וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם"

הערב~! תכינו את נעלי הריקודים. חגיגה של אסופה חדשה~ יש שיאמרו- קולולולולולולו
הערב~! תכינו את נעלי הריקודים. חגיגה של אסופה חדשה~
יש שיאמרו- קולולולולולולו

ד"ר קציעה עלון חושבת שיש שינוי מהותי בשנה האחרונה ביחס לשירה המזרחית. "בערב באוניברסיטת תל אביב שנערך לפני שנה", היא מספרת, "הכותרת היתה 'שירה מזרחית, האומנם?'. כלומר עצם הקיום של שירה מזרחית הועמד בספק. כמו ששואלים, העם הפלסטיני, האם הוא קיים? היום כבר ברור שזה קיים. השיח כבר סובב סביב המאפיינים, הגורמים, וכו'". הסיבות לשינוי רבות, היא אומרת. "תנאי הנראות השתנו מעיקרם. יש משוררים קודמים שסללו דרך, ישנם הספרים שלי ושל יוחאי אופנהיימר ('גולים: שירה מזרחית בישראל', א"א). חלק מהשינוי קרה בזכות המשוררים הצעירים האלה עצמם, שהתאגדו ולקחו על עצמם את התווית הזאת של הערס עם החיבור לשירה. אין ספק שהם קיבלו השראה מדברים קודמים, כמו תנועת 'גרילה תרבות', למשל" (קבוצה ששילבה בין קריאת שירה להפגנות מחאה).

עלון מציינת שני קטבים בתוך השירה המזרחית עצמה. האחד קיצוני, חריף, מיליטנטי, ואותו מייצגים בין היתר מואיז בן הראש, סמי שלום שטרית ומתי שמואלוף. הקוטב השני רך בהרבה ואותו מייצגים בין היתר משה אוחיון, חביבה פדיה, שמעון אדף ושבא סלהוב. "ערס פואטיקה מצטרפים לקוטב הראשון, הקיצוני", אומרת עלון. "המתח בין שני הקטבים האלה מעניין מאוד". לדעתה, התיוג של שירה כמזרחית אינו מוביל להתבדלות. "זה מורכב יותר", היא אומרת, "מתוך ההתבדלות ההתחלתית הזאת יותר קל בסופו של דבר לשלב את עצמך. המאבק מפסיק להיות פנימי, הוא יוצא לזירה הציבורית. זה מה שהסדרה של אמנון לוי עשתה וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם". לכתבה המלאה

ילד הולך לאיבוד | מוקס נוקס, שמעון אדף

מוקס נוקס, שמעון אדף, הוצאת כינרת זמורה ביתן דביר, 2011, 255 עמודים.

מוקס נוקס הינו הרומאן החמישי של שמעון אדף. קצב הפרסום של אדף מסחרר. בכל שנה מאז 2008 הוא פרסם ספר. כותרת הספר "מוקס נוקס" מתרגמת בכמה אופנים: באופן הראשון "הזמן קצר" ובאופן השני "בקרוב הלילה נופל". באופן פרדוכסלי אדף נע נגד הזמן ופותח אותו לרווחה. הוא אינו אץ לספר סיפור גדול, עם עלילה גדולה. הוא מביא לנו את סיפור חניכתו של המספר הצעיר שמבקש לקרוא ספרי פילוסופיה ורומאנים ולהתרחק מהדת. ובו בזמן הוא מספר לנו את המחיר שמשלם אותו כותב רגיש בהווה, בשל הקריעה שלו ממשפחתו. בניגוד לספרים הקודמים אין כאן סיפור עלילה חדשני, בידיוני, אלא דווקא מסמך שיש בו מן הביוגרפי, המינורי והריאליסטי. אך השפה העשירה, הפיוטית, הנעלה של אדף שולפת את החומרים שממנה אנו מרכיבים את המציאות והופכת אותם לזרים. הקריאה לא פשוטה. סיטואציות פשוטות של הזדקנות ההורים ואי היכולת להכיל את סבלן והתפוררות גופם הופכת לשירה מופלאה בידיו של אדף.

 לרומאן שני צירי עלילה הנעים במקביל ומשלימים זה את זה. בציר הראשון אנו מתחקים אחר נקודת המבט של נער בן שש עשרה שנשלח לעבוד בעונת הקיץ. הנער נזרק בניגוד לרצונו אל המפעל שבו אביו עובד. כל תאוותו של הנער היא ללמוד, לקרוא ולהתקדם בלימודי הלטינית שלו.  בציר השני אנו לומדים על חייו של אותו בחור רק כשהוא כבר פיתח קריירה ספרותית ומתגורר ביפו.

אדף פותח את הספר בפתיחה מסחררת שבה הוא מביא מילים שאין להן כמעט שימוש בשפה העברית המדוברת כמו "חנמל" – שמקורה בתהלים עח מז: "יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל"; והמילה "עפל" שמתארת בלשון המקרא את החלק הגבוה והמבוצר של עיר, כגון ירושלים או שומרון ועוד. וכך מתחיל הספר: "עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הבְּריח השמאלית." (עמ' 7) הפצע שחש הנער הצעיר שמבקש להפוך לאיש רוח הוא לא רק סיפור חיים, אלא הוא מובחן ככאב בתוך הגוף, והכאב הופך לזיכרון שמלווה את הנער בכל חייו. שבירת עצם הבריח השמאלית מסגירה את העובדה כי עצם זה הינה החלשה יחסית לעצמות הגפה האחרות. עצם הבריח השמאלית קרובה ללב וחולשתה הינה מטפורה לאותה שבירות של המספר הצעיר ברומאן של אדף. הפגיעות של הנער תהפוך למקום שממנו הוא ישאב את כשרונו וכוחו הספרותי ולכן הוא יוזמן להרצות לפני בנות האליטה כאותה סצינה יפה בספר. בהקשר חברתי רחב, שבירת עצם הבריח, היא האיום של מוות שריחף כחרב דמוקלס על ראשו של הצעיר. זאת משום שהוא ביקש להילחם כנגד כל הסיכויים של העיירה הפריפריאלית, המשפחה הדתית, מוסדות החינוך הלא ראויים, החינוך המקצועי, המרחק של העיירה מבתי ספר עיונים טובים, האב שמבקש לשלוח את בנו בחזרה לישיבה, האלימות של הבנים האחרים כלפי הנער שמבקש להיות שונה ועוד.

בסיום שלושת דפי הפתיחה הייתי בטוח שזהו עוד ספר מדע בידיוני, כמו "הלב הקבור" ו"כפור". הסיום רמז לכך: "לילות שלמים הוצאתי בבהייה בחושך, משהו התקרב ובא, לא ידעתי מה" (עמ' 9). אך אצל אדף המדע הבידיוני כבר אינו סוגה שהוא צריך להנכיחה בממשי. המציאות שאותה הוא מנסה להבין הינה החלק הבידיוני והלא אפשרי. ולכן אדף מרחף גם כקורבן של המציאות, אך גם כבורא שלה. זאת משום שכמספר אדף יכול להחזיק בלוחות הזמן ולהביא לנו את הדברים שהנער אינו רואה: כמו למשל את העתידות של הדמויות שמקיפות אותו.

כבר בתחילת הספר אנו למדים מפי הנער על העובדה כי אביו ימות בגלל הרעלים שהוא ספג במקום עבודתו. המבט הישיר אל המוות הופך את משימת הקריאה והלימודים של הנער לקרש ההצלה. "… ואבי שאף לריאותיו את כל העפרים הללו, העפרות, הנפלטים בתהליך, ומתישהו, לא עכשיו, בעוד שנים, יחטוף שבץ, גודש דמו יורעל" (עמ' 10). המפעל שמשמר ירקות הוא גם משמר זכרונות, כך שבקסם הזכרון יש גם את הרעל של ידיעת המוות.

בסיפור אנו שוב חוזרים למבנה הבסיסי המכונן את התרבות המערבית והוא טבע מול תרבות. המשפחה פועלת בתוך טבע של עיירה פריפריאלית, ומולה עומדת התרבות שהיא כרטיס כניסה לעולם חדש. המספר הבוגר שכבר עבר לשולי המרכז (יפו) הינו בודד. הוא מתקשה לפתח יחסים זוגיים וחבריים וקודח על כתיבת ספרו. המשפחה הופכת בשבילו לשיחה בקו הטלפון, או לנסיעה לביקור במה שמתפורר. אך הטקסט שאדף בונה מתנגד למבנה הבינארי של טבע מול תרבות. שפתו של אדף עשירה בהתכתבות לא פוסקת עם לשון ההלכה והדת. למרות שבעלילה הוא מתרחק מהדת היהודית. דווקא הטקסט מקרב את הקוראים חזרה לפתוח את ארון הספרים היהודי.

מהרגע הראשון אנו מבינים שהנער ישרוד, ויצליח ובכל זאת אנו חרדים לאלימות שהוא סופג בילדותו וגם לעתידו, בשל בדידותו האיומה והתרחקותו מתקשורת עם שאר הסובבים איתו. האהבה אצל אדף אינה פיתרון לייאוש. היא מתקרבת לתוך שני הגיבורים שחשים את התשוקה, אך היא אינה מביאה להם מזור. דווקא עמדה זאת אינה צריכה להיקרא אך ורק בהקשר הביוגרפי, והאישי. אדף מודע לכך שהוא משתמש בזכרונות חייו שאין בהם יותר ממבנה מלודרמטי. משום, שרובינו לא חיים את חיי אדיפוס המלך, או חווה שגורשה מגן עדן. אנו חיים סיטואציות קטנות של ריבים במשפחה מי יטפל בסבא המזדקן, ולעיתים זאת הסבתא שבלית ברירה ממשיכה לטפל, בזה שאימלל את חייה. המבנה המלודרמטי ברומאן של אדף נשבר דווקא בשל התנגדותו למבנה הרומנטי. האהבה לא תציל אותנו מהמוות, הכלום והריקנות. אך ברגעים מסוימים גם אדף נכנע למשא הרומנטי כשהוא נותן לתרבות, לספרות, לאמן המיוסר את הנצח הטמון בכתיבה.

פורסם במגזין ישראל היום, 12.8.2011

עוד על שמעון אדף באתר:

  • קילומטר ויומיים לפני השקיעה – לפני מספר חודשים שהיתי בערב מיוחד, אשר נערך בתיאטרון "עינבל" (טריטוריה תרבותית מרתקת לכשעצמה, משום עמידתה על מתן במה לתרבות המזרחית הישראלית על שלל ייצוגיה ומופעיה) לצאת הופעת הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של שמעון אדף. בבחירת המוזמנים של הערב, מופו טריטוריות מרכזיות בספר החדש: הסופרת יהודית רותם דיברה על המשמעות הדתית יהודית של שמות דמויות הרומאן; המשוררת והמסאית שבא סלהוב דיברה על המשמעות הקיומית של החיים בתל אביב, כמשל אקזסצינאליסטי לחיים במדינת ישראל של שנות האלפיים; הסופר והעורך ניר ברעם דיבר על התנועה בין מחוזות הזיכרון שנעה בין מרכז לבין פריפריה. לטעמי בלטה בחסרונה בערב אמירה בסיסית, על היות רומאן זה, קול מרכזי למציאות של הדור השלישי המזרחי בישראל.  (2006)
  • הלב הקבור  – בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית.

קנו לעצמכן מתנה לחג

לקראת צום יום הכיפורים המתקרב ולכבוד ימי החופשה של חול המועד סוכות, הנה שלוש המלצות על ספרים חדשים שראו אור ושווים תשומת לב מיוחדת. קריאה מהנה המשך קריאת הפוסט "קנו לעצמכן מתנה לחג"

תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

בעטיפה: לילך בר-עמי, עבודה מתוך "סדרת הבנות", 2004. העבודה הוצגה בתערוכה "שוברת קיר" לזכרה של ויקי שירן, בחצר הנשית ביפו, אוצרת: שולה קשת.

תהודות זהות

הדור השלישי כותב מזרחית

 

מאת: בעריכת מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב ונירברעם

 

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"

שאלה טובה.

מלים רבות נכתבו בשנים האחרונות על-ידי מזרחים בני דור ראשון ושני. באנתולוגיה זו ניתן לראשונה קול לדור השלישי, שמרביתו גדל בפריפריה בשנות השבעים והשמונים.

רבים מהכותבים כתבו טקסטים אישיים, החושפים באומץ סיפורי חיים של הדור הצעיר. בספר הזה התגבש פסיפס אנושי מרתק, שנע בין שכונות הפריפריה בדרום ובצפון, שכונות האריסטוקרטיה בירושלים ומרכזי העצבים של תל אביב. ישראל המרוחקת, הפריפריאלית, עולה מתוך הספר בישירות, בכאב, לעתים בזעם ובקול חכם ומלא תובנות. בין הסיפורים מתערבלים פיסות חיים מלאי מורכבות: ילדה שגדלה בצלו של סיפור אהבה בלתי-אפשרי בין מזרחי לאשכנזייה, וצעיר שמחמיץ שוב את אביו הקרב למותו; נערה שמוותרת על זהותה כדי "להשתייך", וילד שמאמץ עבריין כדמות אב; זמרת שבוחרת במוסיקה הערבית ומשלמת את המחיר, וסופר שמגלה במפתיע את עולמה המורכב של אמו, ועוד.

הכותבים גם יוצאים החוצה: מגלים את קהיר ומרקש, נמלטים לברזיל ולהודו, ובסופו של דבר חוזרים הביתה, להישיר מבט אל השאלות שכל אדם שואל לגבי זהותו, עברו וחייו.

רשימת הכותבים/ות: נעמה גרשי, שמעון אדף, נפתלי שם-טוב, מתי שמואלוף, דיקלה (דורי), סמי ברדוגו, סיגלית בנאי, יונית נעמן, אלמוג בהר, אייל בן משה, איריס ארגמן, יאלי השש, אליענה אלמוג, יחזקאל רחמים, אדמית פרא, דודו בוסי ושבא סלהוב.

 

 טקסטים מתוך הספר שפורסמו ברשת

איזכורים, עיתונות וביקורות וכד':

  1. לבי במזרח, יום רביעי, 27 ביוני 2007, 11:08 מאת: חן רוזנק, מערכת וואלה!
  2. מה בי מזרחי ומה אשכנזי, יעל ישראל, רשימות, 07.07.07.
  3. הפנתרים השחורים: דור שלישי, יונתן גור, מגזין 24 שעות – ידיעות אחרונות, 08.07.2007, עמודים 1-3, 22.
  4. פתאום הומצא דור חדש של מזרחים, השאלון עם סיגלית בנאי, ספרים – הארץ, 11.7.2007.
  5. המסע אל תהודות זהות, מתי שמואלוף, מדור "טרום קריאה", תרבות וספרות – מעריב, 13.7.2007.
  6. על תהודות זהות, יהושע סימון, העיר, 13.11.2007.
  7. אמא שלי ממרוקו, אריאל לוינסון, וואלה – תרבות, 15.7.2007.
  8. ציטוטים, טיימאאוט, תל-אביב, 12-19 ביולי, עמוד 136.
  9. שואה שלנו, מיה סלע, ידיעות תל אביב, 20.7.2007.
  10. מי אני?, נוית בראל, תרבות וספרות – ידיעות אחרונות, 20.7.2007.
  11. הדור השלישי כותב מזרחית (סלהוב), שישי – אדם ברוך, מעריב, 20.7.2007, עמוד 31.
  12. סיגלית בנאי התארחה אצל ענת שרן בתוכנית "מהיום למחר", ערוץ 1, 24.7.2007.
  13. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007.
  14. מיץ קנה סוכר ומלח העלבון, "קרוא וכתוב" מנחם בן, מעריב  – תרבות וספרות / מוסף שבת, עורכת: דנה אלעזר הלוי, 27.7.2007, עמוד 29.
  15. מזרחי זה הכי, אריאנה מלמד, 7 לילות / מוסף שבת – ידיעות אחרונות, 27.7.2007, עמוד 2
  16. הבט אחורה בזעם, סמי דואניאס, ספרים – טיימאאוט, 02.08.2007, עמוד 116.
  17. השקת זהות, שלומית ליר, רשימות, 13.8.2007.
  18. משדר "פופוליטיקה", ערוץ 1, 14.8.2007.
  19. "תהודות זהות" באתר "טקסט".
  20. "בועז מעודה והעוד", שירה אוחיון על "כוכב נולד" ו"תהודות זהות" בפופוליטיקה, העוקץ, 19.8.2007.
  21. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ (רשימה ראשונה),  19.8.2007
  22. על מאמרו של אלמוג בהר "חלומות באספניה", מואיז בן-הראש, קדמה, 27.08.2007 (המאמר פורסם גם באתר שלו ב"רשימות").
  23. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ  (רשימה שניה), 31.8.2007
  24. "זהות מזרחית", אריק גלסנר, מקור ראשון, 24.08.2007.
  25. ציטוט מתוך רשימה של נעמה גרשי מופיע ב"חדשים" של מגזין סטימצקי, ספטמבר 2007, עמוד 16.
  26. נעמה גרשי, תכניתו של קובי אריאלי, ערוץ 2, 7.9.2007.
  27. "הומלס מזרחי", עצמון אברהמי, כל הזמן – ירושלים, 7.9.2007, עמוד 100.
  28. הבעיה האשכנזית, שירה אוחיון, קדמה, 7.9.2007.
  29. "התרבות חייבת להיות פוליטית", מתי שמואלוף, דברים מתוך הערב שנערך לספר במאהל מחוסרות הדיור בירושלים, 10.9.2007.
  30. מי נתן לך שפה, מי אמר, "דבר עכשיו"?, שמעון אדף, רשימות, 16.9.2007.
  31. שברי זהות, אלישיב רייכנר באתר "דרומי", 25.9.2007.
  32. ומהי בכלל המזרחיות הזאת? – מחשבות בעקבות "תהודת זהות – הדור השלישי כותב מזרחית", גלעד סרי, רשימות, 29.9.2007.
  33. לפני שאמשיך על מסעודון – תגובה לפוסט של גלעד סרי לוי, אמירה הס, רשימות, 29.9.2007.
  34. שדרגו לדור השלישי, ניר ברעם, "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23.
  35. הכיוון: מזרח,שבתאי קור, ספרים – אתר "מעריב", 18.10.2007.
  36. משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף, דפנה שחורי, 18/10/2007 09:48:51
  37. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  38. כתבתו של גיא אסל, חדשות ערוץ 1, 30.11.2007.
  39. ביקורת, אבי אליאס, מטרו, 23.12.2007
  40. "מזרחיות – מוצא סתמי או זהות עקרונית?", קציעה עלון, ‫ בקורת על:  שמואלוף, מתי, ברעם, ניר ושם-טוב, נפתלי <עורכים>. תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית. תל-אביב, עם עובד, 2007. ‬  משעני, דרור. בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד. תל-אביב: עם עובד, 2007. ‬  בתוך ‬   ‫ הד החינוך , 82(1): 108-109, 2007. ‬
  41. רבקה ירון, תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (רשימת ביקורת) אימגו, 28-10-2008
  42. יומנם של היהודים-הערבים בישראלנאאל אלתוחי, "akhbarelyom"., מצרים, אפריל, 2009.
  43. I like burekas in the morning, מאת נפתלי שם טוב, תורגם לערבית לבלוג הספרותי של נאאל אלתוחי, 18.4.2009.
  44. ניסים קלדרון מזכיר את הרשימה של אלמוג בהר, "מושך את המזרחים בלשון", 2010, , ספרים YNET.
  45. נוית בראל מזכירה את הרשימה של אלמוג בהר, ""לא לפחד לומָר: יש לי עָבָר", מקור ראשון, 22-1-2010
  46. How Hebrew teaches us something about    ourselves, Nael Altouki, 26.11.2015

אירועים

בעניין "שלילת הגלות" – פנטזיה מזרחית: על הלב הקבור – שמעון אדף

בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית.

הרומאן החדש של שמעון אדף "הלב הקבור" מפעיל מודוסים ספרותיים חדשים, שמייצרים הכלאה של המסורת וסוג של עמדה מזרחית מתונה לתוך ז'אנר הפנטסטי שהפך לדומיננטה תרבותית בסוף המאה האחרונה ותחילת המאה הנוכחית. כך ניתן לומר ששמעון אדף מעניק לקוראים של היום אפשרות להביט בעצמם מתוך תרבותם ודרך סיפור פנטסטי. הם לא צריכים ללכת עד קצות המערב על מנת לקרוא על גיבור אנגלי שמנצח את כוחות השחור. כך הידיעה הופכת לזכרון שמראה לנו את אוצרות הגולה היהודית. בד בבד עם ההתכה של הז'אנר הפנטסטי עם מיסטיקה יהודית, מגיח לו גם סיפור מסע פאוסטי לתוך הסיפור. המסע אל גלגלי הירח ומעבר להם מזכיר את המסע של גתה בעזרת פאוסט אל השאול. השילוב בין מסורת עלילתית אירופית בוקעת עם הישענות על ז'אנר של פנסטיה, בד בבד עם הפרוייקט התרבותי של שמעון אדף שמנסה לתת ניראות לאוצרות שהוא ספג כילד בשדרות, למרות הדיכוי האתני, חברתי, מעמדי שהופעל בעיירה. זו לא רק הסתכלות אחורה אל אותו מקום חסר אהבה שזוכה לאהבה מוחלטת, אלא זו גם הסתכלות קדימה שמעצבת טריטוריה אוטונומית לסובייקט היסטורי חדש. אותו סובייקט ישתמש בו בזמן באינטרנט ובכוחה המיתי של המילה. הוא יבנה מחדש את הריטואלים ושרשת המסמנים הקשורים לשפה העברית. זו איחדה לתוכה שפות קדומות ומודרניות והתכתבה בכל מקום בו היהודים נמצאו עם התרבות המקומית ובו בזמן גם יצרה שפה שלישית בין העברית, לבין השפה הזרה, שבה השתמשו היהודים בתוך הקהילות שלהם, כמו היהודית-ערבית, היידיש והלאדינו.

שמעון אדף מנכיח מחדש דמות של אנטי-גיבור מזרחי, שבזכות התמודדותו עם עולמות המיסטיקה היהודית, משדרג את מעמדו בתוך הקהילה המזרחית שנוצרה בתוך עיירה פריפריאלית, דרומית, מידברית בשם: "מבוא ים", וכששם האוקסימורוני שניתן כך גם ההיפוך בדמות הגיבור הצברי, החסמבאי, שמתאיין ומתרוקן מהמשקל הסגולי של דימויו האינטרטקטסטואלי הספרותי הישראלי.

בתור מימד העריכה של הסיפור, אנו יכולים להבחין בסיפור המסגרת כשהוא עוטף את הסיפור במבנה גיאופוליטי, תודעתי חדש (שלא התגבש בדומה בספרו הקודם, משום שהגיבור התגורר בת"א). בסיפור מסגרת שמתקיים בתוך עיירה דרומית, שכל דמויותיה מזרחיות הופך באופן מיטונימי את הסיפור הפנימי למבט אל האחר. מודל הנרטיב של צווטאן טודורוב (Tzvetan Todorov) גורס כי תחילתו של הנרטיב במצב של סדר או של הרמוניה חברתית כשהמצב מופר/מתערער. במודל זה ניתן להבחין באמצעות ההשוואה בין שני מצבי שיווי משקל – בפתיחה ובסיום; בנוסף מתוך תחילת הנרטיב וסיומו נוכל להבין על הכוחות הרוצים בשימורו של הסדר הקיים לעומת הכוחות המערערים אותו.

עלינו להתעכב על נקודת העומק, שנוצרת בתוך סיפור המסגרת. הברית בתחילת הסיפור בין אמיר לבין אמרפל, שבאה להציל את ההורים של אמיר החולים הופכת למטפורה חברתית מרתקת. אחת הדרכים לקרוא אותה קשורה לדברי הסבתא, שקוראת לעזוב את הבית משום שהוא לא בריא. במידה ונסמן את ההורים של אמיר כמסמנים של דור שני מזרחי, שלא עומד בקשיי החיים בדרום תחת הדיכוי ואולי בשל כך הוא חולה בתחילת הסיפור. אז יתחוור לנו שהדור המזרחי הראשון היה משוחרר מכבלי הדיכוי, משום שתודעתו לא נטועה בתוך התודעה הציונית ששללה את הגלות וזו הסיבה שהסבתא של אמיר נשארה בבית לשמור על הילד בסיפור המסגרת ובו בזמן היא בקשה לעזוב את הבית החולה. קבירת הלב של אמיר ככבל הצלה להוריו כחלק מהברית שהוא קשר עם אמפרל השטני תהפוך לסמן מסוים למחיקה של הלב של הדור השלישי המזרחי, שעושה זאת כדי להציל את הוריו. איני מתעכב על הסיפור האוטוביוגרפי של שמעון אדף, משום שאם הניתוח החברתי שלי נוגע בקצוות החשופים של החברה בישראל אזי המטפורה החברתית הנוצרת מתוכו הינה גדולה מכלל סך החיים של היחיד ובתוכו / ובתוך כך גם של הסופר. לא אחשוף את סיפור העלילה, מעבר לכך.

בכלל לא התחלנו לדון על חירות, אומר מישל פוקו באחד מכתביו, וההצעה של אמרפל לנוע רחוק מהבית על מנת לתקן את הלב: "יש מקום אחד בלבד ברחבי הבריאה הזו שבו תוכל לשוב לאיתנך, להחלים, לצמח את לבך מחדש." (עמ' 83) מחזירה אותנו ברומאן של שמעון אדף להתמקמות של המסורת בהגות של מאיר בוזגלו (אל מול רחשי המהפכנים המזרחים הרדיקלים) כסוג של שינוי חברתי ופוליטי. זו גם מקבלת נופך רחב יותר תחת המטריה הכוללת של שלילת הגלות כאופציה שהציע אמנון רז קרקורצין: "גלות בתוך מקום (כלומר שלילת "שלילת הגלות"), מחזירה את הגעגוע לתפקידו התיאולוגי-תרבותי כיסוד המדגיש את המציאות כמות שהיא, ומכוון את ההתנהגות בתוכה" ("גלות בתוך ריבונות", תיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993, עמוד 51). מצד אחד קבלת גלויות אחרות לתודעה הציונית ומצד שני אף ביטול התודעה הקולוניאלית באופן הכולל שלה ובתוך גם התמקמות מחודשת במרחב.

המאמר התפרסם לראשונה ב"עיתון 77", גיליון 318, פברואר 2007, עמוד 12

לקריאה נוספת: אלי אשד, שפת הביניים של שמעון אדף, "רשימות", 24.02.2007

  • קילומטר ויומיים לפני השקיעה – לפני מספר חודשים שהיתי בערב מיוחד, אשר נערך בתיאטרון "עינבל" (טריטוריה תרבותית מרתקת לכשעצמה, משום עמידתה על מתן במה לתרבות המזרחית הישראלית על שלל ייצוגיה ומופעיה) לצאת הופעת הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של שמעון אדף. בבחירת המוזמנים של הערב, מופו טריטוריות מרכזיות בספר החדש: הסופרת יהודית רותם דיברה על המשמעות הדתית יהודית של שמות דמויות הרומאן; המשוררת והמסאית שבא סלהוב דיברה על המשמעות הקיומית של החיים בתל אביב, כמשל אקזסצינאליסטי לחיים במדינת ישראל של שנות האלפיים; הסופר והעורך ניר ברעם דיבר על התנועה בין מחוזות הזיכרון שנעה בין מרכז לבין פריפריה. לטעמי בלטה בחסרונה בערב אמירה בסיסית, על היות רומאן זה, קול מרכזי למציאות של הדור השלישי המזרחי בישראל.  (2006)
  • מוקס נוקס – מוקס נוקס הינו הרומאן החמישי של שמעון אדף. קצב הפרסום של אדף מסחרר. בכל שנה מאז 2008 הוא פרסם ספר. כותרת הספר "מוקס נוקס" מתרגמת בכמה אופנים: באופן הראשון "הזמן קצר" ובאופן השני "בקרוב הלילה נופל". באופן פרדוכסלי אדף נע נגד הזמן ופותח אותו לרווחה. הוא אינו אץ לספר סיפור גדול, עם עלילה גדולה. הוא מביא לנו את סיפור חניכתו של המספר הצעיר שמבקש לקרוא ספרי פילוסופיה ורומאנים ולהתרחק מהדת. ובו בזמן הוא מספר לנו את המחיר שמשלם אותו כותב רגיש בהווה, בשל הקריעה שלו ממשפחתו. בניגוד לספרים הקודמים אין כאן סיפור עלילה חדשני, בידיוני, אלא דווקא מסמך שיש בו מן הביוגרפי, המינורי והריאליסטי. אך השפה העשירה, הפיוטית, הנעלה של אדף שולפת את החומרים שממנה אנו מרכיבים את המציאות והופכת אותם לזרים. הקריאה לא פשוטה. סיטואציות פשוטות של הזדקנות ההורים ואי היכולת להכיל את סבלן והתפוררות גופם הופכת לשירה מופלאה בידיו של אדף. 

מי יצר את הקונפליקט ואיך אפשר לנהל אותו: תשובה לגדי טאוב

גדי טאוב. ויקיפדיה
גדי טאוב. ויקיפדיה

גדי טאוב במאמר "השמאל שלא ידע לשאול" מתנגד למתנגדי המלחמה. הוא מבקש לתמוך במלחמה, קצת אחרי שהפסקת האש הוכרזה. העיתוי של מאמרו לא מפתיע, הוא מביע את עמדתו בזמן נוח מאוד. בניגוד למפגיני, דוברי ומארגני השמאל האמיתי, הוא שתק ברוב ימות המלחמה. בעוד שדוברי השמאל האמיתי עמדו מעטים מול רבים ושילמו את המחיר של חלוצים לפני מחנה השמאל החברתי האמיתי. גדי טאוב לא מצביע על הקשר בין אלו שדרשו הפסקת אש, והתמודדו עם הקונפרמיזם והמיליטריזם, ובין החבירה המאוחרת של הסופרים הקאנונים, ראשי מפלגת מרצ ופעילי "שלום עכשיו". אלו יצאו מ"הארון" ודרשו הפסקת אש מיידית כחלק משינוי רחב יותר בדעת הקהל בישראל. בצורה דוגמטית הוא מחזיר אותנו ללא סיבה אמיתית לאדוארד סעיד (האם הוא הקים את החיזבאללה? האם הוא הפריע להסכם שלום בין לבנון וישראל?), ומתחמק מעמדה רצינית ומקיפה לגבי המהלכים שהובילו למלחמה ותוצאתיה ההרסניות.

נציג הבועה

גדי טאוב הוא נציג הבועה התל אביבית, משום שהמלחמה, ההרוגים, המשגים הקולוסאלים – לא מציקים לו. ממה הוא מוטרד? ממספר מאמרים שכתבו שמעון אדף ורונית מטלון במוסף "הארץ". טאוב רואה את עצמו כאביר הנלחם בפוסטמודרניזם, ובחסידי סעיד, אך במקום לייצר מאמר מסודר ומנומק, הוא שוב מבלבל בין המושגים כדי למכור לנו את אותה הסחורה הישנה, לסגור חשבונות עם אויביו בשמאל ולסמם אותנו בדמגוגיה פופליסטית-עיתונאית. וזה לא רק הניתוח השטחי שלו שמפריע, אלא הניתוח הציני-מניפולטיבי של המלחמה לקידום מאבקו האובססיבי למיקומו בשמאל.

גדי טאוב ממעיט בערך ההפגנות שסחפו אלפי איש והתחברו לגל של הפגנות נגד הידרדרות הביטחון החברתי והאישי של מיליוני אנשים במזרח התיכון. טאוב שוכח את מיליון הפליטים בתוך ישראל שנאלצו לפתע להיות "עורף" חזק, למרות הפריפריאליות של מעמדם החברתי בישראל. בנוסף, הוא אינו מביט על מחדלי הביטחון, המודיעין והזיגזג של ראשי הממשלה, הסכנה בערעור יציבות המשטרים באזור ועוד. רק הזמן יסביר לנו את שורת המשגים, הטעויות, היהירות והשליטה הבלעדית ההרסנית של אנשי מערכת הביטחון שהחליטו לצאת למלחמה על מנת להגדיל את תקציב הביטחון ולא שקלו אף אפשרות של משא ומתן עם גורמים מתונים בלבנון על מנת לאגף את אנשי החיזבאלה. טאוב לא מתייחס למרקם החברתי העדין והרעוע בישראל, שעליו התריע מחנה השמאל האמיתי. הוא מתעלם מיהירות בעלי ההון ומנהיגי האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, אישים כמו נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר,  שביקש לדחות בשנה את הדיון בנושאי רווחה על מנת לשמור על התקציב (בשביל מי? בטוח שלא בשביל רוב אזרחי ישראל). כבר היום אנו שומעים שתקציב המלחמה הגרנדיוזי מתוכנן לצאת מתוך קיצוץ נוסף בתקציב הרווחה, החברה והחינוך, זאת לאחר שמשרדי הממשלה עברו שורה של קיצוצים אכזריים ואף על פי שעמיר פרץ, בראשות העבודה, התחייב למדיניות חברתית אחרת.

ביטחון אחר

הביטחון של ישראל לא מונח רק בצבאה, כי אם בהסכמי השלום, בנורמליזציה, בהבנת ההיסטוריה של האזור, בביטחון חברתי ועוד. טאוב שוכח במאמרו שקיים שלום בין ישראל לבין מצרים ובזכותו חצי האי סיני פורז ונוסף לנו ביטחון בגבול הדרומי. הסכם השלום שישראל חתמה עם ירדן גם הוא תרם לביטחון של תושבי ישראל, בזמנים קשים אלו. ישראל צריכה להמשיך לחפש ולהפסיק ללא עת את החתירה לביטחון אזורי.

השימוש במושגים מופרכים כמו "פאשיזם מוסלמי", מראה על דרגת הפאניקה במחשבה של טאוב (ומזכיר גם את המאמר של עירית לינור שהשוותה את הסרט "גן עדן עכשיו" לסרט אנטישמי ונאצי). בעוד שפעילי השמאל האמיתי קוראים להפסקת הכיבוש ומייצרים תוכניות מעשיות (הסכם ג'נבה, תמיכה ביוזמה הסעודית ועוד), אנו רואים שוב ושוב שממשלות ימניות מנסות לייצר פיתרון חד צדדי שמחמיר את האיבה האזורית. במקום לחתום עם מנהיגי הרשות על הסכם שלום, קיבלנו קסאמים מעזה. במקום לחתום על הסכם שלום עם סוריה ולוותר על הגולן, קיבלנו מדינה מאיימת בגבול הצפוני. במקום לייצר שיחות שלום על הבעיות בין ישראל ללבנון, קיבלנו את החיזבאללה כנציג תושבי דרום לבנון ובחזית אחת עם ממשלת לבנון. טאוב שוכח להזכיר כי ארה"ב גיבשה לפני כשנתיים הצעה יחד עם ממשלת צרפת והאו"ם ליישום החלטת מועצת הביטחון 1559, שכללה פריסת כוחות של צבא לבנון לאורך הגבול עם ישראל, הרחקת החיזבאללה מהאזור ופירוקו ההדרגתי. אולם, ממשלת ישראל, בראשות אריאל שרון, טירפדה את ההסכם. כך, למרות הכול, טאוב לא מציע פתרונות לאזור, ראייתו צבאית, למרות שהצבא נכשל בהבנה אסטרטגית ומדינית ובייצוב האיבה האזורית.

עיסוק באחר וגם ניהול הקונפליקט

טאוב באופן דוגמטי ממחזר שוב ושוב את הטענות כנגד הפוסטמודרניזם, אדוארד סעיד וספרו "אוריינטליזם". מישהו צריך להעיר את טאוב ולומר לו שהשיח השתנה, ונהיה הרבה יותר מורכב (הופעת הומי באבא ואחרים). אך אפילו אם השמאל היה נצרך לעצב את הפוליטיקה המקומית לפי משנת אדוארד סעיד, היתה לו עבודה רבה, משום שרב המרחק בין האקדמיה ובין הפוליטיקה. בניגוד לשתיקה של גדי טאוב בשבועות האחרונים, כוחות בשמאל האמיתי פעלו ועשו בכל יכולתם להתריע על הסכנות של המלחמה הזו. טאוב, כעיתונאי וסופר, הבליג על הנוראיות בזמן מלחמה ונתן הכשר לגנרלים להשתולל ולהרוס את המרקם העדין של החלק המתון באזרחי לבנון. כך נותרנו עם מדינה שאין לנו בתוכה בני ברית להסכם מדיני רחב יריעה.

בסיסי הטילים שהוקמו בלבנון והאיבה בין איראן לבין ישראל לא יצאו מתוך המחשבה של הוגים פוסטמודרניסטים או מתוך מחלקות לימודי המזרח התיכון ומתוך ספריו של סעיד, אלא הם פרי הזנחה של מדינאים ופוליטיקאים באזור. מלחמת לבנון הראשונה הרגה אלפי אנשים וועדת החקירה הצביעה על רבים מהמחדלים שהיא יצרה. ישראל טעתה כשהיא חשבה שהיא תיצור שלטון בובות נוצרי ותסלק את הפלסטינים מלבנון. הסכמי אוסלו החזירו את הפלסטינים לישראל. צה"ל שלט ברצועת הביטחון, אך כשהוא נסוג, ללא הסכם שלום מדינתי ואזורי, הגענו לעבר פי פחת.

לא ברור מדוע טאוב רואה את עצמו כאיש מחנה השמאל, ומדוע אין הוא משיב את המפתחות ועובר למחנה הימין, ושורה של שאלות קשות לא מקבלות תשובות במאמרו. שאלות אלו יהדהדו בוועדות החקירה והציבור כולו עוד יתפכח ויבקש את הדין עליהן. האם המלחמה לא שירתה את קברניטי הצבא, לאחר שאלו אוימו כי תקציבם יקוצץ? האם התגובה הראשונית של ישראל לא יכלה לכלול מו"מ עם החוטפים כהתחלה של הסדר בינלאומי עם לבנון? האם הצעות הפסקת האש של לבנון, עוד בתחילת המלחמה – לא היו ראויות? האם הנזק המצטבר שישראל גורמת בשטחים לא השפיע על האיבה בינינו לבין לבנון? האם צורות הפעולה של ישראל כחלק ממנגוני הכיבוש, שכללו פגיעה באזרחים, חיסולים, וחוסר במשא ומתן לא השפיע על הדרך בה התנהג הצבא במשבר החטופים? האם ישראל לא הסכימה לחילופי שבויים בעד טננבוים רק לפני זמן לא רב? מדוע עכשיו היא פתחה במלחמה? האם הלחימה, כמו גם הרחבתה עד לקו נהר הליטני לא שירתה בעצם פוליטיקאים שהיו חסרי ניסיון ואחריות? האם הלחימה בלבנון לא היתה בעצם שדה קרב ראשוני של ארה"ב שהתגוששה ומתכוננת ללחימה מול איראן? האם עצם בעיית הזהות של ישראל לא משפיעה ל הדרך בה היא מנהלת את המשא ומתן ואת מדיניותה האזורית?

בשמאל האמיתי מציעים דרכים לניהול הקונפליקט. גדי טאוב רואה בהם את האשמים להיווצרות החיזבאלה, סוריה, איראן והחמאס. גדי טאוב מציע לשתוק כשתותחים יורים. אך עלינו להמשיך להתנגד להיות ישראל נטע זר במזרח-התיכון ובאי רצונה להשתלב במזרח התיכון ולהשלים עם המשטרים סביבה. השלום עם ירדן ועם מצרים מראה על התקדמות במחשבה הישראלית, אני בטוח שגם שלום שיעשה יום אחד עם סוריה, לבנון והרשות הפלסטינית, לא רק שיחזק את מעמדה וכוחה של ישראל במזרח התיכון, אלא גם יבודד את איראן במערכה העולמית.

המאמר התפרסם לראשונה באתר הגדה השמאלית

מה יש לך אסתר מאת שבא סלהוב

רומאן המאתגר בשפה הפיוטית ובריאליזם הנוקב שלו את גבולות הפרוזה בישראל. הן בשל התמה שלו – התמודדות של אסתר כאישה וכמזרחית וכנצר למשפחה טריפולטאית. והן בשל הצורה – השפה הפיוטית האקספרסיבית החדה והמדוייקת. אין עוד סופרת מזרחית מהדור של שבא סלהוב שהגיעה לשיאים ספרותיים שכאלו.

ביקורות על הספר:

מידע נוסף: