"האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו": חיבור לתואר שני, מאת ציפי גוריון, החוג לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון

תמונה: נועה מגר
גבריאל בלחסן ז"ל. תמונה: נועה מגר

לעילוי נשמתו של גבריאל בלחסן ז"ל

 

כתבתי את התזה שלי מהר. אספתי חומרים במשך שנים, אבל התחלתי לכתוב אותה ב-2011, בערב יום השואה וגמרתי לכתוב אותה לפני ראש השנה. כתבתי אותה בקדחתנות, מתוך דחף, תשוקה, אהבה ולא אכחיש גם שמץ של מיסיונריות. כותבת קצת, הולכת לעבודה, חוזרת, כותבת.

הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון
הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון

היה ערב אחד שבו עשיתי הפסקה. התאריך היה ה-14 ביולי, ורצינו לראות מה הסיפור של זו עם האוהלים ברוטשילד. מאז עשיתי הפסקות בכתיבה לצרכי הפגנות, מרגישה שהן ממשיכות את הדחף, מתערבבות לי בכתיבה, משפיעות עלי. הכנסתי את המחאה החברתית במשפט אחד לתזה, לא התאפקתי, בפרק על "העבד" של שלום גד, על שמחת העניים שלו, אבל גם אחרי שגמרתי לכתוב – לא הפסקתי להרגיש כמה התזה והמחאה קשורות זו בזו.

מאז, יצאו כמה אלבומים של שלום גד והקו הפוליטי שהוא לקח משמח אותי ומחדד נקודות שכתבתי עליהן. תמיד יש אצלו עוד גילויים חדשים, עוד נושא שעובר שלום-גדיזציה והופך למשהו קצת אחר. "ילדים של מהגרים" של אביב גדג' גורם לי לרצות לכתוב עוד תזה שלמה. אביב מבחינתי הוא ה-אמן של המחאה החברתית, העולם האפל, המסוכסך והקשוח שנוצר ב"תפילה ליחיד" לקח עוד כמה פניות והדובר האביב-גדג'י ששורד, מתבונן ומשוטט בו באומץ, יורה אמירות מורכבות ומטרידות שהן החיים שלנו כאן ועכשיו. זה לא מקום לחלשים, והכביש אכזר לעומדים בצידיו. מנסים לסמם אותנו עם מבצעים לחג, אבל אנחנו, הגרעין הקשה של אוהבי יוצאי תלמי-אליהו, יודעים את האמת.

קיבלתי ציון טוב על התזה. היא יושבת לה על המדף בספריה בבאר-שבע, יש לה מקום קטן בעולם. מדי פעם מגיעים אליה במקרה אנשים שמחפשים מספיק טוב. אם מישהו מבקש ממני לקרוא אותה אני מזהירה שזה פחות מלהיב מאיך שזה נשמע, מעבר למוזיקה יש את כל ענייני בית הכנסת והנבירה בטקסטים, אני אומרת, זה נורא אקדמי ומשעמם. אבל בסתר לבי אני מקווה שמבעד לאקדמיה מזדהר המקום הבלתי-יאומן שהוא תלמי אליהו, מבעד לפסקאות המנוסחות שלי מנצנצות המילים הכובשות של שלום גד, אביב גדג' וגבריאל בלחסן.

"חייך עכשיו", האלבום של גבריאל בלחסן שיצא לפני כחודש, יושב עדיין על השולחן במטבח שלי, בתוך העטיפה. אני לא מעזה לפתוח אותו. אני מפחדת לשמוע אותו. אני יודעת שזהו, זו היצירה האחרונה של גבריאל, ואחריה לא יהיו עוד. אני לא מוכנה עדיין. כשמתי ביקש לפרסם את התזה שלי כאן, האינסטינקט הראשון שלי היה לבקש לכתוב שהיא לעילוי נשמתו של גבריאל. אחר כך כעסתי על עצמי, כי מה זה בכלל אומר, והאם אני בכלל מאמינה בזה עדיין? ואז צחקתי על עצמי, חשבתי שזה מאוד גבריאל מצידי לחשוב רגע ככה ורגע אחרת ואז לצחוק על עצמי. בכל מקרה, זה לגבריאל, באהבה.

ציפי גוריון, פסח  2014

אלג'יר:

"נאמנות ותשוקה" (הד ארצי 1995)

"מנועים קדימה" (בארבי רקורדס 2004)

  • גבריאל בלחסן:

"רכבות" (שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני 1999)

"השנים היפות של גבריאל" (2002 שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני)

"בשדות" (התו השמיני 2006)

"עתיד" (התו השמיני 2010)

  • שלום גד

"סוף המדבר" (הד ארצי 1996, הפצה מחודשת של EarSay)

"תנועות מטאטא מהירות" (שלומציון 1999)

"העבד" (שלומציון 2000)

"אהבה" (EarSay 2005)

"קוץ ברוח" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"היהודי המעופף" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"העבד- שירי ארץ-ישראל" (הפצה באינטרנט בלבד 2011)

 

תל אביב, תל אביב (הפצה באינטרנט בלבד, 2011)

ירושלים (הפצה באינטרנט בלבד, 2012)

תלמי אליהו (הפצה באינטרנט בלבד, 2012 )

 

 

 

  • אביב גדג'

"תפילה ליחיד" (התו השמיני 2009)

"ילדם של מהגרים" (התו השמיני, 2013)

אהבה של משורר מת

פוסט הפרידה שלנו מבלחסן בעשרת הפוסטים הפופולארים של קפה גיברלטר. זה השיר שכתבתי בעקבות היצירה של אלג'יר והופיע בספרי הקודם "למה אנל'א כותב שירי אהבה ישראלים" וכך כתבתי להפרד מהיוצר המדהים וחסר התקדים בנוף הישראלי:

גבריאל בלחסן ז"ל. יצרת בכנות שמעטים הגיעו אליה, וככזאת שמעניקה השראה. לא ויתרת על הרצון לאחד את המקום הארור הזה. כדורי הרגעה בדבש. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

אלו המילים שכתבתי בהשראתך והן חוזרות בכדי להיפרד ממך:

בַּשְּׁבִירָה, בַּמְּצוּלוֹת, בַּלֵּב הַמִּתְפָּרֵק

בַּבְּלוּז, בַּצְּנִיחָה, לְלֹא עֶזְרָה, קְהִלָּה

תְּפִלָּה אֵל

לַעֲמֹד בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת מוּל הַגֹּלֶם

בַּשֶּׁקֶר שֶׁל הַמִּלָּה וּלְהִתְכַּוֵּן

מַה שֶּׁיָּדוּעַ כְּאַהֲבָה

שֶׁל מְשׁוֹרֵר מֵת

לְפָרֵק אֶת הַגּוּפוֹת וּלְהַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַזִּכָּרוֹן

בְּעִיר לְלֹא

בְּחֻפָּה שְׁחֹרָה,

תַּחֲנוֹת רוּחַ נֶעֱמָדוֹת

וּבְאֵין רִצְפָּה

מְבַקֶּשֶׁת דַּבֵּר אֵלַי עַכְשָׁו

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה

סוֹד

 

"זה הצורך לצאת מהמציאות הבנאלית הזאת, ורגע להיות משהו שאתה לא. מה שהבנאדם בחיים לא יכול להיות. להיות איש נצח כזה לבנות איזה דמות פיקטיבית, של כל יכול, אדם שעושה דברים אחרים, אבל בעצם כולנו אוכלים, מחרבנים, שותים, נמוגים ללילה ומחפשים גאולה בכרית וזהו… ואלה כל בני האדם"

 

מופע מחווה לגבריאל בלחסן

אתמול הייה מופע מחווה, ומציע לכם לשמוע את הביצועים הנפלאים. הנה כמה דברים שעלו לי בעקבות המופע הנפלא.

  • קודם כל אביתר בנאי – מה שמעניין דווקא בביצוע של אביתר בנאי, ל"בשדות" של בלחסן ז"ל, זה שהשיר הופך גם לשיר אמוני, על מציאת אלוהים, וכיוון בעולם האבוד שבו אנו חיים
  • קרב הגיטרות של רון בונקר שהפיק את הערב לבין ברי סחרוף 
  • מיכה שיטרית ועמיר לב בביצוע יפה ל"בצינורות"
  • "עשה שלא אהיה מנוחם, שאהיה מנחם, שלא להיות אהוב, אלא אוהב". אהוד בנאי ואביב גדג בתפילת אחד עשרה צעדים מחברים מזרח למזרח. אני כ"כ מזדהה עם השורה של בלחסן: "כאשר נשכח את עצמנו, נזכה לקבל". ההפך מאלו ששואלים: "מתי אתה חוזר?" ומנגידים חיים מלאים בישראל לריקנות בנכר
  • שלום גד הביא ביצוע כל כך נפלא לאסיתית הקטנה, שנכתב על משקל של תפילה יהודית-ערבית. איזה שיר נפלא זה "האסייתית הקטנה" כמה חוכמה יש לו לבלחסן, ללכת אל האישה באקט הכי מכאני ולהתאהב בה, וכנראה לא במקרה היא אסייתית, איזה מעשה אצילי 

כמה יחסר לנו בלחסן. כואב הלב.

מעביר את לפיד מדור "באסטה" לקיסרית

עדי נס,   ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia
עדי נס,
ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia

אני שמח להעביר את עריכת מדור "באסטה" באתר העוקץ לידי העורכת והמשוררת עדי "הקיסרית" קיסר, שתפרסם מדי שישי שיר במדור. אתם/ן מוזמנים לשלוח אליה שירים!

בשנת 2010 פתחתי את מדור באסטה באתר העוקץ. ראיתי שיש צורך לשים שירה בצד המאמרים העוקצניים וללהט מילים כקסמים לשינוי חברתי.

בין השאר פורסמה שירתם של מרחב ישורון, איתמר טהר לב, יאיר יצחק וקנין, אריאל גלילי, אסתר שקלים, ענת זכריה, לילך ובר, אפרת ירדאי, נעם לוי, חבורת לא נעזוב, רוני סומק, אסנת איטה סקובלינסקי, אלי אביר, אסף אבוטבול, ארז ביטון, פאוזי כרים, אמיר שגיב, לילא חלבי, יוחאי שלום חדד, נורי אל עוקבי, רותם מלנקי, שגיא אלנקווה, טל ניצן, אופיר טובול על השירים של סמי שלום שיטרית,  יניב קקון, אברהם סוצקבר, מוחמד דרוויש – תרגום של תאמר מסאלחה, אורחאן וואלי, פיראס חורי, שרה מלול, יוסי בבליקי, יובל בן עמי, מאיר דדון, קובי אור במחווה לג'לו ביאפרה, יעקב ביטון מלכא, רועי צ'יקי ארד, אסף אבוטבול, חגי קלעי, נועם לוי, נועם שדות, דנה לובינסקי, מאיה בז'רנו, גלעד מאירי, עבד נאטור, ערב שירי מחאה במאהל מחאה של הדיור הציבורי בירושלים,  נידאא חורי, עודד כרמלי, ערן הדס, דניאל באומגרטן, יריב מוהר, תהל פרוש, ערן צלגוב מתרגם גים קרול, נועם פרתום, ראג'י באטחיש, אלמוג בהר, אבי אליאס ז"ל, שלום גד, איתי עקירב, לורן מילק, הילה אהרון בריק, חגית גרוסמן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, ברכה סרי ז"ל, ויקי שירן ועוד.

תודה רבה וחמה מאוד לתמי ריקליס, יוסי דהאן, איציק ספורטא, יוסי לוס, יונית נעמן על שנתנו לי לסמפל את השירים הללו מדי שבוע.

משתף אלבום חדש של ענת גוטמן ששלחה לי וכבר פירסמתי בעבר משיריה וגם את האלבום הקודם:

אלבום שני. כחלק מהפרוייקט "הבית לא יקרוס מיד", אלבום מוסיקה ווידאו-דאנס שעליו גוטמן עבדה ב-3 השנים האחרונות. וכך היא כתבה לי:

עד לפני ארבעה חודשים חי בתל אביב סופר שקרא לעצמו מלח, טבח, מלצר, צייר, שטען שאינו יודע לכתוב נכון, אבל במילים שלו יש יותר השראה משל כל סופר נכון שקראתי. האלבום 'הבית לא יקרוס מיד' מנגן סביב המילים הנוקבות והאוהבות של יורם קניוק. הוא מסתכל, מצביע, לוחש וצועק – איבדנו. אבל אפשר עוד להחזיר. אפשר עוד לחזור, לחיים חדשים שאחרי.

הקשיבו!

כתבה בחו"ל על כנס שהשתתפתי בקורנל, בארה"ב. שנה הבאה אשתתף בכנס בשיקגו במרץ ואשתף אתכם בפרטים בקרוב.

 

הבילויים רוצים כסף, הנדריקס לא נח על משכבו בשלום

TQ1829 : European Eagle Owl, Huxley's, Horsham, Sussex (2)
התוכנית ינשופים מבקשת תמיכה מהציבור| TQ1829 : European Eagle Owl, Huxley's, Horsham, Sussex (2) cc: google images 

את האלבום החדש בטרילוגיה של שלום גד כבר שמעתם? בטח שלא, כי הממסד המוזיקלי לא משמיע אותו. גם הבילויים רוצים לחזור בגדול עם מסר פוליטי, אבל הם צריכים את העזרה שלכם. בינתיים, תוכלו להשתעמם עם החדש של בואי

בתחתית של התחתית יושבים המוזיקאים הצעירים ומנסים לייצר מוזיקה בלי חסות התאגידים. דוגמא לרוק שכזה, אפשר למצוא למשל בטרילוגיית "המצב" של שלום גד הכוללת את האלבומים: "תל אביב, תל אביב", "ירושלים" ו"תלמי אליהו". שלום גד עובד באופן עצמאי ופורה. הוא אינו מבקש כסף ממאזיניו באמצעות מימונה (כמו למשל שעושה התוכנית "ינשופים" בהנחיית רוגל אלפר).

שלום גד שמגיע מהפריפריה, לא מוכן להתמסד ולשחק את המשחק של הממסד המוזיקלי. התכנים שלו קשים, אך מביאים את קולו של דור שלם שמרגיש אבוד חברתית, כלכלית וזהותית. באחד משיריו "הפועל השחור הראשון" (באלבום "ירושלים") הוא מבקש: "אם תהיה פעם הבאה/ אני רוצה להיות שם/ אני רוצה לבוא להיות/ הפועל השחור הראשון". זאת דוגמה מצויינת לכתיבה מעמדית שלא מפחדת להגיד אני עני ומוחלש. וגם אם אוולד מחדש אחרי החורבן, אני מוכן להיות שוב במעמד הפועלים השחורים. לא מתוך תבוסתנות, או כניעה, אלא מתוך הבנה חדשה: מצד אחד יש את רוב האוכלוסייה שאוכלת חרא, ומצד שני יש את האחוז הבודד של בעלי ההון שגר במגדלים ודורס את כולם.

חבריי להקת "הבילויים", אחת הלהקות הכי אמיצות, נועזות וחתרניות שקמו בישראל, מבקשים מהציבור לממן את אלבומם הבא (ייצא ביום העצמאות גם אם לא ייאסף הכסף הדרוש). הופעות הקאמבק שלהם היוו הצלחה רבה. ולא סתם. זה לא קורה במקרה. הבילויים חזו בטקסטים שלהם לא מעט מהחֲזִירוּת המקומית. קחו למשל את הטקסט "שאול מופז" שכתב ימי ויסלר: "הדודה מינה/ היא לא הזמינה/ פתאום דפיקה בדלת/ הרמטכ"ל בתוך מזחלת/ נתן קסדה לה/ ומגפיים/ את כל מה שבאמצע/ המרגמה חתכה לשתיים/ ישבה עם/ שאול מופז".

השיר "שאול מופז" שיצא בשנת 2003 חזה את קיצוניות פולחן השכול והצבא בישראל. לא פלא שבתעמולת הבחירות שאול מופז מתפאר שהרג מחבלים וטרוריסטים מטווח אפס. זהו שר הביטחון לשעבר, שגם מתפאר בניסיון העשיר שלו בחינוך. כלומר חינוך והרג הולכים ביחד. קראו עוד פעם את השיר וראו כיצד שאול מופז הולך לדודה ומביא את החלקים המפוצצים של בנה, כחלק מפולחן השכול והכישלון של הציונות.

אם נעזור למימון של הבילויים, להופעות ולקניית אלבומי שלום גד, להפקה של ינשופים ולשאר הפרויקטים המרתקים בשוליים, נוכל ללמוד יותר על העתיד לבוא במזרח התיכון וליהנות מאמנות רעבה, מפרה וחדה כתער.

מה חדש ברוק החטייארים המתים והחיים

מבול אלבומים עומד לרדת עלינו בחורף. אמנים מתים ומזדקנים מכינים לנו רשימות האזנה. רק שמהמתים אנו מקבלים אלבומים שנגנזו או נאבדו ומהמוזיקאים המבוגרים ישנו רצון להתחדש שלא תמיד צולח. אבל נתחיל עם קאבר פאנקי מדהים של להקת " Poolsid" לשיר הפולק הידוע של ניל יאנג מתוך אלבום "Harvest Moon". את הרצועה שמעתי בתוכנית הרדיו של ג'ארביס קוקר, מלהקת פאלפ. תקשיבו לרצועת הבס המרקידה בגרוב את השיר, ואת הסינטיסייזרים שממתיקים את המנגינה. הביצוע הוקלט במקור ברוח רצועות האנפגלאד והדיסק המקורי של "Harvest" הידוע משנות השבעים. הסיבה להצלחה של הקאבר הזה טמונה באפשרות של קריאה מחדש את השיר בסגנון מוזיקלי אחר לגמרי, תוך מעקב אחר המלודיה.

ניק קייב והזרעים הרעים עומדים לקראת אלבום חדש ", "Push The Sky Away והוציאו סינגל ראשון " We No Who U R". הקליפ והשיר אפלים וחוזרים לניק קייב הקלאסי. האלבום כולו הוקלט בדרום צרפת והוא הראשון של הלהקה ללא מיק הארווי. היער השחור הגרמני שהוליד את האגדות הטובות, חוזר להפנט אותנו. מורגשת ההשפעה של ההפקה המינימלית ששמענו גם באלבום האחרון של ליאונרד כהן. ההפקות המאז'וריות הולכות ומצטמצמות. דווקא לאור התסריט המבולבל שכתב קייב לסרט "ארץ יבשה" נוכל להתנחם בכך שהוא חזר לכור מחבצתו המשובח – המוזיקה.

כאמור אני לגמרי חרד מהשירים החדשים של כל האמנים שנפטרו. ובכל זאת אלבום חדש של הנדריקס עומד לצאת בשנה הבאה: "People, Hell and Angels ". הרצועה החדשה "Somewhere" (הלינק מוביל לרצועה המלאה ולא לגירסה ששוחררה) נגנזה על ידי הנדריקס. המפיק וטכנאי ההקלטות אדי קרמר, שעבד עם הנדריקס שיחרר אותו לכבוד יומולדתו השבעים להנדריקס. השיר הוקלט בין 68 ל-69 עם סטיבן סטילס הידוע על הבס ובאדי מיילס על התופים (band of gypsies). בשיר יש את כל המרכיבים המקסימים של הנדריקס, הוירטואוזיות, העצירות, המעוף, היצירתיות. יש למה לחכות, כנראה.

דיוויד בואי – הוציא סינגל מאכזב מ"?Where Are We Now" – אלבום חדש שיצא לאחר עשור של שתיקה. בואי חוגג יום הולדת 66 וידוע באינסוף היוולדויות מחדש מאלבום לאלבום. אך דווקא כאן הוא אינו מחדש את סגנונו. אולי היה ראוי לדיוויד בואי להחליף את המפיק טוני ויסקונטי ולהביא אותנו למקום זר ולא מוכר. בואי שוב עוסק בשחרור החרדות שלו, ונקווה שבשירים אחרים יעוף למרחבים אחרים, כי את זה כבר שמענו באלבום הקודם.

הטור פורסם לראשונה בבלוג שלי במאקו

סליחה אדון אולי יש לך שקל בשביל הבטן שלי ובשביל אחי

שלום גד. צילום: אסף אנטמן, cc by-nd
ברגע הראשון לפני המחאה שמעתי ראיון של שלום גד ברדיו. הוא היה מר וישיר, ולא וויתר על האמיתות שלו. שלום גד. צילום: אסף אנטמן, cc by-nd

סולו וקולקטיבי

הגיגים על הקשר בין שירה למחאה ועם רגע אחד מזוקק שמחזיק הן פירוק והן לכידות.

"השיר הזה מתחיל כאן/ כחול על הדף הלבן/ לא גמור, לא תמיד מכוון/ השיר הזה מתחיל כאן" (יוצא לאור, אהוד בנאי) המשך קריאת הפוסט "סליחה אדון אולי יש לך שקל בשביל הבטן שלי ובשביל אחי"

העמידה מול הענק: בשיא של הצניעות – שלום גד

שלום גד. צילום: אסף אנטמן
שלום גד. צילום: אסף אנטמן

העמידה מול הענק: בשיא של הצניעות

מוקדש לעומר שרביט.

"כל הרחובות ההם שכבשנו אז / הכל נגמר, לא נשאר מהם דבר" (מתוך "חי טוב")

"קוץ ברוח" הינו אלבום שמטהר, מרכך ומזכך את הנשמה רחוק ממקסמי השווא של התרבות כאן בישראל/פלסטין. הצליל של הנשמה מתאדה מהים ועוסק בכביסה היומיומית של הדחוי והמוקצה מחמת מיאוס של הנפש. זהו מפגן ייחודי של פזמונאות מינורית.

"יצר רע / האם תעיר אותי כשאתה קם" (מתוך "היצר")

"קוץ ברוח" מגלה לנו את מצב רוחו של אותו דור שנולד בשנות השישים. הוא כמעט חי טוב, אבל כמעט. הוא לא מאמין לרומנטיקה ובכל זאת נענה לה במבט מפוכח. הוא מנהל דיאלוג עם היצר הרע.  ואולי היצר הרע קשור לעובדה שחלקים גדולים מאותו דור מצויים במעמד הבינוני המתרסק אט אט לתוך מרקם האוכלוסיות המוחלשות.

"אני רק קוץ ברוח / הולך ונעלם / וכמו שזה מסתמן עכשיו / אני אמות בסתיו" (מתוך "קוץ ברוח")

שלום גד כנציג של אותו דור שכמעט ומהגר שוב מוצא את עצמו נישא כמו "קוץ ברוח". הרעיון הגלום ב"קוץ ברוח" קשור לציונות המדינית ומתרחק מהציונות המעשית המניחה את האומה בקשר הדוק לטריטוריה. גד מחזיר את אותה תחושה של יהודי הנודד. גד מבקש להיות עוקצני, אך גם מגלה לנו שהוא חסר כוח לשנות את רוח הזמן, הוא נישא עם התקופה הקשה הזאת הלאה, ולא נותן לנו קירבה מזויפת, או מתפשרת. ובכך הוא אינו מאשר את יחסי הכוח של התקופה, אך מודה בתבוסה מולם.

"וככה הזמן עובר / עובר הזמן לאט / שבועיים וחודש / חודש ושנה / אלפיים ושתיים / אלפיים ושלוש / אלפיים וארבע / אלפיים וחמש" (מתוך "הלב")

"קוץ ברוח" הינו הימנון בלוזי עירום, בסגנון "מאיר אריאלי" (ובמיוחד מזכיר את "רישומי פחם" וההתנגדות של אריאל להפצה רגילה של האלבום. גם גד התנגד לשחרור סינגלים לרדיו מהאלבום.) יש באלבום סימנים להתנגדות, להיעלמות והתמסרות מלאה להתעלמות. ציר הזמן הולך ומחריף את הבלוז והוא נמתח עד קצה היכולת. לגד יש את רוחב הלב להביט ולראות שאין פתרונות בזק לבעיה הגדולה הזאת. הוא חצי ישן-חצי ער בכדי לספר לנו על מה קורה במפגש בין שתי הגדות של נהר השכחה. הוא לא רוצה להיות "לייף סטייל", אבל הוא גם מייצר "גד סטייל" לרוק הסנטימנטלי, המוריסי והעירום שלו. הוא מהלך ושר כמו האמנים השחורים שניגנו בלוז והלכו ממקום למקום בארה"ב חסרי בית, חסרי קול, חסרי אהבה ונעדרי הכרה קאנונית. הוא מתרוצץ בשולי רחובות תל-אביב-יפו ומבליז לנו בלוזיות. כמה משיריו הופכים להמנונים לדרך החיפוש ואי היכולת למצוא פתרון. הוא דוחה את האפשרות של כתיבה חברתית מופגנת כמו עמיר לב, והוא לא מתריס בדיסטורשיין בונקרי, כמו אחיו אביב גדג'. הוא מבקיע את דרכו בניסיון הבלתי מתפשר לדבר על הנפש, רגע לפני שהיא עוברת פוליטיזציה. בכך הוא ממשיך את הכתיבה של פונץ' שהתבטאה בטקסטים של בבליקי, שלמרות שהיו הבלחות אל המקומי הוא חיפש את העצמי האוניברסלי ולא נתפס לפרטיקולארי, כמו רבים שבאו אחריו. גד מדבר על עצמו מבלי להפוך לאנחנו (יחד עם זאת אפשר לשמוע את שולי תל אביב, את תודעתו המעמדית ומסלולו הביוגרפי בתוך השירים השונים). הוא כותב על העצמי מתוך העצמי. משאיר לנו את ההרגשה הקולקטיבית, לחבר את הקצוות הפרומים ולשאול מאיפה מגיע הבלוז הזה ומדוע הוא נישא באוויר כמו קוץ ברוח בתל אביב העלובה.

"יום אחד את תפלי / ישר אל תוך ידיי" (מתוך "יום אחד")

"עשיתי מה שהלב שלי אומר / ועוד פעם נפלתי בגדול" (מתוך "הלב")

הדיאלוג הזוגי בשירים, הוא ניסיון לאחות את קרעי האני. אם לא האיחוד הזוגי לא יתקיים, לא נוכל להמשיך ולממש את הפריון החברתי. החברה האנושית לא תזרע זרע עתידי. הלב לא מצליח למצוא את עצמו בין היד ההורסת ליד השבורה. אך זאת אינה בעיה אישית, של גד. זאת בעיה חברתית גדולה יותר, כמו אותו חשש קטסטרופלי במבנה הקומדיה הרומנטית שבני הזוג לא יתחתנו בסוף של העלילה. זה אותו פחד קמאי של המין האנושי מהיכחדות.

"זה הלהתראות האחרון שלנו / אני הבטחתי לא לבכות  / אבל בכיתי כמו גדול" (מתוך "הלהתראות הגדול")

הלהתראות האחרון הוא שירטוט מבנה של ההתרסקות שחוזרת ופורצת כמו משב רוח של זרעי קיץ קסומים ואיוּמים למראה. זו חזרה מהעבודה הקשה, וחיים ללא פתרון ראוי, מצוי או מובן, בהיר ונהיר. "אם זה טוב כמו שאומרים", הוא שר לנו, אבל עולה השאלה: "מי אומר שזה טוב, ומהו הטוב הזה לעזאזל?!"

"כמו סיגריה של שבת / כמו מכה ברוח / כמו חול על הר געש / לאן אני הולך" (מתוך "סיגריה של שבת")

ומה נשאר לשלום גד, אולי להיאחז בחילול הקודש כמו סיגריה של שבת, בדרך למטה, לבקש קצת נגיעה לפני פרידה. ובכל זאת אי אפשר לעזוב את העזיבה. ו"עמוק בחול" קורע את הלב בכל האזנה והאזנה נוספת. אולי כי זהו עצב ששר שר על המקום הגמור, הרוס ודפוק הזה?! אולי כי המקום השדוד הזה מגיע ישירות מתוך השוד הגדול של התקופה המחורבנת הזו ובנקודה זו הוא משיק לליבנו הגנוז… וכך המילים מסתלסלות, מתנגדות וטוענות שה"דובר" בשיר ימות רק אחרי המימוש כל דחפיו. השילוב של הנפילה הכי עמוקה, עם הדרישה להגיע למימוש הגדול מכל, הוא הדיאלקטיקה של הדיסק היפיפייה הזה. הניסיון לממש את כל הדחפים יוביל לנפילה הגדולה מכל. והנפילה הגדולה מכל היא אותו ניסיון חסר תוחלת לממש את כל הדחפים.

"כשאני אמות,זה יהיה רק אחרי / שאני אהיה קבור עמוק / ואפילו זה,לא בטוח בכלל / תמיד יהיה מי שיתחיל לחפור / בחול / עמוק" (מתוך "עמוק בחול")

מישהו עוד יחפור עמוק בחול, וימצא את הניסיון הזה, שהוא בכלל אלמוני. אבל כיצד אדם אלמוני מנסה להגיע למקום הכי רחוק, בזמן שהוא כבר קבור עמוק בחול?! הרי כל ההצלחות הם של אנשים חיים ומוכרים כחלק מתרבות ה"סלב". קולו של גד לא מאפשר לנו פתרון פשוט. גד ביקורתי כלפי האפשרות למות ללא מימוש, ובו בזמן גם ביקורתי לממש ולחיות במלוא ההדר. הוא עומד פרוץ וחשוף בין שתי האופציות. אולי חוסר הסיפור הוא המקום שמוביל אותנו להכרה כי אנחנו חסרי אישור, חסרי שֵם, חסרי חיים ובזה נסתפק… תהומות של ידיעה בשיר כל כך קצר וקורע לב, שורף ריאה ומבתר את ריקמת האוזן של גוף עם וללא נשמה כאותו בית הקברות של דור שלם.

"אני אשתחרר מהגב התפוס הזה / ואני אשתחרר מהלחץ בחזה / מהסלע מעל ראשי, מהמוות האיטי / העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר" (מתוך "אני אשתחרר")

ובכדי להשאיר טעם טוב, הוא מביא שיר מלא הומור, כהומאז' לשנות השישים, ומבטיח שהוא עוד אשתחרר, אך החזרה אחורה לסיקסטיז, היא גם סוג של נוסטלגיה מודעת לעצמה ולגבולות כוחה. אך זהו גם שיר של התאבדות. אך שיר שמגלה לנו קצת מההומר של גד שישתחרר גם מהפחדים של אבי בת זוגתו וגם מהתחת של אימה. אלו הם הציפיות החברתיות של התברגנות והעברת הפחדים מדור לדור. תהליך המסירה היהודי בסכנה.

"זה המקום להישאר בו כל החורף / זה המקום להירדם בו יום ולילה / זה המקום להשתמש בי יותר / אבל זה לא המקום לחכות  / וזה לא המקום לבכות" (מתוך "זה המקום")

"אני כאן כל הלילה מחכה", הוא מסמן לנו מתוך האפילה. אך איזה מקום של תפילה מיוחדת הוא פינה לנו בעלטה? הוא מבקש שנחלל את הקודש המזויף בדרך אליו. הוא שָם – בתוך לב המאפילה הישראלית מחכה לנו. קשה להתמודד עם החושך של גד. לא לקל להביט בתוך תוכי השוליים ולחזור משם שלמים באינטימיות מפחידה. ב"זה המקום" יוצא כי אנחנו חיים במציאות סימבולית של אמצעי התקשורת, שמאכילה אותנו בכפיות ענק בחיים של אחרים. שלום גד מניח בידינו מפתח ללב הידיעה האפילה ומחכה לנו (כבת זוגו) בלילה, רק בכדי לישון איתנו ביום. כך נוכל להרהר על אופציות אחרות לחיים בלילה של מטרופולין המתפורר.

"פחד של סוף הקיץ / ותרמיל עם חוט זהב / את נכנסת אל הבית / להסתבך עכשיו" (מתוך "נס קטן").

הרשימה התפרסמה לראשונה ב"העוקץ"