האלימות: החברה הישראלית נפרמת

פוסטר הסרט של התפוז המכני שבו האלימות הגיעה לשיאים חדשים

פרשת אונס מזעזע בגן העיר בתל אביב, מגיעה אלינו בדיוק אחרי הרצח המזוויע בבאר שבע. פרשה דולקת אחר פרשה והקצב רק מתגבר. החברה הישראלית מגלה לפתע את החצר האחורית המוזנחת שלה. הביטחון החברתי הולך ומתמעט. מנגנוני התקשורת מתחסלים אל מול האלימות. השפה היא אלימה. הביצוע הוא אלים. במקום לדבר, אונסים ורוצחים. הדיאלוג אבוד ואיתו גם התקווה להגיע להבנה בין אדם לחברו.

הדבר המפחיד באלימות שהיא מתחילה בגיל כל כך צעיר. גדי ויכמן נרצח כי הוא ביקש שקט והתחשבות בילדיו מנערים. אסור לתת כאן הנחות ואסור לחשוב שזה לא יקרה בשכונה שלנו. זה יכול לקרות בכל שכונה בישראל, וזה לא רק קשור לעוני, או תסכול חברתי. ישנה חוסר היכולת להקשיב, להיות סובלני, לפתוח את האוזן למצוקה של האדם העומד מולך. אך מדוע זה מתחיל עוד בגיל צעיר. אי אפשר להאשים רק את הצבא, הכיבוש, או את רשויות הרווחה בנושא. דרושה כאן אחריות ציבורית רחבה הרבה יותר מהאשמה מוסד שלטוני כזה או אחר. ההורים, אותה משפחה בסיסית העומדת במרכזה של החברה הישראלית התפרקה אל תוך הרעש הזה. אותו סְאוֹן שלא מאפשר לנער אחד להקשיב לנער אחר. הלוואי שזה היה מסתיים רק בחוסר הקשבה. אנו רואים בדיוק לאן הדברים הולכים, לרצח, לדקירות, להטרדות מיניות, לאונס ובכלל להיעלמות המרחב שבין אדם לאדם.

זה מתחיל בבית, בחינוך ובדיבור שמתקיים בין הילדים לבין הוריהם. כשההורים חסרי אונים מול ילדיהם, אזי הילדים עצמם חסרי אונים מול עצמם, ומול חבריהם. המערכת המשותקת הזאת מייצר אטימות, כעס, זעם ושם בחוסר היכולת לדבר, עולה האלימות כפתרון סופי.

למען האמת אני מביט בחוסר אונים בכותרות העיתונים ושואל את עצמי מה הרף הסופי של האלימות הישראלית. מה עוד צריך לקרות כשנתעורר. והתשובה אינה פשוטה. בכל רגע נשברים שיאי האכזריות המשתוללת ברחובות. אך איני חושב שהאלימות חסרת משמעות, ואינה יכולה לקבל מענה הולם.

המפגש עם האלימות הזאת המתרחשת בצדי הדרך, פעם בחניון ובשירותים ציבוריים בגן העיר בתל אביב ופעם בשכונת מגורים בבאר שבע אינה תיפתר רק על ידי משטרה, כוח ואכיפת סדר ציבורי. הרחוב אינו מועדון קרב, הרחוב צריך להיות מקום משותף שבו אנו נפגשים עם האחר. אפשר כמובן לרדת לרחוב עם שיריון עבה, כאילו היינו אבירים בימי הביניים, אבל מה זה ייתן לנו. הרי כוח גדול, רק יגדיל את הריחוק. חייבים להביא אנרגיה מחודשת מתוך חזון משותף. זה ידרוש כלים חדשים של דיאלוג. ובפעם הבאה שגבר ירגיש תשוקה לאישה שהולכת עם חבר שלה, הוא יכבוש את יצרו ולא יאנוס. ובפעם הבאה שאבא מבקש שקט מילדים בשכונה, הם יתחשבו בו ולא ירצחו אותו.

האלימות הזאת מראה לנו שמשהו בנו פרום ולא תפור כהלכה ובקרעים האלו יש סדום ועמורה. עלינו לחבר את החברה הישראלית מחדש לתוך אתוס של דיאלוג, סובלנות והקשבה. חייבים להעניק תקווה לילדינו. יש לנו אוזניים ופה אז בוא נשתמש בהם.

הדברים התפרסמו לראשונה בישראל היום ובוואלה

חייב לתלות מישהו בכיכר העיר

ההוצאה להורג של רובספייר
ההוצאה להורג של רובספייר

משרד הרווחה: דרוש תקציב

 

התגובות למקרה רצח הילדות רוני ונטלי בידי החשודה העיקרית במקרה – אימם מיכל אלוני ברעננה מלמדות אותנו  על חוסר האונים של הציבור. עו"ד חיון ששוחחה עם מרשתה החשודה מיכל אלוני טענה כי: "רשויות הרווחה שליוו את המשפחה יכלו למנוע את האסון הזה אם היו מטפלים בה ובמשפחתה". גם הבעל עמוס האשים את שירותי הרווחה בעיריית רעננה: "שתלך לעזאזל מחלקת הרווחה, בגללם הילדות שלי מתות", אמר לחוקרי המשטרה. "שתלך קיבינמט העובדת הסוציאלית. פניתי אליהם אפילו בבוקר, התרעתי, סיפרתי על הבעיות, אבל הם לא התייחסו." בראיון אחר עמוס טען כי משרד הרווחה בעיר הוא רק "משרד" וכוונתו אולי הייתה שהוא חסר שיניים, מקום חסר השפעה של בירוקרטים. אסור לנו לשפוט את האב בשעת צערו. אך יש לדעתי להתייחס לסוגייה זאת בצורה מורכבת. העברת סמכויות העבודה הסוציאלית לחברות פרטיות הינה סכנה ברורה ומיידית. ישנן לא מעט קולות הדורשים להפריט את הביטוח הלאומי ולהעבירו לשוק הפרטי. אך צריך להילחם באלו הדורשים את צמצום כוחה של מדינת הלאום. דעו שעם התרוקנות השירותים החברתיים, אנו נאבד גם המשמעות הכוללת של היותנו חלק ממשפחה, קהילה וחברה. המשך קריאת הפוסט "חייב לתלות מישהו בכיכר העיר"