ההתפרשות הרבה של רבינוביץ בתוך השדה הספרותי והשדה התרבותי הקנו לו הון. אך חשוב לציין כי הון זה נצבר, לא רק בשל פעילותו התרבותית, אלא גם בשל פעילותו הרבה במחנה הפוליטי של אוסישקין באותה התקופה. רבינוניץ נע בין המחנה היוקרתי של אוסישקין וצבר הון פוליטי כאחד מהמרצים שלו, לבין היותו יוצר תרבות, אשר מפרסם בשדות פוליטיים ותרבותיים שונים הרחוקים מהערכים שאותם החזיק אוסישקין.

כל שחקן בשדה הוא גם סדרן ביחס לשדות, או לספירות אחרות ופעולותו מתבצעת כחלק מאותו הביטוס מרחבי-אזרחי (אזולאי, 1999: 86). בתוך כך, המאבקים של רבינוביץ בשדה התרבותי והפוליטי מזכים אותו ביוקרה נוספת, כשחיים נחמן ביאליק וחיים יוסף ברנר – שחקנים מרכזיים בשדה התרבותי הופכים לסדרנים וכותבים על היצירה של רבינוביץ ביקורת (ביאליק, 1904); (ברנר, 1910). ברנר וביאליק, סוכני התיווך של השדה התרבותי, עזרו לקבוע את ההון הסימבולי של רבינוביץ ויצירתו. ברנר וביאליק כסוכני התיווך התרבותיים אלו יכולים היו לטעון, כי הון זה נקבע מחוץ לשיקול כלכלי (שיקולי איכות, או היגדי טקסט), אך דווקא הון מסוג שכזה יכול להתרגם מיידית להון כלכלי, משום שהם היו אלו שיצרו את "הטעם" ובעקבות גם את הביקוש ליצירת רבינוביץ  (אזולאי, 1999: 65).

בשנת 1904 רבינוביץ נוסע לרוסיה, ולא מסיים את לימודיו באוניברסיטת ברן ואולי בשל כך הוא לא התחבר ל"פרקציה הדמוקרטית". "הפרקציה הדמוקרטית" היתה קבוצה קטנה ומלוכדת היטב של סטודנטים ומוסמכי אוניברסיטאות ממרכז ומערבה אירופה (לרוב גרמניות ושוויצריות), רובם יוצאי רוסיה, אשר היו חסידי הדמוקרטית הפוליטית בדמות הממשל הייצוגי על פי הדוגמה האנגלית או הצרפתית (ויטל, 1984: 145-149; 294-295). רבינוביץ עובר לאודיסה, שהיוותה מרכז לתנועת "חיבת–ציון". רבינוביץ היה חלק מהתפתחות של מרכזים תרבותיים במזרח אירופה. במרכזים אלו התפתחה קהילה אינטלקטואלית עברית בעיקר באודסה ובוורשה. הקהילה הזו הועתקה אט אט לארץ-ישראל וחבריה ראו את עצמם כיזמים תרבותיים המחויבים לתחיית התרבות והשפה (קורדובה, 1989: 225).

משנת 1905 ועד שנת 1910 שנת עלייתו לארץ–ישראל עבד ב"וועד האודיסאי" והיה יד ימינו של אושיסקין. רבינוביץ היה בין הנואמים-התועמלנים המיוחדים שנשלחו לערי תחום המושב היהודי, מכיוון שעבד עם אוסישקין בוועד (שווארץ, 1950: קכב). קבוצה זו שנקראה "קבוצת אוסישקין", או הקבוצה היקאטרינוסלאווית, משכה את סמכויותיה מהמרכז האוֹפראטיווי שנקבע עוד בחארקוב (מינץ, 1976: 97). רבינוביץ ביקר בארץ–ישראל שלוש פעמים (1905, 1908, 1910) ושב לאירופה (תמיר-סמילנסקי, 1991: 29-30). רשמי המסע שלו לישראל בשנת 1905 נרשמו בכתב-העת השילוח (רבינוביץ, 1907); רשמי המסע שלו בארץ-ישראל בשנת 1906 נרשמו בקונטרס האֶלמנט היהודי בארץ-ישראל (רבינוביץ, 1906). רבינוביץ היה פעיל בהסתדרות הציונית ונבחר כציר לקונגרסים הציוניים. במהלך תקופה זו הוא גם פירסם מספר קונטרסים חשובים ביידיש:

  • (בחתימת "רב יוד"), וואז איז אונזער עולם?: אן ערנסט ווארט צום פאלק, לא צויינה הוצאה, תרנ"ט, 1899, לא פורסמה;
  • (בחתימת "ציוני פראָלעטארי"), טעריטאָריאליזם אָדער ציוניזם, קראקאָ (דפוס פישער, 1904); (בחתימת "ציוני פרולטרי") טריטוריאליזם או ציונות, תרגום מיידיש: דניאל וחנה גלאי, פרסום נפרד מהחוברת "העתיד היהודי", גיליונות 4–5, קרקוב: דפוס של יוסף פישר, [1904] 2008.
  • (בחתימת "ציוני פשוט"), ארץ ישראל, אָדער, אוגאנדא? ווילנא (דפוס פ' גארבער,  1904); (בחתימת "ציוני פשוט"), ארץ–ישראל או אוגנדה, תרגום מיידיש: דניאל וחנה גלאי, ווילנה: דפוס פ. גארבר, [1904] 2008.
  •  (בחתימת " ציוני פשוט"), דאָס אידישע עלעמענט אין ארץ ישראל: נאך פארשיעדענע קוועלען בעארבייט, אָדעסא (פאלעסטינא, 1906); (בחתימת " ציוני פשוט"), האלמנט היהודי בארץ ישראל: בהתאם למקורות שונים מעובדים על ידי ציוני פשוט, תרגום מיידיש: דניאל וחנה גלאי, אודסה: הוצאת פלסטינה / דפוס ח.נ. ביאליק – ש. בארישקין, [1906] 2008.
  • (בחתימת " ציוני פשוט"), די וויכטיגקייט פון יודישען ארבייטער אין ארץ ישראל, אָדעס (ציוניסטישע קאָפיקע ביבליאָטעק, תרע"ב, 1912); (בחתימת " ציוני פשוט"), החשיבות של  העובד היהודי בארץ–ישראל, תרגום מיידיש: דניאל וחנה גלאי, אודסה: הוצאת הספריה הציונית אגורה, [1912] 2008.

בתקופה הראשונה לכתיבתו, בלשכת המודיעין של אוסישקין הוא יצר קונטרסים בשפה היידית ואלו הופצו במרחב המזרח אירופי והרוסי. מחקרים בנוגע להיווצרות תנועות לאומיות כלל–עולמיות מציינים שהשפה העממית (folk–language) נחשבת כפקטור הכרחי בבניית תנועות אלו (Fishman, 1972). יחד עם זאת, באופן פרדוכסלי היידיש הייתה שפת האם של רוב מחיי השפה העברית ומפיצי הלאומיות הציונית. היידיש הפיצה גם את הרעיונות של תנועות דתיות (כמו החסידים וספרות מוסר) וגם את הדוקטרינות של ההשכלה היהודית, הלאומיות והסוציאליזם (Goldsmith, 1997: 16). העברית, שפת הקודש הספרותית – לצדן של שפות אחרות – נאבקו ביניהן על בכורת השפה הלאומית של העם היהודי. אותו רעיון לאומי ציוני היה מבוסס בעצם על רעיון התחייה התרבותית הגרמנית הבלעדית של שפה אחת בלבד שפיתח הרדר (שטרנהל, 1995: 107) (הרשב, 2006: 9-10). לדעת גולדשמיט היריבות המרה בין שתי השפות נוצרה משום שבתחילת המאה העשרים היידיש הגיעה למעמד שבו היא יכלה להוות אלטרנטיבה כשפה ספרותית וכשפת יומיום (Goldsmith, 1997: 29). הסברים אחרים לעמידה של היידיש, אל מול העברית קשורים להוקעה של תנועת "הבּוּנד" את הדבקות של הציונים בעברית, שלטענתם הייתה חנוטה בספרים ולא היוותה חלק אורגני מהפרולטריון היהודי (ויטל, 1984: 136) (הרשב, 2006: 20). תנועת "פועלי ציון" נחלקו לשתי קבוצות: האחת, ראתה ביידיש כלשון הלאומית שלה והשניה כוננה את עצמה אל מול העברית (ויטל, 1984: 286). רוב ההיסטוריונים שתרמו להיסטוריה של חיבת ציון והתנועות הציוניות נמנעו להסתכל לתוך הקשר המורכב שבין התנועות ותרבות היידיש. כך נשלל מאיתנו הדיון כיצד הרעיון הלאומי המודרני התפשט ברוב הקהילות היהודיות דוברות היידיש אשר הידע שלהן בעברית וברוסית היה מוגבל (Katchansky, 2002: 3). ידישיזם, כפי שמצביע על כך זלצר, מייצג את הניסיון האמיץ ביותר, על ידי חלק גדול של יהודים, כקבוצת לאום לגיטימית, להתעמת אל מול קבוצה יהודית לאומית אחרת, וזאת על רקע השינויים של המאה העשרים (Seltzer, 1997: 3). ישנן מספר השערות מדוע ההיסטוריוגרפיה הציונית התעלמה מהמרכיב של השפה של היידיש בהפצת הלאומיות הציונית (Katchansky, 2002: 3-5): א. היסטוריונים בחנו את התנועות בצורה רטרואקטיבית, באמצעות הפריזמה של הציונות המאוחרת שהתבססה על הקשר בין התנועות הציונות והשפה העברית; ב. "ספרי ההיסטוריה" הרשמיים אשר נכתבו על ידי אנשים שהשתתפו עצמם בבניית תנועת "חיבת ציון" התאימו את הסיפור לפריזמה של הציונות המאוחרת; ג. חוסר הידע של ההיסטוריוגרפיה הלאומית כנראה נבע מתוך המאמץ שלהם להציג את התנועה הציונית כ"מרד" של האליטה המשכילה כנגד הנתיבים "הגלותיים" של החיים.

רבינוביץ חוזר משוויץ לאודסה בכדי לכתוב ביידיש, מאמרים על התחיה הלאומית בשדה הציונות המעשית. רבינוביץ משתמש בידע שלו ושל הקבוצה היהודית אליה (המזרח-אירופית) הוא מתייחס, בכדי לקדם רעיונות שנוגדים את מעמד השפה הכתובה היידית. לכשנבקש לבחון מדוע נשכחה עבודתו של רבינוביץ בתוך ההקשר הציוני, למרות קירבתו לאוסישקין שהיה אחד מראשי הציונות נצטרך לזכור את היחס של הלאומיות הציונית לשפת היידיש (בהקשר של הקונטרסים). עד עבודה זו לא תורגמו הקונטרסים של רבינוביץ מיידיש לעברית. כך נמנעה האפשרות להביט בקשרים בינה לבין הגותו של אוסישקין ואחרים. יתרה מכך, העובדה כי רבינוביץ לא הצטרף ל"פרקציה הדמוקרטית", או לתנועת "פועלי ציון" (בדומה לברוכוב שהיה עמיתו במחנה של אוסישקין) הביאה לכניסה (דווקא באמצעותו) של רעיונות דומים לשלהם (כי הוא היה שייך לשדה התרבותי שמתוכם הם יצאו) לתוך המחשבה הציונית. עם כניסתו לשדה הפוליטי הוא קיבל את כללי המשחק של השדה ובתוך כך שמר על הדוקסות שעמדו במרכזו של השדה. הדוקסה, לפי בורדייה, הינה: "ה"דעה" היומיומית, הגרסה המובנת מאליה של מצב הדברים, זו שאינה מנוסחת במפורש ומובלעת במהלך הדברים הרגיל" (בורדייה, 2005: 118). אחת מהדוגמאות לשמירה על הדוקסות שעמדו בתוך מרכזו של השדה בציונות המעשית הינה הדחייה של רבינוביץ את האופציות המהפכניות יותר ביחס לאקסקלוסיביות של העברית בתוך המחשבה הציונית למשל כמו עמדות לאומיות רב לשוניות ודמוקרטיות יותר.

עלייתו של אינטלקטואל לאומי בתקופה הראשונה להגות רבינוביץ

יורגן הברמאס טען כי לפילוסופיה יש תפקיד ואחריות פוליטית. יחסי הגומלין שבין התיאוריה לפרקסיס הם אקסיומה של התיאוריה הביקורתית, אשר במרכזה ישנה דרישה לשיפור תמידי של המצב האנושי הנוכחי, כחלק מ"הפרויקט הלא גמור של המודרניות" (בוראדורי, 2004: 38). פרוייקט זה שתחילתו בקאנט ובהוגי נאורות אחרים, מחייב עקרונות אוניברסאליים שיש להם תוקף גם לגבי תקופות היסטוריות ותרבותיות אחרות (בוראדורי, 2004: 38). לדעת הברמאס, הרציונאליות היא אופן תקשורת המכוון להשגת הסכמה או קונצנזוס אוניברסאלי (בוראדורי, 2004: 43). הברמאס תבע את המונח "ספירה ציבורית בורגנית" (The bourgeois public sphere) המתייחסת לתחום בחיים החברתיים שבו יכול להתגבש דבר כגון דעת קהל (הברמאס, 1996: 57). לפי הברמאס האזרחים מתכנסים, מתאגדים ומבטאים את דעותיהם באופן חופשי, כאשר הציבור (public) גדֵל ומקבל איכות נוספת, אזי סוג כזה של תקשורת מצריך אמצעים מסוימים להפצה ולהשפעה והידע הופך לסחורה (הברמאס, 1996: 57). הזכויות להתבטא, לדבֵּר, להתאסף, להתכנס, לבטא דעות, להפגין וכו' אינן בגדר כללים של המשחק הדמוקרטי, אלא אלו הן התנאים המאפשרים את התקיימותו של משחק כזה (אזולאי, 1999: 71). זכויות אלו מקבלות מימוש באופן הציבורי בשני המובנים של המושג: א. ציבורי – בניגוד לפרטי; ב. ציבורי כפומבי – דבר שהכול יכולים לחזות בו (אזולאי, 1999: 71).

הברמאס הבחין בשינוי הגדול שעברה החברה במאה השמונה עשרה באמצעות כלי התקשורת והגדיר את המרחב הציבורי והבורגני ככזה שאִפשר תהליך של דמוקרטיזציה. כך הציבור הפך לשופט, אבל עשה זאת מתוך קריטריונים, שמקורם בציבוריות שמייצרת סוג של אוניברסליות. האסטרטגיה של הברמאס ביקשה להשתמש במודל מוקדם של הדמוקרטיה הבורגנית, בכדי לבקר את ההידרדרות המאוחרת שלה במאה התשע עשרה עם עליית הכוח של התאגידים הכלכליים והתערבותם בשדה הפוליטי. כחלק מאסטרטגיה זו הוא שקד על פיתוח קונספט של דמוקרטיה נורמטיבית. מבנה דמוקרטי זה היווה בשביל הברמאס בסיס ממנו הוא יכול היה לייצר עמדה ביקורתית אימננטית (immanent critique) שתביא ליצירת מדינת רווחה דמוקרטית (Kellner, 2000: 259-288).

הברמאס העמיד את התנאי העיקרי והמהותי ליצירת חברה דמוקרטית בהתפתחות היחיד – ככזה אשר מאפשר השתתפות פוליטית פעילה. האינטלקטואל, כחלק ממערכת של יחידות וזרועות של מידע. האינטלקטואל מרכיב את הספֵירה הציבורית ומתפקד בתוך עיתונים, כתבי עת ומוסדות אשר מאפשרים דיון פוליטי כגון: פרלמנטים, מועדונים פוליטיים, סלונים ספרותיים, מוסדות ציבוריים, אסיפות ציבוריות, פאבים, בתי קפה, מקומות מפגש, וכל חלל שבו מתחולל דיון סוציו-פוליטי. אלו הכילו את האינטרסים של הציבור של החברה האזרחית מחד גיסא ושל המדינה מאידך גיסא.

לפי הברמאס תקשורת מאופיינת לא רק כאוניברסאלית, אלא גם כרציונאלית, כשהיא מצליחה להרחיק שיקולים לא רלבנטיים, ששני הצדדים יסכימו שהם כאלו ביחס לטיעונים ולהנמקות הנחשפים בדיון. ההסכמה בין שני הצדדים כרוכה בהשתחררות "מסמכות המארח המיוחס והשגה של אוטונומיה שתמיר את השיחה בביקורת ואת המילים היפות בטיעונים" (Hebermas 1992: 42, מצוטט אצל אזולאי, 1999: 72). לאזולאי ישנן מספר ביקורות על המרחב הציבורי האידיאלי שיצר הברמאס: 1. ראיפיקציה – הדיון של הברמאס בתקשורת הרציונלית יכול לשמש כקוטב אוטופי, או רגולטיבי במסגרת שדות פעולה סגורים שבהם ניתן לשלוט בתנאי התקשורת ולהשיג שקיפות יחסית של המוען, הנמען, ההוראה והמשמעות של ההיגדים המוחלפים, אך המחיר של הפשטה זו הוא ראיפיקציה של ערוצי התקשורת בשדה וגם של השדה עצמו; 2. מטריאליות – המושג "ספֵירה ציבורית" כרוך באידיאליזציה של תנאי התקשורת ושל שאר יחסי החליפין, וחסר בו דיון בתנאים המטריאליים של פעולות אלו; 3. סינכרוניזציה – הברמאס לא מניח שהמרחב הציבורי מכיל בתוכו מרחבים בינסוביקטיביים שונים של שיח ופעולה, רשתות של נוכחויות, ומתקיימת בהם תנועה שלא ניתן לעשות לה רדוקציה לתקשורת; 4. היומיומי – היומיומי המושהה במסגרת התקשורת הרציונאלית וכל מה שאינו ניתן להמשגה נותר מחוץ למשחק (אזולאי, 1999: 71-75).

יעקב רבינוביץ תִפקד כאינטלקטואל אשר השפיע על דעת הקהל כחלק ומהתפתחות של ספֵירה ציבורית בורגנית לאומית ציונית.  אך המודל שהעמיד הברמאס מתאים להתפתחות הדמוקרטיה האירופית ופחות להתפתחות הלאומיות הציונית ודרכו של רבינוביץ כאינטלקטואל הלאומי בתוכה. אפשר למנות מספר הסברים לחוסר התאמה זה:  1. רבינוביץ כאינטלקטואל ודעת הקהל הציונית ויהודית העלו מודל של לאומיות אתנית, ולא של לאומיות דמוקרטית; 2. הספֵירה של המרחב הציבורי הבורגני שבתוכה התפתח רבינוביץ כאינטלקטואל לא היה ממוענת לדעת קהל קיימת. הסובייקטים של דעת הקהל היו הפזורה היהודית ברוסיה ובאירופה. אך אלו לא נטו בהמוניהם אחר הרעיון הלאומי בדמות הפתרונות שהציע השיח הציוני ואף בשיא העלייה השנייה רוב היהודים המזרח-אירופים והרוסים היגרו מערבה. רבינוביץ, כמו אינטלקטואלים לאומיים אחרים, נטו לכתוב לקהל, שלעיתים לא היה קיים (מירון, 1987); 3. הפרוייקט הלאומי היה נטוע בחשיבה אתנו-לאומית. זו לא הפכה לאוניברסלית וציבורים שלמים בעם היהודי ובטריטוריה של ארץ-ישראל נשארו מחוץ לשיח שלה. רבינוביץ, כאינטלקטואל לאומי ראה את הפרוייקט הלאומי כאוניברסאלי, אך פעל תחת רעיון פרטיקולארי; 4. המושג "ספֵירה בורגנית ציבורית" מכיל בתוכו התנגשות בין המושגים של בורגנות וציבורית (דמוקרטית). איך בורגנות יכולה לייצג, לתווך ול"דבר" בשם קהל המוכפפים לה. כך שבמאבק בין הלאומיות הציונית, לבין הרעיון הסוציאליסטי, הוכפפה האחרון לפרימט הלאומי (שטרנהל, 1995: 26); 5. הציונות ביקשה לנוע מאירופה אל בניית קולוניה / יישוב בארץ-ישראל. התנועה שאיפיינה את הציונות לא הייתה חד-כיוונית. בניית היישוב בארץ-ישראל היה חלק מחזרה להיסטוריה קולוניאלית, פרוטנסטית ולמשפחת העמים האירופית (קרקוצקין, 1999: 261). בכך הציונות לא יצרה התקדמות לכיוון מיסוד דמוקרטיה בורגנית, אלא דווקא ביקשה ליצור מודל שיאפשר חזרה מדומיינת אל תוך ההיסטוריה האירופית בכדי לתקן את הגוף היהודי המדומיין; 6. התפתחות דעת-הקהל הציונית הייתה פרוייקט פטריכאלי ולא יכלה לתפוס את המתח בין המגדר לבין הלאומיות. רבינוביץ וכתיבתו זכתה לזכויות יתר בשל היותו גבר הנע במרחב גברי; 7. הפרוייקט של הברמאס נשען על הרעיון שדעת קהל ורציונאליות הולכות יד ביד. כך הוא מכונן את התפתחות התקשורת בדמוקרטיה המערבית כתהליך של רציונאליות מתקדמת. אך מבט ביקורתי על התפתחות הציונות צריך להיות כזה אשר לא כלוא במונחים הבינאריים שבין רציונאליות לאי-רציונאליות.

קורזמן ואוונס (Kurzman; Owens, 2002: 63-67) עצבו מודל לייצוג שלוש גישות לשיח על אינטלקטואלים. מודל זה ישמש כשלוש קואורדינטות עיקריות של בחינת פעילותו האינטלקטואלית של רבינוביץ: 1. class-in-themselves – תיאורטיקנים כגון ז'וליאן בנדה, פייר בורדייה אשר טוענים כי אינטלקטואלים הם קבוצה בתוך עצמם, שהפרידו את עצמם, באמצעות האינטרסים שלהם מקבוצות אחרות באוכלוסיה. פייר בורדייה הצביע על "האלימות הסימלית" הטמונה בייצור מוצרי תרבות ודרש מהסוציולוגיה לחשוף את מנגנוני הייצור של ערך/הון מוצרי התרבות כחלק משדות התרבות (בורדייה, 2005: 73). המונח "שדה" – בא לתאר את מרחב הפעילות שנעשה, בעקבות התקדמות של חלוקת העבודה והתבדלותן של הפעילויות החברתיות בעקבות עלייתו של גוף המומחים, ההופך לאוטונומי יחסית מהאילוצים החברתיים החיצוניים, בייחוד מהאילוצים הכלכליים. בורדייה מפתח את ההבחנה בין "מנגנון" ל"שדה": "שדה הופך למנגנון כשיש לשולטים האמצעים לבטל את התנגדותם ואת תגובותיהם של הנשלטים" (בורדייה, 2005: 12-13).  בורדייה דרש למקם את האינטלקטואלים בתוך מרקם השדות של ההון התרבותי – כחלק מחשיפת הדוקסה (doxa) כלומר כל מה שמקובל מאליו, בפרט מערכות המיון הקובעות מה מעניין ומה לא ומה שכולם מסכימים עליו (בורדייה, 2005: 76-77: 87). אחד מהפיתוחים החדשניים שהתווסף לתיאוריית ה"שדות" של בורדייה – היה המושג של ה"הביטוס" – כתוצר של חוש מעשי המבוסס על סכמות פעולה, קליטה והערכה, שהוטמעו במהלכו של תהליך החיברות (בורדייה, 2005: 10). בבחינה מעמיקה של ה"שדה", "המנגנון" וה"הביטוס" של האינטלקטואלים, ניתן להבין כיצד קבוצות/יחידים חברתיים נאבקים על ההון הסימלי בשדות תרבותיים/חברתיים פוליטיים שונים; 2. class-bound –  תיאורטיקנים כגון אנטוניו גרמשי ומישל פוקו אשר שייכו את האינטלקטואלים למבנה המעמדי שבתוכו הם משתייכים לקבוצת המוצא שלהם. פוקו נמצא בעמדה גבולית בתוך קטגוריה זו בשל כמה סיבות: א. המסה המפורסמת שלו "מות המחבר" (פוקו, 2005C); ב. טענתו כי: ""היחסים בין רצון, כוח ואינטרס מורכבים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, ואלה המפעילים את השלטון אינם דווקא אלה המרוויחים מהפעלתו, ואלה שהיו מרוויחים מכך אינם דווקא אלה המפעילים אותו, והרצון לשלוט מתנדנד לו בצורה מוזרה למדי בין הכוח לאינטרס." (פוקו, דלז, 1998: 116). פוקו טען כי הבעיה הפוליטית המרכזית בשביל האינטלקטואל אינה לבקר את התוכן האידיאולוגי שאליו מתקשר המדע, או להביא את הפרקטיקות המדעיות לתוך אידיאולוגיה נכונה. במקום זאת על האינטלקטואל לנתק את הכוח החברתי, הכלכלי והתרבותי של האמת מהצורה של ההגמוניה שבתוכה הוא פועל בזמן העכשווי (Focault, 1977).

בתוך קבוצה זו ניתן לשמוע בנוסף גם את שאלתו של גרמשי: "האם אינטלקטואלים הן קבוצה חברתית אוטונומית ועצמאית, או שלכל קבוצה חברתית יש את הקטגוריה הספציפית והפרטיקולארית של אינטלקטואלים" (Gramsci, 1971: 5). התשובה של גרמשי היא שכל קבוצה חברתית שיש לה פונקציה הכרחית בעולם של ייצור כלכלי, בוראת ביחד עם עצמה, בצורה אורגנית, את האינטלקטואלים שלה. אלו מייצרים לה הומוגניות ומודעות לגבי הפונקציה שלה, לא רק במבנה הכלכלי, אלא גם בשדות הכלכליים, החברתיים והפוליטיים (Gramsci, 1971: 5); 3. class-less – תיאורטיקנים כגון קרל מנהיים, אדוארד שילס שהתייחסו לאינטלקטואלים כחסרי מעמד, אשר יכולים לעבור מקבוצת מוצא אחת לאחרת, בכדי לשמור על האינטרסים שלהם. בתוך קטגוריה זו אוסיף גם אדוארד סעיד, המגדיר את האינטלקטואל לא כפוזיציה אלא כמעשה. אינטלקטואל הוא מי שיש לו סטטוס בשדה אחד ומתייצב ומביע עמדתו בשדה אחר – הפוליטי, המוסרי (Said, 1994: 79) (שנהב, 2006: 168-178). סעיד מרחיב שאינטלקטואלים מייצגים רעיון לא רק לקהל מדומיין, אלא גם מייצגים את עצמם לעצמם (Said, 1994: xv-9). בתוך כך אפשר להבחין שלכל אינטלקטואל יש דימוי, חתימה ופרפורמ'נס (Said, 1994: 13). האינטלקטואלים, מתיישרים עם מוסדות ומפיקים מהם כוח וסמכות (Said, 1994: 67).

הדיון של קורזמן ואוונס בתוך שלוש הקואורדינטות הללו יסבירו לנו את דמותו של רבינוביץ כאינטלקטואל לאומי ואת האופנים שבהם התפתחה דעת הקהל במרחב הציבורי הבורגני. בפרשנות הראשונה (class-in-themselves) אפשר לראות ברבינוביץ ובאינטלקטואלים לאומיים אחרים כקבוצה בפני עצמה. קבוצה זו הפרידה את עצמה מהאינטרסים של העם היהודי כמאסה. אחת הדוגמאות לכך תצביע גם על היכולת שלהם לנוע ולרכוש השכלה במערב אירופה ולחזור עם הון סמלי של השכלה וידע (למשל כמו רבינוביץ וברוכוב ואחרים) וזאת בניגוד לרצון של חלק לא קטן מיהודי מזרח-אירופה שרצו להגר למערב ולא לחזור מזרחה. בפרשנות השניה (class-bound) אפשר יהיה לראות את רבינוביץ כשייך לקבוצת המקור – היהודית – אשר דואגת לאינטרסים הלאומים שלה ולא לאינטרסים של קבוצות אחרות. בפרשנות השלישית (class-less) רבינוביץ תוסבר הפיכתו לאינטלקטואל דווקא בשם ההון שהוא צבר בשדה הספרות בלימודיו בשוויץ והמרתו בתור עבודה לאומית – פוליטית לקידום צרכי היהודים תחת מחנה אוסישקין. בעבודה שלו תחת השדה של הציונות המעשית נראה גם את השימוש שלו בהון שצבר בשדה התרבותי וההפך.

אאמץ את העמדה של אריאלה אזולאי לגבי המרחב הציבורי (אזולאי, 1999) כשהיא לוקחת את המבט של בורדייה ופוקו ומפתחת אותו לכדי הגדרה ביקורתית: "המרחב הציבורי הוא זירה הטרוגנית גדולה שבה מתחרות ביניהן נוכחויות והפגנות נוכחות, המיוצרות ומופצות על-ידי שדות ייצור שונים כמו הכלכלי, הפוליטי, המדיאטי ואחרים […] המרחב הציבורי אינו נשלט על-ידי מערכת אחת של סימון אלא הוא מסונכרן על-ידי מערכות רבות של סימנים, המיוצרות במסגרת שדות רבים ושונים שלכל אחד מהם יש אינטרסים שונים בשליטה במרחב, בסימונו ובכיבושו. נוכחויות והפגנות נוכחות אלה אינן מסתפקות רק בייצוג של תכנים: הן מייצגות את עצמן בתור מה שהן מבקשות להיות […] ומציבות את הנמען כמי שאמור להתייחס אליהן בהתאם. למחבריהם של נוכחויות והפגנות-נוכחות אלה יכולות להיות כוונות מסוימות שבפועל עשויות להתפרש לחלוטין במהופך (אזולאי, 1999: 57-58).

כאמור לפי בורדייה מאבק מתרחש בין אלו שזה מקרוב באו ומנסים לפרוץ את מחסומי הכניסה, לבין השולטים בשדה, המנסים להגן על המונופול (על ההון והיוקרה שצברו) ולמנוע תחרות (בורדייה, 2005: 113). רבינוביץ הוא האינטלקטואל הלאומי "הצעיר" אשר מצטרף למחנה של אוסישקין אשר שולט בשדה הפוליטיקה הציונית כמנהיג יהודי רוסיה ומזרח-אירופה. אוסישקין הקיף את עצמו באינטלקטואלים ופעילים כדי להגדיל כוח מחנהו כגון לייב יפה, בר ברוכוב, חיים בוגרשוב, בן-ציון מוסינזון, יוסף ברגמן ועוד (מינץ, 1976: 97). רבינוביץ כותב את הקונטרסים שלו באותה עת שאוסישקין משגר אותו להרצות במקומות שונים שהיו חלק מהמרכזים – מקום מושבם של המורשים – ביניהם: יליסאווטגראד, חארקוב, קיוב, וילנה, אודיסה, קישיניוב, מינסק, וורשה (מינץ, 1976: 106). לפי הביוגרפיה של ברוכוב אנו למדים כי מקומות אלו היו משופעים בפעילים ציוניים, והם נשלחו לשם בכדי לעסוק בתעמולה אנטי-אוגנדיסטית ומאוחר יותר גם אנטי-טריטוריאליסטית (מינץ, 1976: 106; 113). רבינוביץ מצטרף למחנה של אוסישקין וצובר עוצמה, יוקרה וכוח בשדה הציוני. לפי בורדייה "מבנה השדה הוא מצב יחסי הכוחות בין הסוכנים או המוסדות המעורבים במאבק בתוכו" (בורדייה, 2005: 114). אוסישקין כמנהיג בשדה הציוני מחזיק בהון שהצטבר ממאבקים קודמים ומנסה לנתב את האסטרטגיות שנועדו לשנות אותו. בכדי לשמר את ההון הוא מקיף את עצמו באינטלקטואלים חדשים. אך כל אינטלקטואל חדש מביא עימו אסטרטגיות חדשות שיכולות לייצר מהפכות חלקיות. לפי בורדייה מהפכה חלקית: "אינן מעמידות בספק את עצם יסודות המשחק" (בורדייה, 2005: 115). רבינוביץ יוצר את חתימתו ודימויי על ידי פרפומ’נס של אינטלקטואל ציוני, כשהוא מצטרף להגנה והרחבת הקהל של שדה הציונות המעשית של אוסישקין.

כל שדה מגדיר את עצמו בין השאר באמצעות מושאי מאבק ואינטרסים ייחודים לו (בורדייה, 2005: 113). השדה של הציונות המעשית קרא להתיישב באופן מעשי בארץ-ישראל ושם במרכזו את ההיאחזות בטריטוריה הספיציפית של פלסטינה. בשדה ציונות המעשית הייתה הן מודעות לצורך בהשגת מקסימום אדמות וקרקעות כבסיס הכרחי להתהוות של החברה או המדינה היהודית וכן ולעובדה שמשאב זה נמצא בבעלות אחרת (קורן, 1987: 54) (אזולאי, 1999:  124). השדה של הציונות המעשית הפכה את ההיאחזות בקרקע לא רק למשאב כלכלי ופוליטי עבור יצירת הלאום הציוני, אלא גם למשאב סימבולי שסביבו יכלה להפריד את עצמה משדות אחרים בתוך הציונות: א. השדה של הציונות המדינית של הרצל – אחד המתחים שהתקיימו בתוך שדה זה היה העובדה שגם הרצל וגם נורדאו לא ראו באוגנדה את מטרתה הסופית של הציונות. אלא שנורדאו נחלץ לעזרתו של הרצל וטען שאוגנדה היא תחנת ביניים נחוצה, כמעין "מקלט לילה" (אילון, 1997: 424-425) (ויטל, 1982: 203-215); 2. השדה של הציונות הרוחנית של אחד-העם – אחד-העם טען כי מקלט בטוח בארץ–ישראל יכול להיווצר רק עם מרכז קבוע לרוח ישראל, אשר הוא הרובד העמוק יותר של הפעילות הציונית (לסקוב, 2006: 356). אחד-העם סבר כי מדינה יהודית היא צורך אמיתי, אך הוא סבר כי היא פתרון בלתי מספיק, לא שלם. ולכן הוא הפריד בין הבעיה היהודית (לחץ, הגירה, פוגרמים ודיכוי) לבעיית היהדות (משבר המודרנה) וסבר כי התחיה הלאומית צריכה להציב לפניה מטרות נעלות מזו ויחד עם זו מטרתו הסופית הייתה כאמור מדינה יהודית בארץ-ישראל (ויטל, תשנ"ה: 154-155). אם כך, שלושת השדות השונים בתוך השדה הלאומי היהודי ראו באופק האוטופי של האומה היהודית את ארץ-ישראל כמאיישת את הלאומיות היהודית כ"אדמת מולדת" /"בית מולדת" (אשר מתוכה ייולד הלאום הילידי). בורדייה טוען כי: "לכל האנשים המעורבים בשדה מסוים יש כמה אינטרסים בסיסיים משותפים, בראש ובראשונה בכל מה שקשור לעצם קיומו של השדה: מכאן שיתוף הפעולה האובייקטיבי ביניהם, הנמצא בבסיס כל מאבקיהם." (בורדייה, 2005: 114) ההסכמה שנגעה לכל השחקנים בשדה הציוני היתה הקמת מדינה בארץ ישראל לפי ההחלטה בקונגרס בזל שנתקבלה בשוויץ בשנת 1897 ונוסחה על ידי מקס נורדאו: "מטרת הציונות היא ליצור לעם היהודי בית ונחלה (Heimstätte) בארץ-ישראל, שיובטחו במשפט פומבי" (אילון, 1997: 270). זו היתה אמנם המטרה המשותפת אבל עם זאת ברור שכל אחת מן העמדות בשדה הציוני העמידה בצורה שונה את מושאי המאבק שלה כדי להגדיר את עצמה כשונה מן העמדות האחרות.

בכל אחד מהקונטרסים מגן רבינוביץ על הרעיון של ציונות המעשית אל מול עמדות  אחרות הנאבקות על הבכורה בשדה הלאומי הציוני. רבינוביץ הופך את שדה הפעולה של הציונות המעשית למנגנון שליטה במחנה של אוסישקין (בורדייה, 2006: 12-13). הווה אומר, הוא מנטרל את היכולת להתנגד של הכוחות האופוזיציוניים לתפיסות של אוסישקין.

רבינוביץ, מכיר בחשיבות הכוח שהוא וחבריו מביאים למחנה אוסישקין. במכתב לאוסישקין (30.1.1905) הוא מעריך את הופעת ברוכוב וכותב עליו שהוא מצא חן עד מאוד בעיני הקהל ושלדעתו הוא כוח גדול (מינץ, 1976: 106). אוסישקין למד מהאינטלקטואלים הצעירים. הוא השתמש במושגים שלהם כדי לכתוב את המסות שלו ולהקל על המתחים שנוצרו בין מחנהו למחנות אחרים. אוסישקין השתמש במונחים שפיתח רבינוביץ בקונטרס הראשון שלו, שפורסם לפני מות הרצל, כדי לכתוב את "הפרוגרמה שלנו", הקונטרס שראה אור לאחר מות הרצל. מחד גיסא, לפי בורדייה, "אלה המחזיקים במונופול (מוחלט פחות או מוחלט יותר) על ההון הספציפי לשדה, שהוא בסיס לכוח או לסמכות הייחודית האופיינית לאותו שדה, נוטים לנקוט אסטרטגיות של שימור (בורדייה, 2005: 114). במקרה של השדה הציוני – הניכוס והאינסטרומנטליזיציה היו בעצם כמה מהמחירים על ההון הסמלי שצבר רבינוביץ בהצטרפותו לאוסישקין. מאידך גיסא, לפי בורדייה היו אלו הצעירים יותר: "המצוידים בהון מועט […] נוטים לאסטרטגיות של ערעור הקיים" (בורדייה, 2005: 114). נראה שבהצטרפותו של רבינוביץ למחנה של הציונות המעשית הוא משנה את גבולות השדה ואף מערער עליהם.

זהו קטע מתוך דוקטורט שלא הושלם ""מונוגרפיה על יעקב רבינוביץ כמבקר תרבות 1948-1910", מנחה: פרופ' חנן חבר, החוג לספרות, האוניברסיטה העברית.

 

הפגנה נגד הטבח ברוסיה: רוסיה, הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

 logo-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-copy-11

רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

צפו: מהדורת החדשות של הטלוויזיה החברתית נכחה בהפגנה וכיסתה אותה 

***



גרילה תרבות מפגינה נגד הטבח בסוריה

רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

אנו יוצרים ויוצרות שנמאס להם לראות את המצב בסוריה לכן אנו יוצאים להפגין בקריאה אחת: לעצור את הטבח בסוריה!
אנו מוחים נגד רצח העם שמתבצע בעם הסורי.

מתוך היצירה נצא להפגין נגד התמיכה של ציר המדינות: סין – רוסיה – איראן – והחיזבאללה. ציר המדינות הללו חייב להבין שאסד לא יכול לשמש כנשיא מדינה, לאחר שטבח באלפי אזרחיו.

אסור לתת לאמנות לשתוק, ולכן נצא להפגין בעד דמוקרטיה!

אסור לעצור את החופש הסורי! חייבים לצאת לרחובות ולהחזיר את החירות, השיוויון והצדק לעם הסורי! אסד צריך להיות מאושפז בבית חולים לחולי נפש.

בהפגנה נקריא שירים, נשיר ונתנגד ביחד למשטר הרודני. מקריאים/ות (לפי א'-ב'):

אמנה ג'ראשי
יהודית אילני يهوديت ايلاني
יונתן קונדה
מוחמד אגואני محمد اغواني
מתי שמואלוף ماتي شموالوب
נטע וינר
תהל פרוש

הצטרפו אלינו למשמרת מחאה (ללא אישור מהמשטרה, עד חמישים איש) מול שגרירות רוסיה ברחוב הירקון 120, תל אביב. יום חמישי, ה-11.10.2012 בשעה 18:30.

تظاهرة تضامنا مع ضحايا العنف في سوريا

تحت شعار: روسيا توقفي عن تزويد هذا النظام بالاسلحة

توقفي عن دعم الاسد في مجلس الامن

نحن ابناء الحرية مللنا من الوقوف متفرجين على ابناء شعبنا
السوري يذبح دون حراك لذالك عقدنا العزم
على التظاهر ضد الموقف الروسي الصيني الايراني وحزب الله
ان هولاء جميعا يدعمون نظام الاسد الذي فقد شرعيتة
نحن ثوار الحرية معا نخرج الى الشارع رافعين شعار
لا مكان للاسد ونظامة في ارض الاحرار سوريا.محمد اغواني
ماتي شموالوب
يهوديت ايلانيالمكان السفارة الروسية شارع هيركون 120 تل ابيب
بيوم 11.10.12 ساعة 18:30

כשהשכן של סובל: הילי וולטר פוגשת את מוחמד אגוואני לשיחה על המחאה נגד הטבח בסוריה

מוחמד אגוואני, בדרך כלל צלע דומיננטית בהרכב ההיפ הופ המולטי–תרבותי מיפו, "סיסטם עאלי", הוא  אחד הפעילים הבולטים במאבק נגד השלטון הסורי ורמיסת זכויות האדם. מוחמד אגוואני הוא גם בין המארגנים של הפגנת גרילה תרבות שבוצעה בשבוע שעבר אל מול שגרירות רוסיה במחאה על הטבח בסוריה. החלטתי לדבר איתו ולשמוע מאיפה יוצאת המחאה ומה מטרותיה והיכן נפגשים היצירה שלו ורוח ההתנגדות.

מאת: הילי ולטר

אגוואני מדבר על  הקשר הרגשי בין מדוכאים פה (בישראל) למדוכאים שם (בסוריה). בשבוע שעבר, יום חמישי ה11 לאוקטובר התקיימה משמרת מחאה מול שגרירות רוסיה. המחאה דרשה מרוסיה להפסיק להזרים נשק למשטר של אסד. הסיפור מבחינתו של אגוואני לא נפסק בזה. כל מדינות ערב צריכות להפסיק את הקשר עם שלטון אסד בעקבות האירועים המזוויעים שאירעו מאז שבשאר אסד החליט להתנקש בעמו.

קיראו:

הנתונים שאווגאני הביא לידיעתי מראים שבין מליון וחצי לשני מליון  פליטים סוריים עזבו את מולדתם; כמאתיים אלף פצועים באופן קשה; קרוב לשלושים אלף הרוגים. ומכונת ההרג ממשיכה להרוג. לדברי אגוואני, רוסיה מפחדת לאבד אך בסיסה האחרון במזרח התיכון ועקב כך היא מזרימה עוד ועוד נשק לצבא אסד וחייליו הנאמנים (הממומנים על ידי איראן). רוסיה אינה פועלת אך ורק בסוריה, אלא אחראית על דיכוי נוסף במדינות אחרות בעולם המוסלמי מצ'צ'ניה ועד המזרח התיכון.

"הדב הרוסי צריך לדעת שיש פה צעדים שיעצרו גם אותו"

פעילותו של אגוואני החלה עוד בגיל צעיר. הוא הצטרף למאבקים שונים כשלמד את ההבדל שבין חופש ובין דיכוי, שבין אדם לחיה, בין טוב ורע. "מי שלא מזיז לו כאב של בבני אדם סביבו, אז הוא איבד את האנושיות, הוא כבר לא בן אדם". הוא ממשיך ומסביר את ההזדהות שלו עם סבלו של העם בסוריה:  "המקום, הסביבה שבה האדם גדל עושה את הבנאדם, אני חי תחת שלטון ישראלי מדכא ואין לי חופש. ולכן אני מזדהה עם המאבק של העם הסורי לחופש." בנוסף, מדובר בהזדהות גם על רקע דתי, וכך הוא אומר: "יש לנו שפה משותפת, קרבה חזקה בין סוריה לפלסטינים, גם מבחינת שפה. מבחינתי זאת מחויבות לאחים בסוריה. בנוסף לשני הדברים שכבר הזכרתי (המקום, והשפה. הערה שלי ה.ו.) יש עוד חיבור שלישי שהגיע בעקבות 'האביב הערבי' – נוצרה מחוייבות לערכים של סוציאליזם ואהבת האדם. אם לי טוב, חייב שגם לשכן שלי יהיה טוב. ואם לשכן שלי רע, אז גם לי רע".

צפו: אסמה אגברייה זחאלקה נואמת במחאה נגד הטבח מול סוריה

"יש לי ביד עט, לא רובה"

אני כותב שירה, את הספר שכתבתי עם יונתן קונדה ("תנאים מוקדמים") הקדשתי לצ'ה גווארה. הוא עידכן פעם משפט שישו אמר: "מה שווה לחברה אם היא מרוויחה כסף ומפסידה את האדם". אגוואני מסביר את השינוי שחל בו כשראה "שהחיים של האזרח הם כל כך זולים בשביל המשטר, עד כי הם לא שווים בכלל – זה מה ששינה אותי".

"אנחנו גם מלמדים כתיבה יוצרת ביפו. אני מלמד איך להיות חופשי, איך לבטא את עצמך דרך העט והדף". חשוב לאגוואני להסביר את המשמעות היתרה של המילה הכתובה והנאמרת. הוא מתחמם באש השירה, אל מול האש המעכלת של המשטר של אסד.

"ההוכחה הגדולה לכך שגם העט הורג היא העובדה שהאמנים והכותבים של סוריה גוייסו בעצם לצד של אסד" . איברהים קאשוש, משורר סורי שהשתמש בשיריו נגד אסד, נתפס על ידי המשטר, מיתרי הקול שלו נעקרו והוא נרצח לאחר מכן. על השחיטה הזו של הממסד את האמן ששלהב את ההמונים עם השיר "הסתלק בשאר" הפך איברהים קאשוש לאחר פרסום התמונות של גופתו וגרונו המשוסף לעוד סמל של המחאה הנמשכת.

"העם הסורי דורש את מה שאני דורש – חופש. לא רוצה לחיות במדינה שמחפשת אותך, לאן אתה הולך ומאיפה אתה בא. מדינה שמנצלת את העם שלה בקנסת ומיסים כבדים, מדינה שמרעיבה אתה עם שלה".

צפו: אגוואני מפעיל את הקהל המחאה בשיר נגד אסד

"עם כל מה שקורה בתוניס, מצרים ולוב, משהו אצלי השתנה. אני לא אותו בן אדם שחי את החיים וחושב איך להרוויח את הכסף. משהו בי השתנה מאז ההרוג הראשון בתוניס (מוחמד בועזיזי)". המצב הזה משפיע גם מרחוק על חייו של אגוואני, הוא מדבר עכשיו על שינוי שחל בו, אני מרגישה שזו התפתחות שהיא גם רגשית וגם קשורה לידע הפוליטי שרכש.

"כבר שנה וחצי אני מסתובב ורואה אנשים מטיילים ומסתובבים, שותים קפה, כמו עכשיו, בשעה שהעם הסורי נלחם ככה. אני לא מסכים ללכת לחתונות ומסיבות ולכל מקום שאפשר להנות ממנו, כל עוד הצבא חופשי לא מנצח, כל עוד יש רעב".

אתה  בעצם באבל?

"סוג של אבל ממה שקורה לאחים שלי, ממה שקורה בעולם. אני עוד באבל מאז שלמדתי על גורל האינדיאנים באמריקה הכבושה. אנשים לא יכולים להמשיך כך לחיות את חיי היום יום שלהם, בשעה שהיום יום של אנשים אחרים הוא מוות – זאת בושה! אנחנו צריכים להתייצב מול האנושיות שנשארה לנו בלב, לשכוח את שגרת היום יום, להסתכל מסביב ולראות שיש אנשים שחיים בכאב".

ומה אתה מסוגל לעשות בנוגע לזה?

 "30,000 הרוגים והעולם שותק? משהו פה ממש לא בסדר! ההפגנה זה הדבר הכי קטן, הכי בסיסי שאני יכול לעשות, כי טבעי. עצם זה שההפגנה הזאת בכלל מנהלת דיון עם הרשויות זה מפחית מערכה".

הצבא הסורי החופשי הוא קבוצת האופוזיציה הצבאית העיקרית בסוריה. הצבא החופשי מורכב בעיקר מעריקי הצבא של אסד והכוחות האזרחיים שקמו לצד המהפכה בסוריה. קבוצת התנגדות-צבאית זו הכריזה על הקמתה ב-29 ביולי 2011, באמצעות פרסום וידאו באינטרנט על ידי עריקים במדי הצבא הסורי, שבו קראו לאנשי צבא נוספים לערוק ולהצטרף אליהם. מנהיג הקבוצה, שהזדהה כאל"מ ריאד אל אסעד, הודיע כי צבא סוריה החופשית יעבוד יד ביד עם המפגינים במטרה להפיל את מנגנון השלטון והצהיר כי כל כוחות הביטחון התוקפים אזרחים הם מטרות לגיטימיות עבורם. אל"ם ריאד אל אסעד הדגיש כי ל"צבא הסורי החופשי" אין מטרות פוליטיות מלבד שחרורה של סוריה ממשטרו של בשאר אסד.

 

לדבריו של ריאד אל אסעד, החל מנובמבר 2011 "הצבא הסורי החופשי" זכה להצטרפות של מאות מגויסים/יות בכל פעם שהוא יצא להתקפה כנגד צבא אסד. הלוחמים של הקבוצה השתתפו בלחימה בעיר המזרחית דיר א-זור,  בעיר הנמל לטקיה, במחוז הצפוני של אידליב, באזור הדרומי של דרעא (מקום תחילת ההתקוממות), בפרברים של דמשק הבירה, בעיר חאלב ובערים המרכזיות חומס וחמאת.

"אסד הוא רופא עיניים שעקר את העיניים של העם שלו. המשטר האיראני משחק בו כבובה" אומר אגוואני, וכולנו ראינו את התמונות הקשות מהטבח של הילדים בעיר חומס. "באיראן יש ממשלה טרוריסטית," הוא מוסיף, "אני לא אומר את זה בגלל שאני מת על ישראל, איראן היא בדיוק כמו כל צבא מדכא בעולם. נדרשתי לקום ולעשות מעשה וגם קיבלתי כבר הודעות שאני בוגד מתנועות שמאמינות בממשל של אסד."  אגוואני מסביר לי שכלפי חוץ, נראה כי המשטר של אסד תומך בשחרור פלסטין (בכל משרד ממשלתי יש דגל פלסטיני לצד הדגל הסורי). אך, לטענתו, זאת אשלייה. אסד לא בחל בהרג של שבע-מאות פלסטינים במחנה הפליטים אל ירמוכ (מחנה הפליטים הגדול בסוריה).

מאז פרוץ המחאה בסוריה חלה התרחקות משמעותית בין תנועת חמאס לבן בריתה ופטרונה לשעבר, בשאר אל אסד. בשנה האחרונה יותר ויותר בכירים בתנועה, המזוהה עם האסלאם הסוני, יצאו בהצהרות חסרות תקדים נגד המשטר העלאווי בדמשק. בנוסף, על פי דיווחים תקשורתיים שטרם אושרו באופן רשמי על ידי התנועה, הועבר מושבה של הנהגת התנועה מדמשק.

אגוואני מאמין שהצבא החופשי הנאבק על הערים הגדולות בסוריה יביא את שלטון אסד אל קיצו. לדבריו, מדובר במספר שבועות. הוא רואה בעריקות הרבות בתוך צבא סוריה כמקור של נחמה ותקווה. וכשאני שואלת "ומה ההמשך מבחינתו", הוא עונה לי שיש בדעתו גם להפגין מול שגרירות סין. לטענתו, סין הטילה פעמיים וטו על החלטת האו"ם להטיל סנקציות על משטרו של אסד. לאחר מכן המשיכה לייצר את דגלי המהפכה. אך צבא סוריה החופשית כבר לא הסכים לייבא את הדגלים מסין, בשל הוטו שהטילה.

אסד מקבל נשק מאיראן, מרוסיה ומסין, מקבל לוחמים מהחיזבאללה, מפייק אל באדר (העירקי) ממשמרות המהפכה האיראנית, צבא ירושלים (אל קוץ) מאיראן והתגלה גם שיש חיילים השייכים לתנועה טרוריסטית בתימן. כולם נלחמים כנגד הצבא החופשי שכמעט אינו חמוש כלל. התחמות שלהם מגיעה בעיקר מגניבות ממחסומים ומבסיסי צבא של אסד שננטשו.

לאגוואני חשוב להדגיש, בכדי שלא תהיה אפשרות לשחק משחק ולהצדיק בתואנות כאלו ואחרות את התנהלותו של משטר אסד: "הצבא החופשי נוצר בשביל להגן על העם ולא בשביל הפיכה צבאית. הצבא החופשי נוצר מהעם. הצבא החופשי הוא העם. שאלוהים יברך את הצבא החופשי ואת המהפכה – זו לא הפיכה צבאית".

 

 

אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה / מתי שמואלוף

 

איפה הייתם ילדים קטנים

בבית הקברות, או שאכלתם סרטים

הייתם במגרשי הכדורגל של המתים

הייתם כלואים באח הגדול ללא חוק וכללים

הייתם שתויים כשהמנהיגים שברו את הכלים

הייתם מפגרים, כשהגנרלים היו חכמים

הייתם שקטים, כשהטילים ירדו ועוד נופלים

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

אסד כבד עומד ליפול

ואיפה הייתן ילדות קטנות,

נלחמתן על הדגל, בזמן שזיינו לכן את האימהות

בהטרדות, אונסים והתנכלויות

אבל בינתיים החונטה של הזין, השתינה עלינו בקשת

הרחם שלכן הפך לכוס של האימא של הצבא, המשטרה, השבכ, המוסד והמדינה

והוא הוציא משם, פצצות רפאל יפות, פיתוחים מרהיבים של הבני זונות של המשפחה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,

אסד זחוח עומד לרדת

ואיפה היית מתי שמואלוף

איפה היית כשנפלה הפצצה

האם אהבת, האם חיבקת, האם נשקת

האם קראת למישהי נשמה

איפה היית מתי שמואלוף

כשהתרסק עתידך

האם נתת לעם את גופך, ולחיים את נפשך

האם ישבת בכלא, או שנפלת עמוק מתחת למלחמה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

אסד אומלל עומד להתרסק

 —
המשטרה מחכה לאירוע
המשטרה מחכה לאירוע
 הילאל מהטלוויזיה החברתית מצלם
הילאל מהטלוויזיה החברתית מצלם
 מוחמד אגוואני פותח את האירוע
מוחמד אגוואני פותח את האירוע
 אסמה אגברייה זחאלקה נואמת נגד המשטר הסורי
אסמה אגברייה זחאלקה נואמת נגד המשטר הסורי