מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל. איריס חפץ אמסלם בתשובה ישירה וכנה, שמחזירה את הספר להקשרים הנכונים. מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל הביקורת של יותםהמשך לקרוא "מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל"

מהו המחיר של השואה [שיר]

I wonder what the cost of the Holocaust is: Re-Reparations poetic Agreement of dem Luxemburger Abkommen What is the price of a Jewish ghetto? What is the price of segregation? What is the price of antishemitishem?  What is the price of the numrus clauses? What is the price of ruining one Jewish shop let’s sayהמשך לקרוא "מהו המחיר של השואה [שיר]"

על הסרט שואה של קלוד לנצמן

הלכתי עם חבר גרמני, וחברה ישראלית לקפה של ישראלים ליד גורליצר פארק. במקום ישנה חממה ואפשר לקטוף מצמחי המרפא המאחים את הכבד שעדיין שבור מקצב האלכוהול של הלילה הקפוא. יושבים אוכלים שקשוקה שלא מזכירה את השקשוקה של אימא, שותים צ'ייסר על חשבון הבית, מביטים בילדים המשחקים עם אימותיהם ובעיקר נהנים מהשיחה, שעוברת כל הזמן מעברית לאנגלית, לגרמנית ובחזרה. משפטים שנשברים בין השפות. החבר הגרמני מספר שהוא הולך ביום למחרת לראות את "שואה" של קלוד לנצמן. וזאת הסיבה שביום למחרת אנחנו הולכים לאיבוד בחיפושים אחר בית הקולנוע "ארסנל" שנמצא דווקא בצד המערבי של ברלין, ונוחתים קרוב לכנסיה שנשארה שבורה מאז הפצצות בעלות הברית, וגושי שלג עדיין מזכירים את הלילה שלפני יומיים. שותים קפה להתחמם, גוגל קצר, שיחה עם המקומיים וחברתי ואנוכי מוצאים את בית הקולנוע הנכון, מרחק של כמה תחנות עד לפוסטאדמר פלטאז.

השואה החברתית: תגובת מהגר ליאיר לפיד

יאיר לפיד מנצל בציניות את השואה כדי לתקוף ישראלים כמוני שעזבו לאירופה, במקום להודות שישראל היא הורה ששונא את ילדיו. במקום להכניס את הילד הביתה ולדאוג לו, הוא מזהיר אותו – יהיה לך רע בחוץ. שר האוצר, הסתכל בראי האמיתי, ולא זה שבביתך ברמת אביב. מכתב מישראלי בברלין

החלב השחור לא נגמר: על שירת פאול צלאן

השירה של פאול צלאן ביקשה ליצור שפה מתוך הכאוס, כדי "לצאת מתוך אלף האפילות"

מחשבות על קיום ערבי ישראלי / יובל גלעד

הדרישה ל"נאמנות" מערביי ישראל איננה אלא גזענות בוטה מחופשת לעיקרון דמוקרטי. מרבית ערביי ישראל נאמנים הרבה יותר ממה שאפשר היה להעלות בחלומות הורודים ביותר. העסוקים בטרור הם בודדים ממש, ולמעלה ממליון וחצי מאזרחי המדינה נאמנים, עובדים, משלמים מיסים, ומצייתים יפה למערכת המקפחת אותם מדי יום, בכל תחום.

יום השואה 2010/ קרן סרנו

היום בצפירה לשם שינוי לא רק העליתי  זיכרונות מהמסע למחנות ההשמדה בפולין שעשיתי בתיכון בשנת 1999 אלא גם נזכרתי בטיול שעשיתי לברלין בספטמבר האחרון. יש משהו מאוד עוצמתי ואפילו מטלטל לדבר על השואה, ללמוד על השואה ולנסות לתפוס את הזוועות שהתרחשו בה כשאת על אדמת גרמניה.

לא הפנטזיה מביטה בנו, אנו הפנטזיה שמביטה: עיון ביצירתו של בן הגרי

הקוקייה היא דווקא קול תיאולוגי/מכני הבוקע מן הרמקולים. הזמן היהודי נחלק לשנים – לפני ואחרי, והוא חייב להישאר כך בדטרמיניזם לא ברור. משום שהחסר ימשיך לנהל את האיווי של היצירה וככל שנעשה לה סובייקטיבזציה, אנו נגלה שהיא בלתי אפשרית. אין לנו דרך להתקרב אל האובייקט. ובעצם אין לנו דרך להתקרב אל עצמנו. בפרשנות אחרת. אולי בחצי הזמן נוכל לנוע עם הגוף הסדר הסימבולי החדש הזה, עם עץ ועלים מלאכותיים פנים של שעון קוקייה, גוף של לבנים, אור לבן מופנה מאיתנו הלאה, ורגלים מוארות בחלקיקי אור ועציץ כסימן מין שלנו רק בזכות העיניים שלנו. העיניים שלנו הן היסוד החיובי היחיד בסדר הזה. הם אלו אשר למרות סימני האלימות וההשחתה של הישן והכנסתו לסדר חדש – הן אלה שאפילו בשעות האפילה, שעות האדס הללו ממשיכות להביט. אך מה מאפשר להם להביט בנו. זהו היוצר אשר מקליט את עיניו להביט בנו. הוידאו – ההקרנה של כלכלת הסימבול הויז'ואלי היא זו אשר מאפשרת לנו לספר את הסיפור, להעביר רגש.