"רקמת געגועיי קרועה" [שיר]

IMG_20160331_000422

אָבִי כְּמוֹ שָׁטִיחַ פַּרְסִי נִפְרָשׂ מִתּוֹךְ שָׁעוֹן סוֹדִי בְּעֵינַי

 

אָבִי כְּמוֹ שָׁטִיחַ פַּרְסִי נִפְרָשׁ מִתּוֹךְ שָׁעוֹן סוֹדִי בְּעֵינַי

וּמִתְגַּלְגֵּל הַחוּצָה אֶל שׁוּק "רַמְלָה-לוֹד"

אֲנִי מְנַקֶּה וּמְפַנֶּה מַבָּט

לָאָבָק שֶׁנִּזְרַק בַּחֲזָרָה

עַל בִּטְּנוֹ (חַסְרַת הַבַּיִת)

הַמִּשְׁתַּפֶּלֶת מֵעַפְעַפַּי שִׁיר שֵׁשׁ

בֵֹּשׁ, מַקְרִיא

אֶת רִקְמַת גַּעְגּוּעַי הַקְּרוּעָה

וְהוּא מִתְקַפֵּל בְּאִי סֵדֶר – חֲזָרָה לַאֲרוֹנוֹת

הַזְּמַן.

 

להורדה.

אלוהים לא מרחם על הערסים והפרחות

image

בפסטיבל שירה בינלאומי בבאזל. מאחורי המלון בו הרצל הצטלם במרפסתו

אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל הָאַרְסִים וְהַפְרֵחוֹת

אַרְסִים וּפְרֵחוֹת לֹא עוֹבְרִים
לְכִתָּה י', בִּשְּׂרָה לְאָזְנַי הַנִּדְהָמוֹת
בַּת קוֹל בְּאֶמְצַע אוֹטוֹבּוּס שֶׁהֶחְלִיף אֶת עוֹרוֹ,
רַגְלַי הִתְמָרְדוּ, יָדַי נִשְׁטְפוּ בְּחַדּוּת,
עֵינַי רָעֲמוּ, לְשׁוֹנִי הִתְמַתְּחָה, יַשְׁבָנִי הָפַךְ מוּצָק
הַחוּשׁ השביעי שלי  זיהה סַכָּנַת-שִׁיר.

מתוך "שירה בין חזז לבין שמואלוף" 2006 . ניתן להורדה חינמית ברשת .

צפו: מקריא את "עֶרֶב שִׁירָה אַשְׁדּוֹדִית, בַּמֶּרְחָב שֶׁל סמי שָׁלוֹם שִׁטְרִית" בברלין בקליפ חדש של "חדרים – פרוזה, ושירה עברית חופשית"

נדמה שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהחלטתי לא לכתוב בפייסבוק, טוויטר ובאתר. ובכל זאת אני עוצר רגע את תענית הרשת בכדי לשתף קליפ שצילם העורך יאיר בן חיים בפינת "דבר אל השיר" באתר "חדרים – פרוזה ושירה עברית". הוא בחר בשיר "ערב שירה אשדודית, במרחב של סמי שלום שיטרית" [הספר כולו ניתן להורדה]. הקלטנו דרך סקייפ, והמצלמה שלו. מקווה שתאהבו את התוצאה. חוזר לשולחן הכתיבה.

שיר ליום הזכרון הישראלי-פלסטיני

Screenshot 2015-04-21 10.25.40

לזכר הפצועים, המתים וכל הקורבנות שמתו לשווא במה שיכול להיות חיים נורמאליים של פלסטינים וישראלים.

הַהִיסְטוֹרְיוֹן הַנָּכוֹן

בְּמַבָּט יָשִׁיר אֶל הַצַּלָּקוֹת שֶׁל הַהִסְטוֹרְיָה
אֲנִי מְגַלֶּה שֶׁהַפְּצָעִים לֹא הִגְלִידוּ
רַק הַצְּעָקוֹת הֻשְׁתְּקוּ
וְהָאֲסִירִים עֲדַיִן יוֹשְׁבִים וּמְחַכִּים
שֶׁהַהִיסְטוֹרְיוֹן הַנָּכוֹן יָבוֹא וְיָאִיר
אֶת אֲגַמֵּי הַדְּמָעוֹת, שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

לפנתר באהבה

הכרזה עוצבה על ידי האמן דורון עופר1
הכרזה עוצבה על ידי האמן דורון עופר

ב10.3.2005 אירחנו בסלון מזל חיפה את הפנתר השחור ראובן אברג'ל. הייתי אז רך תמים ונאה. והוא פנתר שחור למוד קרבות. המפגש הוליד שיר.

מזל טוב ראובן אברג'יל, רק בריאות, אושר, עושר, ישועות, גאולות ושאלוהים יאר לך את פניו!

הַבְּעָיָה הָאַשְׁכְּנַזִּית

לִרְאוּבֵן אַבֶּרְגִ'יל.

פָּגַשְׁתִּי פַּנְתֵּר שָׁחֹר
בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ הָאִלֶּמֶת
הוּא אָמַר לִי: "עוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה תִּפֹּל
הַחוֹמָה" וְרָצִיתִי לִנְסֹעַ
אִתּוֹ לְכֶלֶא "דָמוֹן" אֲשֶׁר בִּצְפוֹן הַשְּׁכוּנָה הַלְּבָנָה,
לִפְנֵי פִּנַּת הַדְרוּזִים הַקְּפוּאִים וּלְשַׁחְרֵר
אֶת הָאַחִים הַמִּזְרָחִיִּם מִן הַמַּסֵּכָה – וְלַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה
כְּמוֹ אָז בְּכִיכָּר צִיּוֹן, לְהַכְרִיז:
"אַתֶּם אֶחַי מֵהָרֶגַע שֶׁלֹּא הָיָה לָכֶם".

השיר מתוך הספר השני "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006)

מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"זה ספר השירה האחרון שלי" | האסון מתחיל בארוחת עסקים

IMG_1630התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית

"זה ספר השירה האחרון שלי", אני מתאבל במטבח. את מקשיבה ומחייכת בסלון, כי זה יומולדת שלךְ, אפילו שחבר שלךְ תופס את שירתו ברצינות יתרה. "אתה תכתוב עוד", את ממשיכה לגלגל את הסיגריה. ואני מקנא באהבה שאת משקיעה בתהליך, כאילו הניקוטין הוא שטן שמתחרה בי. "אני לא יכול לכתוב יותר שירים, וגם סיפורים, זה בלתי אפשרי, אני לא מבין איך אחרים עושים את זה".

אבל את לא עונה הפעם, אולי מבינה שהשיחה לא באמת מתבצעת בינינו. את מרימה את הספר השירה האחרון שאכתוב וקוראת מתוכו ואני חרד לתגובתך, איך תגיבי להקדשה. בכל זאת אני לא רוצה להחריב לך את היומולדת והשירה, היא אסון מתמשך בתוכי שרוצה להתפרץ כהר געש על כל האכזבה מהעולם הזה.

אני נזכר כיצד לפני יותר מעשור פרסמתי את ספר השירה הראשון שלי, "מגמד הצלקות", כאותו תכשיר קוסמטי שמבטיח את מה שלא ניתן להבטיח. המילים אז התפרצו כמו מים מתוך צינור, שילד פותח ועובר זמן עד שהוא מאזן את זרימתם. כן, האותיות גאו, התגעגעו, לחצו ופרצו ונשפכו לאדמה, מבלי שיצליחו לגעת בעדינות של טל בעלעלים התלתלניים. לא סיפרתי לךְ שהוריי לא אהבו את השירים, ורק אוהב השירה הגדול בישראל, שאת שמו לא הכרתי, התקשר לומר שקרא ואהב שני שירים. אני זוכר את פריחת תיבת המכתבים בדרך יפו פינת אלנבי, במקום הכי נמוך בתל אביב, עם כותרת מכתב שהפתיע אותי בצורת מענק מקרן רבינוביץ לאומנויות בתל אביב. היו זרים שקראו את הספר ואהבו אותו. אבל כבר אז הייתי צריך להבין את העיוות שבתוכו נכלאתי. שירה הנה אמנות נתמכת, אבל אף פעם לא מספיק מדי. אות של גיהינום של אות. נבחרתי להתעסק באמנות לא מסחרית, שולית ומייאשת, ולמי אני כותב, ונכתב?

"אני לא יכול יותר להיות הכותב, המפיק, המנחה, המפיץ, היחצן והמשורר. למה אי אפשר לכתוב שירה. ושההוצאה תדאג לכל השאר, כמו אצל הסופרים", אני ממשיך לעמוד במטבח ולהכין לנו ארוחת ערב חגיגית, בזמן שהסיגריה שלךְ מנשקת את שפתייךְ ומחביאה אותן תחת מעטה כבד של עשן. "אתה מופיע עם השירים שלך כמעט כל שבוע, זאת הקהילה שלך ואתה אוהב אותה, כמו שהיא אוהבת אותך", את אומרת וממשיכה לקרוא. אני אוהב שאת לא מתרגשת, מהקינה שלי. OMG, כמה שאת צודקת, אז למה אני פתאום מחליט לכתוב את ספר השירה האחרון וללכת הצדה? ואיך תגיב הקהילה שאעזוב? והאם הגעגועים יאכלו אותי? האם המילים ייתנו לי ללכת? והאם אצליח לעשות את המעבר? ומדוע אני צריך לזוז כל הזמן? אולי בקבר המילים פחות מבעבעות ויותר נרדמות תחת מעטה האדמה.

אני נזכר בספר השני, "שירה בין חזז ובין שמואלוף", שבו גליתי עד חיפה, ודווקא שם כשגרתי אצל אימי, בתחילת שנות השלושים לחיי, בתוך הדיכאון הגדול שבכדי להביסו לקחתי כדורים, גיליתי את עצמי מחדש. את לא מבינה איך פתאום הבנתי שהמשפחה שלי צריכה להיכנס לתוך השירה, והשירה שלי מצאה דרך חדשה לבטא את עצמה. ודווקא החזרה לחיפה, אחרי גלות של חצי שנה בשטחים הכבושים בגולן, הביאה לקריאה בספרות ביקורתית, חברתית ומזרחית. התוצאה הייתה זכייה בפרס השלישי בתחרות של קרן תרבות חיפה. מי שמע על התחרות? מה זה משנה. זה משנה, כי השירה תמיד שולית כמו בדמינגטון. ופרס ספיר לשירה עדיין לא קיים. והכסף היה נדוניה לכלה שאף אחד לא רצה להינשא לה. כן, הוצאות גדולות ששלחתי אליהן את כתב היד, כמו גם עורכים מרכזיים, חשבו שאני זקוק לסדנת שירה. אבל בכל זאת ניגנתי פאנק שירה והוצאתי את הספר בשיטת "עשה זאת בעצמך", שזכה להוביל עשור אחרי זה, בשורה מתוכו, את "אפשרות שלישית לשירה", ספר המתודולוגיה הראשון שדן בזהות מזרחית ושאותו כתבה ד"ר קציעה עלון.

אני חותך את עצמי בטעות עם העגבניות והסכין שיצא מתוך הקת שלו. "למה אתה לא זורק את הסכין, אתה מפחיד אותי", את כועסת לרגע מהסלון למטבח. אני שותק ויודע שאת צודקת, אני אזרוק את הסכין. אך בינתיים אני שם פלסטר, ולא מבין מדוע הוצאת ספר מרוקנת אותי כל כך. מדוע אני כל עצוב, בזמן שאני אמור לחגוג? האם זה בגלל מדפי השירה הנדחקים לשולי החנות? האם זה מיעוט הקוראים? האם המלחמה על כל במה? האם זה המעמד של המשורר בתוך המדינה כולה? האם זה העובדה שלרובנו יש עוד עבודה ולא נקבל מענק התפנות רחב לכתיבה רחבה? האם משוררות תמיד יכאבו? או שזה רק הסיפור הפרטי שלי. אבל את הרי יודעת שזה סיפור רחב יותר, שהרי באת איתי לפגישות של מאבק המשוררים.

אני נזכר בספר השלישי, "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". איזה כוחות הובילו אותי מהוצאה להוצאה, מדחייה לדחייה, ובכל זאת המשכתי לנוע. הרבה בגלל העזרה של אותו משורר דגול, שהאמין בשירתי ולא נתן לה ליפול לתוך החשכה. הוא מצא לי הוצאה ושידך בינינו והיא אהבה את הספר. אז כבר ידעתי מה אני רוצה לכתוב ואביא להם את זה בשאלה. והנה בספר הרביעי יש כבר תשובה, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, כי האסון מתחיל בארוחת עסקים.

"איך התרוקנתי?", אני שואל את עצמי. את מכינה עוד סיגריה, והפעם מניחה בתוכה פירורי חמצן שישכיחו את הרעל שנוטף מהתקרה שלנו על כוך העכברים הפלורנטיני, שבתוכו נכלאנו כעכברי מעבדה של תקופה מצמיתה. אני מתיישב לידך והמגע בך מרגיע אותי. את מניחה את הספר ופונה אליי: "אתה חצית נהרות והשארת את הסירות בגדה. אחרים יחצו איתן את הנהר בחזרה לצד השני". אני מחייך לראשונה. אני מאוד אוהב את הבודהיוּת הפרברית שלךְ. אבל לא לוקח אותה לגמרי לתוך הריאות. כשאני מרגיש כבר שיר אחד בקבר הכתיבה, את שוב פותחת את מתנת הספר החדש שלי ומנשקת אותי. "יפה לך להתחיל ספר שירה עם הפניה ללהקת 'אליס אין צ'יינס'. בתור הפניה אני יכולה לשמוע אותם, אבל כשאתה כותב ושומע אותם אני לא יכולה. זה מדכא מדי". אני מחבק אותך בחזרה. אנחנו מעשנים והשירים יוצאים מהספר ומביטים בי מהצד, כמו יתומים. "אני לא אעזוב אתכם לעולם, אני אדאג לכם, מבטיח בדיוק כמו שהבטחתי לאהובתי".

התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית | לרכישת הספר החדש פנו לאינדיבוק, המחיר הזול בעיר, וכל הרווחים עוברים אלי