שי אריה מזרחי, בלעה אותך מפלצת: מילים לזכרו של המשורר והפעיל החברתי, במלאת שבע שנים למותו

לפני מספר שנים ביקרתי בהלווייתך שי בקרית שאול. אני נזכר איך היה לי קשה לראות אם שקוברת את בנה. היום אני יושב בעיר אחרת, ביבשת אחרת, במצב זוגי אחר לגמרי, עדיין כותב שירה בעברית ומביט אליך שי. הקלישאה אומרת שאנחנו מביטים אחורה אל המתים. אבל האמת היא שהמתים הולכים איתנו לכל הדרך ומביטים בנו בכל צעד. לא מעט פעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה לו היית עומד מול הלחץ של השדים שלך להשתיק את קולך לנצח. אין אדם שלא התעורר לפחות פעם אחת בבוקר וחשב, בשביל מה אני חי? וברגעים קשים יותר: למה אני לא גומר עם זה וזהו.  המילים התפרסמו לראשונה בהעוקץ

על אבטלה ושירה | יובל גלעד

Fireball By The Wandering Angel cc: flickr
Fireball By The Wandering Angel cc: flickr

אבטלה היא מצב קשה, הקיום כולו מהונדס לעשייה ועוד עשייה, היתרבות ופריון בכל מקום, נפנוף בהצלחות, גברים בג'יפים נשים מאופרות. שירה היא מצב של התבוננות בהוויה, של אי עשייה פרקטית. היא נכתבת משך דקות, אבל שיר טוב דורש מהמשורר להיות, לחיות הוויה. אבטלה קשה לכולם, אבל גברים הם יצורים שנולדים מעוטי חמלה, באופן כללי, יחסית לנשים. הדברים אולי לא נשמעים פמניסטיים, אבל זה המצב המולד.

לא מספיק להיות משורר

ידידי המשורר שי אריה מזרחי היה איש עבודה. עבדתי איתו וראיתי אותו עובד כסוס, מרים, שולח, דואג לספרים חדשים שיצאו. אבל הוא היה גם אדם שכולו רגש, ולא ידע להפריד בין הרגש הפרטי לרגש בעבודה. בעובדה דורשים מאיתנו להיות "מקצועיים", כלומר לנטרל את האני. זה טבעי, והעולם אולי לא היה יכול להתנהל אחרת, אבל לא כולם יכולים לעשות את זה, אצל חלק מאיתנו הרגשות מתפקעים כל יום, וקשה לווסת. משוררים ולא משוררים גם יחד. חלק מאיתנו רואים את העולם בפיכחון מדכדכך, הולדן קולפילדים שרוצים לספר שהמלך הוא עירום, כמו שי ידיד שפרסם את תמונת הקצין עם צלב קרס. מטאפורה ילדותית אבל קולעת – מתארת אדם אלים שמתפרנס מאלימותו בעזרת דימוי קיצוני, שפרופסור ליבוביץ' הנכבד הרבה להשתמש בו. התוצאה – פיטורים.

גברים לא יודעים לשאת אבטלה. שי לא היה מובטל עת עשה מה שעשה, אבל עבד חלקית, והיה עייף מהחיים. היה עייף מללבוש תחפושת לעבודה, לעשות כמיטב יכולתו כדי לשרת מעביד בשכר רעב, לשתוק על עולם מלא עוולות אותן ראה טוב מדי, ולנסות לכתוב שיר בשישי או שבת. שי לא היה קל כתיבה. שירים באו לו במאמץ, ושירים היו מרכז חייו. בגלל זה הקים את  הבלוג הספרותי שלו "כאוס", בגלל זה היה חבר עיקש ב"מאבק המשוררים".

להפנות עורף לשירה

משוררים זקוקים לכבוד בסיסי, להכרה בסיסית בחיוניות קיומם. משוררים הם שאמאנים של החברה, והחברה מפנה להם עורף. מדובר גם על האספקט הכלכלי, אבל גם על אספקט ההערכה של הנתינה לכלל, שחיונית לכל אדם, קולקטיביסט או אינדיבידואל בנשמתו, כולנו יצורים חברתיים. כשמשורר או משוררת תובעים הכרה לשירתם, הם תובעים הכרה ביפי העולם, ביכולת לבקר אותו, תובעים הכרה ביפי השפה ובצורך לנקות אותה מהפאשיזם של הקלישאות הפוליטיות, הפרסומיות וכו'. לא כולנו מצליחים במלאכה תמיד, יש עבודות טובות יותר ופחות, אבל אין הערכה, רק התרפסות למבקרים מקריים, ובעקבותיה פרסי חנופה. שי ידע את כל זה, וזה הכאיב לו יותר מדי. בגלל זה נתן לי לפני מותו במה ביקורתית, כדי שאוכל לעשות קצת סדר ולבקר את השירה, כי יש שירה טובה ושירה רעה, לא הכול שווה, והצדק מחייב שהתגמול הכלכלי והחברתי יהיו בהתאם להישגים, כי הישגים נקנים במאמץ של עבודה, עבודה שאיש לא מכיר בה בימינו.

אמנים אמיתיים, ויש רבים הקופצים על העגלה לשווא, בעשרות סדנאות יצירה למיניהם, ובכן אמנים אמיתיים, משוררים ומשוררות אמיתיים, הם יהלומים בחרא הקיומי. אבל מתייחסים אליהם כאל חרא קיומי, נצלני, בטלני. אף אני, שאינני מצוי על המסלול בו שי בחר, הפנמתי עד עמקי נשמתי את הציווי החברתי של עבודה עבודה עבודה כסף כסף כסף כסף כסף. גבר הוא מה שהוא מרוויח, כיום גם נשים למרבה הצער, והרגשות והקיום עצמו והנשמה כולם טפילים על גבי היצור שנועד לעשות ולעשות. אפילו מעוף ציפורים אינו אלא נדידה מעשית, ושירתם שירת חיזור. הכול מעשי פה עד מוות.

אל לה לשירה להתבטל בפני המציאות. עליה לעמוד זקופה. המשורר ההונגרי הגאון אטילה יוזף שם קץ לחייו בשנת 1937, בהיותו בן 32, עייף מהחיים, אחרי שלא עמד יותר בחיי רעב בבודפשט של ראשית המאה העשרים. הוא היה מודרניסט ומשורר טבע ומשורר פרולטר שכתב שירים נוגעים ללב על אימו הכובסת, על פועלים, אבל גם על הטבע וההוויה. מי שמעוניין יכול לקרוא מסה שלי באתר NRG על המשורר. אבל הוא מוזכר כאן בגלל "קורות חיים" שכתב ופורסמו בקובץ שיריו, שיצא לאור בהוצאת "עכשיו" בתרגום מרדכי אבי שאול בשנת 1964. אביא כמה משפטים לסיום, כדי להראות עד כמה המשורר היה בלתי כשיר לעבודה "אובייקטיבית", עד כמה לקח ברצינות את התיאור "קורות חיים" וסיפר בהם, בפשטות, על חייו, שאינם מעניינים איש כשאדם פונה לשוק התעסוקה, כמובן:

"נולדתי בשנת 1905 בבודאפשט… אמא פרנסה אותנו – אותי ואת שתי אחיותיי – בעבודתה ככובסת, וכעוזרת בבתים פרטיים, מן הבוקר ועד הערב, ואני הייתי משוטט כנער רחוב, בלי השגחה, השתמטתי מבית הספר. אבל בספר המקרא מצאתי סיפורים מעניינים על המלך אטילה, ואז התמסרתי לקריאה… אפשר שחוויה זו הוליכה אותי אל הספרות; חוויה זו עשתה אותי לאדם חושב, לאדם, השומע דעת אחרים, אבל בוחן אותה בלבבו. בן תשע הייתי כשפרצה מלחמת העולם, מצבנו היה הולך הלוך ורע. נטלתי חלק בעמידה לפני חנויות, ויש שהייתי מתייצב בתשע בערב בתור שלפני החנות, ובשעה שבע וחצי בבוקר, כשתורי הגיע, הודיעו, כי אין עוד שומן. עזרתי לאימי כפי יכולתי, מכרתי מים בראינוע…"

זיכרו, מדובר ב"קורות חיים", והמשורר היה נואש לעבודה. זאת לא בדיחה, אלא קורות חיים אמיתיים ששלח המשורר הגאון. בהמשך מתאר בכנות שלא תאמן את מות אימו, את לימודיו, את "החלטתי להקדיש עצמי לספרות ולמצוא גם עיסוק אזרחי, שיש לו קשר לספרות". אין רשימה זו באה בשום פנים ואופן להמעיט מסבלו של כל גבר או אישה המצויים במצב המשפיל של אבטלה ורצון לעבוד, בלי מציאת מקום שמוכן לקלוט אותם. אבל אני כן מבקש לטעון שאנשים רגישים יותר, ומשוררים הם בדרך כלל כאלה, חשופים יותר, מדי. צריך לעזור להם, ופעם זה היה נהוג, לפחות לגבי משוררים "מצליחים", היו מסדרים להם איזה עבודה אפשרית עבור נפש פואטית: הגהה, כתיבה בעיתון, מזכירות ופקידות מסוגים כלשהם, וכו. פעם החברה ידעה שמשורר הוא נכס חברתי, אפילו בארצנו מלאת המלחמות והכוחנית. אבל כבר כמה עשורים שהמצב איננו כזה, ודאי מאז מותו של אבידן.

כך מסתיימים "קורות החיים" של יוזף:

"לבסוף נעשיתי פקיד-קורספונדאנט ללשון ההונגרית והצרפתית. חליתי והתפטרתי. מאז אני חי מעבודתי הספרותית. מלבד שפת אימי ההונגרית הנני קורא וכותב צרפתית וגרמנית… הנני מושלם בידיעת מכונת הכתיבה. ידעתי גם קצרנות, ואוכל לרענן את ידיעותיי על ידי אימון במשך חודש… לדעתי, הנני אדם ישר, תפישתי מהירה, ויפה כוח התמדתי בעבודה".

הקריאה עצובה כי מדובר במשורר גאון, שזכה להכרה בגאונותו רק אחרי מותו על אף שהכירו בכשרונו כבר בחייו, והיה עליו להתחנן לעבודה ולהתהדר בידיעת מכונת הכתיבה שלו. אבל הדברים נכונים גם למשורר טוב כשי אריה מזרחי ואחרים, שאם לא נחנו בעור הפיל הדרוש כדי לשרוד בעולם הזה, עלולים להישבר, או סתם להתמוסס לאט, בכאב, עד החשיכה.

טור חדש שלי במאקו: השיח הביטחוני החליף את השיח החברתי

בדיוק כמו ששר פעם שלום חנוך: "הציבור מטומטם לכן הציבור משלם". וכך סידר "מבצע עמוד ענן" לממשלה את מה שהיא כל כך רצתה – כי במלחמה אין צורך להסביר לאומנות, הדרת נשים ובזבוז אינסופי של משאבים

לא לבטון חולדאי בגן מאיר שירה: סרטוני התנגדות

צילום: איילה חננאל
צילום: איילה חננאל

אתמול הופעתי עם גרילה תרבות נגד הבנייה של שבילי בטון בגן מאיר. את האירוע הנחה אלכס אנסקי והשתתפו בין השאר: צ'יקי, יובל בן עמי, נתן סלור, רונה קינן ועוד. ליוותה אותי יפעת צור בקרן יער, וביצעתי את "פינו את התקווה" (שיר + ביצועים נוספים) על משקל ריצפו אותנו עם בטון בגן מאיר. את הסרטון צילם צ'יקי. תודה לגלית סמואל על אירגון ההפגנה.

***

פינו את התקווה, יאללה אודרוב ילדים – לרחוב
פינו את התקווה, ואנחנו משלמים את החוב

פינו את התקווה כדי שתהיה ריאה ירוקה
פינו את התקווה, ואין רפואה כשאבא חולה והקופה ריקה

פינו את התקווה וגם את הבושה, פינו בדרך כל מה שנקרה
פינו את התקווה וראש העיר אמר: "קומוניסטים, טפילים" ושב לבנות עוד מגדל יוקרה

פינו את התקווה, ורק לפודל הלבן יש מלונה
פינו את התקווה, וזרקו אותנו מהקור לצינה

פינו את התקווה, עוד אונייה שוקעת בדם
פינו את התקווה, הקפטן חוגג ומחורר את סירות ההצלה שבים

פינו את התקווה, קר בחוץ יותר מבשנה שעברה
פינו את התקווה, ושיר מבטיחה לנרקומן שלא יחזור למעברה

פינו את התקווה, בשקרים, בסמים ובכזבים להמונים
פינו את התקווה, בפנטזיות על גאולה ובמציאות של עינויים

פינו את התקווה, באיומים, במעצרים ובלי תגים
פינוי את התקווה, וקשה להבין את אלה החוגגים

פינו את התקווה, אני פוקח את עיניי
פינו את התקווה, נִקבו את שיריי

פינו את התקווה, האכילו את כיניי
פינו את התקווה, העיפו את מלאכיי

פינו את התקווה, אבל אתם עייפים ולא רוצים עוד לכאוב
פינו את התקווה, ויאללה אודרוב לרחוב

פינו את התקווה, אבל האמת ממאנת להתפנות
פינו את התקווה, אך אי אפשר לפנות תקוות

פינו את התקווה, אבל התקווה אותנו לא עזבה

***

***

האירוע שעשינו בבית העם הוזכר בכתבה במגזין הארץ של דליה קרפל שהוקדשה לזכרון של שי אריה מזרחי: "ביום ראשון האחרון נאספו בבית העם בשדרות רוטשילד חבריו של מזרחי למאבק השירה. תחושת האבידה העיקה על הנוכחים. הערב התחיל בהרמת כוסות עראק תאנים, המשקה שמזרחי אהב. בין 30 האיש שבאו לכבד את זכרו היו חוקר התרבות אלי אשד, המשוררים מתי שמואלוף, עדי עסיס, מיא שם אור, ערן הדס, תהל פרוש, רון דהן, לורן מילק

***

שירים חדשים

"היי היי, בהתאבדות סטייל ניל יאנגי" – שיר חדש שפורסם בכתב העת של "מאזניים" (חורף, 2012)

***

"ברכת שירה לאמא – ברכות לפני סידור" שיר חדש שפירסמתי בכתב העת משיב הרוח שהוקדש לתפילות (גיליון 3, חורף, 2012)  

***
"שביל אמת בתוך אותיות התזוזה" שיר חדש מתוך פרויקט "נתב"ג"

שיר חדש מפרויקט נתבג

להתראות אריה שואג

לפני מספר שנים ביקרתי בהלווייתך שי בקרית שאול. אני נזכר איך היה לי קשה לראות אם שקוברת את בנה. היום אני יושב בעיר אחרת, ביבשת אחרת, במצב זוגי אחר לגמרי, עדיין כותב שירה בעברית ומביט אליך שי. הקלישאה אומרת שאנחנו מביטים אחורה אל המתים. אבל האמת היא שהמתים הולכים איתנו לכל הדרך ומביטים בנו בכל צעד. לא מעט פעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה לו היית עומד מול הלחץ של השדים שלך להשתיק את קולך לנצח. אין אדם שלא התעורר לפחות פעם אחת בבוקר וחשב, בשביל מה אני חי? וברגעים קשים יותר: למה אני לא גומר עם זה וזהו.   המשך קריאת הפוסט "להתראות אריה שואג"

לא שר את ההמנון ומבקיע גול ניצחון: קווים לדמות היורו 2012

משחקי היורו הנערכים בפולין ובאוקראינה מממשים את ההבטחה הגלומה בספורט. אין צורך לחזור ולספר מתי ואיך הומצא משחק הכדורגל. על כך נכתבו ספרים רבים.  

משחקי היורו מחברים קהילות ביחד. אפשר לראות מסך אחד הנפתח ברחוב, לצד פיצוציה ומסביבו קהילות מזדמנות של מהגרי עבודה, פליטים, חסרי בית, צעירים מהשכונה, ואחרים שמצטרפים לקהילה בכדי להתאחד זה בעד הקבוצה, וזה בעד הקבוצה השנייה.

היזהרו בבני עניים כי מהם יצאו גולים

משחקי היורו מעלים את הצד החיובי בקיומה של הלאומיות. הנבחרות מתחלקות לפי המדינות השונות. האוהדים והאוהדות שמתלבשים בתלבושת הלאומית מכוננים מחדש את זהותם וזיהויים והזדהותם הלאומית. כך אנו למדים על משחקים בין מדינות שאינם מובילים למלחמה, הרג או דיכוי. אפשר לראות גם את הקיום הספורטיבי הנעלה כשמדינה מוחלשת כמו פורטוגל הנאבקת על חייה ביבשת האירופית אחרי המשבר האחרון, מנצחת את דנמרק ששייכת למדינות המבוססות. הרבה משקל מונח על כתפי השחקנים כשהם יכולים להעלות את המורל הלאומי וגם להורידו. במקרה שמדובר במדינה שעוברת זעזועים פנימיים תוצאת המשחק הופכת חשובה עוד יותר.

 משחקי היורו מרגיעים את הגבר הישראלי. הוא נעלם מהמלחמות של הרחוב. הרוגע והשקט חוזרים לרחוב. הרבה מהמתח משתחרר וניתן לו לרגע לדמיין את עצמו כאירופאי. רק שחבל שאין כמעט תוצאות טובות ביחס לנבחרת הלאומית הישראלית. אולי כדאי לחשוב מחדש על חזרה למשחקי אסיה שם היו לנו תוצאות טובות יותר.

הנבחרות הלאומיות של אירופה מראות את היכולת של שילוב אוכלוסיות שונות בתוך הנבחרת. זכורה לנו ההצהרה של מנהיג הימין הקיצוני הצרפתי לה פן כי הנבחרת שזכתה באליפות אירופה אינה צרפתית. והוא התייחס כמובן לנבחרת שנשלטה בידי מהגרים מאלג'יריה ומהקולוניות. היא הייתה נבחרת כהה מדי עבורו. קפטן הנבחרת לשעבר זינדין זידאן לא התרגש כל כך מההצהרה של לה פן, את מקומו בתהילת שחקני המופת הוא כבר רכש בכבוד. הנבחרות האירופאיות מראות את המציאות החדשה באירופה. הרבה אוכלוסיות שהגיעו מהקולוניות וגם מהגרים ממדינות שונות השתלבו. באירופה אין זעזועים גדולים כשהשחקנים האחרים הללו לא שרים את ההמנון הלאומי. לא שמעתי על שערורייה גדולה כששחקני הולנד וגרמניה הכהים, לא שרו את ההמנון הלאומי, רגע לפני פתיחת המשחק. מובן שאירופה הרב תרבותית יכולה להכיל שונות בתוכה. השחקנים הרי לא נמדדים בשירת ההמנון, אלא בכישרונם על גבי המגרש.

היזהרו בבני עניים כי מהם יצאו גולים

רבים בישראל ובעולם צופים במשחקי היורו באמצעות השידורים הפיראטיים במחשב. האפשרות החדשה מגלה לנו את כוחו המתגבר של האינטרנט לעקוף מערכות רשמיות של הולכת מידע. אנשים לא נזקקים לקנות ערוצי כבלים או טלוויזיה בתשלום, אלא חיבור בסיסי לאינטרנט ולינק נכון מובילים לצפייה בכל משחקי היורו. איני יודע האם תופעה זאת תתגבר ותהפוך למעין רשמית, אך קשה להתעלם מהחלק הארי שהיא לוקחת בשידור המשחקים לרחבי העולם.

דווקא ברגע של משבר כלכלי עמוק שאת סופו לא רואים, משחקי היורו עם מאות מיליוני הצופים הם חגיגה של זהות אירופית רב תרבותית וקהילתית.

הדעה התפרסמה בשינויים קלים מהמקור בישראל היום, ובוואלה.

*

השיר "לשהידים" (מחווה שלי למחזור "לשהידים" של מחמוד דרוויש ז"ל ב"מצב מצור") פורסם לראשונה בספרי השני: "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006). בשנת 2012 קיבל מחמאות מהמבקר ארז שוויצר כחלק מהרצנזיה שלו על "קורה פנימית" אסופת שירי הכדורגל בעריכת גלעד מאירי (הוצאת כרמל, 2010). כמו השיר פורסם בשנת 2012 בקטלוג "יש אליפות! מאה שנות כדורגל בישראל", מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

*

בקרוב:

*

*
שבוע טוב

שקועמוק בכאוס

שיר ישן מהספר השני "אושר מוצק" שנגנז. ראה אור מחדש בבלוג השירה "כאוס".

המשך קריאת הפוסט "שקועמוק בכאוס"

שירון שירת האוניברסיטה הסגורה

 סתימת פיות: המשטרה והאוניברסיטה הפתוחה אוסרים על קיום אירוע השירה
ארגון "כח לעובדים" (שכלל לא מארגן את האירוע) קיבל מכתב ממשרד פינברג, משרד עורכי הדין של האוניברסיטה הפתוחה, האוסר על קיום ערב השירה לסולידריות עם העובדים השובתים מול ביתה של נשיאת בכפר סבא ומאיים "להשתמש בכל הצעדים המוקנים בחוק נגד המשתתפים והמארגנים של משמרות המחאה". נוסף על המכתב המפחיד, פנתה גם המשטרה לאנשי ארגון "כח לעובדים" לבטל את אירוע השירה המתוכנן. חשוב לציין שמדובר באירוע שירה שעל פי החוק לא ניתן לעצרו בשום עילה: באירוע השירה יהיו פחות מחמישים איש ללא שלטי הפגנה וללא צעקות שבר חרוזות של מפגינים, מדובר בערב שירה של משוררים מכובדים כמו מאיה בז'רנו (זוכת פרס ראש הממשלה ופרס ביאליק), יודית שחר ונוית בראל, שבו תומכים שלושה כתבי עת לשירה, אירוע פואטי ומוזיקלי שעוסק בחינוך ותעסוקה, בסגירות ועוד, ושזכה לסיקור באיזורי התרבות של גלריה-הארץ, וויינט, וואלה תרבות ורשת ב'.
במכתב של מר פינברג כתוב שההפגנה נכנסת לתחום "זכות הקניין", על אף שההפגנה לא נכנסת כלל לסלונה של הנשיאה (אלא אם מארגניה יוזמנו לתה מנחה ורקיקים), ובכך נראה שהנשיאה רואה בעצמה בעלת זכויות מקרקעין גם על רחובות כפר סבא, שהם אכן יפים מאוד, אך הם שייכים לציבור.
יתכן והנשיאה גם רואה בשירה עצמה את קניינה שלה, נושא שהיא מתעסקת בו במחקריה. בכך מוכיחה שוב הנהלת "האוניברסיטה הפתוחה" את היותה סגורה וסותמת פיות, והפעם גם כמתנגדת לשירה. אולי יהיה אפשר ללמד את שירת בז'רנו, אבל אי אפשר יהיה לשמוע אותה. מצד שני, זה נותן תקווה שלמישהו אכפת משירה ומוסיקה ושיש מי שחושב שיש לה כח לנצח מאבקי עובדים ולהשפיע.
חשוב גם לציין ש"כח לעובדים" מפעיל השביתה לא ארגן את האירוע, אלא נערות ונערי "גרילה תרבות" שלא קיבלו בפקס שום מסמך רשמי מהמשטרה או מעורך דין כלשהו, וגם אין להם פקסימיליה. זה אולי היתרון הגדול בגרילה: לאנשי גרילה אין פקס. באותו זמן אנשי "כח לעובדים" יפגינו במקום אחר, ככל הנראה.ולעניין התרבות – זהו אירוע נדיר מאוד של מניעת אירוע שירה על ידי משטרה, ללא ספק שמעולם, או לפחות מאז בריאת העולם לא נאסר אירוע שירה בעיר כפר סבא. בכך מצפה משטרת כפר סבא להיכנס להיסטוריה.

 

"עו"ד יהונתן קלינגר עמל על טיפול בנושא מול הרשויות ומבהיר כי הזכות לקיים משמרת מחאה קיימת בחוק ואין איסור בחוק לקיימה במתכונת המתוכננת".כעקרון, החוק אוסר על קיום אירועים של מעל ל50 אנשים ללא רשיון ממשטרת ישראל; הבנתי שכאן יהיו שלושים ולכן אין צורך ברשיון. לאור הלחצים, אם יהיו שינויים בכתובת ההפגנה, כדאי לעקוב אחריהם

***

יום שלישי ה-12 במאי בשעה 17:00 -שירת האוניברסיטה הסגורה – אירוע חמישי של גרילה תרבות.

הפעם מול ביתה של נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, פרופ' חגית מסר-ירון, כמחאה על הניצול באוניברסיטה הפתוחה וכסולידריות עם השובתות המתאגדות.

משוררות, מוזיקאיות ומיצגניות מוזמנות להקראת שירה על הוראה ותנאי תעסוקה, על מאבק, על סגירוּת ואוניברסיטה פתוחה (שלא נכנסת למשא ומתן עם העובדים).

מרצים ומרצות מהאוניברסיטה הפתוחה וממקומות אחרים מוזמנים להגיע אף הם ולקרוא שירי תלושי משכורת.

ארגונים שונים מוזמנים לתת את חסותם.

בינתיים נותני החסות, מלבד "גרילה תרבות", הם כתבי העת "מעין","הכיוון מזרח", "דקה", דוכן הספרות העצמאית הנודד "בַּסְטַרְבּוּת", מען – עמותה לסיוע לעובדים ו"הירקון שבעים".

אתם מוזמנים לראות בטקסט זה הזמנה אישית להצטרף לאירוע.

תוכלו לבשר על בואכן והשתתפותכן או לשאול שאלות באימייל שלנו culturegrill@gmail.com

ניפגש ברכבת מרכז תל אביב במנחם בגין 158 (אולמי רסיטל ליד רכבת מרכז – תחנת האוטובוס המדויקת) בשעה 15:50, נקח אוטובוס קו 567, כשכל הדרך ינעים את הזמן לנוסעים יובל בן עמי בגיטרה והראפ קינג, ונרד בבית חולים "מאיר" ונפגין בשירה מתאגדת מול הבית שנמצא בכתובת הסמלית רחוב משה סנה 24, כפר סבא. ניתן לראות פה את מפת האירוע למי שמעוניין להגיע בכוחות עצמו.

אירוע קודם שהיה שם ואורגן על ידי שרון לוזון היה הצלחה גדולה והשוטרים הפגינו חביבות.

יש לנו מגאפון!

מומלץ לקרוא עלהרקע לשביתה:

אתר שובתים באוניברסיטה הפתוחה

"העוקץ" על השביתה

"הפורום להשכלה גבוהה" מצטרף להפגנות מחאה בקמפוסים השונים:

הבלוגר שוקי גלילי מסביר למה שביתה:

הבלוג נגד השביתה

 

 

בלוג שירת האוניברסיטה הסגורה, הפגנת התמיכה הפואטית של גרילה תרבות במרצות

האירוע בפייסבוק | האירוע ב"קדמה", YNET, וואלה תרבות, הארץ

משתתפים:

מאיה בז'ארנו

מתי שמואלוף

רועי ארד

אביה בן דוד

יודית שחר

הראפר קינג

צאלה כץ ז"ל

אפרת מישורי

נוית בראל

נעמה צאל

איתן קלינסקי

מיכל גרוסברג

 

יעל פרידמן

רוני הירש

ללי ציפי מיכאלי

עמית מאוטנר

אסנת איטה סקובלינסקי

אייל בן משה

שי אריה מזרחי

 

יובל בן עמי

חן שרעבי שוקר

ניר נאדר

מעין שטרנפלד

גליה אבן חן

אורנה ריבלין

אביטל קשת

 

יונתן אנוש

 

מנחה: יהושע סימון

(רשימה מתעדכנת)

 

 

תודה,

צ'יקי, מתי, ליאת ונוית

—-

אירועים קודמים של גרילה תרבות:

שירת המלצריות – בתמיכה במלצריות קופי טו גו במאבקן מול הנהלת שטראוס

שירת פולגת – בתמיכה בפועלות הטקסטיל של פולגת קריית גת אחרי סגירת המפעל

שירת המדע – בתמיכה בעובדי גן המדע במכון וייצמן, רחובות

שירה באקירוב– מול בית שר הבטחון אהוד ברק בזמן מלחמת עזה

ועכשיו: שירת האוניברסיטה הסגורה 12.5.09

 

***

המשטרה מנסה למנוע הפגנת שירה

היום אחר הצהריים מתוכנן להתקיים אירוע שירה כתמיכה בעובדים השובתים של האוניברסיטה הפתוחה. בינתיים, מנסים המשטרה והאוניברסיטה הפתוחה למנוע את ההפגנה. "איש לא יאסור על אנשים לקרוא שירה ברחוב", אומר עו"ד קלינגר, המייצג את גרילה תרבות

יונית נעמן | 12/5/2009 13:55

משרד עורכי הדין פיינברג, המייצג את האוניברסיטה הפתוחה, הוציא הבוקר (ג') מכתב האוסר על קיום ערב השירה לסולידריות עם העובדים השובתים מול ביתה של נשיאת האוניברסיטה, פרופ' חגית מסר ירון, שתוכנן על-ידי גרילה תרבות. בנוסף למכתב המאיים בנקיטת צעדים משפטיים כנגד מארגני אירוע השירה, פנתה גם המשטרה לאנשי ארגון "כח לעובדים" לבטל את אירוע השירה המתוכנן.

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/889/722.html

????????????????????????????????????

יום שלישי ה-12 במאי בשעה 17:00 -שירת האוניברסיטה הסגורה – אירוע חמישי של גרילה תרבות .

הפעם מול ביתה של נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, פרופ' חגית מסר-ירון, כמחאה על הניצול באוניברסיטה הפתוחה וכסולידריות עם השובתות המתאגדות.

משוררות, מוזיקאיות ומיצגניות מוזמנות להקראת שירה על הוראה ותנאי תעסוקה, על מאבק, על סגירוּת ואוניברסיטה פתוחה (שלא נכנסת למשא ומתן עם העובדים). מרצים ומרצות מהאוניברסיטה הפתוחה וממקומות אחרים מוזמנים להגיע אף הם ולקרוא שירי תלושי משכורת.

ארגונים שונים מוזמנים לתת את חסותם. בינתיים נותני החסות, מלבד "גרילה תרבות", הם כתבי העת "מעין","הכיוון מזרח", "דקה", דוכן הספרות העצמאית הנודד "בַּסְטַרְבּוּת", מען – עמותה לסיוע לעובדים ו"הירקון שבעים".

אתם מוזמנים לראות בטקסט זה הזמנה אישית להצטרף לאירוע. ניפגש ברכבת מרכז תל אביב במנחם בגין 158 (אולמי רסיטל ליד רכבת מרכז – תחנת האוטובוס המדויקת) בשעה 15:50, נקח אוטובוס קו 567, כשכל הדרך ינעים את הזמן לנוסעים יובל בן עמי בגיטרה והראפ קינג, ונרד בבית חולים "מאיר" ונפגין בשירה מתאגדת מול הבית שנמצא בכתובת הסמלית רחוב משה סנה 24, כפר סבא. ניתן לראות פה את מפת האירוע למי שמעוניין להגיע בכוחות עצמו. אירוע קודם שהיה שם ואורגן על ידי שרון לוזון היה הצלחה גדולה והשוטרים הפגינו חביבות.

יש לנו מגאפון!

האירוע בפייסבוק

אתר שובתים באוניברסיטה הפתוחה

"הפורום להשכלה גבוהה" מצטרף להפגנות מחאה בקמפוסים השונים

הבלוגר שוקי גלילי מסביר למה שביתה

האוניברסיטה הפתוחה – או"פטימו"מ

·     החלטות האסיפה הכללית

·     אסיפה כללית ביום חמישי ה- 24.12.2009

·     סיכום השביתה היומית באוניברסיטה הפתוחה ולקראת האסיפה הכללית ביום חמישי

·     היום – שביתת אזהרה בת יום אחד בקמפוס רמת אביב

·     צעדים ארגוניים אשר יתקיימו החל משבוע הבא

כתבו עלינו

·     ההפגנה בוידאו

·     הקרן החדשה לישראל (התומכת בגרילה) מציינת את המאבק – שירת האוניברסיטה הסגורה

·     israel bloggers back the struggle for workers-right

·     שירים נגד שרירים – כתבה של כרמית ספיר-וייץ בתרבות מעריב 22.5.2009

·     תמונות באדיבות מיכאל זילברמן

·     שירת האוניברסיטה הסגורה ותגובת הארגונים הפמיניסטיים לפרופ' חגית מסר ירון

·     כיצד ניצלתי לא נאסרתי בעוון קריאת שירים – אביטל קשת

·     אוושת התלוש – יונתן אנוש

·     רצון ההתנגדות / סיכום שירת האוניברסיטה הסגורה

·     שיר בעקבות הפגנת השירה והחלטת המשטרה – יודית שחר

·     זהו, סופית, המשטרה איבדה את זה (עו"ד יהונתן קלינגר)

·     שוב הנהלת האו"פ יורה לעצמה ברגל (שוקי גלילי)

·     האוניברסיטה הפתוחה נגד שירה? (וואלה)

·     אירוע שירה של גרילה תרבות כתמיכה במאבק עובדי האוניברסיטה הפתוחה – האתר עכבר קפה של צ'יקי

·     סתימת פיות – 12.05.2009 – העוקץ

·     המשטרה מנסה למנוע הפגנת שירה NRG

·     שחר מריו מרדכי – חופש אקדמי

·     אביטל קשת – מרוב אהבה , תרומתי למחאה שתתקים היום

·     יודית שחר – שיר בעקבות הפגנת השירה והחלטת המשטרה

·     הגדה השמאלית

·     MYNET

·     הארץ

·     האוניברסיטה הפתוחה – או”פטימו”מ

·     הבלוג של יודית שחר

·     מבוקש מס' 2

·     וואלה

·     YNET

·     קדמה

·     העוקץ

·     צווחת שעון המחשב

 

הבלוג הישן

 

מאמר ה'          /  מאיה בז'רנו

(קטע מפואמה על מוסד  לבטוח לאומי : עבוד נתונים  52
היא כלולה ב'תדרים'  מבחר כולל של שירים  בהוצ' הקיבוץ המאוחד   2005)

יום חמישי, קומה שישי; נופלים אל

מדריכים השרויים בצימאון, הלכיה מתישה

בקרבו של מוסד נערץ, הוא שעורף ראשים

מבלי להתיקם. כגופיפי דם  מתוקים וזעירים ישוטו בעורקיו

לחלק את תנופת הזרימה עם חניכים –

צעירים ושארים ועוד בני שמונים גם פחות.

המדריכים יודעים על-פה: אודות ערכו המסולא בפז;

איך להמיר פז בכוח דם, מיני כוחות:

לחץ  של גזים, חשמל המים, כבל המעלית,
תמרורי בכיים של אלמנות וישישים  תאותנים,
אגרופים של בחורות, כח עיניו של ילד משרת, עם לסת
לא שלו, זרה, כלבית ומוזרה בגוף של ילד.
המדריכים יודעים איך להמיר פז בכוח אדם, לנגן
במערכת הקולות והציוד. המדריכים  צעירים
וכורעים מידע סודי ופעולות לעשותן.
…………………………..

מה עושים בעלי הכוח במוסד – ממירים פז באושר סחוב,
ממירים פז ביכולת הגוף להתגפף ולהתענג ,
ממירים פז באכילה ושתיה בבגדים ומידע –
בסדר ניקיון ואהבה ודיבור שוטף  ועז מבע;
……………….

/ לפיכך גש לעת עתה/
למחלקת הדרכה והיזהר שלא תמעד/
למטה ותחליק.  גש להמיר את את קו זמנך בזמן מודרך –
בפז.

*

קַמְפּוּס – נוית בראל

אָדָם מוֹתֵחַ אֵבָרִים בְּדֶּשֶׁא
מוּל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל מוֹסָד
אָקָדֶמִי מְדֻשָּׁא לְעֵלָּא
שֶׁמְחַלֵּק עַל כִּסְּאוֹת שְׁחֹרִים
מִפְּלַסְטִיק תָּאֳרֵי דּוֹקְטוֹר
לְפִילוֹסוֹפִיָה מוּל הַסִּפְרִיָּה.

אֵיפֹה אֲנַחְנוּ? אֲנַחְנוּ לְיַד פֶּסֶל כָּזֶה
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לְתָאֵר
כְּמוֹ כַּדּוּר כָּזֶה
מִבַּרְזֶל.

הָיּוֹם יוֹם שֵׁנִי? אֵיזֶה יוֹם הָיּוֹם
לִפְנֵי שָׁנָה יָדַעְתִּי
לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת.

*

השלמת הכנסה / יעל פרידמן

בבקרים היא מורה לספורט
בערבים מלצרית במקס- ברנר

בסוף השיעור כמעט-
והשארנו לה טיפ.

*

סדנת הדיג של בכירי המשק / רועי צ'יקי ארד

(הנסיך הקטן, תחילת נובמבר, אחרי ערב השירה של קופי טו גו)

שלושה מנכ"לים בכירים במסע-דיג בטבריה
לכדו את אותו הדג.
גופתו שוכבת עכשיו על
הרחוב ההולנדי בטיילת,
מחוברת לשלוש חכות:
כשלון סדנת
המנהיגות-באמצעות-ספורט.
שלושת המנכ"לים חסרי אונים,
ליד הדג המת הגדול והקר, שזימיו שבורים.

בן 14 עובר, כמעט נוגע בהם,
בגדיו – קשקשים מחזירי אור
הם חוששים שהוא יישאל שאלות,
אבל הוא רץ להתחרמן עם
החבֵרה, הזין עומד לו בבנטון.
סיבי הדיג של שלושת המנכ"לים
הסתבכו זה בזה לפקעת.
השלושה עדיין עם החכות
מקיפים את הדג המסכן.
הם כבר לא ילמדו דבר!
לא ילמדו שום דבר!

חבורת ברסלבים, שואגים משהו, מהדהדים במרחק,
אחד מהם עם נעליים תוצרת הארץ.
המנכ"ל מהביטוח
החליט לעשות משהו.
הוא ניגש לדג ומשך בחוטים בכח
כדי לשלוף את הקרסים, אבל הם תקועים חזק.
הוא הלהיט מצית והחוטים הדקים והעדינים ניצתים וניתקים בקלות.
לשניה נזהבה להבה על הדג הקרוע.
המנכ"ל הזה לוקח את הדג המת
וזורק אותו מעבר לחומת האבן, אל אפלת הכנרת
"ממילא הוא מת, למה לזרוק אותו למים?",
אומר אחד מהם,
כשהמנכ"ל הזה מנקה את ידו בגוויית חינמון שהתגלגל בטיילת.
גם אתם לא תלמדו דבר.
לא תלמדו שום דבר.

*

מרוב אהבה / אביטל קשת
מרוב אהבה
בחרתי לי משרה מתאימה
עבדתי כמספרת בשעות סיפור לילדים
שעות עייריה
תלוש יש
שעות יש
תבואי
תשמחי
רק אל תברחי
ממלאים עליך דיווח
יקירה .

מרוב אהבה
הייתי הרה
ודיממתי
ה פ ל ה

נותרתי בלי עבודה

מרוב אהבה

התחלתי לעבוד עם אוטיסטים
חסרי יכולות
קילחתי כשצריך
ניגבתי צרכים כשלא הייתה ברירה

אני ועוד סייעת צמודה
כמו יעקב שעבד את רחל הקטנה
התאהבתי אף אני  בחסרי היש
שלבן מסובב סביב אצבעו הקטנה
אחזתי  במשרה הזאת
שבע שנים
שבע שנים ועוד דקה
ואז פוטרתי

קיים חשש שתצברי כאן תנאים יקירה

מרוב אהבה

סולקתי

בלי הצאן

אני שסבתי הפכה לגיורת בשנת 39
שנה איומה

שהוסיפה לשמה גרציאלה
את השם האם  רחל ,רחלה

שהתגאתה ביהדותה
נותרתי רעבה

ללחם ואהבה.

*
 
צדק היסטורי / יודית שחר

באתי לאוניברסיטת תל אביב
לקחת את ה-BA שעשיתי
ונזכרו לבקש ממני במקום העבודה,
הפקידה אדיבה מצאה את התעודה
שהייתה מאוכסנת בארכיון שלוש עשרה שנה,
בררתי על לימודי התואר השני שהפסקתי
כשהתגרשתי ולא סיימתי ושתמיד אמרתי
בשנה הבאה בטח יהיה לי כסף לשכר לימוד,
שאלתי אם אוכל לפרוש והיא ענתה שקונסים
סטודנטים שמושכים לימודים,
שאלתי מאיפה צמחה המשטרה
שקונסת אנשים שבסך הכול לומדים
ומשלמים בקצב שהם יכולים,
היא אמרה שאני צודקת אבל זה המצב
כבר מספר שנים.
ירדתי לקפיטריה שבמקום לחמניות גבינה וטונה
משווקת עתה סלטים וכריכים מעוצבים,
הזמנתי קפה הפוך ומאפה גבינה מתוקה
והתיישבתי בפינת הסגל מתוך צדק היסטורי
כאילו סיימתי את התואר השני כפי שתכננתי
והמשכתי לשלישי,
והורדתי את אותם שלושה קילוגרם מיותרים
מלפני שלוש עשרה שנה

*

על אתיקה ויושר אינטלקטואלי/ שחר-מריו מרדכי

כְּשֶׁסִּיַּמְתִּי (בהצטיינות) תּאַר רִאשׁון בַּאוּנִיבֶרְסִיטָה
(מדע המדינה ותקשורת וכמה קורסים בפילוסופיה)
הָיָה לִי 98 (אם אינני טועה) בְּ"מָבוֹא לְאֶתִיקָה",
88 בְּ"חוֹק טִבְעִי וּזְכוּיוֹת הָאָדָם",
וְ – 98 בְּמַחְשָׁבָה מְדִינִית שֶׁל ג'וֹן רוֹלְס וְצֶדֶק חלוּקָתִי.

הָיוּ מְרוּצִים מִמֶּנִי. הוּצַע לִי לַעֲבוֹד כִּמְתַרְגֵּל
(תְּמוּרַת פְּטוֹר מִשְּׂכַר לִמּוּד לְתאַר שֵׁנִי).
מֵאָגָף מַשְׁאֲבֵּי אֶנוֹשׁ נִשְׁלַח לִי כְּתַב מִנּוּי
("הריני להודיעך כי הוחלט למנותך כעוזר הוראה בחוג למדע המדינה בשנת הלימודים תשס"א מיום זה וזה…לפי כתב מינוי זה").
צורַפְתִּי לְקוּפַּת גֶּמֶל וּלְקֶרֶן הִשְׁתַּלְּמוּת
(אבל רק לאחר שני סמסטרים לְהעסקתי).
לִמַּדְתִּי אַרְבַּע כִּיתוֹת תְּמוּרַת 3120 ₪ לְחוֹדֶשׁ בְּסֶמֶסְטֶר ב'.
הָיוּ מְרוּצִים מִמֶּנִי (הסטודנטים שלחו מכתב הערכה לראש החוג בצירוף העתק לי ולדיקאן)
וּבְסוֹף הַסֶּמֶסְטֶר
פּוּטַרְתִּי,
וְהועַסַקְתִּי מֵחָדָשׁ בִּשְׁנה"ל תּשס"ב. וּפוּטַרְתִּי. וְהועַסַקְתִּי מֵחָדָשׁ בְּתשס"ג וְ…
חוֹזֵר חלִילָה בְּתשס"ד.

זֶה חוֹק טִבְעִי.
כָּכָה מָנְעָה מִמֶּנִי הָאוּנִיבֶרְסִיטָה קְבִיעוּת, וְהִתְנַעֲרָה מִזְכוּיוֹת
הָעוֹבֵד בְּהֵתְאֶם לָאֵתִיקָה הָאָקָדֶמִית וּלְתִפְאֶרֶת עֶקְרוֹנוֹת
(חוֹסֶר) הַצֶּדֶק הָחלוּקָתִי.

אֲבָל כָּמָה חוֹפֶשׁ אָקָדֶמִי הָיָה לִי…

*
  
שי אריה מזרחי

אַנַחְנוּ הַבָּנַאלִיים

נָבוֹא אֵלֶיךָ
חָבוּשִׁים בְּכוֹבָעֵינוּ
רְחָבֵי הַשּׁוּלַיִם
נִגְאַל אוֹתְךָ מֵיִּסוּרֶיךָ
הַבָּנָאלִיים
מִנְקִיפוֹת הַמַּצְפּוּן
הַבַּנַאלִיוֹת
נִשְׁדוֹד אוֹתְךָ
נִיקַח אֶת כֹּל הָיָּקָר לָנוּ
אֶת לִבְּךָ הַמְּכֻוָץ הָאָדוֹם נִשְׁלוֹף
אֶת מוֹחַךָ הַמָּלֵא בְּמִיצֵי זִימָה
בָּנָאלִיים נִשְׁלוֹק
נוֹצִיא לְךָ מִן הַקְרָבָיִים
סְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז (בָּנָאלִי)
וּמַעֲטָפָה שֶׁבָּלַעְתָ בְּטָעוּת (בָּנָאלִי)
נִשְׁבּוֹר לְךָ אֶת הָעָצָמוֹת נְרַסֵק אוֹתָן נִמְשׁוֹך
אֶת עוֹרְךָ מִמְךָ עַד שֶׁיֵּצֵא וְיַהֲפוֹךְ
לְסָדִין אֶת גּוּפְךָ נְגַלְגֵל בּוֹ וְנִזְרוֹק
מֵגּוֹרֵד שְׂחָקִים
הַהָמוֹנִים יָרִיעוּ מִלְמַטַה לָרוֹעַ שֶׁלָנוּ
הַבָּנָאלִי
 
 *

נער שכונות / אסנת סקובלינסקי

בִּשְׁנָתְךָ שִׁנַּיִךַ נִשְׁבְּרוּ בְּתוֹךְ הַמְּקָרֵר הַבִּלְתִּי שֶׁקֶט
מַצְפּוּנְךָ נָקַף אֶת קִבַתְּךָ
לֹא הָיִיתָ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנָּתְנוּ לְךָ
לֹא יָכֹלְתַּ לִהְיוֹת פָּחוֹת בַּדִּין וּבַחֶשְׁבּוֹן
שֶׁל שִׁעוּרֵי הַמָּתֶמָטִיקָה וְהַמַּחְשְׁבוֹן הַפָּשׁוּט שֶׁל בַּעַל הַמַּכֹּלֶת
הַהִסְתַּבְּרוּת שֶׁל הַמִּקּוּם הַגֵּאוֹגְרָפִי שֶׁלְּךָ אֵינָהּ פּוֹגַעַת בְּצִירֵי רֹחַב
אֶלָּא בַּקַּו בִּלְתִּי מַשְׁוֶה, בֵּין צָפוֹן, דָּרוֹם, מִזְרָח וּמַעֲרַב
הָאֹפֶק הֶחָדָשׁ שֶׁלְּךָ לֹא חוֹצֶה אֶת הַגְּבוּלוֹת הַיְּשָׁנִים
הוּא סוֹגֵר בֵּין מַה שֶּׁהִנְּךָ עַכְשָׁו לָמָּה שֶׁתִּהְיֶה

*

מה למדת בגן היום  (ביצוע יובל בן עמי)

(כתב: טום פקסטון, נוסח עברי: חיים חפר)

מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי?
מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי?

שתל אביב היא עיר יפה
שאין נמל כמו בחיפה
שכאן כולם שווים חבר
אך יש כאלה ששווים יותר
את זה לימדו אותי בגן
את זה לימדו בגן.

מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי….?

שטרומפלדור גבור יקר
שטוב למות על המשמר
שעוד תהיה לי הזדמנות
וגם אני אוכל למות
את זה לימדו אותי בגן
את זה לימדו בגן

מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי…?

שמנהיגים עוד לא שקרו
ורק אמת תמיד דברו
שהם הקימו המדינה
ולכן אנו בוחרים בהם מדי שנה
את זה לימדו אותי בגן
את זה לימדו בגן.

מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי…?

שמניו יורק עד טהרן
כל יהודי יבוא לכאן
כי בגולה שם רע מאוד
כדאי לכם לנסוע ולראות
את זה לימדו אותי בגן
את זה לימדו בגן.

מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי…?

שטוב לכבוש את השממה
שפרוטה ועוד פרוטה זה דונם אדמה
שבמדינה החוק הוא חוק
אך טוב לראות זאת מרחוק
את זה לימדו אותי בגן
את זה לימדו בגן.

והנה קישור לביצוע של הדודאים, מינוס הבית על טרומפלדור

http://www.youtube.com/watch?v=5-ZPoaPbRr4

*

אי אפשר שלא לסרב / מתי שמואלוף

(עיבוד ל"אקדחים של בריקסטון" של הקלאש)

כְּשֶׁדּוֹפְקִים לְךָ עַל הַדֶּלֶת הָרָאשִׁית
אֵיךְ תַּרְגִּישׁ?
כְּשֶׁיָּדֶיךָ בְּתוֹךְ רֹאשְׁךָ
אוֹ עַל הַהֶדֶק שֶׁל אֶקְדָּחֲךָ

כְּשֶׁהַחֹק פּוֹרֵץ פְּנִימָה
לְאָן תֵּלֵךְ?
יוֹרִים עָלֶיךָ בִּפְּרוֹפִיל חָדָשׁ
כְּשֶׁאִתָּהּ מְחַכֶּה לֶעָתִיד שֶׁלֹּא בָּא

אִתָּהּ יָכֹל לִשְׁבֹּר אוֹתָנוּ
אִתָּהּ יָכֹל לִפְצֹעַ
אֲבָל תְּקַבֵּל אֶת אוֹתָהּ תְּשׁוּבָה
יֵשׁ לָנוּ בְּרֹאשׁ חָזוֹן, וְהִתְנַגְּדוּת בְּרִיאָה

אִתָּהּ עוֹשֶׂה כֶּסֶף טוֹב בַּמִּשְׁטָרָה, בַּצָּבָא ובשב"כ
הִסְתַּדַּרְתָּ, סָבָּבָּה, וְגַם נוֹלְדוּ לְךָ יְלָדִים
אֲבָל בֶּטַח זְמַנֵּךְ יָבוֹא, כְּשֶׁתָּבִין שֶׁאִתָּהּ עוֹבֵד
בִּשְׁבִיל עֲשִׁירִים, מְשֻׁגָּעִים וְשׂוֹנְאִים
נוֹלַדְנוּ, נִקַּח בִּרְשׁוּתְךָ עוֹד רֶגַע לִפְנֵי שֶׁנָּמוֹת
כָּאן זֶה הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן וְלֹא פַּח אַשְׁפָּה
הִתְבַּגַּרְנוּ וְלֹא הִתְבַּרְגְּנוּ
בּוֹא בִּרְצִינוּת נִשְׁאַל מַה נִּשְׁתַּנָּה

אָז תְּפַסְתֶּם אֶת הַמַּחְשְׁבִים שֶׁלָּנוּ
שֶׁבִּקְּשׁוּ לְסָרֵב,
יֵשׁ עוֹד הָמוֹן אֲתָרִין, גּוֹלְשִׁין
שֶׁמְּבִינִין אֶת הַמִּלָּה לְסָרֵב
לְסָרֵב
לְסָרֵב
לְסָרֵב

*

אני אוהבת את המשטרה / צאלה כץ ז"ל

(מתוך ספרה של צאלה כץ "ערה?", קיץ 2009)
http://katzeela.googlepages.com/dafi-police.mp3

עבורי זו עבירה פלילית
לנסות לראשי להכניס
קונוטציה שלילית
לביטוי "פאק דה פוליס"

בשנייה אני נרטבת
מלראות שוטר ממוצא מזרחי
ולטובת מי שאשכנזים אוהבת
הומצא המשמר האזרחי

אח, המדים המחטבים
ונאמנות אין-קץ לדגל
דנקין דונאטס המומים
בגללכם פשטו הרגל

תשמע, אדון שוטר
בגלל הרעש אתה בא
אך למן הרגע בו אתה חודר
אנחנו כאן במסיבה

האם אני פושעת?
התיקח אותי הרחק מכאן?
אולי אף פעם אין לדעת
ולמעשה אתה חשפן?

תפוס אותי בהיקפים
הכנס אותי לתא
חכך בי הזיפים
למד אותי שליטה

ובתא כל סורג מני רבים
הוא עמוד סביבו ארקוד כנועה
שיסתכלו כל העצורים
וגם שוטרי אגף התנועה

אחרמן את האסירים, את הנשיא,
את השר ואת העשירים
ורק אתה, אדון שוטר
תעמיד פנים שאתה מהישרים

וככל שאליי תתנגד
וככל שעליי תיאסר
ברשתך רק אלכד
וארצה אותך יותר

אני מפנטזת אותך שוטף אותי במילים
ואני לך שוטפת את הניידת בשרב
בביקיני רטוב בצבע תכול שחקים
אזוקה ופי סתום במטפחת עם לוגו מג"ב

ובפנטזיה אני פלסטינית
שמצפה רק ממך לכיבוש
ובפנטזיה אני עובדת זרה
שתולה עיניי בך עד לגירוש

ובפנטזיות אני חרדית
ומעשנת סמים קלים לצד הצ'אי
וסטודנטית ואוהדת ספורט ומורידה קבצים
ולסבית ועובדת בלשכה של פוליטיקאי

ובפנטזיה אני אישה
ובפנטזיה אתה שוטר
ואני מנסה להתנועע, להתקדם
ואתה אותי תמיד עוצר

בשירות הגדולים ממך
ובשירות החוק
ובשירות הנאמנות
למפקד של המפקד של המפקד שלך שהוא שמוק

אז לא איכפת לי שתתרשל
ושפושע יברח מדי פעם
כל עוד אתה לא הרובוט המשטרתי
אלא מתנהג כמו בנאדם

ואם תהיה קצת אנושי
אם תתחשב אז גם תמצא
שלא כל "שונה" היא חפץ חשוד
גם אם היא נראית פצצה

אז אדון שוטר, תן לי לעשות חיים
ובוא איתי לבלות ולשמוח
נעשה שלום בין כחולי-המדים
לבין כחולי המוח

אני אוהבת את המשטרה
גם מבלי שתהיה מונוטונית
ואם לא תהיה אליי אכזרית
האהבה לא תהיה אפלטונית

*

שולטים במדינה / צאלה כץ ז"ל

(מתוך "אדומה" – אסופת שירה מעמדית / מחווה לשירו של  ג'ארוויס קוקר Running the World )

ובכן, האם שמעתם על "צדיקה וטוב לה"
או שהשוק החופשי יחד עם אזניכם הוצף
"מי שמגיע לו מגיע הכי למעלה"?
כולם יודעים: החרא הוא שצף

אם שאלתם מה באמת נשתנה
כל פסח מאז מלחמת לבנון הראשונה
התשובה, אדוני הנשיא, היא מגונה:
הזונות עוד שולטים במדינה!
הזונות עוד שולטים במדינה!

מי שעובד בפרך הוא ג'ובניק-זבל
נחות כקרבי מול צרכי הביטחון
אין מעמד פועלים, רק חבר'ה ו-"חֶבֶר"
אז נעסיק במדינה עם כוח עבודה זול

אתה נזרק כולך, למדינה רק פחות עובד,
בהוקרה, אלוף במיל. שעוד שורד
עוד גנרל, גיבור-על במדמנה
הזונות עוד שולטים במדינה!
הזונות עוד שולטים במדינה!

קח ת'ילד לקופת חולים של עשירים ואחיות צעירות
ולבית-ספר דמוקרטי פרטי
"ערבי? אתיופי? מזרחי? מכבד את זכותך לחיות
רק אל תעבור לשכונה שלי"

זה מסריח! זה זועק!!
זה אנתרופולוגית כל-כך לא צודק!!!
אך הגזל והשחיתות התקדמו עוד תחנה
הזונות עוד שולטים במדינה!
הזונות עוד שולטים במדינה!

כמה טבעי הוא השוק החופשי,
כמו מוץ מתבן מפריד מעמדות
שיזדיינו המוסריים והחברתיים והשטחים
העיקר שתביאו את השטרות

לא מוצא חן בעינייך? נשמח לראות אותך בורח
או שר בכיכר שקיבלה את שמה בגלל רוצח
הרי מותר לזייף, קולך ממילא לא נשמע ולא שינה
לא! לא
כל עוד הזונות שולטים במדינה!
הזונות עוד שולטים במדינה!

*
 

החיים הם בית זונות / ללי ציפי מיכאלי

החיים הם בית זונות היא אומרת
מרכסנת עשר סַנטים של מִפשעה בתוך
ג'ינס של דיזֵל

כמה עבודות את צריכה לקחת להוציא אף
מבֵיצה סרוחה; כמה צ"אנס את צריכה

לתת לתאורה מתכווננת
לפלס לך הֶקשרים לפערי הנשימות?

*

אדוני ראש הממשלה / ללי ציפי מיכאלי

אדוני ראש הממשלה
אתה
מחרמן אותי
והעם הזה לא יודע
שאתה מחרטש אותי
והעם הזה לא שומע
ואתה מאנס אותי
והעם הזה לא רואה
ואתה מקלס אותי
והעם הזה
שוכח
ואתה מרפרר אותי והעם הזה מחכה
ואתה מכניס את הזרג התקציבי שלך לפי ולא פוחד
שאקום יום אחד
ואנשך לך
ואנשך לך בדם קר
יותר

13.5.09

*

טעייה / מעין שטרנפלד

(מחווה לרחל חלפי)

תיאוריה:
אם נפרוש את כל סיבי המח
הם יהיו לקו דק,
הם יגיעו לחלל.

ניסוי:
מתחילים לפרוש את סיבי המח,
לכל סיב מהדקים תלוש.
חוזרים על הפעולה חמש משכורות בלבד.
תולשים את הסיבים הנותרים
ומתחילים לפרוש.

שאלת המחקר:
האם הסיבים יהיו לקו,
האם יספיקו להקיף
את האוניברסיטה,
לגעת בצדק
ולחזור?

*

מחוץ לגבולות הסובין \ אורנה ריבלין

לֶחֶם סוּבִּין,

נֶאֱפָה מִן הַקֶּמַח

הַמְּנֻפֶּה מִקַּו הָעֹנִי.

לֶחֶם אָחִיד –

מחוּץ לִגְבוּלוֹת הַסּוּבִּין וְהַקִּימֶל.

11.3.2001. © כל הזכויות שמורות למחברת בלבד.  RR-15648627-7-IL

*

אווששת התלוש / יונתן אנוש

(ל-ללי)

    • אוושת התלוש
      אותו החלקתי עבור ושוב
      על פני גופה הנטוש
      של משוררת דלפונית במשרה ממלכתית
      עשתה לי זקפה מצופה רחמים
      רחמים על גופה הנדיר הזהיר
      אשר זה ימים רבים
      לא ידע אהבים
      לא גברים לא נשים כנגדו התפללו
      התרוקנו מילאוהו התמלאו רוקנוהו
      לא תאי זרע רבים
      שצפו בחדווה בנקיקים עד היקוום דוממים
      ורק התלוש
      אותו אהוב חלוש, קלוש
      מפליג בהנאה על פניה היפות
      סופג לתוכו
    • ***
      המובטל /  גליה אבן-חן
       
      הַרְבֵּה אֲנָשִׁים אוכלים מזון
      הַרְבֵּה נָשִׁים רוקדות במועדון
      הַרְבֵּה אֲנָשִׁים כּוֹתְבִים שִׁירָה
      אִישׁ אֶחָד פֻּטַּר הַיוֹם מֵעֲבוֹדָה.
    • כָּל הָאֲנָשִׁים שאוכלים מזון
      לֹא יִתְנוּ לָאִישׁ הַזֶּה נגיסה
      כָּל הַנָּשִׁים שֶׁרוקדות במועדון
      לֹא יִתְנוּ לָאִישׁ הַזֶּה הֲצָצָה
      כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁכּוֹתְבִים שִׁירָה
      לֹא יִכְתְבוּ עַל הָאִישׁ הַזֶּה שׁוּרָה.

 

The Poetry of the Closed University

Tuesday, May 12, 2009, at 17:00 – The Poetry of the Closed University – a fifth Cultural Guerilla event. This time in front of the house of Prof. Hagit Messer-Yaron, the president of the Open University, protesting against the exploitation of the Open University’s employees and in solidarity with its striking staff.

            Poets, musicians, and performance artists are welcome to read poetry about teaching and employment conditions, about struggles, about closure and an open university that will not negotiate with its employees. Professors from the Open University and other institutions are welcome to come as well and read the poetry of their paychecks. Different organizations are welcome to sponsor the event. At the moment, the sponsors, apart from Cultural Guerilla, are the magazines Hakivun Mizrach, Maayan, and Daka, the independent literature stand Bastarbut, WAC – Workers Advice Center, and Hayarkon 70.

            A case of censorship: the police and the Open University forbid us from holding the poetry event planned for May 12. The organization “Koach Laovdim” (power to the workers), which has nothing to do with the organization of the event, received a letter from Feinberg, the Open University’s attorney, forbidding them from holding the event. The letter specifies, “All lawful actions will be taken against the organizers and participants of the event.” In addition to the intimidating letter, the police also approached the activists of “Koach Laovdim” demanding that they cancel the poetry event. It is important to note that the poetry event cannot be obstructed legally: less than fifty people are planning to participate; it is not a demonstration but a poetry reading, with such esteemed poets as Maya Bejerano (past winner of the Prime Minister and Bialik Prizes), Yudit Shachar, and Navit Barel. The event, supported by three poetry magazines, is a poetic and musical event whose theme is education and employment, which was covered in the cultural sections of Ha’aretz, Ynet, Walla!, and Reshet B radio. Mr. Feinberg’s letter states that the event violates the president’s ownership, even though it is planned to take place outside her house, unless the organizers are invited in for tea. Thus it appears that the president believes to own the streets of Kefar Saba, which are indeed very pretty, but belong to the public.< >

            It is also possible that the president believes to own poetry itself, as it is a subject she deals with in her research. Thereby the presidency of the Open University proves once again how closed the university really is, this time by opposing poetry. It may be possible to teach Bejerano’s poetry, but impossible to hear it. On the other hand, it fills one with hope: that some people believe that poetry and music are powerful enough to win over in these struggles and to have an influence. And these some people are the administration of the Open University.

            It is also important to note that “Koach Laovdim” organized the professors’ strike, and not the event, organized by the youth of Cultural Guerilla, who were not faxed any formal document from the police or the lawyer, nor do they own a fax machine. This may be the largest advantage of guerilla: its people do not own fax machines. At the same time the people of “Koach Laovdim” will probably demonstrate in another location.

            And as for the culture – this is a very rare occasion in which the police oppose a poetry event. Beyond doubt, never, or at least since the creation of the world, was a poetry event forbidden in the city of Kefar Saba. By this the Kefar Saba police wishes to enter the history books. Lawyer Yehonatan Klinger labored in front of the authorities over the right to hold the event, stressing the organizers’ statutory right to hold an event this size.

The Will to Object/ In Conclusion, Following The Poetry of the Closed University

The people of Cultural Guerilla took bus number 567 to the quiet suburbs of Kefar Saba in order to show solidarity with the employees of the Open University who wish to form a union. Upon our arrival, the police officers kindly informed us that the event could not take place. They based this on an odd law stating that one cannot be forced to do a thing one is not obliged to do. We claimed that we do not wish to force our opinion, but rather show solidarity with the employees, and that this is not a demonstration. In fact, according to that law, the police officer can be blamed for trying to force us to move, a thing we are not lawfully obliged to do. According to one of the officers, “Tel Aviv’s laws are not valid in Kefar Saba,” to which we tend to agree.

            During the prolonged argument and negotiations with the policemen, the deceased poet Tze’ela Katz spontaneously started the poetry event by reading her poem I Love the Police, and the other poets followed, and the event could not be stopped. The police evacuated the poets to a nearby field, about 30 meters away from the president’s house, where the poetry evening continued. 20 poets read their work, shielded by a large “for sale” sign.

            The poets stood in the field, on a barricade of ground that was turned into an improvised stage. There was no real physical threat in the poetry, but rather the intricate experiences of the poets who were also victims in the search for employment. Kefar Saba came to life. A professor at the university recounted the harsh employment conditions; many poets who work as professors and lecturers told about their lives, and one of the professors at the Open University gave an account of their struggle. Yael Friedman, a 17-year-old poet, wrote a poem for her P.E. teacher, who has to wait tables in order to make ends meet, and said she considers tipping her teacher in the end of class. Yehonatan Klinger, our lawyer, continued to argue with the policemen, whereas in the neighboring Palestinian city, Kalkiliya, other songs were heard, celebrating the strike and the will to unite. As can be expected in an event as stormy as this, which surpassed obstacles and was frightening at times, a large part of the poems focused on the strength of large organizations that try to prevent the common citizen from realize his rights.

            Cultural Guerilla proved once again that although its organizers were threatened with lawsuits, it would not remain inactive when strikers unite and poets are oppressed in a harsh employment market. We reserve the right to join any struggle anywhere, when threats only show how crucial the struggle is. At the end we parted politely from the policemen, who somewhat thanked us for coming; the audience left, but the will to object, the experience of standing up in front of an oppressing regime, would not be forgotten. This is a rough period in Israel, and the world of poetry is not indifferent. For a moment, it was possible to imagine a society in Israel/Palestine that comprises notions such as solidarity, union, or amity. A culture that listens, that does not stand indifferent in front of the widow, the orphan, the professor who is fired every semester. We thank the poets who came to Kefar Saba and all those who assisted in the organization of the event.