מדרש לשבא סלהוב | מדרש לאלון בר

 

עם הסופרת, המסאית והמשוררת שבא סלהוב בהשקת ספרי האחרון. קפה שפירא.

מדרש תורת החיתוכים לשבא סלהוב

צִיּוֹן, בְּרֵאשִׁית מִכְתָּבִי אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ, אֵיךְ אַתְּ מַרְגִּישָׁה
הַכֹּל בְּסֵדֶר? וּמַה שָׁלוֹם אַסִּירָיִךְ? פָּלֶשְׂתִּינַיךְ, יְהוּדַיִךְ
תַּגִּידִי, אֵיך הַיְלָדִים? וּמַה שָׁלוֹם מַחְרִיבַיִךְ, צִיּוֹן?
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי
לִשְׁלוֹמִי?
אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה
כָּל-כָּך טוֹב
יַד יָמִין שֶׁלִּי מִתְיַבֶּשֶׁת, הַעֶצֶב דָּלוּק
אֶל תִשְׁאֲלִי

שבא סלהוב, תורת החיתוכים, 2011

השיר של שבא סלהוב, עומד על קצה האירוניה, שבין מבט פוסט קטסטרופאלי בדיבור עם ציון, לבין האיום האפוקליפטי שהכתיבה מתאיינת. אנו מביטים על גודש של איומים, איומים שציון תוחרב מתוכה ומבחוצה לה, והאיום שבו המשוררת לא תכתוב וכך נתרוקן מהשירה. הפוליטי והאמנותי הם קוים מקבילים המושפעים מהמציאות החברתית. האירוניה היא השמן של המנוע הזה. במידה ולא הייתה אירוניה, זה היה הופך לשירה של מכונת ירייה גם החוצה אל קינת ציון וגם פנימה אל קינת המשוררת. ההומור מוריד את הפאתוס של כתיבה תנ"כית בימינו אל תוך הבקשה לדיאלוג. הרצון של המשוררת שציון תדבר איתה, הוא תשוקה מגדרית, מטריאלית למסירת – לא רק מהישן לחדש – אלא גם מהחדש לישן. המשוררת דורשת בדיאלוג דרך יציאה מהמצב.

 

אלון בר.

מדרש תרגום חופשי מאת אלון בר

תרגום חופשי | אלון בר

אִמָּא, תְּתַרְגְּמִי לָהּ אֶת מַה שֶּׁאֲנִי אוֹמֵר
– "אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ"
אִמָּא תַּגִּידִי לָהּ אֶת זֶה עוֹד פַּעַם
אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ
אָח יָא אִמָּא כַּמָּה שֶׁהַהוֹמוֹ
מִתְגַּלְגֵּל לָךְ יָפֶה בֵּין הַשְּׂפָתַיִם
תַּגִּידִי לָהּ עוֹד פַּעַם
אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ
תַּגִּידִי לָהּ אִמָּא, שׁוּב, עַד שֶׁאֶתְרַגֵּל
עַד שֶׁאֹהַב אֶת שְׁמִי לִשְׁמֹעַ מִתְנַגֵּן
וְלֹא רַק בֵּין עֵינַיִךְ,
עוֹד, אִמָּא

מתוך ספרו החדש של אלון בר, ״כל יום דבר נופל״ (בהוצאת הליקון ואפיק)

השיר של אלון בר, מציג בפנינו את הקוויריות המזרחית. הזהות המינית מתחברת למרכיב הערבי בזהות הדורות החדשים של צאצאי היהודי-הערבים, שהיגרו לישראל. אלון בר מבקש מאימו, שתגיד לסבתו בערבית, שהוא הומו. והבקשה הזאת היא דרישה כפולה להכרה, להמשך המסורת של סבתו ואימו. המשורר משתמש בשפה של אימו, בכדי לתקשר עם סבתו, שהיא השריד של החיים היהודים-ערבים במדינות ערב. אט אט בשיר, אנו מגלים שהמשורר עצמו, מבקש לשמוע את הדברים בכדי שיתרגל אליהם. הוא רוצה בעצם לשנות את העבר של המשפחה שיכירו בזהות המינית שלו, מבלי לעזוב את השפה הערבית. ובו בזמן הוא מבקש לקחת את העבר לתוך הזהות המינית שלו וללכת הלאה אל העתיד.

המדרשים התפרסמו לראשונה באתר סלונט

מלוא מובן האופק: על הספר לשבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"

 

שבא סלהוב וערן גורדין בהשקת ספרי. צילום: יאיר בן חיים.

 

שבא סלהוב: מסות על אמנות ויהדות, רסלינג  ,246 עמ' המשך קריאת הפוסט "מלוא מובן האופק: על הספר לשבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות""

מדרש תורת החיתוכים לשבא סלהוב

 

שבא סלהוב, תורת החיתוכים, 2011.

 

השיר של שבא סלהוב, עומד על קצה האירוניה, שבין מבט פוסט קטסטרופאלי בדיבור עם ציון, לבין האיום האפוקליפטי שהכתיבה מתאיינת. אנו מביטים על גודש של איומים, איומים שציון תוחרב מתוכה ומבחוצה לה, והאיום שבו המשוררת לא תכתוב וכך נתרוקן מהשירה. הפוליטי והאמנותי הם קוים מקבילים המושפעים מהמציאות החברתית. האירוניה היא השמן של המנוע הזה. במידה ולא הייתה אירוניה, זה היה הופך לשירה של מכונת ירייה גם החוצה אל קינת ציון וגם פנימה אל קינת המשוררת. ההומור מוריד את הפאתוס, של כתיבה תנכית בימינו, אל תוך הבקשה לדיאלוג. הרצון של המשוררת, שציון תדבר איתה, הוא תשוקה מגדרית, מטריאלית למסירת, לא רק מהישן לחדש, אלא גם מהחדש לישן. המשוררת דורשת בדיאלוג, כדרך יציאה מהמצב.

וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם"

הערב~! תכינו את נעלי הריקודים. חגיגה של אסופה חדשה~ יש שיאמרו- קולולולולולולו
הערב~! תכינו את נעלי הריקודים. חגיגה של אסופה חדשה~
יש שיאמרו- קולולולולולולו

ד"ר קציעה עלון חושבת שיש שינוי מהותי בשנה האחרונה ביחס לשירה המזרחית. "בערב באוניברסיטת תל אביב שנערך לפני שנה", היא מספרת, "הכותרת היתה 'שירה מזרחית, האומנם?'. כלומר עצם הקיום של שירה מזרחית הועמד בספק. כמו ששואלים, העם הפלסטיני, האם הוא קיים? היום כבר ברור שזה קיים. השיח כבר סובב סביב המאפיינים, הגורמים, וכו'". הסיבות לשינוי רבות, היא אומרת. "תנאי הנראות השתנו מעיקרם. יש משוררים קודמים שסללו דרך, ישנם הספרים שלי ושל יוחאי אופנהיימר ('גולים: שירה מזרחית בישראל', א"א). חלק מהשינוי קרה בזכות המשוררים הצעירים האלה עצמם, שהתאגדו ולקחו על עצמם את התווית הזאת של הערס עם החיבור לשירה. אין ספק שהם קיבלו השראה מדברים קודמים, כמו תנועת 'גרילה תרבות', למשל" (קבוצה ששילבה בין קריאת שירה להפגנות מחאה).

עלון מציינת שני קטבים בתוך השירה המזרחית עצמה. האחד קיצוני, חריף, מיליטנטי, ואותו מייצגים בין היתר מואיז בן הראש, סמי שלום שטרית ומתי שמואלוף. הקוטב השני רך בהרבה ואותו מייצגים בין היתר משה אוחיון, חביבה פדיה, שמעון אדף ושבא סלהוב. "ערס פואטיקה מצטרפים לקוטב הראשון, הקיצוני", אומרת עלון. "המתח בין שני הקטבים האלה מעניין מאוד". לדעתה, התיוג של שירה כמזרחית אינו מוביל להתבדלות. "זה מורכב יותר", היא אומרת, "מתוך ההתבדלות ההתחלתית הזאת יותר קל בסופו של דבר לשלב את עצמך. המאבק מפסיק להיות פנימי, הוא יוצא לזירה הציבורית. זה מה שהסדרה של אמנון לוי עשתה וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם". לכתבה המלאה

נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון

הפנים של
הפנים של "יהלום שחור", אקריליק על בד, 2004

נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון

בספר שיריו השני יעקב ביטון יוצר מתיזציה של סמליו. זאת שפה של מיתוס, אך בכדי להבין את המרחב המיתי, עלינו לחזור שוב הן להיסטוריה הנוצרית והן ליהודית, ולמקם את הסמל בתוך הזמן. מתוך השיר המשווה בין האדם והעורב והמשפחתי, אני מבקש לצאת למסע ברחבי הזמן, בכדי לפרוץ את גבולות המיתוס ולהחזיר אותו לידינו. נגלה בשיר סמל נוצרי לדיון עם המוות, כטישטוש גבולות של מודרניות, אך בתוך מראה מורכב יותר נמצא גם התכתבות עם הקריעה היהודית המזרחית וקפיצה אל מעמקי הטראומה כשהיא בתהליך מתמיד של מיתיזציה פואטית ומבקשת לסמן שחוּרות ותהליכי הגירה מורכבים. המשך קריאת הפוסט "נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון"

המסע שלי לשירה המזרחית

המסע שלי לשירה המזרחית | שרה מלול

"אפשרות שלישית לשירה" הינו ספר ראשון מסוגו, המבקש להתחקות אחר עקרונות הפואטיקה של השירה המזרחית. במקום המושגים השגורים "זהות" "הגירה", "מחאה", הוא מציע פרספקטיבה חדשנית והגדרה חדשה לשירה המזרחית, כשירה שממוקמת "בין לבין": בין קוי הדיכוטומיה המגדירים יהודים וערבים, שמאל וימין, עשירים ועניים, נשים וגברים – על קוי התפר של ההוויה הישראלית המורכבת ורבת הפנים. שרה מלול מביאה את רשמי המפגש שלה עם הספר.

המשך קריאת הפוסט "המסע שלי לשירה המזרחית"

בשולי הקיר הלבן ובמרכזו: "תבין ת' מקום ממנו באתי"

cc: flickr | By Ava Weintraub Photography | Arab Market Area, Jerusalem
cc: flickr | By Ava Weintraub Photography | Arab Market Area, Jerusalem

המיצב "סוף היום",האמן אלי פטל, אוצרת: שבא סלהוב, מוזיאון תל-אביב לאמנות, פרס רפפפורט לאמן ישראלי צעיר (2006), 2007.[1]

רבים מן הכללים הנהוגים במגרש – בשדה האמנות – אינם גלויים מראש למשתתפים ומכאן שציות לכללים אלה הוא תוצאה של הפנמה, תוך כדי משחק, של אותם כללים. "חוש למשחק" (הההאביטוס  במושגיו של בורדייה) המאפשר לשחקן להכיר את הכללים די הצורך כדי לקחת חלק במשחק. צורת היכרות זו כוללת הפנמה של הכללים וגם של מעמדם ככללים בלתי מפורשים[2] מה עושה את המוזיאון למוזיאון? האם זו המדינה שמכריזה על היוקרה של המוזיאון? האם אלו הם קובעי (יצרני) הטעם, אשר באים למוזיאון ומעבירים (מקיר לקיר) את החותם מאמן לאמן? האם יש דרך בה מוזיאון צריך להיראות? האם ישנה "תרבות" שאמורה להיות "התרבות" של המוזיאון? האם הקיר (האירופוצנטרי) הלבן הוא זה שעומד במרכז "תרבות" המוזיאון בישראל? המיצב של אלי פטל מצליח לענות על חלק מהשאלות באמצעות יצירה בשלה ומקיפה.[3] המשך קריאת הפוסט "בשולי הקיר הלבן ובמרכזו: "תבין ת' מקום ממנו באתי""