"המדינה היא שביל בין דם לדם" [שיר]

להרוג את אבא (שיר), כתב העת "עמדה", 2010, הוצאת כרמל, עמוד 44, עורך אחראי: אריק א. עורכים: רן יגיל ועמוס אדלהייט

image

פרידה בברלין, בבלוג של רני יגיל – NRG

RANI2014

מעולם לא אמרתי

 

מעולם לא אמרתי לאישה שאני רוצה לחיות אִתה לעד

מעולם לא רציתי לגעת בנצח עם אהובה

אך אתך

אך לצדך

 

טיפסנו על ההר הכי גבוה שהעניקו לנו האלים

נפלנו לעמק הכי עמוק שהעניקו לנו האלות

אם תדמיינו היטב

תוכלו לשמוע את הגניחות של האלים שהביטו במעשינו

 

סוקרטס וקסנתיפה,

אדם וחווה,

כמה כאב וכמה יופי,

ושוב כמה יופי וכמה כאב

 

IMG_20170202_122956421_HDR

 

היום את נתת לי בחזרה את הרעד

 

אף אחד לא ידע שהתרגשתי כל כך

מהאפשרות הרחוקה של ילד

אף אחת לא הרגישה כמוך את הרעד שלי

ברגעים בהם היית יוצאת מהמקלחת עירומה

עם המגבת על ראשך

 

IMG_20170227_101546357

 

השיר שלא נכתב לבן שלא ייוולד לי

 

בני

מערכות יחסים בורחות לי

כמו חול מהידיים

 

בני

אל תסלח לי

על שהתמכרתי לרוך של המילים

 

בני

חבק אותי חיבוק גדול

גם כשאני שיכור

 

בני

למרות שלא הכרנו

אני מוצא עצמי דואג שתמות לפניי

 

אבי

למה אני חולם שאתה נוסע ומתאבד

איפה אתה בלילה בין כל שיריי

כשאני מתעורר מפוחד

 

 

IMG_20170308_121015_023.jpg

*

 

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג'אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

 

IMG_20170308_141657

 

*

 

הלילה טיפסתי

אל השמש הגדולה

המתגעגעת

להשתחווּת של תפילה

אֵלה גדולה ובודדה

 

IMG_20170302_115820_874

 

*

 

המשוררים זוכרים את הפצעים שלא מגלידים

שחורטים על גבם הילדים הרעים

בבית ספר

הבהמות הזונות שפוצעים

מצליחים בחברה

המשוררים נשארים הילדים העניים

אוכלים תפוחי אדמה, בטטות ובצלים

מנייר כסף מפויָל

 

IMG_20170301_084500_783

למאמרים נוספים העוסקים בספר ובשירת מתי שמואלוף

 

כנסו לבלוג הספרותי של רן יגיל באתר אנ.אר.ג'י וקיראו שישה שירים מספרי החדש "פרידה בברלין"

 

**

רני יגיל, במשך שנים רבות נושא על כתפיו, כמעין אטלס, את משא הספרות העברית: הוא גם עורך האתר יקוד, כתב העת עמדה, מפרסם קבוע בבלוג שלו ומוציא לאור גם בהוצאת עמדה משוררים וסופרים רבים. כנסו לבלוג שלו וגלו פנינים רבות. אודה לשיתופים!

עושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית

מי הוא זה שעושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית
מי הוא זה שעושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית. התמונה מתוך ויקיפדיה

שמח להביא בפניכםן את הדעה שכתבתי בתרבות וספרות + "הארץ" כתשובה למאמר הבעייתי (בלשון המעטה) של אורי הולנדר

היציאה של אורי הולנדר נגד המושג של הדרה ("תרבות וספרות", 29.6) מבטאת עמדה ריאקציונרית, פריבילגית, השואפת להיכנס תחתי כנפי ההגמוניה. הוא כותב: "העיסוק האובססיבי בקבוצות ה'לא-קאנוניות', שנציגיהן שיננו על פה את מלת הקסם ‘הדרה', עיסוק זה יצר, בשלב ראשון, את קאנון ה'מודרים' – ובשלב שני הפך את ה'מודרים' ל'קאנוניים'". משם הוא ממשיך לחבר את הקבוצות המודרות עם חסרי האיכות, מה שהופך הכל לסוג של "טירוף המערכות הייחודי שמאפיין את שדה השירה המקומי (…) משך שורה ארוכה של מגדלי ירקות ביזאריים אל שדה השירה".

אורי הולנדר תופס את העמדה של מגן האיכות אל מול קבוצות המודרים העושים שימוש בהדרה כדי להתקבל לקאנון. מדוע הולנדר קושר בין שאלה של איכות לשאלה פוליטית של הדרה? ובכן, אם היה נעמד מול הקבוצות המודרות, אז היה נתקל בהתנגדות פוליטית, חברתית ותרבותית. אבל הולנדר מבקש להיות זה שמגן על השדה מפני החדשים, ועושה שימוש בטענת האיכות.

הדעה שפורסמה בתרבות וספרות, 6.7.2012 - תודות לאוריאנה אלמסי על הסריקה
הדעה שפורסמה בתרבות וספרות, 6.7.2012 – תודות לאוריאנה אלמסי על הסריקה

לפני כעשור נלחמה הקשת הדמוקרטית המזרחית למען שילוב תכני ספרות מזרחיים בתוך תוכניות הלימוד. אך המאבק לכלול את הסיפורת המודרת נתקל בטענת האיכות. פרופסורים מפורסמים לספרות טענו כי אסור להכניס יצירות סוג ב' או ג' לתוך הקאנון והתעלמו מהשאלה הזהותית והתרבותית. כלומר, הפרופסורים המכובדים לא רצו לקבל עליהם את האחריות על צמצום הזהות של הנמענים (הילדים והילדות שלא מקבלים מענה לזהות שלהם ובשל כך מרחב האופציות שאל תוכו הם גדלים נהפך למצומצם). והנה שוב חוזרת טענת האיכות, רק שהפעם – הפוליטיקה של הזהויות היא המיטונימית אליה. מדוע יש חרדה כל כך גדולה מפני החיבור ביניהן ומדוע הוא יצר חיבור שכזה? מדוע הוא פשוט לא עמד ואמר: איני מבין את המרחב הדמוקרטי החדש של התרבות הנוצר באינטרנט.

התשובה לכך אולי נמצאת בכך שהולנדר ממקם את האחרים סביבו. אך הוא אינו שואל את עצמו כיצד הגיע להיות מבקר ב"הארץ" ומנהל פסטיבל מטולה. כך הוא יוצר את עצמו כשקוף ובעצם מתמקם בחזרה בתוך עמדה פטרונית וחסרת מודעות עצמית ומשכפל ומשעתק את קולה של ההגמוניה.

דיון נוסף בדברים של הולנדר מצויים בבלוג של רני יגיל – בתגובות – לשירים של דוד ברבי

וב-13.7.201212 באה תגובה חדשה של דוד אדלר לפולמוס

28.7.2012 פולמוס הולנדר-שמואלוף ממשיך. אחרי דוד אדלר הגיעה מרים נייגר פליישמן לדרוש ביקורת נטולת פחד | ‎http://goo.gl/ArZpr

*

שיחה של מוסי רז ושרון דולב איתי על מרדכי וענונו, מזרחיות ושיח גרעיני בזמן מחאה. האם בזמן מחאה תופי המלחמה הגרעינית צריכים לשקוט? ברק מאשר את מה ששמענו כבר מזמן. סעודיה תקבל נשק גרעיני מוכן מפקיסטן, במקרה שאיראן תתחמש. תזכרו איפה שמעתם את זה קודם.

חצי דמעה מדימונה

לאלפי האסירים הפלסטינים הכלואים בעצב מנהלי

שָׁמַעְתִּי פִּיצוּצְגָּדוֹל הוֹפֵךְ

לִצְלִילִים אִטִּיִּים וַאֲרֻכִּים עֵת

נוֹלְדָה נְשִׁימַת הַמְּיֹאָשׁ.

לַמֶּרְחָבִים לֹא בָּחַרְתִּי גְּבוּלוֹת

לָרְחוֹבוֹת לֹא בָּחַרְתִּי שֵׁם

בּוֹר בָּחַרְתִּי, נֶעֱמַדְתִּי

בּוֹ

מתוך ספר השירה השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

*

משתתף העשר הערב בפסטיבל השירה "מטר על מטר" בגן הבוטני באל-קודס ואדבר על מאבק המשוררות ואקריא משיריי, הכניסה חופשית. 

*

הנה הלינק לאי קאסט של חיים של אחרים עם ערן סבאג (שבה התארחתי) והוקדשה להכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה. שירה אמריקאית במיטיבה

*

האקדמיה ללשון מגומגמת: על ספר שיריו הראשון של שלומי חסקי

שלומי חסקי מפרסם את ספר השירה הראשון ומגלה לנו שפה חברתית עשירה.

כבר בהתחלת השיר הוא תוקף את אי היכולת לדבר את השפה ההגמונית, השליטה, ומייצר לעצמו אקדמיה משלו, אקדמיה מגוגמגת: "לפעמים אני מדבר בחסות / האקדמיה ללשון מגמגמת / סוגר הברות, עוקר / מלים / מסרס משפטים, נושך שפתים, נוהג / ברכב מקרטע בנתיבי / המשפט" (מתוך השיר "האקדמיה ללשון מגומגמת", עמ' 9). מדמה את עצמו לשטיח משובש וישן: "ואולי אנחנו שטיחים, / מין מרבדים משבשים וישנים / עם חורים, טלאים ופסות בד חדשות / שהדבקו בחטף" (מתוך השיר "צורך", עמ' 10). ומה גורם לחסקי להיות מגומגם, רחוק מהשפה, התרבות, בלי יכולת להתנתק מהישן ולהתחדש, לייצר משמעות כבדת-פה חדשה, שרק בתוכה יוכל יתקיים. השיר השלישי "קרבי" כבר מתחיל לפרוש לפנינו תשובה אחת מבני רבות המסתתרות בספר כשדוברת נשית מבקשת ממנו להיות: "לא מוגבל בכושר קרבי, צרוד, ציתן עד / גבול הפחד" (עמ' 11). המיליטריזם המקומי פוגע במיתרי הקול שלו, מבקש למשמֵע אותו. והוא עושה זאת עד גבול הפחד. וכאן מתחילה השירה החברתית המבקשת להחזיר את האנושיות שנעלמה במרחבי המחשבה הצבאית.

הספר עובר דרך בית חולים וולפסון, להתכתבות אינטרטקסטואלית עם ביאליק. הוא נכנס אל תוך קופסת הסיגריות של המובטל, נוסע למרחבי התרבות הדמשקאית וחוזר לעשות אהבה על שטיח בתוך בסיס צבאי, כשבחוץ עומד שלט "שפר הופעתך". חסקי מושפע מאוד מהשירה של רוני סומק ומאמץ את העמדה הרב-תרבותית שלו שמתנגדת ללאומיות באמצעות שימוש בתרבות הפופולארית. לא כל שירי הספר היו ראויים להכנס לספר. היה גם ראוי לדעתי לוותר על השערים. למרות העבודה הספרותית החשובה שעורך הספר רני יגיל עורך בהוצאת כרמל עמדה, אפשר היה לייצר אמירה שונה לגמרי בהעמדת השירים. למשל השיר "שושלת" המוקדש לאבא ולאמא של חסקי יכול לפתוח את הספר ובכך לייצר אמירה אחרת לגמרי על "המקום" ממנו כותב ובא המחבר: "נולדתי בבת-ים, אמא / בתל-אביב, אבא בדמשק" (עמ' 46). החיבור האפשרי והבלתי אפשרי בין בת ים לבין דמשק, בין האמא לאבא, בין המרחב הפריפריאלי של גוש דן, לבין בירת סוריה, כל אלו יכלו לספר עלילה אחרת בתוך ספר השירים.

הרשימה התפרסמה לראשונה בכתב-העת מאזנים, כרך פ'ב, גיליון מספר’ 4.