מיומנו של אקטיביסט שירה

על ספר שיריו השני של מתי שְמוּאֶלוֹף / אלמוג בהר
מתי שמואלוף, בין שמואלוף לבין חזז, הוצאת ירון גולן, תל-אביב, 2006, תשס"ו.

לעיתים שירה באה בִמקום מעשים אחרים, בַמקום בו הַמעשים הַאחרים חסרים, והיא מנסה למלא את החלל שנפער במציאות. ואז היא עומדת מול או כנגד, בהתנגדות אשר אינה מוכנה להיוותר אילמת, ומצביעה על מקום הפצע  המשך קריאת הפוסט "מיומנו של אקטיביסט שירה"

אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל הָערְסִים וְהַפְרֵחוֹת [שיר]

אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל הָערְסִים וְהַפְרֵחוֹת

ערְסִים וּפְרֵחוֹת לֹא עוֹבְרִים
לְכִתָּה י', בִּשְּׂרָה לְאָזְנַי הַנִּדְהָמוֹת
בַּת קוֹל בְּאֶמְצַע אוֹטוֹבּוּס שֶׁהֶחְלִיף אֶת עוֹרוֹ,
רַגְלַי הִתְמָרְדוּ, יָדַי נִשְׁטְפוּ בְּחַדּוּת,
עֵינַי רָעֲמוּ, לְשׁוֹנִי הִתְמַתְּחָה, יַשְׁבָנִי הָפַךְ מוּצָק
הַחוּשׁ השביעי שלי זיהה סַכָּנַת-שִׁיר.

Bavê min yê mirî

Bavê min yê mirî

Pûlan rojên bavê min yên dawî

yên welatên ku hîç serdana wan nekiribû, berhevdikirin

ewî, ew dixistin zerika ava giyanê xwe

û ew ji qewlikê xemsarîyê derdixistin

li taxa karkeran li bajarê Haifa,

lê Axtebûtên dezgehên fermî

Marke serbestnekirin

û mîna șanê ma

diwateya reș.

Translation: Abdulkadir Musa

Helbest: Mati Shemoelof

Werger: A.Musa

אֲבִי הַמֵּת / מתי שמואלוף

הַבּוּלִים אָסְפוּ אֶת יָמָיו הָאַחֲרוֹנִים
שֶׁל אָבִי אֶל תּוֹךְ מְדִינוֹת שֶׁאֲלֵיהֶן
הוּא לֹא טִיֵּל,
הוּא הֵנִיחַ אוֹתָם בְּתוֹךְ קַעֲרַת מֵי נִשְׁמָתוֹ
וְקִלֵּף מֵהֶם אֶת מַעֲטֶפֶת הַהַזְנָחָה
שֶׁל שְׁכוּנוֹת הַמַּעֲמָדוֹת הַנְּמוּכִים שֶׁל הָעִיר חֵיפָה,
אֲבָל יְדֵיהֶן הַתָּמְנוּנִיוֹת שֶׁל רָשֻׁיּוֹת הַמֶּמְשָׁלָה
לֹא אִבְּדוּ אֲחִיזָה בַּבּוּל
וְהַדְּיוֹ הַשָּׁחֹר נוֹתָר כְּאוֹת
קַיִן.

(מתוך "שירה בין חזז לבין שמואלוף", 2006, ניתן להורדה חינמית ברשת)

Mein toter Vater

Die Briefmarken sammelten die letzten Tage

meines Vaters in Ländern die

er nie bereiste,

er legte sie in die Wasserschale seiner Seele

und löste sie vom Umschlag der Vernachlässigung

in den Arbeitervierteln der Stadt Haifa,

die Krakenarme staatlicher Behörden

aber gaben die Marke nicht frei

und als Kainsmal blieb die schwarze

Tinte.

Aus dem Hebräischen von Mirko Bonné

VERSschmuggel Israel Hebräisch-Deutsch

Literaturwerkstatt Berlin April 2012

Language: arabic

أبي الميت

الطوابع جمعت أيام أبي الأخيرة

في الدول التي لم يتجول فيها

وضعها في صحن ماء روحه

وقشرها نازعا إياها من مظروف الإهمال

الخاص بحي الطبقات الدنيا، في مدينة حيفا،

ولكن الأيدي الأخطبوطية لسلطات الحكومة

لم تضعف قبضتها على الطوابع

وظل الحبر الأسود عليها مثل ندبة

قايين.

ترجمة: نائل الطوخي

Mio Padre Morto

I francobolly collezionarono gli ultimo giorni

di mio padre nei paesi che

non aveva mai visitato.

Luli li poneva in una ciotola d’acqua dell sua a..

E li staccava dagli involucri di degrade

Delle case poplar della citta di Haifa.

Ma I tentacoli di piovra delle autorita

Non mollarono la presa sul francobollo

E l’incohiostro nero resto come il segno

Di Caino.

Traduzione: Jack Arbib

This poem was shown in the Italian festival of La Poesia Come Testimonianza

חזון מתתיהו

 

והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
["והיינו כלבי רוח" מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, שייראה בקרוב]

אחר עשור של פעילות, חמישה ספרי שירה [מגמד הצלקות, שירה בין חזז לבין שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, האסון מתחיל בארוחת העסקים, פרידה בברלין] וספר סיפורים [מקלחת של חושך וסיפורים נוספים] מצא את עצמו מתי שמואלוף [44] משורר, סופר ועיתונאי המחבר בין כתיבה לבין פעילות לשינוי חברתי, שוב רוצה לצאת מהמקום הבטוח. יצר הנדודים פיעם בו חזק, מכדי שיוכל להתעלם ממנו. הוא מצא את עצמו בעיר אחרת וחדשה, כתב טור בעיתון "הארץ" על החיים שלו  הכיר אישה והתחתן. עכשיו הוא על הדרכים בין ברלין ובין תל אביב. תמיד על הדרך.

הדור השלישי המזרחי

הוא היה חיפאי שעבר לתל אביב ["לשבע שנים רעות"] עזב לגולן, חזר לחיפה, ואחריהן באו שבע השנים הטובות, במרוצתן הפך לעורך כתבי עת וכותב דעות ב"ישראל היום", לימד כתיבה יוצרת במכון רון ורדי בראשל"צ ובבית ספר "קדמה" בירושלים, הרצה במכללת מנשר לאמנות ועוד. הוא הקים את "גרילה תרבות" עם רועי צ'יקי ארד, הקבוצה שהכניסה לסדר היום התרובתי את השירה הפוליטית והחברתית, כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות", כהגדרתו.
אחר כך יזם עם ארד את הקמת "איגוד המשוררים" ביחד עם חברים אחרים מכתבי עת נוספים. "במקביל הייתי שייך לשירה המזרחית, דחפתי בכל הכוח את ההכרה בדור השלישי המזרחי. בכתיבה, בפרסומים ובפעילויות רדיקליות. והיום אנו רואים את הפירות של המהלך שעשינו", אומר שמואלוף, שמחבר בין רדיקליזם לבין שלום. "אני רודף שלום, קיבלתי מן אללה את החזון הזה, שיכולים להיות לנו חיים נורמאליים במזרח התיכון. עשיתי כמה שיכולתי לחיבור בין העם היהודי והעם הפלסטיני".

שלוש הצלעות המרכיבות את חייו של שמואלוף הן התחלה מפתיעה [במידה וייושם דו"ח ביטון שיר שכתב ייכנס לתוכנית הלימודים במשרד החינוך], התחלה מחודשת [צאתו של ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בהוצאת נהר ספרים במהדורה חדשה ] וסוף [סגירת גרילה תרבות] במרכזו של המשולש ספר שירה שישי, שייצא בהוצאת פרדס, בעריכת אלון בר, באמצעות הדסטארט שייחל בקיץ.

רגע השיא

השידוך עם משרד החינוך, שחיבק את שירו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", תפס אותו בהפתעה. "אני עדיין לא מאמין", הוא מתוודה. אחרי הכול, הוא ניסה לנסח מה רע במדינה ואיך אפשר לתקן אותה:

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

"מפתיע שדווקא ממשל ימין הוא זה שהקים את ועדת ביטון. אני מאוד שמח שהמאבק המזרחי להפוך את ישראל לרב-תרבותית, רב-אתנית – מתחיל לקרום עור ושירים. זה רגע שיא, ששיר שלי יילמד. אני מקווה שזה באמת ייקרה. חלומו של כל משורר זה לקבל הכרה, מבלי להתפשר על התכנים שלו", אומר שמואלוף, עם צאת המהדורה החדשה של הספר הנושא את אותו שם בדיוק, בהוצאת "נהר ספרים" כל הספר הוא ניסוח רצון לתיקון ישראל, לדמיין ישראל מסוג חדש. שירים שנכתבו בשנים הסוערות של 2007-2010. "נעזרתי בעריכה של סופרים, משוררים שכבר עשו דרך ארוכה בספרות ושירה בישראל: הסופר והעורך ראובן מירן וזוגתו שושי מירן – על ההתקנה וההגהה; המשוררת והמסאית שבא סלהוב והמשורר האהוב עלי, רוני סומק. הספר זכה למענק מקרן רבינוביץ' לתמיכ באמנויות בתל אביב, והושק עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין

אני אומר זה ספר מזרחי לעילא ולעילא. הייתי בין אלו שכתבו מאמרים שדחפו לזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. בזמנו ראיינתי את שלמה בר והתחברנו ועשינו בהשקה את "בלדת השלדים" – שיר של אלן גינזברג, שתירגם יפה אוהד פישוף

תקווה של דור חדש

לצד ההתחדשות הגיעה כאמור, גם סגירת "גרילה תרבות". "זה רגע מאוד עצוב וקשה. בשבילי זאת הייתה סוג של משפחה. אבל יש חשיבות לומר "זהו נגמר". הקלישאה אומרת שמסיימים דברים, כדי לפנות מקום לדרים חדשים. אבל אני המסוג שרוצה לקפוץ לתוך הָאֵבֶל, לעמוד בתוכו ולא להכחיש אותו. לא להתחמק מהכאב. "גרילה תרבות" הביאה תקווה של דור חדש, וניסחה סדר יום חברתי נוקב, שבו מתחברות כל הפריפריות במילים של משוררים ומשוררות. סיום הדרך מראה על מוגבלות היכולת לשנות. ועם זאת ברגעים האחרונים של התנועה, היא יצרה דרך לתנועות חדשות. למשל, בתוך ההוצאה לאור של "גרילה תרבות" יצאו שתי האסופות של "ערס פואטיקה", הספר הראשון של עדי קיסר, אייל בן משה ועוד.

בתוך העשייה הגדולה הזאת, מה מקום הגעגועים? ממה הם מורכבים?

"הגעגועים הם הנשק הכי חזק ביקום. הם מפוררים את הגוף. בעבר הייתי מתגעגע לעתיד שלא קיים, שבו נסגרים הפערים בין מזרחים, ערבים ואשכנזים וכולנו חיים בשלום ונגמר הכיבוש וחתמנו על הסכם עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כיום, כשאני אחרי גיל 40, הגעגועים שלי הם לתקופה הסוערת הזאת, ליופי של הנעורים המרדניים של אותם משוררים ומשוררות. לפתע אני מביט אחורה וכותב על הגעגועים למתים, לכל מה שהשארתי מאחור, כמו משפחה, חברים ודורות של סטודנטים, ותלמידים שלימדתי, לעיר שעזבתי, למתיקות של השפה העברית, שהיא החברה הכי טובה שלי, בזמן שאני מדבר בשפות אחרות."

"ומה הלאה?"

"רק לכתוב ולכתוב, לסיים את ספר השירה שמונח על שולחני. להתפלל שספר מאמרים, שמסכם את העבודה שלי בעשור האחרון, יקבל תשובה חיובית מאחת ההוצאות. לנסות להשתמש בשקט שיש לי כיום, לקפוץ לכתוב את הרומאן הגדול שתמיד חלמתי עליו. השירה יכולה להיכנס לתוכנית הלימודים, אבל בהיעדר שלום, בהיעדר צדק, בהיעדר קבלת היתום, הגר והאלמנה, אמשיך לרדוף שלום ושוויון בכתיבה שלי."

 

הדברים התפרסמו בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", יום ו' כ"ב באדר תשע"ו | 20.3.17

ספרים, כתבי עת ואסופות להורדה חינמית באתר שלי

gunpowder_horn_india_louvre_r436

ספרים וכתבי עת להורדה חינמית

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

המילים ערביות, המילים יהודיות

עבודה של עידו שמי
עבודה של עידו שמי

"השורשים מוצאים אדמה בשמיים"

בפסטיבל קולנוע ערבי
שמדבר על אי אפשרות לשכוח את בגדד
העולם הערבי מחפש את היהודים שלו
העולם היהודי-ערבי מחפש את המקור לגעגוע
דרכונים נמסים
זיכרונות אסורים
מוסלמים התחננו שיהודים במרוקו לא יעזבו
ילד מוסלמי מרוקאי שיצא לשחק עם הילדים היהודים ופתאום ביום אחד הם נעלמו והוא חזר לאימו בכפר ליד הרי האטלס ושאל את אימו "לאן הם עזבו?"
זיכרונות מותרים
הפלסטינים שמארגנים את הפסטיבל מאפשרים
לגרמנים להקשיב
למקום שבו מתחילה הקינה שלי על הגירת סבתי
מעיראק לישראל
במקום שבו מתחילה הקינה שלי על הגירת
האהבה שלי לבית חדש כאן
ומה אגיד לילדיי כשישאלו אבא "למה עזבת את
ישראל?"
מה אספר לו זיכרונות אסורים מותרים אסורים
איך שהיה לערבי רע בלב היהודי שלי
ואסביר
שלא עזבתי, ועזבתי
שבחרתי ולא נבחרתי
ואולי מתוך הקינה תצמח יום אחד קצת גאווה.

"רקמת געגועיי קרועה" [שיר]

IMG_20160331_000422

אָבִי כְּמוֹ שָׁטִיחַ פַּרְסִי נִפְרָשׂ מִתּוֹךְ שָׁעוֹן סוֹדִי בְּעֵינַי

 

אָבִי כְּמוֹ שָׁטִיחַ פַּרְסִי נִפְרָשׁ מִתּוֹךְ שָׁעוֹן סוֹדִי בְּעֵינַי

וּמִתְגַּלְגֵּל הַחוּצָה אֶל שׁוּק "רַמְלָה-לוֹד"

אֲנִי מְנַקֶּה וּמְפַנֶּה מַבָּט

לָאָבָק שֶׁנִּזְרַק בַּחֲזָרָה

עַל בִּטְּנוֹ (חַסְרַת הַבַּיִת)

הַמִּשְׁתַּפֶּלֶת מֵעַפְעַפַּי שִׁיר שֵׁשׁ

בֵֹּשׁ, מַקְרִיא

אֶת רִקְמַת גַּעְגּוּעַי הַקְּרוּעָה

וְהוּא מִתְקַפֵּל בְּאִי סֵדֶר – חֲזָרָה לַאֲרוֹנוֹת

הַזְּמַן.

 

להורדה.