חוק הלאום מנמיך את השפה והתרבות הערבית בישראל, באופן שפוגע הן במיעוט הפלסטיני והן בכמחצית מהאוכלוסייה היהודית יוצאת ארצות ערב והאיסלאם

המאמר נכתב בתגובה לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי המנמיך את השפה והתרבות הערבית בישראל באופן שפוגע ישירות במיעוט הפלסטיני ובכמחצית מאוכלוסיה היהודית יוצאת ארצות ערב והאסלאם. 

שפה – היבטים פסיכולוגיים

רכישת שפה היא תהליך ממושך ומסובך שכרוך בהיבטים רגשיים ושכליים. במובן הרגשי השפה היא אמצעי התקשורת, החיונית מאוד לכל בני האנוש ויש לה משמעות קיומית. לפי דיווחים מוקדמים, של ההיסטוריון הרודוט, ערך כבר פרעה פסמטיך הראשון ניסויים בילדים יתומים, או כאלו שנלקחו מהוריהם כדי לגלות מהי השפה הראשונית והמקורית של בני האדם. הנזיר סלימבנה מהעיר פרמה באיטליה ואויבו של הקיסר הרומאי ומלך גרמניה במאה ה13, פרידריך השני, מדווח על ניסוי דומה. כדי לדעת באיזו שפה מדברים תינוקות ״באופן טבעי״ הוא ניתק תינוקות בני יומם מאמהותיהן ומסר אותם לטיפול בידי מיניקות, שדאגו לצרכיהם הגופניים אבל לא הורשו לדבר או לתקשר איתם בכל דרך שהיא. הוא חיכה לראות האם הם יגדלו וידברו עברית, לטינית, יוונית, ערבית או שמא את שפת ההורים מהם נלקחו. על פי דיווחים משני ״ניסויים״ אלו, תוך כמה חודשים מתו כל התינוקות הללו. בני אנוש זקוקים לאהבה שמובעת דרך השפה והתקשורת ולא יכולים להתקיים בלעדיה, גם אם כל צרכיהם הפיזיים מסופקים.

חיזוק לרעיון הזה התקבל בעקבות ניסויים שערך הארלו בילודי קופים בני שעות ספורות, שהופרדו מאמותיהן. הארלו הראה שקופים בני יומם מעדיפים שהיה והתכרבלות בחיקן של דמויות עשויות תיל, אך מרופדות במגבות ורכות על פני שהיה עם דמויות שעשויות רק מתיל, אך ניתן לינוק מהן חלב. (1a). תנאי ניסוי אלו מחזקים תצפיות על תיאורית הקשר כפי שניסח אותן הרופא והפסיכואנליטיקאי הבריטי, ג׳ון בולבי (1b).

השפה היא המדיום שדרכו ובעזרתו מחשבות, רגשות וחוויות נשזרים זה בזה בתוך הקשרים הראשונים שתינוקות יוצרים עם מטפליהם. התינוק חווה את השפה כחלק בלתי נפרד מההזנה, דאגה לחום גופו, תהליך הפרידה הכרוך בהשכבה לישון וההתעוררות. גם בארועים יומיומיים של הגיל הטרום-שפתי יש חוויה רב חושית שמערבת שפה: השכבה לישון או רחצה שמלוות בדיבור או בכי של תינוקת רעבה, שמלווה בחויה חושית של רעב, שמיעה ומישוש שבא בעקבותיו, כאשר המטפל מגיב לצרכיה. כל החוויות הראשוניות הללו משלבות חויה רב חושית רגשית יחד עם שפה. בתוך ההקשר הזה השפה הראשונית ‪(L1)   נרכשת. במידה ומדובר בתינוקת שגדלה עם מטפלים שדוברים כמה שפות, הרי שתרכוש כמה שפות כאלו, באופן חושי ומובלע, כלומר ללא תהליך למידה מודע.

בשונה מכך, אפשר לרכוש שפה נוספת באופן יותר שכלתני, דרך לימוד אקספליציטי, כמו למשל רכישת שפה נוספת בבית הספר. שפה זו ‪(L‪2)    טעונה במטען רגשי שונה ומערבת איזורים שונים במוח. אנשים דו-לשוניים שנפגעו פגיעה מוחית כלשהי או לקו בשבץ מוחי, יכלו אחר כך להשתמש – כלומר לאחסן מידע ולשלוף אותו – בשפה אחת מהשתיים ולא באחרת, למשל (1). בנוסף, גירויים חשמליים של איזורי מוח ספציפיים, הובילו לא רק לזיהוי של איזורים בקליפת המוח שהם ספציפיים לכל שפה, אלא גם לזיהוי של איזורים שאחראים לייצוג דו-שפתי (שם).

הפסיכואנליטיקאי והרופא פרנץ פאנון מתאר זאת בספרו ״עור שחור, מסכות לבנות״ בזו הלשון: ״לדבר פירושו מניה וביה להשתמש בתחביר מסוים, להיות בעל מורפולוגיה של שפה כלשהי. אך המשמעות העיקרית היא לקבל על עצמך תרבות מסוימת, לשאת מטען של ציויליזציה“. By UnknownUnknown [CC BY-SA 3.0], from Wikimedia Commons
נוירוביולוגים עסקו גם רבות בקשר שבין הרגשות שקשורים לכל שפה. המערכת הלימבית, שמתווכת רגשות ומעבדת מידע חושי ומהזכרון ומשתתפת בתפקודי תקשורת מעורבת פחות בלמידה של שפה שניה לאחר גיל הילדות. מחקרים מראים ששפה שניה שנרכשת בבית הספר דרך לימוד וזכרון אקספליציטי (להבדיל משפת אם שנרכשת באופן מובלע) חסרה את הייצוגים החושיים הלא-שפתיים שכרוכים ברכישה המובלעת של שפת האם. (2) ממצא זה, כמו גם ממצאים ממחקרים פסיכולוגיים אחרים, מוביל להשמת דגש גדול יותר על הנסיבות התרבותיות והסביבתיות בהן נרכשת שפה והחויה הרגשית שכרוכה בתהליך זה. הפסיכואנליטיקאי והרופא פרנץ פאנון מתאר זאת בספרו ״עור שחור, מסכות לבנות״ בזו הלשון: ״לדבר פירושו מניה וביה להשתמש בתחביר מסוים, להיות בעל מורפולוגיה של שפה כלשהי. אך המשמעות העיקרית היא לקבל על עצמך תרבות מסוימת, לשאת מטען של ציויליזציה“. (5).

השפה השניה הנרכשת כרוכה בריחוק רגשי גדול יותר: היזכרות באירועים בשפה בהם הם קודדו בזכרון, מעלה איתה יותר פרטים של האירוע הנזכר ועצמת הרגש המלווה גדולה יותר. לעיתים אבל הרגש הזה יכול להציף ולאיים ודווקא היזכרות בשפה אחרת שעומדת לרשותו של האדם, יכולה לעזור ולעבד אירועים אלו ממרחק יותר בטוח. כלומר, לא מדובר בהיררכיה ומדרג של שפות, אלא בעולמות פנימיים שונים, שכל שפה מייצגת עולם אחר וכל עולם כזה מיוצג בשפה, עם יכולת להחליף בין השפות ולהעשיר את הזהות. ‪(5a‪)

ראיונות עם אנשים דו-שפתיים מראים שדיבור בL1 או ב L2 יוצר קול שונה ומאפשר לדובר או הדוברת ליצור זהות שונה, להתגבר על מגבלות שונות של שפה אחת דרך השניה ולנסות כל פעם זהות אחרת בשפה אחרת. ואז באופן בלתי נמנע יש ביטוי לחלק אחר של העצמי של הדוברת. עושר זה מאפשר להחזיק בעמדות שונות מפרספקטיבה אחרת בו זמנית. באופן הזה אנשים יכולים לבנות את זהותם כתהליך דינמי ומתמשך בעזרתן של שפות שונות, שעוברות אינטגציה לאישיות.

מהאמור לעיל משתמעות גם ההשלכות של פגיעה בשפה מסוימת. בין אם באופן פיזי (כאשר נאלצים לנתח את מוחו של מטופל, בודקים לכן קודם את איזורי המוח שלו, כדי לפגוע במינימום שפות ויכולות) ובין אם באופן נפשי.

במקרה של הגירה לישראל, למשל המימונה או הסהרנה – שמתקיימות כמעט תמיד בערבית. By U.S. Embassy Tel Aviv (Mimuna_2013 No.022) [CC BY-SA 2.0 ], via Wikimedia Commons
פגיעה בשפה

המושג "תדלוק רגשי" הוטבע ע"י Furer ומצוטט אצל Mahler et al. 1975, S. 69

כדי להסביר את החזרה התכופה של הילד הקטן ממסעותיו בעולם שמחוגיהם הולכים וגדלים אל האם. המשוב הרגשי של האם מחזק את הילד ואת אמונו בעולם ובכוחו. עם הפנמת דמות האם והאמון הזה אצל הילד באופן יציב, יורד הצורך בקשר הזה לאם. במקביל עולה עם ההתפתחות צורך זה בקשר לאנשים אחרים ותחומים אחרים, מהם שואב האדם כוח נפשי. בעוד שתופעה זו בעלת משמעות רבה עבור הילד הקטן, הרי שיש לה משמעות גם בחייו של המהגר. כשהוא רחוק ממולדתו, המהגר זקוק לאישור חיצוני לקשר הפנימי שלו עם עצמו. באופן אידיאלי יש לו גישה לשני מקורות של אישור שכזה. הראשון מורכב מאישור עובדתי מהמקום החיצוני, למשל בשיחות טלפון עם קרובי משפחה שלא היגרו או ביקורי מולדת. המקור השני הוא תדלוק רגשי במקום החדש: כלומר תמיכה רגשית ע"י מהגרים מאותו המקום, בני משפחה, נותני שירותים כמו בעלי מקצוע, רופאים ומטפלים אחרים. חגיגה של חגים מקומיים שקשורים למולדת (במקרה של הגירה לישראל, למשל המימונה או הסהרנה – שמתקיימות כמעט תמיד בערבית), תכניות טלויזיה פולקלוריסטיות (כמו סרטים בערבית, שהיו מוסד מוכר בימי שישי בערב בטלויזיה הישראלית), כמו גם השתתפות בטכסים דתיים,  בבתי הכנסת למשל שבכל אחד מהם היתה תפילה בנוסח של מדינת האם (תימני, מרוקני וכו') – כל אלו הם מקורות שאיבת כוח נפשי בתהליך ההגירה וכרוכים קשר הדוק לשפה ולהמשכיות, שמאפשרת תחושת יציבות נפשית. (6)

מדינת ישראל היא מדינה קולטת הגירה ולכן מושם בה דגש מיוחד על לימוד העברית כשפה משותפת למהגרים רבים. בשנותיה הראשונות היו למהגרים היהודים לישראל מוטיבציות שונות גם כדי לדחוק את שפתם שלהם. עבור מהפכנים אירופאיים שהגיעו לפלסטינה טרם מלחמת העולם השניה, היתה העברית לעיתים אחת השפות שהם ידעו כבר. כמו רוב היהודים בעולם הם היו פוליגלוטים ודיברו, כתבו והבינו כמה שפות. שאול טשרניחובסקי למשל, שגדל ברוסיה (היום אוקראינה) וידע רוסית ועברית, למד אחר כך כמו רוב המשכילים באותה התקופה גם גרמנית, צרפתית, אנגלית, יוונית ולטינית. פרויד פרסם ב1900 את ״פשר החלומות״ שבו הוא מצטט מקורות ספרות באיטלקית, צרפתית ואנגלית שמשובצות בטקסט הגרמני, מבלי שהן מתורגמות ומתוך הנחה שהקורא המשכיל יודע את כל השפות הללו.

הנסיון של חלוצים אירופאיים בפלסטינה לבנות זהות חדשה, היה כרוך בלמידה של העברית והשלת השפה הקודמת, כחלק מהתרבות הקודמת במטרה לבנות משהו חדש. רבים מהם שמרו גם על קשר עם מהפכנים בברית המועצות לשעבר וקראו את כתביהם ברוסית למשל. אחרי מלחמת העולם השניה הגיעו לישראל יהודים רבים שניצלו מהתופת באירופה ולהם היתה מוטיבציה לא רק להתחיל משהו חדש, אלא גם להכחיש את הישן, שנמחק ע״י ההרס שהגרמנים בעיקר זרעו באירופה. עבור יתומים מהונגריה או פולין למשל, הציע הקיבוץ הזדמנות להתחיל כביכול מחדש, להפקיד את הילדים בידיהן של מטפלות, כיוון שממילא הם היו יתומים ולא היתה להם משפחה שתתמוך בגידול הילדים. הם יכלו באופן הזה לשאת את האובדן הבלתי נתפס והשבר שחוו בעקבותיו, תוך כדי הכחשתו וחיים בשפה חדשה שהקהו את האובדן ואיפשרו חוויה של השבר כהתחלה חדשה. באופן הזה הם יכלו להימנע מהעולם הרגשי הנורא שהיה נפתח, לו היו שרים לילדיהם שיר ערש בפולנית, הונגרית, רוסית או שפת אם אחרת, שהמשפחה שדברה וחיה בה הושמדה. מהגרים אלו הפנימו את תהליך המחיקה שהאידיאולוגיה והמעשה הנאצי-גרמני ביצעו. במקביל עולים שהגיעו מהעולם הקומוניסטי בבריה״מ הפנימו את תהליך המחיקה שנעשה בה, כדי ליצור ״אדם חדש״ וקבוצה הומוגנית בעלת אידיאולוגיה אחידה. שתי האידיאולוגיות הטוטליטריות הללו – הן הפאשיזם הגרמני (והספרדי בניצוחו של פרנקו, שמשטרו היה אחראי גם לדיכוי השפה הקטאלנית) והן הקומוניזם הסובייטי – השתמשו בשפה כמרכיב לאומי ליצירת זהות חדשה על חשבון הישנה.

עבור יהודים בכל החברות האירופאיות הללו, התקיימו שפות רבות במקביל זו לצד זו. באופן דומה יהודים בארצות ערב והאיסלם ידעו את שפת המקום: יהודים בהודו, ידעו בנוסף לעברית גם הודית, יהודים בעיראק ידעו ערבית ויהודים בטוניס ערבית בניב הטוניסאי – כל קבוצה דיברה והבינה את שפת המקום. בנוסף, מכיוון שיהודים רבים בארצות אלו חיו תחת שלטון קולוניאליסטי של אנגליה, צרפת, ספרד או איטליה: הם גם ידעו לפחות את אחת השפות הללו. יהודי מטתואן שנמצאת בחלק של מרוקו שהיה בשליטה ספרדית, כמו המשורר והסופר משה בן הראש, דובר, כותב ומתרגם מעברית, אנגלית, ספרדית וצרפתית. והסופר סמי מיכאל, שנולד בבגדד ככאמל סלאח, כותב ודובר ומבין ערבית, אנגלית ועברית על בוריין. יהודים שגדלו וחיו בקהילות במדינות ערב והאיסלם, לא חוו את התופת הנאצית שגרמה להשמדה של כל משפחותיהם וכפריהם. מהסיבה הזו, המוטיבציה שלהם לשכוח את השפה, הנוף, המוזיקה של המקום בו נולדו היא חלשה עד לא קיימת. שלא כמו יהודי אירופה, המטען הרגשי שמלווה אצלם למקום שממנו היגרו לישראל, הוא לא רק מטען רגשי של זעם, עצב, שכול ואובדן. ובניגוד למהגרים מארצות אירופאיות כמו גרמניה, צרפת או דרום -אפריקה, מהגרים יהודים ממדינות דוברות ערבית, כמו עיראק או לוב למשל, לא יכלו לחוות תדלוק רגשי ע״י ביקורי מולדת, שכן מדינות אלו אינן מקיימות יחסים דיפולומטיים עם ישראל. עבור מהגרים כאלו הקשר לשפת המולדת הוא חיוני ליצירת תחושת יציבות והמשכיות והם פיצו על חוסר הנגישות הפיזית למולדתם ע״י מציאת תחליף מקומי, שסייע לשמירת תחושת ההמשכיות: דיבור בערבית עם בני משפחותיהם וערבים ישראלים, ביקור בשווקים בכפרים וערים ערביות והורשת השפה, גם אם לא ברמה גבוהה ובעיקר כשפה מדוברת ולא ככתובה, לבני הדור השני והשלישי. אחת הדוגמאות לכך היא המוזיקאי הישראלי ממוצא עיראקי יאיר דלאל. כנגן עוד, הרי שהוא נסמך על על שיטת הלימוד הנהוגה במוזיקה הערבית, הלימוד בעל פה, שכן זו אינה מוזיקה שהועברה דרך תוים. לשם כך חשובה הקירבה הפיזית למורה ולמקורות מוזיקה מהם לומדים. בתכניה של ״פסטיבל העוד״ שאפשר למצוא באתר שלו,יקלית לזמרת העיראקית-יהודיה הגדולה סאלימה מוראד בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. באופן הזה שימר דלאל את הקשר שלו ושל הדורות הקודמים לעיראק, שאותה היהודים היו חייבים לעזוב ללא רכושם תוך שנה.

בעוד שיאיר דלאל נולד בשנת 1955 כבר בישראל, אבל סמוך מאוד לזמן עזיבתם של יהודי עיראק את מולדתם ואפשר לראותו כדור ראשון להגירה, הרי שדודו טסה הצעיר ממנו ושייך לדור אחר, חוזר למקורות המוזיקה העיראקית דרך דודיו המוזיקאים שהיגרו לישראל ומנסה לאחות את שבר ההגירה שלהם. בדומה לנכדים לניצולי שואה שיצרו מספיק מרחק מדור הסבים ויכלו ליצור איתם קשר בדיבור ולימוד השפה הגרמנית למשל, דודו טסה מנסה לפצות על ירידת דודיו, שהיתה להם קריירה מוזיקלית מפוארת בעיראק וירדו מנכסיהם המקצועיים והכלכליים בישראל. הוא חוזר לתקליטיות בערבית של רשות השידור ומהגרים וגולים עיראקים אחרים בני דורם ומחיה את המוזיקה שלהם בניחוח עכשיוי. באופן הזה הוא יוצר המשכיות, מבלי להכחיש את השבר. בשיר ״הבן של אבא שלי״ שהוא מלחין בשילוב מוזיקלי מערבי ומזרחי עם כלי נגינה משני העולמות, הוא שר ״בסוף היום אני הבן של אבא שלי… כל עוד הגשר יעמוד אני לא אפחד למעוד.״ שימור המורשת הבן דורית והחייאתה מבוטא גם בבחירת השם הערבי לביתו הבכורה (נור, שמשמעותו אור בעברית). העובדה שלא מעט מבני הדור השני והשלישי להגירה יוצרים קשר עם הוריהם וסביהם דרך המוזיקה, מחזקת את ההנחה, שהאילמות של אי העברת השפה מוצאת פתרון דרך מדיומים פחות ורבליים ויותר קדומים, כמו צלילים ווקליים שנשמרים וחרותים בנפש ולא פעם מקדימים את לימוד השפה או רכישתה המעמיקה יותר.

דוגמא נוספת מהתחום הויזואלי הוא סרטה של הבמאית הישראלית-מרוקאית מיטל אבוקסיס ״קירות לבנים״, שבו מתוארת השתיקה בין הנכדה דוברת העברית לסבתה דוברת הערבית-מרוקאית שעליה הן מגשרות דרך התמונות של בני המשפחה התלויים על קירות הבית הירוקים (כצבע המסמל לאיסלם ולעבר במרוקו).  במקרה הזו החור שנפער באילמות השפה והתרבות המחוקות (הסבתא נפטרת מהעולם כאשר חדרי ביתה נצבעים בלבן ומכאן גם שם הסרט), ממולא באופן חלקי באוכל ובבעיות שהוא מסמל ומנסה לפתור. זה הסרט הראשון בעברית שבו הגיבורים דיברו בערבית-מרוקאית, השפה שאיתה גדלה הבמאית בדימונה, או כדבריה ״גדלתי בכפר מרוקאי בדימונה ועד שהגעתי לצבא זה מה שהכרתי״. בסרטה השני ״שם.אב.״ היא מתחקה אחרי הגורל של משפחת האב וחייו במקום. גם במקרה הזה, האוכל – כסמן פרה-וורבלי – משמש לתקשורת בין הדורות ומפצה על האילמות והשבר שההגירה יצרה, כמקור לחיים כנגד הכוח הממית של הנתק שרבים מהמהגרים נאלצו לשאת. העתקת החיים העירוניים במרוקו לדימונה שימשה לא פעם כמקור של כוח שאיפשר את ההתמודדות עם הניתוק, כך שלא יהיה מלא והרסני ויאפשר את גידול הדורות הבאים ואינטגרציה לחברה הישראלית תוך שמירה על הקיים.

השפה כאתר לקונפליקט ונסיון לפתרונו

מכיוון ששפה היא מרכיב חשוב של התרבות והזהות, הרי שהיא משתתפת בעל כורחה בקונפליקטים של זהות ונאמנות. הפסיכואנליטיקאית היהודיה אן-מארי סנדלר, מתארת למשל בביוגרפיה שלה את הקונפליקט הזה והשלכותיו עליה. היא מגיעה ממשפחה גרמנית שנאלצה לברוח מאימת הנאצים מגרמניה. אביה אסר על ילדיו בשנת 1933 לדבר בשפת האם שלהם, הגרמנית. היא מספרת על המוטיבציה שלה לציית לו: ״הייתי בטוחה, שברגע שמשפחתי תשער שיש לי איזה שהם רגשות חיוביים כלפי התוקפנים הברברים הללו, הרי שהם ידונו אותי לכף חובה ויקיאו אותי מתוכם״. באופן הזה השפה משמשת כסמל ותחליף לתוקפן עצמו: דיבור בלשונו של התוקפן בבית כמוהו כבגידה בקורבנות ודינו להיות מוקא. באופן דומה מהווה המוזיקה של ריכרד ואגנר סמל לתוקפן הנאצי בישראל והשמעתה במרחב הציבורי מדגימה את הקונפליקט שהיא מסמלת.

השפה הערבית, שבישראל נתפסת כשפת אויב היא זירת קונפליקט עבור יהודי ערב. מצד אחד זוהי שפת אם, שבה ילדים ותינוקות גדלו, אמהות הניקו ושרו ומשפחות שלמות קיימו את חיי היומיום שלהם. מצד שני היא היתה מוסתרת במרחב הציבורי, כמו שמתארת פרופ׳ אלה-חביבה שוחט (3), כיוון שנתפסה כשפתו של האויב וקיבלה מעמד כזה בישראל.  יונתן מנדל מתאר: ״השפה הערבית ניצלה אמנם מהכחדה במשרד החינוך הישראלי בזכות ההצדקה הפוליטית-ביטחונית של לימודהּ, ובזכות הלובי הפוליטי-ביטחוני שדרש אותה ושהרגיש את חסרונם של דובריה, אבל בדרך היא גם הפסיקה להיות שפה. היא התגבשה כשפה עם קשרים הדוקים לחיל המודיעין ולשיח הביטחוני הישראלי, ושדובריה אמורים "לפטרל" בין היהודים לבין הערבים, אבל בטח לא להשתלב ולהפוך לחלק מהמרחב.

מקומה בישראל כשפה בעלת הון תרבותי, הקשורה גם לדיון, למחקר, לספרות, לתרבות, לתיאטרון, אקדמיה או למדע, מקומה זה הלך ונחלש עד שנעלם כמעט לחלוטין. נעלם כל כך עד שהפלסטינים בארץ מרגישים בעיקר חשש כשהם פוגשים יהודים דוברי ערבית, בטח אם הם צעירים, שכן עבורם, יהודי דובר ערבית הוא בעיקר חשוד כאיש מודיעין, עד שלא יוכח אחרת״.

לסימונה של הערבית כשפת אויב יש השלכות שונות על פלסטינים ועל יהודים מזרחים בישראל

עבור פלסטינים יש התאמה בין מצבם החוקי בישראל כמיעוט מספרי לבין מעמדה של השפה והתרבות שלהם, כמי שזכויותיהם מעוגנות בחוק השבות כנחותות יותר למשל. באופן הזה נוצרת הלימה, שתורמת לחיזוק הזהות הפלסטינית, שעוברת קריסטליזציה אל מול כוח חיצוני, שמיוצג ע״י הממסד היהודי בישראל. עבור המזרחים המצב שונה: בעוד מעמדם החוקי זהה לזה של כל יהודי בישראל והם אינם מהווים קבוצת מיעוט מספרי, הרי שתרבותם ושפתם שהיא חלק ממנה נמצאת במעמד נחות יותר. עובדה זו מתבטאת בתיקצוב נמוך יותר של מוסדות תרבות מזרחית, בהנמכת השפה ובגיוסה נגד פלסטינים, שהם האויב. על מנת שחייל מזרחי ישתמש בשפתו כמסתערב, כלומר יתחפש כביכול למישהו שנראה כמו הסבא שלו בצעירותו על מנת לבצע חיסול ממוקד של מישהו שנראה כמו אחיו ומדבר את אותה השפה, הוא צריך לעשות פיצול בנפשו. החלק היהודי שלו, אמור להזדהות עם מטרות הממסד ולפעול כדי לחסל את החלק הערבי שלו ולשכוח את קיומו כחלק ממנו. כלומר, מזרחים חייבים לעשות הזרה של החלק הערבי שלהם, על מנת שיוכלו לחסל אותו. על מנת לשרוד את המהלך הזה מבחינה נפשית, חייב חלק הזהות היהודי לשכון במרחב נפשי אחר ומנותק מחלק הזהות הערבי. מנגנון ההגנה הנפשי שמגוייס לשם כך הוא הפיצול, מנגנון הגנה פרימיטיבי בהתפתחות האנושית והאישית, שגם אחראי לכך שאנו לוקחים מאנשים אחרים את אישיותם ורואים אותם ככלי למטרות מסויימות, למשל. הנמכת מעמדה של הערבית בישראל, יכול להקל על מנגנון הפיצול הזה ולאפשר תקיפה של חלקים של העצמי ביתר קלות, כיוון שזה תורם למהלך ההזרה שתואר לעיל. עבור המזרחי מדובר בסכנה כפולה: הראשונה היא השמדה עצמית מבחינה נפשית. כאשר חייל ממשפחה עיראקית למשל, משתמש בערבית שהיא שפת אימו כדי לחסל מישהו דובר ערבית, שיכול להיות קרוב משפחתו שלו הרי שהוא מבצע – שלא באופן מטאפורי – רצח אב ודן את עצמו לחרדה מעונש ומנקמה (בהנחה הסבירה, שהוא התפתח באופן תקין עד אז, יש לו מצפון ומערכת חוקים מופנמת והוא מכיר את כללי החיים בחברת אדם). הסכנה השניה צפונה לו אם יסיר את הפיצול הזה. כאשר שני חלקי הנפש הללו יהיו בקשר זה עם זה, הרי שהוא יבין וירגיש את חיסול החלק העצמי והמשפחתי שלו. הסרת הפיצול תורמת אז לתחושת איום, כאב נפשי בלתי נסבל ואי שקט שמתבטא בסימפטומים שונים של דכאון וחרדה, כפי שהם נצפים לא פעם אצל חיילים ישראלים לאחר ובמהלך שירותם הצבאי.

בעוד הפיצול הזה היה קיים ממש במציאות עבור בני הדור הראשון שהיגרו במציאות ובאופן מופחת מהבחינה נפשית, שכן הם הגיעו לישראל בגיל יחסית מבוגר ואשיותם היתה כבר מעוצבת. איל שגיא ביזאווי, שמגיע ממשפחה מצרית-יהודית, מומחה לקולנוע מצרי וכותב ב״הארץ״ בנושא, מתאר איך דודיו עזבו את מצריים בתחילת שנות החמישים ונלחמו מול חיילים הצבא המצרי, שהיו עד לפני שנים ספורות שכניהם, במסגרת ״מבצע סיני״ בשנת 1956. עבור אנשים מהדור הראשון להגירה, המולדת היתה מקום ריאלי, עולם הדימויים שהם הגיעו איתו ממנה נשאר והשפיע על אופן עיבוד האובדן. סמי מיכאל מתאר בסרט ״שכח מבגדד״ למשל את החויה הרגשית שעבר כשראה את ההפצצות האמריקאיות של בגדד במלחמת המפרץ בשידוריהן צפה מביתו בחיפה: ״הרגשתי כמו בדואי שהרגו את הגמל הכי טוב שלו״. תגובה זו מעידה על פיצול נמוך, גם בזכות החויות הריאלית במקום המוצא ובמקום החדש. עבור בני הדור השני והשלישי נוצר פיצול בין הבית לחוץ. עבור יהודים בני הדור השני והשלישי להגירה, המולדת ממנה ההורים היגרו היא פיקציה ולא מרום ריאלי, שבו הם עצמם חיו וביקרו. כאשר הבית דובר ערבית, שומע מוזיקה ערבית ואוכל מאכלים מארצות המוצא. בניגוד לו החוץ תופס את הללו כנחותים. המאכלים המזרחים נתפסים בחברה הישראלית באופן המפוצל הזה: מצד אחד טעימים ונחשקים ומצד שני ואולי משום כך כמזיקים (כפי שהתבטא בין השאר בדברי שרה נתניהו ״אנחנו האירופאים עדינים, לא אוכלים כ״כ הרבה כמוכם המרוקאים, שלא נראה שמנים״). פיצול זה מאפשר למשל לחיילת עדן אברג׳יל להצטלם עם פלסטינים קשישים כפותים ומכוסי עיניים ולפרסם את התמונה בעמוד הפייסבוק שלה. בעשותה כך היא מפעילה את הפיצול הזה ו״שוכחת״ שכל אחד מהם יכול היה להיות סבא שלה. כשהחוץ מעמת אותה עם הפיצול הזה, היא עונה באופן שלא מבין על מה המהומה: ״"השם ישמור, כל העולם שם אותי לצד החיילת האמריקנית – זה הזוי. התמונות הן בטוב ובתמים ולא בקטע של החיילת האמריקנית. לא התעללתי בהם, הבאתי להם לשתות ולאכול". כלומר, היא מתנהגת מצד אחד אליהם כאילו באמת כל אחד מהם היה יכול להיות הסבא שלה ודואגת להם למזון ושתיה, ומכבדת את צרכיהם הבסיסיים. מצד שני הם תמונות רקע לצילום, שבעולם נתפס רק במימד הזה. מתגובתה עולה רושם שהיא באמת לא מבינה מה הבעייתיות במעשה שלה. תגובה זו מדגימה, כיצד הפיצול בין החוץ לפנים הופנם: בפנים היא מאכילה ומשקה את העצירים הפלסטינים ולעולם היא יוצאת רק עם החלק השני, שבו הם משמשים רקע לחוויות האישיות שלה. אחד הגורמים שתומכים בתחזוקה של פיצול כזה הוא הפער בין הנורמות וההתנהגויות המקובלות בבית לבין החוץ. כאשר שפת הדיבור הערבית, המוזיקה הערבית, הספרות והמאכלים הערביים נתפסים בבית כ״טוב״ ובחוץ כ״רע״, הרי שהפיצול מתחזק. במובן הזה הנמכת השפה הערבית גורמת לתחזוקה מיותרת ומזיקה של הפיצול הזה. חברה שיכולה להחזיק את המתחים בתוכה ביחד ולא לפצל ביניהם ולהחזיק אותם בתחומים נפרדים, כלומר שבבית אפשר לאכול, לשמוע, לקרוא ולצרוך הרבה תרבויות בלי שהן מאיימות ויש להסתירן מהחוץ או להיפך, למנוע כניסה מהחוץ הביתה כמו שנהוג בהרבה חברות אורתודוקסיות וכתות שמאויימות מהחוץ. בחברות כאלו יש חיים בסביבה פחות מאיימת ויכולת לבחון את הדבר הנדון בלי להיות מאויימים ממנו ובלי להיאלץ להוציא אותו אל החוץ או למנוע את כניסתו. במובן הזה, השארת השפה הערבית כחלק מהיומיום הישראלי החוקי, משדר התייחסות פחות מאיימת אל השפה ופועל נגד הפיצול, שמאפיין חברות טוטליטריות ופחות חברות דמוקרטיות.

מקרה זה מדגים את המצב הבלתי אפשרי של דוברי ערבית בישראל, במידה והם נדרשים לפיצול והזרה של השפה והתרבות שלהם. כאשר הזרה זו נתמכת ע״י הממסד, הרי שיש סיכוי גבוה יותר שהיא תחזק מנגנוני פיצול שיביאו בעתיד להופעה של יותר סימפטומים כמו אלו המתוארים לעיל ועליה בשימוש בתרופות פסיכואקטיביות, שאכן גבוה בישראל בקרב מבוגרים בכלל (10) וחיילים (שמהווים בכל מקרה אוכלוסיה בריאה באופן פיזי וגם לכן יש בקרבם ייצוג יתר של רישום תרופות פסיכואקטיביות)  . למעמד החוקי של סוגיה מסוימת יש השפעה נפשית לא פעם. מעמדו החוקי של המהגר משפיע מאוד על מידת האינטגרציה שלו בחברה החדשה ומידת יציבותו הנפשית. כאשר מהגר נושא אשרת שהיה חוקית, הרי שאינו צריך לחשוש באופן קיומי לנוכחותו במקום החדש. המדינה הקולטת מאשררת לו, שנוכחותו במקום מוגנת ע״י הממסד ושהוא נמצא בה מתוקף זכות ממומשת. כאשר מדינה מסמנת לדריה ששפתם היא חלק מהמקום, הרי שהיא מסמנת את היותו של האזרח חלק מהמקום. באופן דומה הנמכת מעמדה של שפה רשמית, מסמנת לדובריה את זרותה. הדוגמא הקטלנית, מראה כיצד התהליך של הדרתה של השפה הקטאלנית חקוק לאורך מאות שנים (החל מתקופת הרקונקויסטה – הכיבוש של ספרד מחדש ע״י הנוצרים מידיהם של המוסלמים – דרך הדיקטטורה של פאנרקו עד לימים אלו, שבהם ראש ממשלת קטלוניה גולה בגרמניה. המאבק הקטלוני להיפרדות, הוא גם מאבק על זהותם ושפתם. קטלונים רבים, למשל ראש העיר של ביק שבקטלוניה, חווה את הדיכוי השפתי כאיום קיומי ואומרת על השלטון הספרדי במדריד ״הם רוצים שנעלם״.  (9)

נסיונות לפתור התייחסות דו-ערכית לשפה, שטעונה במטענים רגשיים שונים, ע״י מחיקתה או התכחשות לה, משאירים צלקות בנפשם של בני האדם. מהגרים רבים מאמינים שכדי להיטמע בסביבה החדשה עליהם למחוק את השפה הקודמת שלהם וילדיהם גדלים להיות נכדים לסבים וסבתות שאיתם אינם יכולים לתקשר ולדבר, באופן שיוצר אילמות בין הדורות. מהסיבה הזו הסביבה שבה שפה מדוברת ומידת התמיכה בה, הם בעלי חשיבות עליונה ליכולת של ילדים לדבר ולהתבטא בשפה מסויימת. לא פעם המטען הרגשי שמלווה את השפה, עולם הקונוטציות שקשור אליה והזכרונות שמלווים אותה, הם חלק מהתפתחותו התקינה של כל אדם וריבוי שפות משמעותו גם ריבוי עולמות ויכולת לשאת את המתח שבין כולן. משמעות הגדילה בעולם רב שפתי, שבו שפות רבות וזהויות רבות יכולות לדור בכפיפה אחת, היא משמעות התפתחותית (כלומר, אפשר להיות גם אישה, גם צרפתיה ממוצא טוניסאי דוברת צרפתית, ערבית, אנגלית ועברית, גם הטרוסקסואלית, גם רופאה, גם אמא וגם בת זוג מבלי שתהיה סתירה בין הדברים). היכולת להחזיק זהויות רבות ושפות רבות, במיוחד אם יש מתח ביניהן והן לא חיות בשלום זו עם זו, היא יכולת לשאת תסכולים, אי ידיעה, סתירות ומצבים מעומעמים שחיונית לחיים משותפים בחברה. בעולם טוטאליטרי שבו יש מקום רק לשפה אחת, דעה אחת ודרך אחת – אין יכולת לסבול הבדלים בין אנשים ונוצר צורך להעלים אותם ע״י פעולת מחיקה. במודוס כזה מתקבעת צורת חשיבה והתנהגות שמנוגדת לערכי הדמוקרטיה שמבוססים על פלורליזם, ריבוי דעות, אמונות וגישות ומתקבעת בנפש ומתבטאת בחוסר יכולת לסבול גישות שונות ושפות שונות. עולם זה אפיין את החברה הישראלית בעשורים הראשונים לקיומה: שמות הילדים והמבוגרים עוברתו, שמות משפחה נמחקו לטובת שמות עבריים שנתפסו כ״חדשים״ במסגרת מלחמה על דמותה העברית של ישראל. 70 שנה לאחר שמדינת ישראל נוסדה, מעמדה של העברית אינו מעורער ודור הנכדים שלא יכל לדבר עם הסבים והסבתות שלו לומד את השפות הללו באופן מעמיק יותר.  חשוב גם לזכור ש"הורים הם או מהגרים מרצונם או שלא מרצונם, ילדים הם לעומת זאת תמיד 'גולים'. הם לא יכולים להחליט, האם הם רוצים ללכת או לא, והם גם לא יכולים לחזור, כשהם רוצים״ (8). מהגרים ישראלים רבים בגרמניה, נכדיהם של המהגרים, לומדים גרמנית ורוכשים יכולת לתקשר עם סביהם וסבתותיהם וצעירים מרוקאים, כמו עמית חי כהן ונטע אלקיים יוצרים ולומדים ערבית מרוקאית, ומקיימים את התרבות הזו במקביל לתרבויות אחרות בישראל ומבטאים בכך את הצורך בהמשכיות שנקטעה בעקבות השבר של ההגירה. הניסיונות הללו מלמדים על פצעי הנפש שדחיקת השפה מותירה אחריה, שכן היא נשארת כאתר קיים, טעון במטענים שליליים ומזיקים שנכפו עליו ע״י הסביבה. כאשר הסביבה אינה תומכת, הרי שהיא מתייחסת אל האדם, תרבותו והעושר הפנימי שלו כדבר חסר ערך שניתן להחליפו או להמירו במשהו אחר. הפסיכואנליטיקאי הישראל, יהושוע דורבן, מנתח את התופעה הזו גם בספרה של שולמית לפיד ״רכוש נטוש״ ומשתמש במטאפורה הזו כדי להדגים כיצד נפשה של הילדה מעוותת ע״י האם, שממלאת את נפש הילדה בתכנים ודאגות של האם ובכך גוזלת מהילדה התפתחות תקינה ופיתוח זהות משלה (11). טיפול בילדים כאלו, לא פעם גם ילדים לניצולי שואה שהוריהם מעמיסים עליהם – כדרך התמודדות הורית עם האובדן הנורא וכנסיון לשרוד ולקיים את שאבד הלאה – תכנים ורגשי אשם שלא קשורים אל הילדים. כאשר אנשים גדלים בסביבה שלא תומכת בתכנים האישיים שלהם ובזהותם, הם נהיים למעין ״רכוש נטוש״ שאחרים יכולים להשתלט עליו ולנשל אותם מעצמם. נסיון של ילדים כאלו כפרטים ללכת לטיפול ולהבין מי הם ומה הסיפור שלהם, כמו גם נסיון קולקטיבי של קבוצות להחזיר לעצמן את מה שננטש ונוכס, נתפס כנסיון תיקון הכרחי על מנת לקיים חיים עצמאיים. לשם כך נדרשת תמיכה של הסביבה שנותנת  לילדים ולאנשים המבוגרים אישור לקיומם של התכנים הללו. לא מעט מהילדים של ניצולי השואה למשל, הצליחו להתקיים בתוך הקושי הזה בעזרתם של גננות, מורים, יועצות ואנשים חיצוניים שהבינו שיש קשיים בבית, שדורשים תיקון מבחוץ. במקרה של יהודים מארצות ערב, התיקון החיצוני במצב הנוכחי משמעותו הקניית סביבה תומכת חיצונית – בצורת  תיקצוב, הקמת מוסדות ומסגרות תומכות בתרבות זו ובשפה, הוצאות ספרים ותרגומים למשל – שתאפשר הכרה בפיצול שהיה נדרש בשנים הראשונות של החיים בישראל ובצורך לרפא אותו, כדי לאפשר את קיומן של תרבויות רבות זו לצד זו, כשוות ערך.

המאמר נכתב בתגובה לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי המנמיך את השפה והתרבות הערבית בישראל באופן שפוגע ישירות במיעוט הפלסטיני ובכמחצית מאוכלוסיה היהודית יוצאת ארצות ערב והאסלאם. 

1a- Harlow, 1958. The Nature of Love. American Psychologist13, 673-685

1b – Bowlby, (1973). Attachment and Loss: Volume II: Separation, Anxiety and Anger. The International Psycho-Analytical Library, 95:1-429. London: The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.

 

1- Oejeman, 1991. Cortical organisation of language. Journal of Neuroscience 11: 2281-7.

2 – Pavlenko 2006. Emotions and multilingualism. New-York. Cambridge University press.

3 – Forget Baghdad, documentary film by Samir, 19

4 ‫- Mahler et al. 1975,  The psychological Birth of of the human Infant. New-York: Basis Books

5 ‫- פרנץ פאנון. עור שחור, מסכות לבנות" עמ' 14

5a – Byford, Lost and Gained in Translation: the Impact of Bilingual Clients’ Choice of Language in Psychotherapy. British Journal of Psychotherapy, 31, 3 (2015), 333-347.

6 ‫- Salman Akhtar, Immigration and Identity: Turmoil, Treatment and Transformation. Jason Aaronson Inc.1999

 יוני מנדל (במאמרו ב׳שיחה מקומית׳) "איך הפכה ישראל את הערבית לשפת אויב"

  Grinberg and Grinberg (1989). Psychoanalytic Perspectives on Migration and Exile, New Haven: Yale University Pres 8‪.

9 ‪- https://www.telegraph.co.uk/news/worldnews/europe/spain/11893734/They-banned-us-speaking-Catalan.-Now-they-want-us-to-disappear.html

10 – https://www.haaretz.co.il/news/health/1.1572180 תוך שנה עליה של 76‫% בשימוש בריטאלין בישראל

11 – Joshua Durban (2018). Pipe Children, lecture in IfP, Berlin 28.9.2018.

 

פסטיבל שער – פסטיבל השירה הבינלאומי ה-15 – הגירה, מקום ושפה

img_20161212_181958

בסופ"ש הקרוב מופיע בפסטיבל שירה של הליקון שעוסק בנושא הגירה. אני די מתרגש כי כבר זמן רב לא שמעתי שירה ישראלית וגם לא השמעתי את שירי מול קהל ישראלי. המשך קריאת הפוסט "פסטיבל שער – פסטיבל השירה הבינלאומי ה-15 – הגירה, מקום ושפה"

סונטת קרויצברג: מתי שמואלוף על העזיבה לברלין וספר הפרוזה החדש

 

Screenshot 2014-09-10 10.17.28

 

יום שלישי, 9.9.2014 | מאת: לי פלר
אחרי שנים שבהן בנה לו שם כמשורר וכפעיל חברתי ופוליטי בישראל, ארז מתי שמואלוף את המחברות ועזב לברלין. ערב השקת ספר הפרוזה הראשון שלו הוא מספר על הצד החיובי של הזרות ומדוע נמאס לו לצעוק
לפני כחודש ראה אור ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף, קובץ סיפורים קצרים שאוגדו תחת הכותרת האניגמטית "מקלחת של חושך". בגיל 42, עם רקורד של חמישה ספרי שירה שפרסם, הוצאת גרילה תרבות שפתח ושאחראית בין השאר על הוצאת "שירון המהפכה" ו"אסופת ערס פואטיקה", ביקורות שפרסם בעיתונות, אינספור פאנלים שבהם השתתף והפגנות חברתיות ופוליטיות שאותן הוביל, שמואלוף, באופן מפתיע, ממש לא רגוע כשהוא חושב על הספר שלו שמסתובב שם בחוץ. "אני בקושי ישן בלילה", הוא מתוודה. "כולם מופתעים ממני, רגילים שאני תמיד הראשון לעלות על הבמה והפעם אני רועד מפחד. מבחינה רציונלית זה רגע גדול בחיים האמנותיים שלי, אבל זה לא מרגיע את החששות ואת המחשבות הקשות. השירה הייתה המקום שבו הרגשתי שאני מכיר את מלאכתי ומודע ליכולות שלי. היה קשה לכתוב פתאום פרוזה, הייתי חשוף מאוד והפחד היה עצום".

ספר הפרוזה, שעליו עבד שמואלוף במשך חמש שנים, הוא חלק מרכזי בחיים החדשים שלו ולא בלתי סביר שהוא גם הגורם המניע שלהם. לפני כשנה עזב את תל אביב ועבר להתגורר בברלין כשהוא משאיר מאחוריו שני עשורים של עשייה אמנותית וחברתית, מתנתק מתואר המשורר המזרחי־חברתי שטיפח במשך שנים ומתחיל בנבירה פנימית באישי. הוא מספר כי הספר, שהתחיל בהגירה פנימית בין דירות בתל אביב – בין שכונות, בין בנות זוג, בין חברים ובין קבוצות, לפני המחאה ואחריה, הפך פתאום למסע של ממש עם המעבר לברלין. הסיפורים השתחררו מהטריטוריה הכובלת וספגו נופים, ריחות וטעמים חדשים, בזמן שהוא עצמו השתחרר מהפחד שיום אחד יכתוב סיפור שכבר כתב, שיתחיל לחזור על עצמו.

"מקלחת של חושך" שונה לחלוטין מכל מה ששמואלוף פרסם עד היום. הוא הניח בצד את תפיסת המציאות החדה והנוקבת שאפיינה אותו בשירה ואפשר לעצמו לכתוב ממקום ניסיוני כאשר הוא משתעשע עם דמויות חסרות זהות, מורכבות, כואבות, כאלה שנעות הלוך ושוב בין החיים למוות, חסרות מגדר לעתים, רובן תוהות. הכתיבה סוריאליסטית, בארוקית לפרקים, אפלה ומסויטת כמעט לכל אורכו של הספר. לצד סיפורים שמשתעשעים בהרהורים על טיבה של האמנות בעתיד רובוטי בסגנון פיליפ ק' דיק (המצוטט בפתיח הספר), שמואלוף מיישיר מבט שואל פנימה וכותב על אהבה, על דיכאון ועל יחסי משפחה סבוכים.
IMG_20140712_183303

"המטרה שלי בספר הזה לא הייתה לכתוב את מתי שמואלוף בשירה", הוא מסביר, "לא להיות חברתי או פוליטי, שמי שיקרא את הסיפור לא בהכרח יזהה בו את מתי שמואלוף. יש לי שם מסוים שמלווה אותי ודרך מסוימת שבה כתבתי עד היום, ואני לא מתבייש בה, אני גאה מאוד בדברים שעשיתי בגרילה תרבות ובצעדים הראשונים של ערס פואטיקה, אבל רציתי לעשות משהו אחר. הסיפורים האלה היו שם כל הזמן, רק לקח לי זמן לגלות את זה. כשעסקתי בשירה הייתי חסום יותר והתקשיתי לכתוב על אהבה. בספר הזה השתחררתי והצלחתי לשלב בין הרומנטיקה, הפרידות והשאלות הכי עמוקות על החיים האישיים שלנו, לבין דברים אחרים, יומיומיים יותר. לא הצלחתי לכתוב את האישי בשירה, וגם באיזשהו שלב נשחקתי לגמרי".

השחיקה הזו היא גם חלק מהסיבה לכך שעברת לברלין?

"היא חלק משמעותי. אנשים מחכים לשמוע אותי אומר שעזבתי כי אני מיואש מהמצב בישראל, אבל זה לא נכון. הייתי צריך לצאת קצת ולחוות חוויות חדשות. בתוך תוכי נשחקתי. גם אם הייתה פה מדינת רווחה והיה שלום ויכולנו לטוס לבגדד או לחאלב, עדיין הייתי עוזב. נזקקתי למשהו חדש מבחינה אישית ואמנותית. הייתי צריך להרגיש שאני לא בטוח, שאני נלחם על עצמי. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי עושה את הצעד הזה, הגעתי לנקודה מאוד לא פשוטה".

היה לך קשה להתנתק במכה מהשיוך ומהעשייה הפוליטית שאפיינו אותך בישראל?

"זה היה קשה, אבל באו דברים אחרים שצריך להתמודד איתם. פתאום יש לך חורף ברלינאי לשרוד, חברים חדשים בגיל 41, שפה חדשה, תרבות אחרת לגמרי, גלות. זה לא פשוט להיות מהגר, זה מעיר לך את כל החושים. אני רואה את זה כמקום שמאפשר לך לבחון דברים מחדש. אתה בא לברלין ורואה תרבות אחרת: פתוחה יותר, משוחררת, כזאת שבנויה על קווי זהות אחרים ממה שאנחנו מכירים. השאלות בברלין שונות – אף אחד שם לא ישאל אותך מה עשית בצבא. אתה שוכח מעט את המקום שממנו באת, כי פתאום העיר מתכסה שלג ואתה מדבר בשפה שמורכבת מקצת אנגלית, קצת גרמנית, יידיש או ערבית, ופתאום אתה שואל 'רגע, מי אני?'. וזה לא בהכרח ממקום של משבר זהות אלא ממקום של הנאה מהזרות המוחלטת. כשזה מגיע לכתיבה אני גם שואל את עצמי האם אפשר לכתוב מחוץ לבועת הלאומיות? האם אחרי שנה בברלין אני יכול להשתוות לתרבות שמולי או שתמיד יגידו שאני עדיין כותב כמו הילד שגדל בחיפה. אני שואל את עצמי אם באמת התחדשתי, ולשמחתי אני מרגיש שכן".

10660902_10204915784962818_498562443_n

עושה רושם שאפשר לומר ששמואלוף לא ממש מתגעגע למגפון. השקט שברלין מאפשרת לו, אחרי שנים שבהן חובתו האמנותית והמוסרית, כפי שראה זאת, הייתה להרעיש, מפנה מקום להתחדשות בכתיבה ומנטרל במידה מסוימת את החשש מהחזרה על עצמו, לא רק כיוצר אלא גם כפרסונה חברתית. "יש לי כבוד אדיר לעולם שבאתי ממנו ויש לי סימפטיה לאנשים שיוצאים להפגנות" מדגיש שמואלוף כשהוא מנסה להבהיר מה הרחיק אותו מהבריקדות, "אבל ברגעים האחרונים כבר לא הייתי שם. זה כמו ביחסים עם אישה, כשפתאום אתה מרגיש שהאהבה מתה, משהו קרה, משהו חלף. אתה מרגיש שגלגלי השיניים בגוף שלך נשחקו. עדיין יכולתי להתסיס את האנשים בהפגנות ולעמוד בלילה השחור ולקרוא את 'פינות התקווה' בקצב ראפ. האנשים סביבי לא ראו את זה, אבל אני עצמי לא הייתי שם פתאום. זה היה כל כך חזק שאפילו בברלין סירבתי לעשות את זה, אף שהציעו לי. זה יכול היה להיות הכי קל, לתפוס את המגפון ולעשות את מה שאני כל כך טוב בו, אבל היה לי חשוב לבנות הכל מחדש בחו"ל, ובין היתר למצוא קהלים אחרים לסיפורים שלי, לכתיבה שלי. אני רוצה להגיע למצב שהקול שלי נשמע גם במקומות אחרים".

אתה שואף להגיע למקום שבו תוכל לכתוב בשפה אחרת?

"בינתיים עוד אין לי יומרות כאלה, אני עדיין חושב וחולם בעברית. אבל יש מנהרות בחלומות שלי בין ברלין לתל אביב והתחלתי להבין שאף על פי שמשהו בנפש שלי עדיין חי בעברית, השפה כבר לא שייכת לטריטוריה. פתאום מילים כמו 'כאן' או 'הארץ', שתמיד הצביעו על ישראל, התנתקו מהטריטוריה ועברו לסמל את המקום שאני נמצא בו. פתאום העברית שלי השתחררה מהקשר הכל כך אינהרנטי שלה לישראל".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בטיימאאוט

*

חוזרים למקורות 

החגים שבפתח מביאים, כתמיד, יבול עשיר של ספרים על המדפים • ספרי בין שמונה המלצות לספרי מקור שראו אור לאחרונה, וששווים תשומת לב בין הגפילטע לתפוח בדבש

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים מאת מתי שמואלוף (כנרת זמורה ביתן)   

דמויות רדופות ממלאות את "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים," קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף; לכל אחת מהן רצון עז ומכרסם להיראות, לחוש מגע, להתקבל ולהשתייך. אך הרעב הזה מוביל כל דמות בדרכה למבוכים מסתוריים, מעוררי אימה לעתים ולא פעם נטולי פשר: כפילים אפלים, שתיקות משונות, זהויות נזילות מתהוות להן בעולם חסר יציבות; כולו התרוצצות בניסיון נואש למצוא מקום, אך דווקא התרוצצות זו מבליטה את הגלות ואת הניכור. נדמה שמתוך דמויות אלו, יחד ולחוד, מבקש שמואלוף לשרטט את מצבו של הסופר כגולה נצחי שגם בתוך עצמו אין לו מקום.

הדברים התפרסמו בישראל היום

צפו: מקריא את "אני המזרחית" בהשקת "שחור על שחור" של עדי קיסר

למה הפסקת לכתוב שירה: העורך יובל גלעד מראיין אותי בעקבות ספר השירה החדש "פרדה בברלין"

הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2Featured Image -- 78759

על ספת העורך

 מתי, ראשית, רציתי לשאול איך נפלה אצלך ההחלטה להפסיק לכתוב שירה?

זה התחיל ברומאן מהצד עם הסיפורים והמשיך אט אט לסיפור אהבה שמצריך המון תיחזוק ועבודה. והתרחקתי מתוך המילים הקצרות, לתוך המרתון של המילים. אבל המרחק הוא גם מתוך חריש עמוק שעשיתי בתוך השירה בתחומים שונים, וגרם לי לרצות לחפש ערוצים חדשים של ביטוי. הכול התחיל ברגע שבו חיים רובינשטיין, חברי הטוב, ביקש שאכתוב לו ספר סיפורים והתייחסתי להצעתו בביטול. אבל הוא ראה דברים שלא ראיתי בתוכי.

אז מאיפה הגיעו כל השירים שמתוכם ערכנו את הספר? הם נכתבו בארץ, או אחרי המעבר לברלין?

הם נכתבו כאן. ואני לא סתם אומר "כאן". כי ההנחה שעברית עובדת רק בישראל, משתנה כשאתה מתגורר בחו"ל. העברית עדיין עובדת אבל מתפרקת ממטעני הלאומיות המקיפים אותה. החלק הראשון של השירים נכתב בישראל (תחשבו פעם על הכינוי "בארץ" כאילו ישראל היא הקטגוריה של הארץ, ואין מדינות אחרות שאתה יכול להיות "בארץ"), אבל לא נכנס לספרים בשל החלטות עריכה להשאיר בחוץ חלקים ליריים של כתיבתי. והסכמתי לכך, כי הייתי גאה בהיותי משורר מזרחי, חברתי ופוליטי. אך עם ההחלטה לעבור לפרוזה, ראיתי שנשארו חלקים שלמים בתוכי שלא קיבלו ביטוי ואין להשאירם בחוץ. השירים האחרונים על ההגירה נראו לי שייכים לשאלה הרומנטית. מה עושים כשהלב חסר מנוח והרגליים זזות ממדינה של לב אחד למשנהו.

למה בחרת בי כעורך, למרות שאני ביקרתי באופן לא קל את ספרך הקודם?

דווקא בביקורת החריפה שלך ביטאת את הרצון לראות את הכתיבה שלי נקייה וגסה כמו אלבום הדמואים של פי ג'יי הארווי. אנשים לא מבינים שביקורת חריפה אינה רצון להרוג את הכותב, אלא ההפך. ראית שאהבת (כמוני) את הספר השני שלי "שירה בין חזז לבין שמואלוף".  ורציתי לחזור ולהגיע להפקה העירומה שלו, וידעתי שיש לך באהבה ללו ריד את היכולת לנקות מהשירים את הכבדות ולהפוך אותם לרעים, כאלו שבאים מאהבה לרחוב.

למה כל ספריך עד כה היו בעלי אוריינטציה פוליטית בלבד? האם ההתרחקות מהארץ איפשרה לך "לשחרר" ספר יותר לירי? האם בארץ אתה "בתפקיד"? חייל של מאבקים?

שאלה טובה. אני חושב שבהתחלה לקחתי על עצמי את המלאכה המוסרית, שהייתה קודם כל שייכת לקהילה ולרצון לשינוי כחלק מההתעוררות מזרחית בדור השלישי. אחר כך, בספרי השלישי, המחאה התרחבה למאבקים אחרים ורק בספר הרביעי היא החלה להיסדק בתוך ייאוש והתפרקות המבנים שכל כך האמנתי בהם. כן, בהחלט, המעבר הפיזי מקשר אותי גם למעבר הנפשי, ויש איזה רצון לברוא טריטוריה שהיא יותר חופשית בכתיבה על מסעות הלב, באי יכולת ליצור זוגיות ועתיד. ניסיתי הרבה פעמים למצוא את השפה שלי אך לא מצאתי ורק כשהתרחקתי מהקולוניה, מצאתי את הקול הלירי. אך בקריאה נוספת שערכתי הבוקר, אני מאמין שהוא עדיין מאוד קשור להקשר בו הוא נכתב ולא מנותק ממנו כליל. זאת אינה שירה רומנטית אוטונומית.

כן, בארץ הייתי ב"תפקיד" שדחף לשינוי. אבל לקראת השנה האחרונה הרגשתי שכל ההפגנות חשובות, אבל אני לא יכול להמשיך להוביל אותם והעברתי את תפקידי בתנועת "גרילה תרבות" לפעילה החברתית המדהימה איילה חננאל; העברתי את עריכת מדור "באסטה" בהעוקץ לידי המשוררת והעורכת עדי קיסר וגם הספקתי ברגע האחרון להעניק ליצירה המופלאה של ערס פואטיקה במה בהוצאת "גרילה תרבות" ולסייע בכל מה שיכולתי.

האם לדעתך גם שירי מחאה הם שירי אהבה שהפכו לזעם? האם אתה כתבת שירי מחאה מתוך זעם או מתוך כאב?

זעם הוא כאב וכאב הוא זעם. הלחישה שלי מלאה בזעם והזעם שלי מלא בלחישות. אין הבדל בין בחורה שנזרקה על ידי חבר שלה, לבין חברה שנזרקה על ידי הפוליטיקאים שלה. בשניהם יש את כל השלבים מאכזבה לזעם, עד להשלמה וחיפוש אחר תבנית אחרת של חיים חברתיים משותפים. מישהי אמרה לי ש"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" הוא ספר מלא באהבה. אבל כדי למצוא את האהבה אנו נזקקים לקריאות רחבות יותר, דווקא בגלל שהמונחים שלנו מופרדים. מדורי הרכילות והתרבות מופרדים לכאורה ממדורי הממון והחדשות. אבל אין מחאה ללא אהבה, ואין אהבה ללא מחאה. יש מי שיושב ושומר על השמֵנת ומפחד מהאוהבים החדשים, והאוהבים החדשים מאמינים בשינוי, שיהדהד לאוקיינוס האינטימיות הנפתח בפניהם.

האם מעברך לברלין היה "אקט מחאה" נגד המדינה שנתת לו פומבי בראיונות בנושא, או מקלט אישי בעיר בה אתה אנונימי ולא מתבקש לעשות דבר למען החברה?

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אף הוצע לי לארגן הפגנה לאחרונה וסירבתי. אך מאידך, אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים. סופר הכותב את המיית הלב העקור מביתו, יכול לחולל מהפכות לא פחות מהאקטיביסט המרים דגל בכיכר.

הערה קטנה: מסעי הפך לשאלה ציבורית, עם הכתבה של צ'יקי ב"הארץ", כי הוא מצא שעוד מנהיגי מחאות שונות עזבו. ופתאום שאלה מאוד אינטימית הפכה לקולקטיבית.

האם אתה כותב כעת ועד כמה הזרות מפחידה/ מעוררת השראה?

כן, אני כותב בכל יום שאיני עובד, במשך שנים, גם בישראל וגם בגרמניה. דווקא היה מעניין לראות את הסיפורים שנכתבו פה עם הקור, החורף, החדות, הזרות, העקירה, ההגירה ואיך הם השתנו מאותם סיפורים שנכתבו בכדי לברוח מהשפה הפואטית שלי. הזרות מאוד מפחידה ובעיקר בודדה. אני יכול להיות מוקף חברים וחברות, אך יציאה מתוך התרבות בפרט והמוכר בכלל גורמת לחרדה עצומה. אך כל כותב זקוק למנה כזאת של פחד, בכדי להיות חד בחושי הכתיבה שלו. ההשראה מגיעה בעיקר מיציאה מהגטו של ישראל המוקפת חומות מחוצה לה ובתוכה. פתאום אתה פוגש צעירים וצעירות ממדינות שלא שמעת עליהם, שכולם בתזוזה "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד שיהיה בתנועה" (מיכה שיטרית). ויש פה תנועה אחרת שפותחת את האופקים. ואין רק מסע קדימה בזמן, אלא גם מסע אחר מתרחש. מסע שהוא אחורה בזמן, ההגירה הזמנית שלי, היא גם חזרה למחשבות על ההגירה שביצעו הוריי והוריי הוריי לפלסטינא.

האם אתה לא מרגיש טעם לפגם להמשיך לבקר את מדינת ישראל ממדינה שלא הצטיינה בעברה במוסריות עילאית? ומה דעתך על גל ההגירה הישראלי לברלין?

אני רואה מחויבות בתור אזרח ישראלי, לבקר את המדיניות של המדינה. אזרחות אינה משמעות פאסיבית. אמונה מתחדשת לפי התפילות שלנו. ובכדי לממש את הקשר, הדיאלוג עם הבורא עלינו להניח בפניו מנחות. במתח הזה שבין חיים דתיים, לבין דתיים מחולנים שם אני עומד. האם המדינה היא משפחה שדואגת לילדיה, או שהיא בגילוי עריות, ללא גבולות והורסת את עתידה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים. אך היהודים מאז ומעולם חיו בתוך מספר לשונות ובתוך קהילות בתוך קהילות זרות. המרקם הקוסמופוליטי מאפשר רב תרבותיות, רב לשוניות, ועוד. אתה יכול לדבר גרמנית עם איראני שבא מהבית שלך במשהד (צפון איראן), או לדבר ערבית עם גרמניה שיודעת ערבית. להתמקצע ביידיש, למרות שהוריך דיברו ביניהם רק עברית. המזיגה של תרבות, שפה, ערכים וסמלים חדשים לתוך היהדות הנפתחת אל גבולות אחרים של זיכרון, שפה וגלות – תורמת מעין כמותה לחזרה לנורמליות ויציאה מתוך הדלות של הדמיון הלאומי.

האם לדעתך משורר צריך לכתוב על המקום ממנו בא ומתוכו, או שמא השפה היא הבית שלו ואיתה הוא יכול ללכת לכל מקום?

הזיכרון משתנה ביחד עם השפה, והיא מבטאת אותו והוא משקף אותה וקשה להפריד בין השניים. לדעתי לו ריד שנשאר בניו יורק עשה מסעות ענקיים לזיכרון הקווירי שלו בשיר "Walk on the Wild Side". הוא זז גם בתוך ארה"ב אך גם בתוך גבולות הזהות שלו, מתוך רצון לשנות את הזהות המינית של היבשת. השפה שהוא עשה בה שימוש, היא שפת רחוב, שהיא הבית שלו, כחלק מהמהפכה הביטיניקית, השחורה שהתחילה עם הבלוז, הג'אז, הביבפופ, עד להיפהופ של ימינו. הוא יכול ללכת עם השפה שלו לכל מקום, אך הוא מאזין לרחוב המקומי, הוא תמיד מחפש את המילים החדשות שלא נאמרו בשיר. הבחירה של המילים יש בה תמיד את המקום של הזיכרון, כי בצלמו נוצרנו.

כרגע אני לגמרי בתוך השפה העברית, שנשברת לאלף חתיכות בגלות, אך בו בזמן משתחררת ממטעני התפיסה הלאומית שקושרת בין שפה ללאומיות. אני אזרח-לא-אזרח המתגורר בכתיבה בעברית, אך מדבר בבליל של אנגלית-ערבית-עברית-גרמנית עם האנשים סביבי. ברגע שארגיש שהעברית התקשתה מדי והתרחקה מהרחוב, או שאעבור אמנות או שאחזור למלא את המטענים שלה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.
גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.

לא. הספר המודפס יישאר, אך גורלו יהיה כגורל התקליטים בימינו, כלומר הדיגיטלי יהפך לחזות הכלל והמודפס לנישה.

ההחלטה להוציא ספר דיגיטלי, קשורה כמובן בעבותות למשבר העצום שאנו חווים, כמשוררים ומשוררות בתחום השירה. אך אין בה כורח. יכולתי בהחלט להמשיך להוציא את ספריי בהוצאת "נהר ספרים" שבה ראו שני ספריי האחרונים. אבל החלטתי לבוא לקראת קוראיי הנוכחים והעתידיים. הספר נמכר רק ב-7 ₪ בלבד, כי איני מחפש רווח. אני רוצה להנגיש עד המקסימום את הספר. לא רק כי המצב הכלכלי של הקוראים קשה, והמצב הכלכלי של הכותבות והכותבים בכי רע. בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה מצאתי בית וחופש יצירתי.

***

מתי שמואלוף פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה שזכו לפרסים והערכה: "מגמד הצלקות" (2001), "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006), "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) ו"האסון מתחיל בארוחת העסקים" (2013). הוא השתתף בעריכת אסופות וכתבי עת רבים והיה חבר בקבוצת "גרילה תרבות" המחברת בין יצירה לבין מאבק חברתי. בשנת 2014 יראה ספר סיפוריו הראשון בהוצאת זמורה-ביתן.מפרסם גם בבלוג: המבוקש מס' 2. מתגורר בברלין .

פרדה בברלין הוא ספר השירה החמישי שלו.  הספר מחבר את חווית ההגירה ואת הפרדות הרבות ששמואלוף חווה בחייו לתוך פואטיקה חדשה, מפתיעה ורעננה. הספר נכתב ממבט לירי משוחרר של יהודי-סורי-עיראקי-איראני היושב על גדות נהרות ברלין ונזכר בישראל. השירים הישירים, הקצרים, בעריכת הפאנק של יובל גלעד חושפים את הלב הרגיש ביותר של שמואלוף.

יובל גלעד, משורר ומבקר שירה. מוסמך אוניברסיטת תל-אביב בספרות-כללית. ניהל שנים רבות את חנות הספרים הותיקה "לנדסברגר" בתל-אביב. ספריו:  שירי נזיר (תל אביב : חלונות, תש"ס 2000); בדידות ישראלית : שירים 2000־2004 (ירושלים : כרמל, תשס"ה 2004); בית קברות לשירים : שירים 2005־2009 (תל אביב : ספרי עתון 77, תשס"ט 2009).

לעמוד הספר "פרדה בברלין" באתר בוקסילה לחצו כאן | הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2

הפגנה נגד הטבח ברוסיה: רוסיה, הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

 logo-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-copy-11

רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

צפו: מהדורת החדשות של הטלוויזיה החברתית נכחה בהפגנה וכיסתה אותה 

***



גרילה תרבות מפגינה נגד הטבח בסוריה

רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

אנו יוצרים ויוצרות שנמאס להם לראות את המצב בסוריה לכן אנו יוצאים להפגין בקריאה אחת: לעצור את הטבח בסוריה!
אנו מוחים נגד רצח העם שמתבצע בעם הסורי.

מתוך היצירה נצא להפגין נגד התמיכה של ציר המדינות: סין – רוסיה – איראן – והחיזבאללה. ציר המדינות הללו חייב להבין שאסד לא יכול לשמש כנשיא מדינה, לאחר שטבח באלפי אזרחיו.

אסור לתת לאמנות לשתוק, ולכן נצא להפגין בעד דמוקרטיה!

אסור לעצור את החופש הסורי! חייבים לצאת לרחובות ולהחזיר את החירות, השיוויון והצדק לעם הסורי! אסד צריך להיות מאושפז בבית חולים לחולי נפש.

בהפגנה נקריא שירים, נשיר ונתנגד ביחד למשטר הרודני. מקריאים/ות (לפי א'-ב'):

אמנה ג'ראשי
יהודית אילני يهوديت ايلاني
יונתן קונדה
מוחמד אגואני محمد اغواني
מתי שמואלוף ماتي شموالوب
נטע וינר
תהל פרוש

הצטרפו אלינו למשמרת מחאה (ללא אישור מהמשטרה, עד חמישים איש) מול שגרירות רוסיה ברחוב הירקון 120, תל אביב. יום חמישי, ה-11.10.2012 בשעה 18:30.

تظاهرة تضامنا مع ضحايا العنف في سوريا

تحت شعار: روسيا توقفي عن تزويد هذا النظام بالاسلحة

توقفي عن دعم الاسد في مجلس الامن

نحن ابناء الحرية مللنا من الوقوف متفرجين على ابناء شعبنا
السوري يذبح دون حراك لذالك عقدنا العزم
على التظاهر ضد الموقف الروسي الصيني الايراني وحزب الله
ان هولاء جميعا يدعمون نظام الاسد الذي فقد شرعيتة
نحن ثوار الحرية معا نخرج الى الشارع رافعين شعار
لا مكان للاسد ونظامة في ارض الاحرار سوريا.محمد اغواني
ماتي شموالوب
يهوديت ايلانيالمكان السفارة الروسية شارع هيركون 120 تل ابيب
بيوم 11.10.12 ساعة 18:30

כשהשכן של סובל: הילי וולטר פוגשת את מוחמד אגוואני לשיחה על המחאה נגד הטבח בסוריה

מוחמד אגוואני, בדרך כלל צלע דומיננטית בהרכב ההיפ הופ המולטי–תרבותי מיפו, "סיסטם עאלי", הוא  אחד הפעילים הבולטים במאבק נגד השלטון הסורי ורמיסת זכויות האדם. מוחמד אגוואני הוא גם בין המארגנים של הפגנת גרילה תרבות שבוצעה בשבוע שעבר אל מול שגרירות רוסיה במחאה על הטבח בסוריה. החלטתי לדבר איתו ולשמוע מאיפה יוצאת המחאה ומה מטרותיה והיכן נפגשים היצירה שלו ורוח ההתנגדות.

מאת: הילי ולטר

אגוואני מדבר על  הקשר הרגשי בין מדוכאים פה (בישראל) למדוכאים שם (בסוריה). בשבוע שעבר, יום חמישי ה11 לאוקטובר התקיימה משמרת מחאה מול שגרירות רוסיה. המחאה דרשה מרוסיה להפסיק להזרים נשק למשטר של אסד. הסיפור מבחינתו של אגוואני לא נפסק בזה. כל מדינות ערב צריכות להפסיק את הקשר עם שלטון אסד בעקבות האירועים המזוויעים שאירעו מאז שבשאר אסד החליט להתנקש בעמו.

קיראו:

הנתונים שאווגאני הביא לידיעתי מראים שבין מליון וחצי לשני מליון  פליטים סוריים עזבו את מולדתם; כמאתיים אלף פצועים באופן קשה; קרוב לשלושים אלף הרוגים. ומכונת ההרג ממשיכה להרוג. לדברי אגוואני, רוסיה מפחדת לאבד אך בסיסה האחרון במזרח התיכון ועקב כך היא מזרימה עוד ועוד נשק לצבא אסד וחייליו הנאמנים (הממומנים על ידי איראן). רוסיה אינה פועלת אך ורק בסוריה, אלא אחראית על דיכוי נוסף במדינות אחרות בעולם המוסלמי מצ'צ'ניה ועד המזרח התיכון.

"הדב הרוסי צריך לדעת שיש פה צעדים שיעצרו גם אותו"

פעילותו של אגוואני החלה עוד בגיל צעיר. הוא הצטרף למאבקים שונים כשלמד את ההבדל שבין חופש ובין דיכוי, שבין אדם לחיה, בין טוב ורע. "מי שלא מזיז לו כאב של בבני אדם סביבו, אז הוא איבד את האנושיות, הוא כבר לא בן אדם". הוא ממשיך ומסביר את ההזדהות שלו עם סבלו של העם בסוריה:  "המקום, הסביבה שבה האדם גדל עושה את הבנאדם, אני חי תחת שלטון ישראלי מדכא ואין לי חופש. ולכן אני מזדהה עם המאבק של העם הסורי לחופש." בנוסף, מדובר בהזדהות גם על רקע דתי, וכך הוא אומר: "יש לנו שפה משותפת, קרבה חזקה בין סוריה לפלסטינים, גם מבחינת שפה. מבחינתי זאת מחויבות לאחים בסוריה. בנוסף לשני הדברים שכבר הזכרתי (המקום, והשפה. הערה שלי ה.ו.) יש עוד חיבור שלישי שהגיע בעקבות 'האביב הערבי' – נוצרה מחוייבות לערכים של סוציאליזם ואהבת האדם. אם לי טוב, חייב שגם לשכן שלי יהיה טוב. ואם לשכן שלי רע, אז גם לי רע".

צפו: אסמה אגברייה זחאלקה נואמת במחאה נגד הטבח מול סוריה

"יש לי ביד עט, לא רובה"

אני כותב שירה, את הספר שכתבתי עם יונתן קונדה ("תנאים מוקדמים") הקדשתי לצ'ה גווארה. הוא עידכן פעם משפט שישו אמר: "מה שווה לחברה אם היא מרוויחה כסף ומפסידה את האדם". אגוואני מסביר את השינוי שחל בו כשראה "שהחיים של האזרח הם כל כך זולים בשביל המשטר, עד כי הם לא שווים בכלל – זה מה ששינה אותי".

"אנחנו גם מלמדים כתיבה יוצרת ביפו. אני מלמד איך להיות חופשי, איך לבטא את עצמך דרך העט והדף". חשוב לאגוואני להסביר את המשמעות היתרה של המילה הכתובה והנאמרת. הוא מתחמם באש השירה, אל מול האש המעכלת של המשטר של אסד.

"ההוכחה הגדולה לכך שגם העט הורג היא העובדה שהאמנים והכותבים של סוריה גוייסו בעצם לצד של אסד" . איברהים קאשוש, משורר סורי שהשתמש בשיריו נגד אסד, נתפס על ידי המשטר, מיתרי הקול שלו נעקרו והוא נרצח לאחר מכן. על השחיטה הזו של הממסד את האמן ששלהב את ההמונים עם השיר "הסתלק בשאר" הפך איברהים קאשוש לאחר פרסום התמונות של גופתו וגרונו המשוסף לעוד סמל של המחאה הנמשכת.

"העם הסורי דורש את מה שאני דורש – חופש. לא רוצה לחיות במדינה שמחפשת אותך, לאן אתה הולך ומאיפה אתה בא. מדינה שמנצלת את העם שלה בקנסת ומיסים כבדים, מדינה שמרעיבה אתה עם שלה".

צפו: אגוואני מפעיל את הקהל המחאה בשיר נגד אסד

"עם כל מה שקורה בתוניס, מצרים ולוב, משהו אצלי השתנה. אני לא אותו בן אדם שחי את החיים וחושב איך להרוויח את הכסף. משהו בי השתנה מאז ההרוג הראשון בתוניס (מוחמד בועזיזי)". המצב הזה משפיע גם מרחוק על חייו של אגוואני, הוא מדבר עכשיו על שינוי שחל בו, אני מרגישה שזו התפתחות שהיא גם רגשית וגם קשורה לידע הפוליטי שרכש.

"כבר שנה וחצי אני מסתובב ורואה אנשים מטיילים ומסתובבים, שותים קפה, כמו עכשיו, בשעה שהעם הסורי נלחם ככה. אני לא מסכים ללכת לחתונות ומסיבות ולכל מקום שאפשר להנות ממנו, כל עוד הצבא חופשי לא מנצח, כל עוד יש רעב".

אתה  בעצם באבל?

"סוג של אבל ממה שקורה לאחים שלי, ממה שקורה בעולם. אני עוד באבל מאז שלמדתי על גורל האינדיאנים באמריקה הכבושה. אנשים לא יכולים להמשיך כך לחיות את חיי היום יום שלהם, בשעה שהיום יום של אנשים אחרים הוא מוות – זאת בושה! אנחנו צריכים להתייצב מול האנושיות שנשארה לנו בלב, לשכוח את שגרת היום יום, להסתכל מסביב ולראות שיש אנשים שחיים בכאב".

ומה אתה מסוגל לעשות בנוגע לזה?

 "30,000 הרוגים והעולם שותק? משהו פה ממש לא בסדר! ההפגנה זה הדבר הכי קטן, הכי בסיסי שאני יכול לעשות, כי טבעי. עצם זה שההפגנה הזאת בכלל מנהלת דיון עם הרשויות זה מפחית מערכה".

הצבא הסורי החופשי הוא קבוצת האופוזיציה הצבאית העיקרית בסוריה. הצבא החופשי מורכב בעיקר מעריקי הצבא של אסד והכוחות האזרחיים שקמו לצד המהפכה בסוריה. קבוצת התנגדות-צבאית זו הכריזה על הקמתה ב-29 ביולי 2011, באמצעות פרסום וידאו באינטרנט על ידי עריקים במדי הצבא הסורי, שבו קראו לאנשי צבא נוספים לערוק ולהצטרף אליהם. מנהיג הקבוצה, שהזדהה כאל"מ ריאד אל אסעד, הודיע כי צבא סוריה החופשית יעבוד יד ביד עם המפגינים במטרה להפיל את מנגנון השלטון והצהיר כי כל כוחות הביטחון התוקפים אזרחים הם מטרות לגיטימיות עבורם. אל"ם ריאד אל אסעד הדגיש כי ל"צבא הסורי החופשי" אין מטרות פוליטיות מלבד שחרורה של סוריה ממשטרו של בשאר אסד.

 

לדבריו של ריאד אל אסעד, החל מנובמבר 2011 "הצבא הסורי החופשי" זכה להצטרפות של מאות מגויסים/יות בכל פעם שהוא יצא להתקפה כנגד צבא אסד. הלוחמים של הקבוצה השתתפו בלחימה בעיר המזרחית דיר א-זור,  בעיר הנמל לטקיה, במחוז הצפוני של אידליב, באזור הדרומי של דרעא (מקום תחילת ההתקוממות), בפרברים של דמשק הבירה, בעיר חאלב ובערים המרכזיות חומס וחמאת.

"אסד הוא רופא עיניים שעקר את העיניים של העם שלו. המשטר האיראני משחק בו כבובה" אומר אגוואני, וכולנו ראינו את התמונות הקשות מהטבח של הילדים בעיר חומס. "באיראן יש ממשלה טרוריסטית," הוא מוסיף, "אני לא אומר את זה בגלל שאני מת על ישראל, איראן היא בדיוק כמו כל צבא מדכא בעולם. נדרשתי לקום ולעשות מעשה וגם קיבלתי כבר הודעות שאני בוגד מתנועות שמאמינות בממשל של אסד."  אגוואני מסביר לי שכלפי חוץ, נראה כי המשטר של אסד תומך בשחרור פלסטין (בכל משרד ממשלתי יש דגל פלסטיני לצד הדגל הסורי). אך, לטענתו, זאת אשלייה. אסד לא בחל בהרג של שבע-מאות פלסטינים במחנה הפליטים אל ירמוכ (מחנה הפליטים הגדול בסוריה).

מאז פרוץ המחאה בסוריה חלה התרחקות משמעותית בין תנועת חמאס לבן בריתה ופטרונה לשעבר, בשאר אל אסד. בשנה האחרונה יותר ויותר בכירים בתנועה, המזוהה עם האסלאם הסוני, יצאו בהצהרות חסרות תקדים נגד המשטר העלאווי בדמשק. בנוסף, על פי דיווחים תקשורתיים שטרם אושרו באופן רשמי על ידי התנועה, הועבר מושבה של הנהגת התנועה מדמשק.

אגוואני מאמין שהצבא החופשי הנאבק על הערים הגדולות בסוריה יביא את שלטון אסד אל קיצו. לדבריו, מדובר במספר שבועות. הוא רואה בעריקות הרבות בתוך צבא סוריה כמקור של נחמה ותקווה. וכשאני שואלת "ומה ההמשך מבחינתו", הוא עונה לי שיש בדעתו גם להפגין מול שגרירות סין. לטענתו, סין הטילה פעמיים וטו על החלטת האו"ם להטיל סנקציות על משטרו של אסד. לאחר מכן המשיכה לייצר את דגלי המהפכה. אך צבא סוריה החופשית כבר לא הסכים לייבא את הדגלים מסין, בשל הוטו שהטילה.

אסד מקבל נשק מאיראן, מרוסיה ומסין, מקבל לוחמים מהחיזבאללה, מפייק אל באדר (העירקי) ממשמרות המהפכה האיראנית, צבא ירושלים (אל קוץ) מאיראן והתגלה גם שיש חיילים השייכים לתנועה טרוריסטית בתימן. כולם נלחמים כנגד הצבא החופשי שכמעט אינו חמוש כלל. התחמות שלהם מגיעה בעיקר מגניבות ממחסומים ומבסיסי צבא של אסד שננטשו.

לאגוואני חשוב להדגיש, בכדי שלא תהיה אפשרות לשחק משחק ולהצדיק בתואנות כאלו ואחרות את התנהלותו של משטר אסד: "הצבא החופשי נוצר בשביל להגן על העם ולא בשביל הפיכה צבאית. הצבא החופשי נוצר מהעם. הצבא החופשי הוא העם. שאלוהים יברך את הצבא החופשי ואת המהפכה – זו לא הפיכה צבאית".

 

 

אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה / מתי שמואלוף

 

איפה הייתם ילדים קטנים

בבית הקברות, או שאכלתם סרטים

הייתם במגרשי הכדורגל של המתים

הייתם כלואים באח הגדול ללא חוק וכללים

הייתם שתויים כשהמנהיגים שברו את הכלים

הייתם מפגרים, כשהגנרלים היו חכמים

הייתם שקטים, כשהטילים ירדו ועוד נופלים

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

אסד כבד עומד ליפול

ואיפה הייתן ילדות קטנות,

נלחמתן על הדגל, בזמן שזיינו לכן את האימהות

בהטרדות, אונסים והתנכלויות

אבל בינתיים החונטה של הזין, השתינה עלינו בקשת

הרחם שלכן הפך לכוס של האימא של הצבא, המשטרה, השבכ, המוסד והמדינה

והוא הוציא משם, פצצות רפאל יפות, פיתוחים מרהיבים של הבני זונות של המשפחה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,

אסד זחוח עומד לרדת

ואיפה היית מתי שמואלוף

איפה היית כשנפלה הפצצה

האם אהבת, האם חיבקת, האם נשקת

האם קראת למישהי נשמה

איפה היית מתי שמואלוף

כשהתרסק עתידך

האם נתת לעם את גופך, ולחיים את נפשך

האם ישבת בכלא, או שנפלת עמוק מתחת למלחמה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

אסד אומלל עומד להתרסק

 —
המשטרה מחכה לאירוע
המשטרה מחכה לאירוע
 הילאל מהטלוויזיה החברתית מצלם
הילאל מהטלוויזיה החברתית מצלם
 מוחמד אגוואני פותח את האירוע
מוחמד אגוואני פותח את האירוע
 אסמה אגברייה זחאלקה נואמת נגד המשטר הסורי
אסמה אגברייה זחאלקה נואמת נגד המשטר הסורי

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

In Black and White - Marshall Astor - Equally God and Equally Satan - Rolling Satan's Horn By Marshall Astor - Food Fetishist. cc: flickr
In Black and White - Marshall Astor - Equally God and Equally Satan - Rolling Satan's Horn By Marshall Astor - Food Fetishist. cc: flickr

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בארת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית"). המשך קריאת הפוסט ""אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי"

הראפר משכונת התקווה

צילום: דפנה טלמון - פרויקט "מרכיבים"
צילום: דפנה טלמון - פרויקט "מרכיבים"

אני רוצה לציין כמה הקשרים שיעזרו לקריאה ב"חלומות מזכוכית" ספרו החדש של דודו בוסי. המשך קריאת הפוסט "הראפר משכונת התקווה"