על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

עלייתו של הפאשיזם הישראלי

cc: flickr | Apocalypse '42 By cliff1066™
cc: flickr | Apocalypse '42 By cliff1066™

המשבר של 1929 הביא למלחמת עולם שנייה. הפאשיזם נלחם מול הליברליזם והסוציאליזם. ארה"ב (ליברליות) וברה"מ (סוציאליות) ניצחו. בישראל יש משבר כלכלי מתמשך עם הפערים הגדולים במערב. את התסכול החברתי של השכונות והפריפריה ברחבי הארץ מנסים כוחות בימין הגזעני להכניס תחת כנפיהם. ההפגנה בתקווה הייתה נקודת שיא שצריכה להזהיר את החברה הישראלית. נקודה זאת מראה לנו שהמעטה הליברלי נשמט.

הגעתי להפגנה בשכונת התקווה. הבטתי בדרך במבקשי המקלט וריחמתי עליהם. שאלתי את עצמי האם הם יודעים שהלילה יהיה קשה, מאיים ומפחיד. על הבמה עמד אדם בקול שבור ורועד וביקש שלא תהיה אלימות. עצם בקשתו הדאיגה. היו מפגינים מאוד מתוסכלים מהמצב החברתי וחלק החזיקו שלטים נגד הממשלה ולא רק נגד הפליטים. הפחד מהסודאנים היה המרכזי, והוא התרכז בזה שהם באים ממדינה איסלמית. אחד הנואמים דיבר על כך שיבנו מסגדים בכל מקום ושנאבד את המדינה היהודית. נואם אחר עלה ואמר שאין לו בעיה עם הסינים והשב"חים, אבל הסודנים והאריתראים הם עוברים ומפזרים פחד, הם קונים ושוכרים בתים בכל מקום. הדברים העציבו אותי מאוד והזכירו לי את העבר היהודי הרחוק. רק צריך להחליף מילה אחת. מפגינה אחרת עלתה ודרשה שלא יאנסו את הבנות שלה, קריאות בקהל ביקשו לקחת את החוק לידיים.

ח"כ דני דנון הגיע לדברים קצרים ודרש "גירוש עכשיו", לא רק גדר הפרדה בין מצרים לבין ישראל ומתקני כליאה. מאוחר יותר הוא גינה את האלימות שהתרחשה בסיום ההפגנה. אך הוא ידע לשלהב את הקהל בחוסר אחריות ציבורית ואחרי נאומו כולם שרו: "העם דורש את הסודאנים לגרש". אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו. דנון היה להחליט איפה הוא עומד כפוליטיקאי. האם הוא תורם לאלימות, או מציע פתרון אמיתי ורציני שינהל את המצב. הקהל קנה את הפתרון של ח"כ דנון, כאילו הסילוק של אלפי פליטים ייצור מקומות עבודה וביטחון חברתי. למרות שהבעיה אינה בפליטים כי אם בהיעדר מדינת הרווחה.

ח"כ רונית תירוש, ח"כ מירי רגב, ח"כ יריב לוין וח"כ בן ארי הגיעו גם הם והתבטאו בקיצוניות. ח"כ בן ארי הצליח לנטוע בקהל שהוא דואג וחרד לעתידם, כמו שהוא דואג וחרד לעתידו. כששמעתי את הדברים שהוא האשים את השמאלנים שונאי ישראל במצב, הלכתי מההפגנה. הייתה כל כך הרבה אלימות באוויר. לא רציתי להישאר. במונית שירות חזרה הביתה שמעתי את הדיווחים על אלימות, עצורים, מכות ופחד שלא היה בעבר.

כולנו פליטים

יש צורך במענה מורכב למצב. מצד אחד חילוץ של מבקשי המקלט ממעגל העוני והמצוקה באמצעות מתן רישיונות עבודה. בדרך כזאת יתאפשר להם להתקיים בכבוד כל עוד הם שוהים בישראל. ופעולה זאת תביא גם לפיזור אוכלוסיית מבקשי המקלט באופן שיפחית את הנטל על איזורים מוחלשים. כל עוד בפוליטיקה הישראלית יעדיפו להמשיך להשתלח ולהסית הם יצליחו להשאיר את הסוגיה בכותרות, אך לא יקדמו את הטיפול. בנוסף, יש להעניש את המסיתים בהפגנה בכדי לייצר אוירה ציבורית אחרת לדיון בנושא.

המאמר התפרסם בשינויים קלים מהמקור בדעות ישראל היום

*

כבוד והרבה תודה לעינת ברזילי על הבחירה בי לביכורי מנהיגות באתר של צו פיוס. וכך היא כתבה:

"מתי שמואלוף, 40, הוא משורר ויותר מזה, הוא אחד האחראים לכך שהשירה העברית תופסת מקום חיוני במרחב הישראלי ומסמנת את עצמה ואת המציאות באפיל תוסס ומרדני. שמואלוף הוא דוקטורנט לספרות, הוציא לאור שלושה ספרי שירה, האחרון שבהם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" ומשתתף קבוע בערבי הקראה וספוקן וורד. מתי הוא מנהיג כי לקח על עצמו יחד עם אנשי "גרילה תרבות" להפוך את השירה קרדום לא לחפור בו, במובן העכשווי, אלא ככלי למאבק למען זכויות עובדים, נגד גזענות, ולעידוד השמחה בע"מ. קבוצת גרילה תרבות הוציאה לאור קובץ שירה ליציאה מעזה, קובץ למען יישובי הדרום, קובץ שירת מחאה, ועוד, וגייסה את חבריה המשוררים: רועי צ'יקי ארד, יודית שחר, נוית בראל ואחרים לקום ולהפגין, להתנדב ולהרצות, בכל מקום בו יש חסר וצמא לתרבות ישראלית. מתי בעיניי, הוא מנהיג עם צ'ארמר של פנתר שחור ואינטלקט יהודי מהפכני מימים עברו." – אז שוב תודה גם לכם/ן קוראים וקוראות – שיוצרים את האנרגיה הזאת

*

המחאה שלנו נגד שרת התרבות בידיעות אחרונות (לחצו על התמונה בכדי להגדילה)

*

זהו תרגום חופשי שלי לשיר עצוב ומלא חמלה של מאנו צ'או (manu chao) :

קלנדסטינו / מאנו צ'או

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

משום שאין לי את הניירות

אלך לעיר שבצפון

הלכתי לעבוד

עזבתי את חיי

בין קיוטה וגילברטר

אני קו בתוך הים

חיי אסורים

כך אומרים לי הרשויות

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

היד השחורה קלנדסטינו

קלנדסטינו הפרואני

קלנדסטינו האפריקאי

(מוכר) הגראס הלא חוקי

לבד אלך עם הצער שלי

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

קלנדסטינו האלג'יראי

קלנדסטינו הניגרי

קלנדסטינו הבוליביאני

יד שחורה, לא חוקי

קלנדסטינו הכלואה בסחר נשים

קלנדסטינו בג'נין

קלנדסטינו מעג'מי

קלנדסטינו מעזה

קלנדסטינו שמחכה באדיס אבבה

קלנדסטינו משכונת התקווה

קלנדסטינו מדארפור בכלא ישראלי

קלנדסטינו באוהל מחאה בכפר שלם

קלנדסטינו מגאנה, סין ו… בדרך לארץ ה"קודש"

יד שחורה, לא חוקי

***

קלנדסטינו:

1. לא חוקי

2. סודי, חשאי

3. מהגרים לא חוקיים שהופכים לבלתי נראים – "שקופים"- בשולי הערים הגדולות.

העם דורש סודאנים לגרש

מי שהולך לישון עם דנון, בן ארי, רגב, תירוש, לוין ושאר מרעים מתעורר בבוקר עם לינץ – תמונות, סטטוסים וסרטונים מההפגנה

מצייץ בעקבות דברים של אלי ישי: "היועץ של ביבי, ישי, דנון, זאב ושאר מרעים מסביר: אם אין לכם תקציב לפריימריז, פשוט קנו את ההמון בפאשיזם. זה תמיד עובד".

1. בשעה שבע אני בשכונת התקווה בהפגנה נגד ארגוני הסיוע ומביט בכל הפליטים ומהגרי העבודה ופוחד מלינצ׳. מגיע להפגנה ואדם בקול שבור חוזר ומבקש שלא תהיה אלימות. ספוטד יגאל רמבם וג׳וליאן פדר. יש מפגינים רבים נגד נתניהו והממשלה שהפקירה אותם… האם הם יודעים שסגרו את הכביש כדי לתת להסתה את הרחוב? קריאות גזעניות של סינוואני: נתניהו הפכת אותנו לסודניסטאן, עוד מעט יבנו לנו מסגדים בכל מקום, איפה המדינה היהודית? ‎

2. עוד מההפגנה בתקווה: לא הייתה לנו הייתה לנו בעיה עם סינים ושבחים אבל סודנים ואריתראים. הם עוברים ומפזרים פחד. הם קונים חנויות ושוכרים בתים. אבל ההפקרה שמדברים עליה היא אל מול מהגרי העבודה והפליטים. איזה אסון.

3. איזה פחד בהפגנה התקווה. אומרים : "הם לא יאנסו את הבנות שלנו". מישהו על הבמה אומר: "אני לוקח את החוק עלי".

4. “הגזען הראשי ח״כ דני דנון משלהב את ההמון וקורא ״גירוש עכשיו״. מדבר על כל הפריפריה המזרחית וקרא להם לדרוש מהממשלה גדר ומתקנים ולגרש את המסתננים מארץ ישראל ולשמור על מדינה יהודית וכיו״ר השדולה הוא ידאג לשלוח בחזרה לדרום סודאן. עולה אדם נוסף שאומר שאין בעיה באריתריאה (אללה יסתור) ולבנות בשבוע את הגדר. והנה מגיעה הגזענית ח"כ מירי רגב”

5.  הקהל משתלהב: העם דורש את הסודאנים לגרש

6. עוד גזענית ח"כ רונית תירוש עולה על הבמה: אני חושבת כמו אלי ישי וצריך לדאוג שלא יהיה מסתנן אחד במדינה".

7. מסתננים, מחנה פליטים הכול מגיע מהדמוניזציה נגד הערבים

8. ח"כ בן ארי מגיע להפגנה הגזענית ומתקבל בתרועות: "אני מתרגש להיות פה הערב והחרדה שלי היא החרדה שלכם." הקהל משולהב וזועק "הוא גדול, הוא גדול" הקהל שר ורוקד בהתלהבות שלא נראתה. בן ארי: "סודאנים לסודן". כל הקהל בתקווה משתלהב. והוא ממשיך "אלו שמאלנים שונאי ישראל שאשמים".

9. בסביבות שמונה בערב אני כותב: "אחרי ח"כ הפאשיסט בן ארי בתקווה מפחיד לחשוב מה יקרה לפליטים בדרום תל אביב. אלוהים ישמור איפה המשטרה כשיש כזאת הסתה בתקווה. ועכשיו כבר מודיעים שיש מכות והשוטרים רצים אחרי המפגינים. פאשיסטים חייבים אלימות ואני נאלם."


*

ערס עם אג'נדה: ריאיון עם הסופר והעיתונאי דודי בוסי

 דודו בוסי, סופר ועיתונאי מוכשר. בגילו הוא הפך לקול המזרחי המרכזי של הספרות העברית, המייצג את החוויה של הדור השני והשלישי בישראל. ספרו הראשון "ירח ירוק בוואדי" זיכה אותו בפרס לסיפורת חדשה של "עם עובד" לשנת 2000. ספרו השני "פרא אציל" היה מועמד לפרס ספיר. ספר ילדים פרי עטו עתיד להופיע ב-2007 בהוצאת עם עובד. עבור שני הרומנים שכתב, הוענק לבוסי בשנת 2005 פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

עוד על דודו בוסי באתר הזה:

המשך קריאת הפוסט "ערס עם אג'נדה: ריאיון עם הסופר והעיתונאי דודי בוסי"