מדוע אין ספרות שנכתבת מעבר לים [מאמר]

Screenshot 2016-04-18 13.01.46

 

הנה מאמר שכתבתי כחלק מכתבה על 8 סופרים הכותבים מעבר לים, כותבים על חג החירות

אין כזה דבר "הספרות העברית שנכתבת מחו"ל." משום שההגדרה של מחוץ לארץ, לא מתייחסת באמת לאמנות בכלל ולספרות בפרט. הספרות נוצרת במרחב שהוא לא מדינה, ולא ארץ.  ההגדרה הזאת של ספרות שנכתבת מחוץ, או בתוך ארץ היא בעייתית. בתוך כך, עלינו להבין שהספרות העברית מלכתחילה שייכת לכל ארץ, שבה יש כותבים בעברית, או ישראלים שהחוויה העברית עיצבה את זכרונם, או אזרחי העולם שחיים את הספרות הישראלית בדרך כזאת או אחרת. לכן, תסלחו לי, אבל אשתמש במונח הספרות הדיאספורית, זאת שנכתבת לפעמים מתוך תודעת של גלות; לפעמים מתוך מרחב קטן בין חיי היהודיים לבין חיי התרבות המקומית הנכתבת בשפה המקומית.  

הספרות הדיאספורית מנתקת את העברית, היהדות והישראליות, מגבולות הלאומיות, מחדדת את המשקל של חשיפה לתרבויות חדשות והופכת משפה של רוב למיעוט. הסופר זוכה פרס ספיר, רובי נמדר הכותב בעברית בניו יורק, או הסופרת הישראלית שספרה הראשון זכה לבחירת עורכי "הניו יורק טיימס", איילת צברי, הכותבת באנגלית-קנדית על חוויותיה כפתח תקוואית, או האנו האונשטיין, גרמני, שעורך את "אביב" – כתב עת עברי-גרמני, יוסף סוויד שכותב טור בעברית, בכתב העת "שפיץ" בברלין, וכמובן סייד קשוע, פלסטיני-ישראלי שכותב בארה"ב בעברית – כולם שייכים לתרבות הדיאספורית הזו. אתה לא חייב להיות יהודי, עברי, או ישראלי, בכדי להצטרף לתרבות הדיאספורית. התודעה קובעת ולא המוצא.

לספרות הדיאספורית יש בהחלט שפה משלה, זאת משום שהיא נוצרת בתוך תרבות, ערכים ומושגים שונים לגמרי מהתרבות הישראלית, אך נשארת שייכת לה, כמו גם שייכת לתרבות המקומית. למשל החלק השלישי של ספר הסיפורים הראשון שלי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", בהוצאת זמורה ביתן, שייך בהחלט גם לתרבות הברלינאית ומהווה חלק בלתי ניתן להפרדה מהחברה הישראלית כמו כל הספרים של כל המהגרים בעיר, שהם חלק מהתרבות הברלינאית, למרות שלא נקראים בתוכה.

בשנה וחצי הראשונות לבואי לברלין, היה לי באופן ספרותי רצון לחגוג מצד אחד את החיים במטרופולין, ולכן הוצאתי ספר דיגיטלי של שירי פרידה מלאי רגש ושירי הגירה ראשוניים שנקרא "פרדה בברלין". מצד שני היה לי רצון לתעד את החיים החדשים, ולכן כתבתי את הטור "ישראלי בברלין". אבל היום אני לא חוגג את ההגירה.

ההמשכיות של התרבות הדיאספורית לפעמים תלויה בילדים, שלרוב לא ממשיכים לכתוב בעברית. אך ישנה תנועה בלתי פוסקת של תרבות ישראלית, והדיאספוריות רק מתעוררת ובודקת את גבולותיה.

הרומאן המלא הראשון שלי, שעליו אני עומל בשנים האחרונות, נכתב בבטן המטוס של כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ עם דרכון של הֶמְיַת לֵב, אל עבר כִּסּוּפִים. הוא משקף את נפש המסטיק שלי שנמתח בין גרמניה לבין ישראל, ומראה את הדרך בה שתי התרבויות לא ניתנות להפרדה פשוטה. לאחרונה קרה לי משהו מעניין, כשהייתי בין היוזמים של חאפלות פואטיות בעיר, ושמתי לב שהשירים שכתבתי בעברית, מופנים לקהל בעברית ולא לקהל המקומי. והחלטתי לכתוב שיר אחד באנגלית שישמש אותי לחאפלה הבאה. נראה איך זה יעבוד.

אני לא מתגעגע לאלו שעושים הפרדות. כמו סגירת פרס ספיר לאלו שחיים מחוץ לקולוניה. האם זה אותה הציונות שרוצה עם אחד, עם שפה אחת, בארץ אחת? האם אנחנו באמת נמצאים במקום אחד, בעידן של האינטרנט? האם אנחנו באמת יכולים לצמצם את הישראליות, לתוך גבולות פיזיים, בעידן הגלובלי? האם נרצה להשיל את כל הספרים שנכתבו בכל התקופות מחוץ לגבולות של ישראל? (אותה המדינה ללא גבולות ברורים מרגע הולדתה).

ספרות צריכה להימדד ביופי שלה, בכוח שלה לדמיין חיים חדשים ולא בדרכון של יוצריה. כך היה בעבר, וכך יהיה בעתיד.

מתי שמואלוף. נויקלן, ברלין, 2016. הדברים התפרסמו בגירסא מקוצרת בעיתון הארץ

 

image

image

image

מדוע משטרת ישראל מעלה את הטרגדיה "אנטיגונה" בבימוי המפקח יוחנן דנינו

220px-Antigoneleighחדש בבלוג שלי ב"הארץ" שאלה לבגרות: מדוע משטרת ישראל מעלה את הטרגדיה "אנטיגונה" בבימוי המפקח יוחנן דנינו

זוכרים שלמדנו על על המחזה  "אנטיגונה" של סופוקלס, ובכן למשטרת ישראל, בראשות המפקח דנינו יש שוס חדש היא החליטה לא להחזיר את גופות המחבלים מג'בל מוכתאר. אז בואו נעבור מהתקופה העתיקה, לתקופה המודרנית ובואו נלמד איך מדינה מודרנית, לא מאפשרת את קבורת המת.

בעולם העתיק שאלת קבורת המת הייתה שאלה קריטית לדרך בה אומות התייחסו אחת לשנייה, בדרך כלל אחרי הקרב, היה ניתן זמן שבו המפסידים יכלו לקבור את המתים. המנצח נהג להשפיל את המפסיד ולא לאפשר את קבורת המת, רק ברגעים שבהם האיבה גברה על האנושיות. במחזה "אנטיגונה" של סופוקלס, מסופר על קריאון מבית מנוקיוס, המלך החדש של תבאי, שאוסר על הקבורה של פוליניקס, אחיה של אנטיגונה, בשם האלים. אנטיגונה לא מוכנה לציית לפקודת המלך, ומבקשת לקבור את אחיה. היא חוטפת את הגופה וקוברת אותה בחשאי, למרות שאחותה איסמנה מנסה להניע אותה מכך. לאחר שהיא נתפסת, היא מודה במעשיה. קריאון דן אותה למוות. קריאון שומע את מחשבות בנו היימון (שהיה מאוהב באנטיגונה) על הנושא וגם את אזהרות הנביאים שלו מהרג של אנטיגונה, והוא מחליט לקבור את אחיה. אך כשהוא מגיע אל אנטיגונה, קריאון מגלה כי היא תלתה את עצמה. היימון בנו, מתאבד גם הוא בשל אובדן אהובתו. וכשאשתו של קריאון, אורידיקה מגלה את אובדן בנה, גם היא שולחת בנפשה.

על העלאת אנטיגונה בידי משטרת ישראל

למשטרת יש האחריות להחזיר את הגופות של המחבלים מג'בל מוכאבר למשפחות שלהם, כמובן שזה צעד שיכול להגיע גם מהממשלה הישראלית, אך גם משטרת ישראל וגם הפוליטיקאים התומכים בצעדיה – מסרבים להעניק בחזרה את הגופות. ובפוסט הזה תגלו איך שלושת הרשויות הממשלתיות קשורות למחזה "אנטיגונה".

ראשית היה זה פקד יגאל אלמליח, שב24.11 אמר כי "אנחנו לא יכולים להתחייב ליום מסוים (שבו נחזיר את הגופות)." והסביר שזה חלק ממהלך של אי־השבת הגופות הקשור להרתעה. זה המשיך בהצעה תמהונית של פרופ' למנטליות ערבית, מר דני דנון, שגיבש הצעת חוק שתאסור השבת מחבלים למשפחותיהם, משום שלטענתו: "ההלוויות הופכות למסעות גיוס מחבלים. צריך לדבר במנטאליות שלהם". אז הזרועה המחוקקת (הפוליטקאים) והזרוע המבצעת (המשטרה) מנסים לשכנע את הזרוע השיפוטית, שאם הגופות לא ימסרו לידי משפחותיהם לאחר תום חקירת הפיגוע, אז המשפחות יירגעו, ולא ייכעסו. משפחתות המתים הרי יגידו לעצמם, איזה יופי שהמשטרה וממשלת ישראל חסכו לנו את הוצאת הקבורה. הם יקברו את מתינו, ואנחנו נאהב אותם. לא נצטרך לקיים מסע הלוויה, לקבור את הגופה של יקירנו, להקים מצבה. פשוט נזכור אותו בליבנו וכל מי שישאל היכן הוא קבור, נשלח אותו לרשויות הממשלה. וכך ייגמרו הפיגועים, יסתיים התיסכול, ונוכל ללכת יד ביד אל השקיעה. מזרח ירושלים תהיה מרוצה מההתערבות של הממשלה בתהליך הקבירה ותיראה בכך צעד של פיוס, של הבנה, של התחשבות, של אחווה, ואף של אלטרואיזם, שהרי כל ההוצאות שולמו על ידי הממשלה.

ואם הייתה חסרה לנו הזוית המישפטית, שתשכנע את הזרוע השיפוטית של חכמי חלם המקומיים, ובכן היועץ המשפטי של המשטרה כתב ב25.11 (שלישי) לעורך דינה של משפחת המחבלים כי המדינה שוקלת להשאיר את הגופות ברשותה ואף לקבור אותן כדי להרתיע מבצעי פיגועים בעתיד ולמנוע אפשרות ששני המחבלים ישמשו מודל לחיקוי. נסגר המעגל, הזרוע המבצעת, המחוקקקת והשיפוטית כולם מתקרבות להעלאת אנטיגונה הפלסטינית, שלא תשקוט עד שאחיה ואחיותיה ייקברו. וכבר למדנו מאריסטו שקומדיה מסתיימת בחתונה, וטרגדיה מסתיימת באסון.

תלמידים ותלמידות, אתם שלמדתם את אנטיגונה לבגרות, אולי תוכלו לענות על השאלה "אז מדוע העם היהודי שעבר שואה ורוב יקיריו הפכו לאבק, רוצה להעלות באבק את זכרון אויביו".

בתמונה למעלה: ציור של אנטיגונה בידי פרדריק ליטון cc: ויקיפדיה, נחלת הכלל

*

בואו להשקה שלי בברלין

WP_20141126_001שבת שלום!

שירת הגלות

צילום: כפיר חרבי
צילום: כפיר חרבי

הוא היה פעיל חברתי, אבל נזקק לפסק זמן מ"הריקבון הפושה בחברה הישראלית". הצהיר שלא יכתוב עוד שירים, אבל בכל זאת פרסם את ספר השירה החמישי שלו. נפעם מהתרבות העברית המתהווה בברלין, אבל מרגיש שמצבו כאן כיהודי-ערבי שונה מזה של יהודי-אירופי. ראיון עם מתי שמואלוף

אני יושב עם מתי שמואלוף בדירתו השלווה בטמפלהוף, בידי כוס קפה שחור עם הל שקצץ בעצמו. הוא מקריא לי משיריו, בעיקר מספר השירה החמישי שלו, "פרידה בברלין", שיצא לאחרונה (הוצאת בוקסילה, מהדורה דיגיטלית בלבד, עורך: יובל גלעד). המילים מיטיבות לתאר את התנועה המוכרת הזו, מתל אביב לברלין. הן גורמות לי לחשוב על אופי התנועה שלי מישראל לכאן, האם בהליכה נינוחה, בזחילה על אדמת טרשים או פשוט כך בטיסה עם קונקשן באיסטנבול. מתי אמן של מילים, ואני מנסה לתפוס את כל מה שהוא אומר. אם לא בשבילכם, אז לפחות בשבילי.
הוא הגיע לברלין לפני כשמונה חודשים. ההחלטה לעבור גמלה בלבו אחרי שהוזמן להשתתף כאן בסדנת תרגום ספרותית. "ראיתי שיש קהילה ישראלית ושיש לדבר הזה דופק, שהוא חי ונושם. ראיתי שיש מוצא מבית הכלא, מהבועה התל אביבית. מצאתי כאן תרבות אחרת, פוליטיקה אחרת".

איזו תרבות אחרת? איזו פוליטיקה אחרת?

"יש כאן הרגשה כאילו אני צולל בים, ואני מגיע לעומק חדש ומגלה צורות חיים חדשות שלא הכרתי. יש כאן עולם שלם שצריך ללמוד ולחקור. בהתחלה הכל זר, ואחר. ובעצם זו לא ברלין אחרת, אלא אתה הוא ה'אחר', ומרגילים אותך להיות אחר. אתה הולך למשרד הזרים, מדברים על זה שאתה Ausländer, שאתה לא מגרמניה, לא מה-EU. מה זה אאוסלנדר? זה מחוץ ללנד. מה זה לנד? ומה זה מחוץ? כל אלה דברים חדשים שאני מתעסק בהם. תרבות אחרת ופוליטיקה אחרת במובן של תרבות ופוליטיקה של המושג 'אחרות', 'זרות'".

לבד בברלין?

"בהחלט. בישראל אתה נפגש עם מעגלי חברים וחברות כל הזמן. כאן, אם אתה לא שומר על קשר מיוזמתך — נעלמים לך". בישראל באמת לא חסרו לו מעגלים: כפעיל חברתי (בין מקימי "גרילה תרבות", תנועה המחברת בין פעילות תרבותית ואמנותית למאבקים חברתיים), כפובליציסט (כותב דעות וביקורות ב"ישראל היום" ובעל בלוג ב"מאקו"), כמורה וכמרצה. הוא גדל בחיפה, אח בין שלוש אחיות, סיים תואר ראשון בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב (במסלול כתיבה) ותואר שני בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה. את מחקר הדוקטורט שלו במחלקה לספרות משווה באוניברסיטה העברית זנח לטובת הכתיבה. שיריו תורגמו בין השאר ליידיש, יפנית, אנגלית, גרמנית וערבית. מלבד "פרידה בברלין" הוא מתעתד להוציא בקרוב גם קובץ סיפורים קצרים, "מקלחת של חושך" (הוצאת זמורה-ביתן), קובץ הסיפורים הראשון שלו לאחר חמישה ספרי שירה.

"יש מחיר שצריך לשלם כשנכנסים לזירה הציבורית" צילומים: כפיר חרבי

"פרידה בברלין" מחולק לשני שערים: פרידה, וברלין. תחילה נדמה שמדובר בפרידה מתל אביב, מישראל, אבל הרבה מהשירים בספר נוגעים לפרידה מאישה. או שאולי זו מטפורה? באיזה אופן "פרידה"?

"קשה להפריד את המובנים, זה תמיד משהו באמצע. ברור שכתבתי על דמויות של אקסיות, וביטאתי תשוקות אינטימיות. הספר נכתב בחלקו הגדול, נערך ופורסם כשכבר הייתי בברלין, אחרי שהבטחתי שלא אכתוב יותר שירה ואפילו הצהרתי על זה בראיונות. אבל כשיצאתי מחוץ לישראל פתאום היתה לי תשוקה גדולה להוציא ספר שיכיל תכנים ליריים, בניגוד לספריי הקודמים שהיו בעיקרם פוליטיים וחברתיים. המניע להוציא אותו צמח כאן בברלין ובפרידה ממדינת ישראל, אף שבאופן פרדוקסלי רציתי כאמור דווקא לפרסם ספר שירה על אהבות ופרידות, ולשים בצד את האלמנט הפוליטי. בסופו של דבר הכל מתערבב. בשירים הכי ליריים יש עדיין אלמנט חברתי, לאומי ופוליטי".

למה בכלל הצהרת שתפסיק עם השירה?

"בחרתי להפסיק כי יש בשירה משהו מרג'ינלי, שולי. היא במקום קשה כי ויתרו עליה. אחרי עשור שעשינו ממש מהפכה תרבותית — גרילה תרבות, ערבי שירה, הרצאות, פעמיים בשבוע הייתי מקריא שירים איפשהו — עדיין יש הרגשה שלמרות הכל, קשה להגיע לתודעה הציבורית כמו סופרים. יש כאן גם תהליך פנימי שרציתי לעבור. הייתי מחזאי, עיתונאי, משורר — אני אוהב כל פעם להמציא שפה חדשה, והמעבר בין סוגי הכתיבה השונים מאפשר לי את זה. ב'מקלחת של חושך' אני מתעסק אפילו במדע בדיוני, באימה, בפנטזיה".

אז מה בברלין גרם לך לחזור בך?

"ארבעים ואחת שנים חייתי בישראל. כשכתבתי את הספר, הסתכלתי כמו 'מלאך ההיסטוריה'* על המקום שממנו באתי. המבט שלי הוא אל ישראל, ארץ של מהגרים. עכשיו בישראל, לאט לאט אנשים מתחילים לחזור ולכתוב בשפת האם שלהם. אז כמו בישראל, שמתי את ההגירה במרכז. עשיתי לעברית ולישראל דה-טריטוריאליזציה — ישראל זה גם כאן, בעברית שאני כותב, כחלק מקהילה עברית שמתכוננת מחוץ לישראל. וזה מהלך חדש לגמרי. גם אתה חלק ממנו עם הכתיבה שלך, וגם מגזין שפיץ. אני מגלה תרבות חדשה בעברית. לא היה עוד מרכז תרבותי כל כך חזק בעברית מאז הקמת ישראל, ולא ברור מה הגבולות שלו. הרבה יוצרים עזבו את ישראל, אבל הם עדיין מרגישים אהבה לעברית ורוצים לדבר בה ביצירות שלהם. במקום הדיאספורי יש חירות גדולה יותר. אני רואה כאן הרבה אנשים שיוצרים דברים נפלאים. חוקרים-אקדמאים, אמנים — המקום הדיאספורי הביא אותם בין השאר לחופש הזה. יש פה מהפכה מסוימת".
לדבריו, הוא עסוק בעיקר בשאלה איך השפה מייצרת אותנו, ולא איך אנחנו מייצרים את השפה. "כשאתה שואל אותי 'מה נשמע', אתה מייד מייצר את עצמך מולי, וכך ישראל בעצם מייצרת ונוצרת כאן כל הזמן. למשל 'תודנקה' — זו מילה שמייצרת את היהדות והעברית בתוך גרמניה, ואת גרמניה בתוך היהדות והעברית. זה הצ'רטר לתל אביב. יש למילה הזאת המון משמעותי בשבילי, היא מייצרת אותנו בתור סובייקטים בחברה".
לצד ההתחדשות, הוא מזהה גם אפיקים שבהם ישראל משוכפלת לברלין באופנים אחרים. "יש אנשים שמגיעים לכאן ומביאים את כל המטענים הקסנופובים שלהם איתם, וגם מבחינת הפריווילגיות — אני לא רוצה לדבר במונחים של הנגדה, אבל לשישים אחוז מהאשכנזים בישראל יש דרכון אירופי, וגם כאן האחוזים גבוהים. אז העמדה הפריווילגית שוכפלה לכאן. ויחד עם זאת יש כאן גם כל מיני נקודות השקה מעניינות, למשל הדיאספוריות של היידיש, שמשיקה לערביוּת מבחינת שפה של תרבות המנותקת מטריטוריה. אז לא חייב להיות ניגוד, יש קווים תרבותיים משותפים, אבל אני יהודי-ערבי בברלין, לא יהודי-אירופי, אני שונה".

כיהודי-ערבי אתה מחבר לכאורה בין שתי קבוצות מיעוט, איך זה בא לידי ביטוי במרחב הברלינאי?

"אימי נולדה בבגדד, עיראק. אבי נולד בישראל, אך אביו נולד במשהד בפרס ואימו נולדה בחאלב שבסוריה. כשאני נמצא בחלקים מסוימים של העיר — אוכל אצל הלבנוני, מסתפר אצל הסורי — מדברים איתי בערבית ואני הופך להיות גולה מזרח-תיכוני. זה קורה באיזור שבו דווקא גרמנים מרגישים מיעוט. עבורם אתה קודם כל זר, אחר כך יהודי או ערבי או ישראלי. אתה מאבד את האפשרות לדבר על פרגמנטים בתוך הלאומיות. אבל לומר לעיראקי גולה שגם אמא שלי נולדה בבגדד, או לספר לגרמני שחצי מהיהודים בכלל לא אירופים — שם משיק היומיום שלי לשיח התרבותי של מיעוט, הגירה וזהות. בפן היהודי, גם אם אני מזרחי — אני עדיין חושב על ההיסטוריה היהודית של המקום. נקודת המפגש של השניים היא כשאני רואה את הערבים כאן וחושב על המשפחה שלי שפגשה את היהודים האירופים כשהגיעו לישראל".

במקומות אחרים תיארת יחסי אהבה-שנאה עם מדינת ישראל. 

"גם שנאה אתה יכול שתהיה לך רק כלפי משהו שאתה קשור אליו. אתה לא באמת שונא סתם מישהו בלי להכיר אותו. יש לי תשוקה מאוד גדולה לשינוי, להיפוך סדרי ההון-שלטון בישראל. אני שונא שחיתות ואי-צדק והתיעוב שלי מהריקבון הפושה בחברה הישראלית הוא חלק ממני. גם כאן בברלין יש לי רצון גדול להראות את המקומות האפלים הללו".

באמת, בניגוד למהגרים ישראלים "אנונימיים" לברלין, כשעברת לכאן מייד רואיינת — ל"דר פרייטאג", ל"יידישה אלגמיינה". מתייחסים אליך קצת כמו אל סוג של שגריר.

"זה לא כל כך חדש לי. מלבד הכתיבה העיתונאית שלי, כשעזבתי לברלין עשו ב'הארץ' כתבה על פעילי המחאה החברתית שעזבו, נוצר שיח על ישראלים בברלין, התראיינתי וכתבתי בנושא, התעמתתי על זה עם דן מרגלית בטלוויזיה, עם יאיר לפיד באינטרנט. זה מאוד טבעי לי. אבל אז, בהגירה, יצא שמשהו מאוד אינטימי הפך להיות מאוד ציבורי".

אתה מתייחס לפומביות הזאת כאל דבר חיובי או שלילי?

"יש בי שני חלקים. יש את החלק האישי יותר, שלא משתף את כל חייו עם כל הסובבים אותו; ויש את החלק הציבורי. מצד אחד, אף אחד לא הכריח אותי להתראיין. אני רואה בחלק הפוליטי והחברתי באישיות שלי מקום מהותי של מימוש האזרחות שלי. אם אתה לא מדבר על הפוליטיקה היא תגיע אליך בדרכים אחוריות. כל אזרח צריך לבטא את מחשבותיו בנושאים פוליטיים. פוליטיקה לא ניתנת לך כמובן מאליו מתוך האזרחות שלך, האזרחות היא מקום אקטיבי. מצד שני, יש מחיר שצריך לשלם כשנכנסים לזירה הציבורית. ואני מבין את הפחד לעמוד שם ולפרוש את חייך. זה לא נעים לשמוע את דן מרגלית מדבר עליך בשידור חי במונחים של בגידה. האמת שלקחתי ללב ובראיון הבא כבר לא נתתי שיסחבו אותי לפינה הזאת. מותר לי כאזרח ישראלי לשהות כמה זמן שאני רוצה מחוץ לישראל וזה לא מוריד מאהבתי למדינה. אבל בישראל רוצים הפרד ומשול ומעדיפים לסמן את הפעילים החברתיים שלוקחים פסק זמן כבוגדים, כדי להעצים את הימין ולקלס את השמאל. אגב, כשהתראיינתי ל'הארץ' מצאתי שהיו גם 'אנשי רוח' ששמחו לאיד על עזיבתי. אבל דווקא בברלין מצאתי רוח של שלום והתפייסתי עם אנשים שהייתי בריב איתם, והכל נראה כל כך מגוחך כשאתה חושב על הביצה הקטנה. מי שאוהב אותי בישראל, עדיין אוהב אותי, ואני אותו. ותמיד בכל מקום יהיו את אלו שיזרקו עליך אבן כשתסובב להם את הגב".

Mati Shemoelof , writerShot in Berlin 5/5/2014

אתה מנסה להבין גם את הפוליטיקה המקומית? למשל — אתה גר בטמפלהוף ויש משאל-עם בקרוב על הפארק, אתה מעורב? דיברת על זה עם אנשים?

"מצד אחד החלטתי לא לחזור על אותם דברים שעשיתי בישראל. ומצד שני, ברור שאני מעורב. בעידן שלנו, אדם שמחליט לא להיות פוליטי מאבד את האנושיות שלו. העני לא מבין מאיפה צרותיו מגיעות, והעשיר לא מבין את השלכות מעשיו במרחב החברתי. זו האחריות שלי כאדם וכאזרח, כאן ובארץ. אז כן, הלכתי לפגישות של די לינקה באנגלית. אני לומד על הפוליטיקה המקומית. אפילו חתמתי על העצומה שלא להפריט את הפארק ולמכור אותו ליזמי נדל"ן. אבל לדעתי לא יצליחו לעצור את היוזמה. גם בגלל שאני מתחיל להכיר את השמאל כאן. אפשר לראות למשל את המצעד של אחד במאי שהפך יותר לקרנבל. לא שאני מזלזל בכוח של פסטיבל להביא לשינוי חברתי, אבל אין אופוזיציה כמו בעבר, או שהיא רחוקה מעיניי ומתארגנת בספֵרות שאיני מודע אליהן. הפרויקט בטמפלהוף, כמו הרבה פרויקטים אחרים של הון ושלטון, תמיד מתארגנים צעד קדימה, לפנינו. השמאל מתעורר להבין שהולכים לחסל לו עוד מרחב ציבורי רק אחרי שהקבלן כבר ישב עם הפוליטיקאי והיחצ"ן והעיסקה בוצעה. אני מקווה שלא יצליחו כמובן, ואצטרף להפגנות נגדם, אבל השמאל בגרמניה כמו בישראל אמנם יושב על מתחים אחרים מאלו של המזרח התיכון, אבל בהחלט תואם את האימרה של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שעדיין לא השכלנו לדמיין אופוזיציה לקפיטליזם".

לכמה זמן באת? אתה רואה את עצמך כזמני כאן, או מקווה שהגלות תהפוך לבית?

"אני כאן לכמה שנים. הגלות לעולם לא יכולה להפוך לבית. אני בגלות גם בישראל וגם בגרמניה. הגלות היא אפיסטמולוגיה, היא הכרה ותודעה והדרך שבה אני מזהה את עצמי ואת סובביי. היא מצב רוחני מאז הגירוש מגן עדן, מאז המודרנה והעידן של החילון, מאז היציאה ממדינות ערב ומלחמת 48' ומעצם היותך ילד של מהגרות ומהגרים. המחשבה שתוכל להפוך גלות לבית תמיד מצחיקה אותי. הפוליטיקה אף פעם לא באמת יכולה להתיישב עם התיאולוגיה. אני תמיד בגלות".

* ב"תזות על מושג ההיסטוריה" כותב בנימין ולטר על נקודת מבטו של המלאך, הצועד מקדימה ומבטו אחורה, בניגוד לנקודת מבטו של האדם הצועד בדרך ומסתכל קדימה. האדם חווה את רצף האירועים בזה אחר זה כאילו אינם קשורים, ואילו המלאך רואה את ההתקדמות ההיסטורית כהתווספות של עוד ועוד אסונות והרס לכדי ערימה הולכת וגדלה.

השיר שלא נכתב לבן שלא ייוולד לי

בני
מערכות יחסים בורחות לי
כמו חול מהידיים
בני
אל תסלח לי
על שהתמכרתי לרוך של המילים
בני
חבק אותי חיבוק גדול
גם כשאני שיכור
בני
למרות שלא הכרנו
אני מוצא עצמי דואג שתמות לפניי
אבי
למה אני חולם שאתה נוסע ומתאבד
איפה אתה בלילה בין כל שיריי
כשאני מתעורר מפוחד

שמואלוף איירליינס לא טס לשומקום

מאבטחי הזהות עוצרים אותו
ללא מחסום חוקרים אותו
הוא היחיד שאין לו דרכון או משפחה
הוא בדיוטי-פרי של המילים
מחליף אותיות במקום מזומנים
שורד מדינה אחר מדינה
מי הוא שיחליט על מסלול בריחה
בורח אל פינות העישון ולא יודע לדמיין סקס במילה
תחקרו אותו כמה שאתם רוצים
אבל בסוף תתייאשו מרוב
I’d Rather Not

חיי השירה שעזבתי

מכרתי שלושים עותקים
חילקתי מאתיים וחמישה עותקים
משורר עקף אותי בביקורת
התקשרתי למו״ל לשאול האם להציק לעורך ב…
חולם על פרסים שיתגלו בדוא״ל
חי בתודעת סופרים מצליחים
עסקן שוב מתעורר בבהלה שהוא משורר

Last tango in Berlin - Singles

השירים מתוך "פרידה בברלין"
מאת מתי שמואלוף
הוצאת בוקסילה
עורך: יובל גלעד
לרכישת עותק דיגיטלי של הספר

 הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין שפיץ