על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה

1465299_10153450273926665_2522690411757213895_n
רועי צ'יקי ארד ואנוכי הקמנו את "גרילה תרבות" בדצמבר 2007 אך לא ידענו את התוצאות הנפלאות שהיא תביא. בהתחלה חשבנו רק על שימוש בשירה למען יצירת סולידאריות והשמעת קול פוליטי חברתי ופוליטי ברור. הפעולה הראשונה של סולידריות הייתה עם מלצריות "קופי טו גו" באוניברסיטה והיא הסתיימה בהצלחה והן קיבלו חוזה והכרה מההנהלה של שטראוס. אחכ כבר יצאנו מתל אביב והגענו לפריפריה, פעולות מוצלחות בדימונה, קרית גת, ירוחם, כפר סבא, חיפה, אל קודס ועוד.

"על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"" כך כתבנו, נפתלי שם טוב, ניר ברעם ואנוכי בפתח דבר לאסופה "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד שהלהיטה את כל הרוחות בעולם התרבות ב2007.

במקביל ערכתי את ארבע הגיליונות של כתב העת "הכיוון מזרח" [2006-2008] שהחוברת הראשונה יוחדה למשורר ארז ביטון ומי ידע אז שהוא יזכה בפרס ישראל כמעט עשור לאחר מכן. אך ידענו דבר אחד, התרבות המזרחית חייבת לעמוד במרכז, ואסור להפקירה, גם זה אומר שנשב בשוליים ונכתוב בתוכם, רק לקהילה שהקיפה אותנו בחיבוק אוהב.

במקביל לפעולות גרילה תרבות, פעלתי ביחד עם המשורר והסופר אלמוג בהר ואחרים בעשרות ערבי שירה להעלות מודעות לדור המזרחי השלישי. את האירועים כבר אז עשינו ערבי שירה בפריפריה, עם החד הוריות במאהל ב"בור השיבר" בירושלים [כאן וכאן], בשכונת "דורה" בנתניה, בשדרות ועוד.

בשנת 2011 אלמוג בהר ואנוכי יזמנו [עם חתימות של קהילה שלמה שקמה אחרי "תהודות זהות"] מכתב לצעירים הערבים במזרח התיכון, ובצפון אפריקה שהתקוממו באביב הערבי ושלחנו אותו בהצלחה אליהם באינטרנט. המכתב תורגם לשפות רבות וכך הוא נפתח:

"אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים."

אחרי המחאה של שנת 2011 כבר היה ברור לכולם שכל הפעילויות האלו הטרימו את זרעי המהפכה. בשנת 2011 גרילה תרבות הוציאה את "שירון המהפכה: שירת האוהלים" וזכינו לראות את ההתקבלות המלאה של היצירה החברתית שלנו.

"גרילה תרבות" לא יכלה להמשיך באותה הדרך אחרי שנת 2011, והפכה להוצאת ספרים, הוצאתי לאור את האסופה האלקטרונית "עבודת גילוי" [2012] עם תהל פרוש שעסקה בחיבור בין זכויות העובדים והיצירה; וגם ערכתי את כתב העת האלקטרוני "לרוחב" [2012] עם אלמוג בהר, נעמה גרשי ותאמר מסאלחה. "לרוחב" עסק בשאלה כיצד החורבן מכונן את היצירה בישראל-פלסטין, והיה בין כתבי הראשונים בין הראשונים שלא הודפסו, אלא רק ניתן להורדה ודיפדוף חינמיים ברשת.

עם היחלשות המחאה החברתית והייאוש הגדול של הבחירות שהעלו את בנט ולפיד הפעילות הגיעה קצת למבוי סתום. אני נסעתי לברלין בהזמנת הליטרטוורקשטאט לחודש וגיליתי עולם חדש וקסום.

כשחזרתי אופיר טובול, מקפה גיברלטר, הציע לי להנחות את ערב השירה בלילה השחור, פתחתי את הערב עם שירי "פינו את התקווה" שנכתב בעקבות פינוי מאהל התקווה בחורף אכזר. אחרי עלו עדי קיסר ושלומי חתוכה והייתי בשוק. דור חדש שלא הכרתי הביא שירים חדים ובהירים. דיברתי מיד עם עדי קיסר ופירסמתי את שיריה בבלוג שלי, ובמדור "באסטה" שערכתי וייסדתי באתר "העוקץ". לאחר כך, עדי קיסר פנתה אלי וביקשה להזמין אותי לערב הראשון של ערב [חורפי] שהיא הפיקה שנקרא "ערס פואטיקה" בבר ברחוב זבולון. האירוע היה מוצלח ביותר, ואחרי מספר אירועים נוספים של ערס פואטיקה שבהם השתתפתי אמרתי לה שהיא חייבת להוציא אסופה והצעתי אתה האכסניה של הוצאת גרילה תרבות. אמרתי לה כבר אז, שתוך זמן לא רב "ערס פואטיקה" תהיה הדבר הכי נכון לשירה הישראלית. הפעולה הפשוטה של חיבור מסרים מזרחים, חברתיים, עם ריקודי בטן וחאפלה, החזירה את השירה העברית למזרח התיכון. אותה מקום שהשירה האשכנזית התנכרה אליו במשך שנים כה רעות, לעגה לו, סגרה את דלתותיה, כפי שכתבה פעם מירי בן שמחון:

"…מַקִּישִׁים שִׁיכּוֹרִים / עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת" [מתוך השיר "לקראת שיר" בספרה הראשון "מעוניינת, לא מעוניינת", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983].

הוצאנו את שתי האסופות הראשונות של ערס פואטיקה בהוצאת "גרילה תרבות", בעריכת עדי קיסר, וגם את ספרה הראשון [לדעתי הספר הכי נמכר בשנת 2015 בתחום השירה] בהצלחה רבה. לא במקרה היה זה אלמוג בהר שערך את ספרה הנהדר של עדי קיסר, ולא במקרה היה זה הסופר והמשורר מואיז בן הראש שערך את הספר של אייל בן משה [גם בהוצאת גרילה תרבות] ולא במקרה קהילה שלמה נעמדה מאחורי ההדסטארט שלהם.

לא היה מאושר ממני לדעת שההצלחה של ערס פואטיקה הייתה נטועה בתוך האדמה החברתית הפורייה של הפעילות המזרחית והחברתית של קהילה שלמה שהתעוררה.
אותה אדמה שחרשנו בפעולות ושירה חברתית במשך שנים יצרה סטייט אוף מיינד למקום שבתוכו עולים ומבעבעים קולות אחרים ששינו לחלוטין את התרבות הישראלית.
היציאה מתוך מדינת תל אביב, הפוליטיזציה של עולם השירה, השימוש באינטרנט ככלי, העמידה על זהות נפרדת, והדחייה של הישראליות כזהות מאחדת – כל אלו היו כלים שהיו בצייטגייסט בכדי לתת רוח גבית לדור המזרחי הרביעי שהשמיע ומשמיע וישמיע את קולו החד והנוקב גם בשנים שיבואו.

מתי שמואלוף, אודסה, יולי 2015.

הדברים התפרסמו לראשונה בגירסא מקוצרת ב"תרבות וספרות" – הארץ

באמת, פתאום הכול ורוד בש"ס. פחעע

אריה דרעי. מקור ויקיפדיה This file is licensed under the Creative Commons Attribution 3.0 Unported license. English: taken by he:user:מהיר חימהHebrew Wikipedia
אריה דרעי. מקור ויקיפדיה This file is licensed under the Creative Commons Attribution 3.0 Unported license. English: taken by he:user:מהיר חימהHebrew Wikipedia

הנה הדברים המלאים שאמרתי לצ'יקי בכתבה על הנהירה לש"ס – כמו כן התראיינתי ליעל דן בנושא.

 

אני לא מאמין שפעילים חברתיים, ביקורתיים עם רקורד של עשייה מצטרפים למפלגה שחרטה על דגלה הדרת נשים והומואים ולסביות. ש"ס אותה מפלגה שהייתה לדוד תום המזרחי של הניאו ליברליזם הישראלי, שהשתתפה בכל ממשלה ימנית-קיצונית, שהפריטה את כל מערכת הרווחה הישראלית, פתאום שכרה מנהלי קמפיין שיוצרים קמפיין מעולה שכמו כדור של שכחה משכיח את כל עברה. אסור לשכוח את כל ההיסטוריה הארוכה של פגמיהם. גם אם ש"ס משתנה ופניה אל העתיד, אי אפשר להסכים כפעילים מזרחים, חברתים וביקורתיים עם העקרונות הבסיסיים שלהם שמשעתקים תפיסות הומופוביות ומיזוגניות. אפשר להיות מפלגה דתית, ולתת ייצוג לנשים ולקווירים. הכי כואב ששוכחים למפלגת ש"ס את העבר בכזאת קלות.
תום מהגר כתב יפה בהעוקץ:

"השמאל בארץ מתנכר בשיטתיות לאינטרסים של הציבור המזרחי. לכן מזרחים מוצאים בית בימין הפוליטי, ולכן אשכנזים מתבצרים בשמאל הלבן. כך שגם בבחירות הקרובות – בלי לדבר גלויות על זכויות היתר של האשכנזים, לא יהיה כאן שינוי פוליטי של ממש"

אבל צריך לזכור שמעבר לימין הפוליטי של ש"ס לא באמת יביא שינוי, לפי הפעולות שלהם בעבר. אולי המעבר של פעילים חברתיים יותר מסמל את הרצון להשפיע מבפנים, ולא ליצור מפלגות חדשות. מעין תמימות, שרוצה לעשות CASHING למאבק המזרחי בפייסבוק, ולהפוך אותו למטבע של כוח. אך דרושה חשיבה חדשה, מבנה חדש ולא מבנה ישן, עם אידיאולוגיה ישנה.

אי אפשר לייצר שמאל ללא פמיניזם וללא מחשבה קווירית. ואני מאמין שלם שאפשר לייצר כזה שמאל, כמו שעשו בספרד, ביוון ואפילו עם המחשבה הרב גזעית, רב מינית של מחנה אובמה הדמוקרטי בארה"ב.

 

בתמונה למעלה: אריה דרעי. מקור ויקיפדיה
This file is licensed under the Creative Commons Attribution 3.0 Unported license.
English: taken by he:user:מהיר חימהHebrew Wikipedia

מעביר את לפיד מדור "באסטה" לקיסרית

עדי נס,   ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia
עדי נס,
ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia

אני שמח להעביר את עריכת מדור "באסטה" באתר העוקץ לידי העורכת והמשוררת עדי "הקיסרית" קיסר, שתפרסם מדי שישי שיר במדור. אתם/ן מוזמנים לשלוח אליה שירים!

בשנת 2010 פתחתי את מדור באסטה באתר העוקץ. ראיתי שיש צורך לשים שירה בצד המאמרים העוקצניים וללהט מילים כקסמים לשינוי חברתי.

בין השאר פורסמה שירתם של מרחב ישורון, איתמר טהר לב, יאיר יצחק וקנין, אריאל גלילי, אסתר שקלים, ענת זכריה, לילך ובר, אפרת ירדאי, נעם לוי, חבורת לא נעזוב, רוני סומק, אסנת איטה סקובלינסקי, אלי אביר, אסף אבוטבול, ארז ביטון, פאוזי כרים, אמיר שגיב, לילא חלבי, יוחאי שלום חדד, נורי אל עוקבי, רותם מלנקי, שגיא אלנקווה, טל ניצן, אופיר טובול על השירים של סמי שלום שיטרית,  יניב קקון, אברהם סוצקבר, מוחמד דרוויש – תרגום של תאמר מסאלחה, אורחאן וואלי, פיראס חורי, שרה מלול, יוסי בבליקי, יובל בן עמי, מאיר דדון, קובי אור במחווה לג'לו ביאפרה, יעקב ביטון מלכא, רועי צ'יקי ארד, אסף אבוטבול, חגי קלעי, נועם לוי, נועם שדות, דנה לובינסקי, מאיה בז'רנו, גלעד מאירי, עבד נאטור, ערב שירי מחאה במאהל מחאה של הדיור הציבורי בירושלים,  נידאא חורי, עודד כרמלי, ערן הדס, דניאל באומגרטן, יריב מוהר, תהל פרוש, ערן צלגוב מתרגם גים קרול, נועם פרתום, ראג'י באטחיש, אלמוג בהר, אבי אליאס ז"ל, שלום גד, איתי עקירב, לורן מילק, הילה אהרון בריק, חגית גרוסמן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, ברכה סרי ז"ל, ויקי שירן ועוד.

תודה רבה וחמה מאוד לתמי ריקליס, יוסי דהאן, איציק ספורטא, יוסי לוס, יונית נעמן על שנתנו לי לסמפל את השירים הללו מדי שבוע.

משתף אלבום חדש של ענת גוטמן ששלחה לי וכבר פירסמתי בעבר משיריה וגם את האלבום הקודם:

אלבום שני. כחלק מהפרוייקט "הבית לא יקרוס מיד", אלבום מוסיקה ווידאו-דאנס שעליו גוטמן עבדה ב-3 השנים האחרונות. וכך היא כתבה לי:

עד לפני ארבעה חודשים חי בתל אביב סופר שקרא לעצמו מלח, טבח, מלצר, צייר, שטען שאינו יודע לכתוב נכון, אבל במילים שלו יש יותר השראה משל כל סופר נכון שקראתי. האלבום 'הבית לא יקרוס מיד' מנגן סביב המילים הנוקבות והאוהבות של יורם קניוק. הוא מסתכל, מצביע, לוחש וצועק – איבדנו. אבל אפשר עוד להחזיר. אפשר עוד לחזור, לחיים חדשים שאחרי.

הקשיבו!

כתבה בחו"ל על כנס שהשתתפתי בקורנל, בארה"ב. שנה הבאה אשתתף בכנס בשיקגו במרץ ואשתף אתכם בפרטים בקרוב.

 

עסקית לוחצת: יובל אביבי במגזין "מנטוק" של גלובס על "האסון מתחיל בארוחת העסקים"

GLOBES2013SHEMOELOF

נראה שמתי שמואלוף נמצא בעימות פנימי: הוא אינטלקטואל ישראלי שבסיס האם שלו כאן, אבל נקודת המוצא שלו מחייבת אותו להעביר ביקורת נוקבת על מה שמתרחש בבסיס האם הזה. "עזרו לי להגיע חזרה לשורה מבלי לוותר על גלות הפאנק", הוא כותב באחד השירים של "האסון מתחיל בארוחת העסקים", ספר השירים החדש שלו.

"השורה", של הלח"י, שאמנם ממנה ישחרר רק המוות אבל לא כולם התקבלו אליה גם בחייהם; ושורת השיר, שגם היא הייתה ועודנה נחלתם של בני עדה מסויימת, לרוב. ושתי השורות האלה, ששמואלוף נמשך-נדחה אליהן, מסרבות לקבל את העולם החדש. העולם הפוסט-פאנקי של שמואלוף, שהוא מורכב וביקורתי ודורש הכול – גם להיות ציוני וגם לא להיות גזען.
השירה של שמואלוף כועסת, רדופה, דורשת שינוי, אבל היא גם רחומה וכואבת. בניגוד לרדיקלים אחרים, שחלקם רק נהנים לראות את העולם נשרף, המקום המיוחד של שמואלוף, התווך שבו הוא מצוי, מאפשר לו למתוח ביקורת גם על המהפכה חסרת הזהירות, שאחריה "האבן התרוקנה מנוזלי גוף המילה". מה שווה מהפכה, אם אי אפשר לכתוב אחריה שירה, לא?

יובל אביבי במגזין "מנטוק" של גלובס על "האסון מתחיל בארוחת העסקים"

35898119-145*

עזיבתי לברלין יצאה מהארון עם הכתבה של רועי צ'יקי ארד על פעילי מחאה מרכזיים שיוצאים לזמן מה ממעגל ההתנגדות למשטר. השתתפתי הן ב"ערב חדש" ביחד עם רחל עזריה, חברת מועצת ירושלים וגם ביום למחרת ב"אורלי וגיא" ביחד עם דפני ליף. תוכלו גם להאזין לתוכנית הרדיו של תמי מולד חיו ב"רדיו כל השלום", בראיון מלא עם דפני ליף.

 

זרוק ודפוק ביצירה החברתית: מהקמת גרילה תרבות למכללת שנקר

יצירה של תמיר שפר, גלריה יפו, 2013
יצירה של תמיר שפר, גלריה יפו, 2013

כתבה נפלאה של כרמית ספיר-ויץ במוסף תרבות "מקור ראשון / מעריב"

 הגענו אל "גרילה תרבות", הקבוצה שמכניסה לסדר היום התרבותי שירה פוליטית וחברתית. מיום הקמתה היא מפרסמת שירה פוליטית וחברתית כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות" כהגדרתה. הקבוצה מתנגדת למלחמות ועמדה פעם אחר פעם והפגינה נגד המלחמה בעזה, מול השגרירות הרוסית נגד הטבח בסוריה, נגד מלחמה עם איראן ועוד. היא העלתה את המחזה "אנרגיות טובות" שזכה לשלוש מהדורות וכיום נלמד בתיכונים שונים ומועלה מעל במות שונות (פה, פה, פה).

“גרילה תרבות“, שהוקמה בידי המשוררים מתי שמואלוף ורועי צ‘יקי ארד, עדיין קיימת ופועלת. לפני שבועות ספורים, למשל, השתתפו היוצרים בפסטיבל המניפסטים שנערך בדרום תל אביב. החבורה שמה לעצמה מטרה להופיע במקומות של קונפליקט ולמחות כנגד ניצול ושיעבוד. הם גם הקימו הוצאת ספרים הפועלת לקידום השירה החברתית בישראל, וזו הוציאה רק לאחרונה את הספר “ערס פואטיקה“ בעריכת עדי קיסר.

מתי שמואלוף הוציא לאחרונה ספר שירה בשם “האסון מתחיל בארוחת עסקים“ שהוא לדבריו ספר השירה האחרון שלו. כבר מהשם ניתן לעמוד על ההיגיון הטמון בו ובחבורה שהוא מוביל. “המרקם של הקבוצה משתנה אד הוק לפי האירוע. לכל אירוע יש יוזם או יוזמת אחרים“, מסביר שמואלוף. “את האירוע האחרון, בפסטיבל המניפסטים, יזם המשורר יעקב ביטון. את האירוע נגד הגזענות של ראש העיר בנצרת עילית יזם דניאל עוז, ואת האירוע מול השגרירות הרוסית יזם המשורר החבר בלהקת ‘סיסטם עאלי‘ מוחמד אפגאני“.

במה כוחה של הקבוצה?

“כוחה של הקבוצה מתבטא קודם כול ביכולת להגיע לשטח ולהביא קאדר של משוררים ותיקים וצעירים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים. יש לנו מגאפון ומערכת הגברה ותקציב קטן ואנו נעים ממקום למקום כמו תנועת גרילה. מביאים את הבשורה של השירה לרחוב ולשטח.

“צריך את ‘גרילה תרבות‘, משום שכל קבוצה נאבקת זקוקה ליוקרה של השירה, לכוח של הדימוי והמטפורה, וגם את הסולידריות הבסיסית שמתבטאת במגע עם משוררים פעילים הבאים להפגין אחווה במקום המאבק. אין מודל דומה ברחבי העולם לפי מיטב ידיעתי, אבל יש תמיכה של סופרים, אמנים ויוצרים אחרים במאבקים בכל רחבי העולם. הפעולה של ‘גרילה תרבות‘ היא מקורית כנראה, אך ממשיכה מסורת ארוכה בישראל ובעולם של שילוב בין חברה ואמנות. הושפענו מפעילים רדיקליים כמו ג‘רי רובין ואייבי הופמן, ששילבו בין תרבות למחאה יצירתית לא אלימה, התנועה הסיטואציונית, הפנתרים השחורים, תנועות קוד פתוח ותנועת ה‘פלאש מוב‘ העולמית“.

בוא נדבר על נקודות המחלוקת במקום של אנשים דעתנים שרוצים להשמיע את קולם.

"כמו כל תנועה יש עליות וירידות. אני הימרתי שכבר בשנה שעברה ניקבר ולא נופיע יותר, במיוחד אחרי התעוררות המחאה החברתית והשיא הענק של הוצאת 'שירון המהפכה' שלנו שהצליח מאוד בהתקבלות הספרותית שלו. אבל החזקנו מעמד והגיעו כוחות חדשים לחדש את העבודה. המחלוקת נוצרת כשלפעמים יש קולות שונים שרוצים לרתום אותנו למאבקים שלהם. אבל אנחנו מחפשים מנהיגים ומנהיגות ולא סתם להיות חותמת גומי על מאבקים כאלו ואחרים".

פוסט נפלא שמסכם את הקורס שהעברתי במכללת שנקר, מתחיל במילים הללו:

המשורר האקטיביסט מתי שמואלוף העביר סדנה ייחודית לסטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית במסגרת קורס הבוחן את הקשר בין עיצוב לחברה ותרבות. כחלק מהפרויקט הפוליטי-חברתי "עבודת גילוי", העוסק בסוגיות של ניצול בשוק העבודה, יצרו הסטודנטים אירועי מחאה פרפורמטיבי במרחב הציבורי והתנסו בשירה ככלי להעברת מסרים. בתוך כך, פיתחו פרויקטים עיצוביים מקוריים לקידום נושאים בוערים לסדר היום  

משרד התמ"ת מחסל את פועלי הבניין

Crime Scene By Tony in WA cc: flickr
Crime Scene By Tony in WA cc: flickr

לפני יותר מעשר שנים עבדתי באתר בנייה ברמת אביב. צבענו, שלושה חברים את חדרי הבתים ביותר מ-13 קומות. יום אחד הציע אחד החברים שנעלה את פחי הצבע על המעלית המרופטת שבנויה ממנוע קטן וקרש עץ. התנגדתי לשים את פחי הצבע. חבר אחד התלבט וחבר אחר כריזמטי התעקש שהכול יעבוד. אז עלינו. ואז לקראת הקומה השלישית נפלנו. אני הצלחתי איכשהו מרוב פחד לתפוס את החבל שהמעלית הייתה קשורה. אבל החברים נפלו למטה, ועל אחד מהם נפלו גם פחי הצבע. והשתלשלתי למטה והזמנתי אמבולנס. למזלנו זה נגמר בפצעים יבשים. אך לא עברנו סדנת בטיחות ובטח שלא פעלנו לפי כללים שלא היו קיימים. יכולנו למות, ולמי אכפת?!

הסרט של גל גבאי ורועי צ'יקי ארד מראה את שרשרת המזון הרצחנית, שגובה את חייהם של פועלי בניין מדי שנה, שרובם ערבים וזרים. צריך להתעורר ומקווה ששר התמ"ת יכשיר עוד מפקחי בנייה וייתן סדנאות בטיחות ויוריד את רמת התמותה לאפס באתרי הבנייה. וכך נכתב לצד הסרטון: "כבר שנים רבות שפועלי הבניין הם העובדים ה"נהרגים" ביותר בישראל. זהו סיפור על הפועלים המקופחים, השקופים, שחייהם אינם שווים את עלות חוט הברזל התקני, שנועד לחבר כהלכה את הפיגום למבנה."

לא לבטון חולדאי בגן מאיר שירה: סרטוני התנגדות

צילום: איילה חננאל
צילום: איילה חננאל

אתמול הופעתי עם גרילה תרבות נגד הבנייה של שבילי בטון בגן מאיר. את האירוע הנחה אלכס אנסקי והשתתפו בין השאר: צ'יקי, יובל בן עמי, נתן סלור, רונה קינן ועוד. ליוותה אותי יפעת צור בקרן יער, וביצעתי את "פינו את התקווה" (שיר + ביצועים נוספים) על משקל ריצפו אותנו עם בטון בגן מאיר. את הסרטון צילם צ'יקי. תודה לגלית סמואל על אירגון ההפגנה.

***

פינו את התקווה, יאללה אודרוב ילדים – לרחוב
פינו את התקווה, ואנחנו משלמים את החוב

פינו את התקווה כדי שתהיה ריאה ירוקה
פינו את התקווה, ואין רפואה כשאבא חולה והקופה ריקה

פינו את התקווה וגם את הבושה, פינו בדרך כל מה שנקרה
פינו את התקווה וראש העיר אמר: "קומוניסטים, טפילים" ושב לבנות עוד מגדל יוקרה

פינו את התקווה, ורק לפודל הלבן יש מלונה
פינו את התקווה, וזרקו אותנו מהקור לצינה

פינו את התקווה, עוד אונייה שוקעת בדם
פינו את התקווה, הקפטן חוגג ומחורר את סירות ההצלה שבים

פינו את התקווה, קר בחוץ יותר מבשנה שעברה
פינו את התקווה, ושיר מבטיחה לנרקומן שלא יחזור למעברה

פינו את התקווה, בשקרים, בסמים ובכזבים להמונים
פינו את התקווה, בפנטזיות על גאולה ובמציאות של עינויים

פינו את התקווה, באיומים, במעצרים ובלי תגים
פינוי את התקווה, וקשה להבין את אלה החוגגים

פינו את התקווה, אני פוקח את עיניי
פינו את התקווה, נִקבו את שיריי

פינו את התקווה, האכילו את כיניי
פינו את התקווה, העיפו את מלאכיי

פינו את התקווה, אבל אתם עייפים ולא רוצים עוד לכאוב
פינו את התקווה, ויאללה אודרוב לרחוב

פינו את התקווה, אבל האמת ממאנת להתפנות
פינו את התקווה, אך אי אפשר לפנות תקוות

פינו את התקווה, אבל התקווה אותנו לא עזבה

***

***

האירוע שעשינו בבית העם הוזכר בכתבה במגזין הארץ של דליה קרפל שהוקדשה לזכרון של שי אריה מזרחי: "ביום ראשון האחרון נאספו בבית העם בשדרות רוטשילד חבריו של מזרחי למאבק השירה. תחושת האבידה העיקה על הנוכחים. הערב התחיל בהרמת כוסות עראק תאנים, המשקה שמזרחי אהב. בין 30 האיש שבאו לכבד את זכרו היו חוקר התרבות אלי אשד, המשוררים מתי שמואלוף, עדי עסיס, מיא שם אור, ערן הדס, תהל פרוש, רון דהן, לורן מילק

***

שירים חדשים

"היי היי, בהתאבדות סטייל ניל יאנגי" – שיר חדש שפורסם בכתב העת של "מאזניים" (חורף, 2012)

***

"ברכת שירה לאמא – ברכות לפני סידור" שיר חדש שפירסמתי בכתב העת משיב הרוח שהוקדש לתפילות (גיליון 3, חורף, 2012)  

***
"שביל אמת בתוך אותיות התזוזה" שיר חדש מתוך פרויקט "נתב"ג"

שיר חדש מפרויקט נתבג