בסאונה בברלין עם מייקל שייבון

B28b3SuCUAAoWU4.jpg large

בסאונה עם מייקל שייבון

גשר אחר גשר אני חולף כדי ללכת לבריכה ולסאונה לא רחוק מהמוזיאון היהודי. המוזיאון היהודי נוכח בשלטים ואפילו תחנת האוטובוס נקראת על שמו.

בפנים, אני קורא ברוגע את הרומאן של מייקל שייבון, "איגוד השוטרים היידים". גמרתי את עשרים הדקות של השחייה, ויצאתי מסאונה של תשעים מעלות. יהודי בגלות קפואה, קורא קורות של יהודי אחר בגלות קפואה אחרת, שכותב מה קרה כשישראל הובסה במלחמת 48'. אני מתרגז לרגע מהעדר יהודים־ערבים בממלכה שלו בתוך אלסקה. אך ההתמכרות הלא פוסקת שלי למרדף אחר הפרטים הקטנים ביצירתו המונומנטלית משכיחה ממני שאני נמצא באזור עירום לחלוטין. נשים כגברים מהלכים סביבי חשופי גוף, ומגבות הן רק המלצה.

אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. הוא ניקה מהשולחן את האפשרות של הציונות ומיד לקח את הגולים לגלות רחוקה, קפואה, לבנה ומושלגת יותר באלסקה.

לנדסמן, הגיבור של "איגוד השוטרים היידים", הבלש הריימונד צ'אנדלרי, מחפש פרטים שיסבירו לו סיפור רצח. שם קפוא ואילו אצלי הכל כל כך חם עדיין. אפילו הריאות מחזיקות חלק מהחום של הסאונה. וזה לא שהייתי בסאונה לפני כן, אבל זה יותר מזה; בחוץ עוד מעט המעלות יורדות מתחת לאפס ובפנים אני מתחמם בספר חם לב, שמספר על מציאות יהודית שמסבירה את הצייטגייסט.

"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0
"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0

הגלות של שייבון היא נוסטלגיה, אך גם המצאה שמאפשרת לו להיכלל בקטגוריה של מד"ב ופנטסיה, שכן מעולם לא כתבו עוד על הגלות היהודית בכזאת יצירתיות וחדשנות. הוא נאמן לסיפורים של היהודים היידים, אך גם לתרבות הפשע האמריקאית, כפי שהיא נקלטה בתוך הספרות, הקולנוע והקומיקס.

וכמה קשה לדבר על גלות, כשהרוחות מנשבות אותה כמלת גנאי במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט מוחקות אותה. האם אפשר לתאר את התרבות היהודית ללא הכתיבה המצחיקה שלו על היידישיסטים שגלו לאלסקה עם התמוטטות המפעל הציוני? ומדוע דווקא סופר אמצע הדרך כמוהו בורא עולם ללא קיום ישראלי? כנראה גם הוא, כחלק מיהודי ארה"ב, מאסו בטוטליות, בניכוס, באומניפוטנטיות של הציונות על כל המרחב והזמן היהודי בעולם. דווקא בכתיבה הומוריסטית, מלגלגת, מלאת חן וחיים הוא פונה בצומת הציוני לכיוון אחר. מה שאנחנו היינו מכנים הציונות המדינית כשלמדנו על הרצל בבית הספר. אבל זה הרבה יותר מהרצל. כי הרעיון שהלאומיות שלנו תהיה תרבות ולא מיליטריזם, אומה ולא טריטוריה, זיכרון שעטנזי ולא שיכחה, עומד במרכז של מה שאולי מנסה לעשות שייבון בספרו.

אני נכנס הפעם לסאונה רכה יותר, מוקף נשים וגברים עירומים. אני מנסה לדבר באותו אופן שאני עושה מחוץ לחלל האוויר החם, אך לא מצליח. מרגיעים אותי ואומרים לי לא לזוז בתנועות גדולות, "תנועות מזרחיות". אני נענה לבקשה. איפוק ישמור עלי חם ולא אתעלף בסאונה ואחשוף את זרותי, גלותי, כי את ערוותי כבר חשפתי.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

*

אני רוצה להמליץ לכם לקרוא את הטור החדש שלי, "מה מצחיק בפרק של "היהודים הבאים" על העלאת יהודי אפריקה":

Screenshot 2014-11-18 13.48.44

"הון שלטון כושון"

מתי שמואלוף | 21.11.2014 | 18:34

מה מצחיק בפרק של "היהודים באים" על "העלאת יהודי אפריקה"

הפעם הראשונה שראיתי את הסידרה "היהודים באים" היתה בברלין, כשהנהלת הערוץ ה-1 לא נתנו לסידרה להעלות לשידור בערוץ הראשון. היה מאוד מרענן לראות את הסידרה. לא כל הפרקים היו באותה הרמה. אך מאוד התחברתי לפרק של "העלאת יהודי אפריקה" וחשבתי שהוא מתקדם ומיישם בתוכו הרבה מהתובנות של השיח המזרחי. הוא ישיר ומאגד בתמציתיות, את הרעיונות המרכזיים שמפרקים את מה שלמדנו ועדיין לומדים בתוכניות הלימוד הממלכתיות. תמיד התרבות צעד אחד לפני הממסד. וזאת הסיבה שהחלטתי לבדוק עם עצמי, מהן התפיסות הביקורתיות שהוא מאמץ. זאת אינה עבודה סמינריונית או מאמר אקדמי, רק מספר מחשבות לדברים שעולים בראש, כשאני צופה פעם אחר פעם בפרק המצוין הזה ספציפית.

המערכון כולו משווה את יהודי צפון אפריקה לשחורים ואת האליטה האשכנזית לנוגשי עבדים, ומכאן עוברים על כל ההשוואות, אך חשוב ללמוד אותם בהקשר קצת יותר רחב. גם בתוך דיון על חינוך, תקשורת, פערים ואיך מדברים על גזענות במדיות אחרות. הלוואי והסרטון הזה יילמד במערכת החינוך.

א.ראשית האשכנזים מתכנסים והמדינה היא שלהם. הם הקימו אותה. המזרחים לא נכללים בחשיבה שלהם. לפני השואה האשכנזים היו רוב בחברה היהודית וגם בגלל שאלות קולוניאליות, אוריינטליסטיות ואחרות, הם לא התייחסו למיליון יהודים-ערבים שהיו פחות מעשרה אחוזים מהחברה היהודית באירופה ובמזרח. אבל כשראו שאין יהודים, אחרי שואה, היו צריכים לחשוב איך בכל זאת לתפוס את השטחים שלקחו בנכבה מהפלסטינים. חשוב לזכור כי היישוב הספרדי בארץ-ישראל היה כבר קיים וניהל חיים משותפים עם הפלסטינים וידע את שפתם, מנהיגיהם וכדומה. אך המרכז הפוליטי, פרי העלייה השנייה, שהשתלט וניכס את קול היהודים באיזור ובעולם הדיר את הקול שלהם, ולקח את הבכורה.

הישיבה הראשונה של ועדת הקליטה והעלייה היא כמובן הדוגמא ליישות הפוליטית החדשה של מדינת ישראל, שהיא הומוגנית ומדברת על עצמה, לוחצת לעצמה את היד ומלאה חיוכים מדושנים. היא אינה נמצאת במעברות, או במחנות הפליטים. היא אינה צריכה לעבור סלקציה. היא המנגנון, השיטה והיא לקחה לעצמה בצורה כוחנית את מנגוני השלטון.

ב. המצאת הקואורדינטות של מזרח-מערב – "אחרי שהבאנו את יהדות רוסיה ויהדות פולין, אני גאה להציג את האתגר הבא, אנחנו ניסע לאפריקה…". היהודים ממזרח אירופה, הופכים את עצמם למערביים, על ידי לכאורה, הדאגה ליהודי צפון אפריקה (שהם בכלל יותר מערביים מיהודי מזרח אירופה מלכתחילה). כלומר יהודי צפון אפריקה הופכים למכשיר בידי יהודי מזרח אירופה, בכדי שאלו יהפכו למערביים ואלו שיובאו לישראל יהפכו למזרחיים. זה הטריק. הם רק כלי, על ידי אליטה אחת שרוצה להמציא את עצמה כמערב אירופית. וכמובן, בכדי להמציא את עצמך כמערב אירופי, אתה גם צריך קולוניאליות, ומה יותר טוב מלהיות קולוניאליסט לבן שהופך ללבן, על ידי שליטה על אוכלוסייה אחרת שבאה מאפריקה. לדעתי דבר נוסף, הוא שלמערכון שמדבר על עבדות כלפי המזרחים בישראל יותר קל להשתמש ביהודי צפון אפריקה בשל הספינות. למשל הורי הוריי שהגיעו מאיראן ועיראק לא היו זקוקים לשום ספינות מאיטליה, כמו יהודי אירופה.

"ונביא משם בספינות את כל היהודים" – כמובן שהרפרנס הוא לעבדות. היהודים המזרחיים הופכים לשחורים. כי הלבנים, שהיו לפני רגע השחורים של אירופה (עד היום המתח בין מערב אירופה ומזרח אירופה קיים), אך המתח הזה התקיים גם בתוך היהודים עצמם. אלו מהמזרח רצו להיות גם כמו אלו במערב, למרות שכל המתח הזה הוא מדומיין. אנשים התייחסו אליו כממשי.

ג. אפריקה או אמריקה – מוני מושונוב שנראה כמו בן גוריון ומשה שרת יחדיו הופך את האפריקה לאמריקה כי הוא בדיוק חושף את המערכת המסתתרת מתחת למחשבה הציונית. הרי אנחנו רוצים להיות במערב, למרות שליבנו במזרח. אנחנו רוצים להיות בגביע אירופה לאלופות, ואירוויזיון באירופה, ולא להיות בבכוכב נולד של פלסטין, או בגביע אסיה לאלופות (כמובן שאמריקה היא המשכה של אירופה). אגב אחד הרגעים הכי קשים לעלייה השנייה היה כשרוב היהודים במזרח אירופה לפני השואה היגרו לאמריקה ולמערב ולא באו לישראל. גם אחרי השואה, הניצולים ברובם לא רצו לבוא לישראל. אבל מספרים לנו שבישראל היא המקום הכי טוב ליהודים. כנראה שהם חושבים, שהם יודעים יותר טוב מהיהודים עצמם.

"היהודים מאמריקה לא יסכימו לבוא לפה" אומר לשפיגל (מוני מושונוב) מנהל הדיון. הוא חושף את הרעיון שהזכרתי.

ד. מערכת הגזענית של הליברליזם הלבן – ההתעמרות הראשונה של שפיגל, נקטעת כשהאישה מציעה "אנחנו ניסע לאפריקה, אנחנו נביא משם את כל היהודים שיש שם. ואנחנו ניתן להם לעבוד בשדות הכותנה." שפיגל כמובן מסכים. אך מנחה הדיון, שמהווה בגופו את הצד הליברלי של העניין, לא מסכים. אני נזכר באייל קיציס, שהוא לכאורה המשדר של הנורמאליות בארץ נהדרת, וכמה חבל שלא צוחקים עליו, כמו שצוחקים כאן, וכמה חסרים מערכונים כל כך מדויקים שיחשפו את המערכת הגזענית של הליברליזם הלבן. כמובן שהמערכון הזה מושפע מהסרט של ספייק לי "Bamboozled" שיצר מערכון גזעני בכדי לעורר את המערכת, רק שבסרט הצופים מתאהבים בגזענות, ורק הדמויות שמשחקות לא יכולות לסבול את המבנה הגזעני של מערכת הבידור.

 

האישה מציעה שיעבדו בשדות הכותנה, בשדות הטבק, שפיגל מוסיף, בשדות התירס, במסילות הברזל. וכאן שואלת האישה : "אז מה אתה רוצה שהשווארצס יעשו?" והוא יוצא נגד הכינוי כשווארצה. יעני כ"שחורים". הדיבור המזרח אירופי מיובא לישראל, עם הקונפליקט האירופי. כלומר המצאת הפלסטינים והמזרחים ככאלו שנחותים, הוא השלכה של המזרח אירופי, מתוך כך שקראו לו "שווארצה" באירופה. הוא היה השחור התיאולוגי של אירופה.

מאחורי השאלה הזאת, עומדת מדינת ישראל. שאחת מהסיבות שהיא אינה משקיעה במלחמה בעוני היא חוסר האמונה באוכלוסיות האחרות שלה. ומדוע היא אינה מאמינה בשחורים הללו. משום שהם באו מאפריקה. כי המוצא הגיאו-פוליטי, והביולוגי שלהם אחר משל האירופאים. גם הדברים הללו לא נעשים במודע, הם המשך של מחשבה גזענית שהתחילה את התהליך של שליחת האחרים לפריפריה ויצירת מעגלי האבטלה הללו, דורות על גבי דורות של ילדים שנולדים לעוני, ללא כל ציפיות מהם להצליח.

מנחה הדיון, אומר לאישה "אל תקראי להם ככה" כאילו הכינוי הזה יסיר את מערכת המחשבה שעומדת מאחוריו. המחשבה הזאת היא הפוליטיקל קורקטנס האמריקאי, שחושב שאם לא נגיד "ניגרס" אז תעלם הבעיה. אבל הבעיה היא במחשבה, וכדי להילחם בה, צריך לשנות את מערכת הלימוד, החינוך, והערכים של מדינת ישראל.

עכשיו, שפיגל הופך להיות בצד של הפוליטיקל קורקטנס ומספר לקהל סביבו, שקוראים לדור החדש של המזרחים כ"אפרו-יהודים" שכמובן, מדובר באירוניה על האפריקאים אמריקאים. הייבוא של המחשבה השחורה לתוך המחשבה הציונית היא כמובן הישג של כותבים והוגים כאלה שוחט, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית ונוספים. יש רגע שכמעט שפיגל אומר "היהודי-הערבי" אבל כאן כל הקטגוריה הופכת להיות משוות לעבדות בארה"ב ולכן משתמשים ב"אפרו-יהודים".

ה. מטפל – מטופל – איך הפכו המזרחים למטופלים בידי האשכנזים. שפיגל ממשיך את המעבר שלו לכאורה לתוך המחשבה הליברלית, של הפוליטלי קורקט, הוא "מציע בשבילם, שלא נחליט במה יעבדו". הוא עומד מול הגזענית משמאל ולכאורה מצטרף למנחה הליברלי. אבל אז מהר מאוד הוא חושף את הרעיון, שהעבדים יהיו שייכים לאדונים שלהם. הדברים אמנם לא קרו בצורה הזאת בישראל, אך בהחלט נוצרה מערכת של מטפל-מטופל. הממסד מול הקבוצה שצריך לטפל בה, ובשל הישיבה בפריפריה נוצרו בפערים, שיכלו להיפתר רק בהתערבות הממסד.

שפיגל ממשיך ללכת עם הכיוון של העבדות והוא מבשר את האמירה החדשה על הלובן, שהוא מתנהג למזרחים בישראל כמו שהלבנים התייחסו לשחורים בעבדות, "הביאו", "מכרו", נתנו את התחושה של הבעלות על גופם ל"בעלים" שלהם. האישה לוקחת את האופוזיציה הגזענית "נשמור אותם לעצמנו", כלומר היא מזהה את הקבוצה ששלטת שיכולה לקחת לעצמה גם עבדים, (כאן אפשר להבין בהקשר שכזה, את חטיפת ילדי תימן)

המלחמה בין הכוחות הגזעניים לבין הכוחות הליברליים על הגדרת המזרחים היא כמובן בדיחה אחת גדולה, שמראה עד כמה אפשר למתוח את שני העקרונות המארגנים: יש קבוצה "שחורה" חדשה, והיא לא שולטת על עצמה, ואנחנו (הלבנים, האשכנזים, הממסד) נחליט איך לקרוא להם. הפתרון הליברלי המוצג בסדרה, הוא לכאורה אפרו-יהודים – אותו מושג אירוני המהדהד לאפריקאים-אמריקאים, מושג שהגיע מתוך המחשבה של מלקולם אקס, שניסה לפתור את המתח בין "החזרה לאפריקה" של מארקוס גארבי, לבין המלחמה למימוש זכויות אזרח שהחלה בסוציולוג השחור הראשון מהארוורד: דו-בויז.

"לא יהיו בעלים. אני רוצה להזכיר לכם, אנחנו חיים במדינה נאורה ושיוויונית… היהודים מאפריקה יהיו אזרחים שווים במדינת ישראל, אנחנו לא מביאים אותם בכדי שיעבדו במסילות או יקטפו טבק". רגע לפני הפתרון של המוזיקה המזרחית (המקום היחיד שהגענו לייצוג שיוויוני בתרבות, ולא בעזרת הממסד) עולה הרעיון הסוציאליסטי, אך כמובן בתוך הרעיון הגזעני. שוב רמז לדרך בה הממסד דיבר על סוציאליזם, אך פעל בדיוק ההפך.

 

*

אני כה שמח שעשו חיבור ב"תרבות ספרות" בין "ערס פואטיקה" ובין "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" וכך נכתבו במאמר:

שם ההשוואה בדקתי את הספר "תהודות זהות – דור שלישי כותב מזרחית" (עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם־טוב וניר ברעם), המבקש "להקפיא לרגע תנועה חברתית ולהעניק לה שם", בצורת סיפורים קצרים מכמה סוגים: זיכרונות אישיים, סיפורי מסע וכתיבה פסוודו־ביוגרפית. בכולם מהווה העבר נושא מרכזי לבחינת מציאות חייהם של הכותבים בחברה הישראלית בת זמננו.

עורכי הספר עמדו כבר בפתח־הדבר על הבעייתיות העולה מן המיתוג "כתיבה מזרחית". חוקרת הספרות והיוצרת חביבה פדיה מגדירה שלוש מגמות עיקריות של כתיבה בעלת קול מזרחי מובהק: הדור המייסד נוקט גישה דידקטית השייכת לשיח האקדמי הבא להציג ממצאים אובייקטיביים בדבר הפערים שבין המגזרים השונים בארץ. כדור שני רואה פדיה בכתביהם, ובעיקר כתביהן, של פעילות ופעילים חברתיים המייצגים מעמד חברתי מסוים: נשי, פמיניסטי, מן הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. רק בדור השלישי מובע הקול הפרטי, ובאמצעותו מעובדת מחדש זהות ומוגדרת שייכות. לנוכח הזמן החולף עוסקים הכותבים בשחזור, במידת אפשרות ההולכת וחוקמת, של תכנים שכוסו תחת מעטה של שתיקה מאילוץ והשתקה בכפייה.

 

טורים נוספים:

היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי

סיפורים

בשעה טובה, שמח להזמין להשקה הברלינאית של מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בשיתוף עם הספרייה העברית בברלין. שלחו במיוחד חבילה של ספרים שאוכל למכור במחיר עלות באירוע שהכניסה אליו חופשית. כמו כן, המתרגם הנפלא גדי גולדברג ואנוכי נשוחח בעקבותיו. הודעה על אורחים נוספים תימסר בהמשך.

 

‎"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט | תנו לייק לעמוד של הספר בפייסבוק | עקבו אחרי כל הביקורות והאיזכורים בעמוד של הספר בבלוג

מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

המהפכה הדמוקרטית בסוריה לא תשודר בטלוויזיה הישראלית: אסד כבד עומד לרדת בבוטלגים שמואלופיים

ביום שישי (19.10) אני יושב וצופה בטלוויזיה בכל ערוצי החדשות. ואני נפעם אין כמעט שום אזכור רציני, עמוק ומרכזי למהפכה הסורית שגובה עשרות אלפי קרבנות ונמצאת לידינו. לשמחתי בכבלים,אני יכול לצפות ב-CNN או בחדשות הצרפתיות וב-BBC והם מעדכנים בכל רגע מה קורה כמה קילומטרים מביתי… המבט שלי למהפכה הדמוקרטית בסוריה הינה מבט פוליטי ולא מעניין אותי רק האיום על ישראל והשאלה הצבאית. לי חשוב שאזרחי סוריה ישתחררו מהרודן שטובח בהם. זאת אחת הסיבות שארגנתי ביחד עם מוחמד אגוואני את ההפגנה מול שגרירות ריסה בעזרת גרילה תרבות.

צפו: מהדורת הטלוויזיה החברתית


אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה / מתי שמואלוף

איפה הייתם ילדים קטנים
בבית הקברות, או שאכלתם סרטים
הייתם במגרשי הכדורגל של המתים
הייתם כלואים באח הגדול ללא חוק וכללים
הייתם שתויים כשהמנהיגים שברו את הכלים
הייתם מפגרים, כשהגנרלים היו חכמים
הייתם שקטים, כשהטילים ירדו ועוד נופלים

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט
אסד כבד עומד ליפול

ואיפה הייתן ילדות קטנות,
נלחמתן על הדגל, בזמן שזיינו לכן את האימהות
בהטרדות, אונסים והתנכלויות
אבל בינתיים החונטה של הזין, השתינה עלינו בקשת
הרחם שלכן הפך לכוס של האימא של הצבא, המשטרה, השבכ, המוסד והמדינה
והוא הוציא משם, פצצות רפאל יפות, פיתוחים מרהיבים של הבני זונות של המשפחה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,
אסד זחוח עומד לרדת

ואיפה היית מתי שמואלוף
איפה היית כשנפלה הפצצה
האם אהבת, האם חיבקת, האם נשקת
האם קראת למישהי נשמה

איפה היית מתי שמואלוף
כשהתרסק עתידך
האם נתת לעם את גופך, ולחיים את נפשך
האם ישבת בכלא, או שנפלת עמוק מתחת למלחמה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט
אסד אומלל עומד להתרסק

***
במסגרת רענון, שיפוץ וניקיון האתר מצאתי מספר בוטלגים שמואלופיים שלא פורסמו בסוף ב"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". שירים אלו פורסמו לפני מספר שנים ב"פי האתון" – עיתון הסטודנטים הירושלמי והפכו לשירים אחרים אבל זכרם לא פג מזיכרוני.

בוטלגים שמואלופיים נוספים היו אמורים לצאת ב"אוצרות של זעם" (שהפך ל"למה אני לא כותב…" והתפרסמו בגיליון 36 של אופקים חדשים, עורכת: איריס הרפז, מאי 2007.

1. מִתּוֹךְ מְחִילוֹת הָאֲנִי,

הִתְחַמַּקְתִּי מֵ"הָאֲנִי" שֶׁלִּי
בְּצוּרוֹת שֶׁל שִׁבְרֵי זְכוּכִיוֹת
שֶׁשָׁכְחוּ לְהַקְלִיט אֶת שְׁעַת הַמַּעֲשֶׂה
בַּוִּידֵאוֹ שֶׁל זִכְרוֹנִי.

בָּרֶגַע שֶׁהָיִיתִי עֵירוֹם מֵהִשְׁתַּקְּפוּת שֶׁל חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה
קִבַּלְתִּי הוֹדָעָה שֶׁאַקְלִים מַשְׁהָדִי-בַּגְדָדִי
תָּמִיד שָׁלַט
בִּי.

נִסִּיתִי לְהִתְחַמֵּק מֵהַמַּרְאָה הַשְׁלֵמָה
שֶׁנָזְלָה מִתּוֹךְ פָּנַי
הִזְמַנְתִּי מֵהַמְּדִינָה וְהַשּׁוּק אֶת מִי שֶׁהָיִיתִי
וְחֹרֶף קֵירַב "אוֹתִי" אֵלַי.

2. מָתַי נִתְנַשֵּׁק כְּזָרִים בֵּין הֲרֵי הַשּׁוּף, שְׁדֵרוֹת, דהאיישה וְקִרְיַת שְׁמוֹנָה?

בְּדִיּוּק כְּשֶׁנִּפְרַדְנוּ הִתְחִילָה מִלְחָמָה
אַתְּ יוֹדַעַת כְּשֶׁ"אֲנַחְנוּ" הָלַכְנוּ נֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים, הַתַּעֲנוּג וְהָהֶרֶס גָּדְלוּ יוֹתֵר
טִילִים נִשְׁלָחִים אֶל(עַל) אִמָּא שֶׁלָּנוּ, כְּשֶׁהִיא פּוֹגֶשֶׁת אֶת הַיֶּלֶד הַמֵּת
וְלִבּוֹ נִרְצָח בִּלְבָנוֹן וּבְעָזָה – כְּשֶׁהוּא פּוֹחֵד אֶת זֶה.

3. רָצָה עִם הָעַרְבִים

וָואלָק, יָא אִיבְּנִי, סַבָּא שֶׁלְךָ חֲבָל שֶׁבָּא,
הָיָה עָרָאבִּי, אִילָבּוּ פִי אָל עִירָאק

אָנָא, פִי אֶל פָרְהוּד, רָצָה עַם עִם
הָעַרְבִים, לֹא פָּחַדְתִּי, נִרְאֵיתִי כְּמוֹ עַרְבִית

4. אַפְטֵר שׁוֹק

יֶשׁנוֹ רֶגַע בְּסִנְדְרוֹם פְּגִישָׁה
שֶׁבּוֹ אַתָּה נוֹגֵעַ לִשְׁנִיָּה
בְּמָה שֶׁמּוּלְךָ

מְצִיצָה אֲרוּכָּה שֶׁל שַׁמְרָנִים וְלָחוּת שֶׁל כִּבּוּשׁ
לִקְלוּק עִם שֵעָר מֶמְשַׁלְתִּי וְנוֹזְלִים שֶׁל עֹנִי

הָהִשְׁתּוֹקְקוּת מְקוֹרָהּ בַּמַּרְאָה
שֶׁהֶעְמִידוּ הִשְׁתּוֹקְקוּיּוֹת אֲחֵרוֹת
וְאָמְרוּ זֶה אַתָּה.

 

5. יֵשׁ לָנוּ אֹסֶף שֶׁל מַצִּתִּים
וְהָאֵשׁ הָפְכָה לֹא פּוֹלִיטִית
מִתְבָּרֵר שֶׁיֵּשׁ דְּרָכִים אֲחֵרוֹת
לְהַבְהִיר מְדוּרָה בַּגֵּיהֵינוֹם.

הָיִיתִי פַּעַם מַצִּית לֹא קְטָנָה
וּמָה שֶׁאֲנִי נִשְׁאַר מִמֶּנִּי זוֹ
מוֹדָעָה שֶׁל חִפּוּשׂ
קְרוֹבִים

מִדֵּי פַּעַם אֲנִי חֲצִי לֶהָבָה בִּמְלוֹא הַחֲשֵׁכָה בַּשְׁכוּנָה
אֲבָל מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים שֶׁל גִּצַּי הִתְרַחֲקוּ
מֵאֲחוֹתִי.

6. אַפְרִיקָה

תַּחַת לֵיל הַשֶּׁקֶט שֶׁל הַשְּׁכוּנָה
תַּחַת מַסְלוּל הַנְּסִיעָה לָעֲבוֹדָה
בְּתוֹךְ בָּתֵּי הַסֵּפֶר
יֶשְׁנוֹ חֶטְא אִלֵּם
אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְחִיר
הַנּוֹרְמָלִיּוּת, אֲנִי מַכִּיר
אֶת הַגְּבוּל הָאָסוּר.

7. אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַצְּעִירִים הָאֵלּוּ

שׁוֹכְחִים כָּל כָּךְ מָהֵר
אֶת מָה שֶׁנִּשְׁכַּח בְּבַת אַחַת בִּרְגָעִים מַפְחִידִים
וְזוֹכְרִים רַק אֶת מָה שֶמַּבִּיט אֲלֶיהֵם מֵהֶעָתִיד
לוּ רַק יָדְעוּ
שֶׁהַזִּכָּרוֹן לְעוֹלָם לֹא מִתְמַלֵּא
מֵהֶעָתִיד

כָּל שׁוּק הַתַּרְבּוּת מִתְקַדֵּם לִקְרַאת
הַצְּעִירִים שֶׁיַּזְכִּירו לוֹ אֶת הַמְּבוּגָרִים
וּכְשֶׁהֵם מַזְכִּירִים אוֹתָם – אָז אֲנִי קָם וְאוֹמֵר
שֶׁצָּרִיך לִמְחוֹת אֶת הַזִּכָּרוֹן וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ

וּכְשֶׁהֵם מַקְשִׁיבִים לִי לְרֶגַע
הָחִפּוּשׂ אַחֲרֵי הַבָּא בַּתּוֹר
הוֹרֵג אֶת כָּל מָה שֶׁהִזְכַּרְתִּי
וַאֲנִי הוֹפֵךְ
לְזִכָּרוֹן

8. יֵשׁ לִי זְמָן פָּנוּי לִהְיוֹת עָסוּק

אֲבָל מַחֲשָׁבוֹתַי נוֹדְדוֹת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם
הָיִיתִי רוֹצֶה לִנְדוֹד בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אַחֵר
וְשֶמַּחֲשָבוֹתַי יִשַּאֲרוּ בַּמָּקוֹם בּוֹ אֶהְיֶה.

אֶתְמוֹל הִצִּיעוּ לִי לִסְגוֹר וּלְהַשְׁאִיר
דֶּלֶת פְּתוּחָה הַלְוַאִי שֶׁיָּכוֹלְתִּי
לַעֲבוֹר וּלְהַשְׁאִיר מִרְוָח .

9. אֵין עַצְמָאוּת בַּגַּן

רֹאש הַמֶּמְשָׁלָה לֹא יִהְיֶה גֵּי
הוּא רַק יַחֲלוֹם עַלַי לִפְנֵי וְאַחֲרֵי
וְאִם הוּא כְּבָר יֵצֵא מֵהָאָרוֹן
וְהַכְּנֶסֶת תִּכֵּנֵס לַגַּן
אָז תִּהְיֶה בְּעָיָה שֶׁהֲרֵי אוֹכֵל בַּתַּחַת
לֹא בּוֹחֵל בִּיהוּדִים.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְחַתֵּן בַּכְּנֶסֶת עִם רֹאש הַמֶּמְשָלָה,
אֲבָל אֵין עַצְמָאוּת לְאוֹכְלִים
כָּמוֹנִי וּבְעֶצֶם
לְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה גַּם אֵין עַצְמָאוּת
בִּלְעַדַי.

10. דִּבַּרְנוּ עַל הַצַּלַּחוֹת שֶׁבַּכִּיּוֹר שֶׁלֹּא נִשְׁטְפוּ וְהֵחֵלוּ הַמִּלִּים לְקַבֵּל חַיִים מֵאִתָּנוּ
וְנָגַעְנוּ בַּאֲבָק הַמִּצְטַבֵּר בֵּינוֹת הַנִּקּוּד
וְנִדְמֶה כִּי הִצְלַחְנוּ
לְחַדֵּד אֶת הָעִפָּרוֹן
בִּזְמָן שֶׁהַחוֹד נִשְבָּר פַּעַם אַחַר פַּעַם

12. הַדֵּמוֹקְרַטְיָה הִיא לא זוֹנָה מִזְרָחִית.

אֵין זוֹנוֹת אַשְׁכְּנַזִּיּוֹת
מַבִּיטוֹת מִתּוֹךְ
עֵינֵי הַזּוֹנוֹת
הָרוּסִיוֹת,
יֵשׁ עוֹבֵר אֹרַח.

13. הַסִּפְרוּת הִיא שׁוּק זַיִן

בְּלִקּוּי יָרֵחַ שֶׁל בֹּקֶר
מִתְגַּבֵּר רָצוֹן לְחִבּוּק מִמְסָדִי עָמוֹק
נְשִׁיקָה קְטָנָה עַל הַשִּׁיר

בּשׁוּלֵי הַגְּלִימָה שֶׁל בְּרֵנֵר
בִּרְסִיסֵי אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם שֶׁל נָקָאש
בַּמַעְבָּרָה שֶׁל בָּלָס
אַרְמוֹן לָבָן נוֹצֵץ בַּלְבָנָה

מִפִּיתִי אֶת הַדֶּרֶךְ לְשְׂדֵרוֹת שֶׁל אָדָף
לְמַעֲלוֹת שֶׁל שִׁילֹה
לַיְּשִׁיבָה שֶׁל קָצָב
לְתֵל אָבִיב שֶׁל בַּרְעָם
בְּסוֹף הַדֶּרֶך – מְסִיבַּת הָאָסִיד שֶׁל נְעוּרַי
נוֹתָר בֵּית כְּנֶסֶת

מוֹאִיז לְצִדִּי
הָאֶחָד סוֹמֵק
הַשֵּנִי אֶלִיאָס
בֵּרְדָה וְבֵּהָר מִקָּדִימָה
בִּרְשִׁימוֹת שִׁוּוּקִיּוֹת אֲנִי חָג בְּסִחְרוּר נֶשֶׁק גִּמְלָאִי תְּמִידִי
זָעַקְתִּי אֵיפֹה הַדּוֹר שֶׁלָּנוּ וְהַסִּפְרוּת עֲדַיִן כְּמוֹ טַבַּעַת מִזְרָחִית
עֲדַיִן לֹא מִתְנוֹסֶסֶת עַל קוֹלָה שֶׁל כֻּלְת'וּם בְּגַלֵּי
צה"ל וּשְׁמָה זָר לַדּוֹר
שֶּלָּנוּ

14. בְּאַשְׁכְּנַזִּית סַמְבּוּסָק

קָשֶׁה לֶאֱהוֹב שָׂפוֹת זָרוֹת כְּשֶׁהַפֵּה בְּעֶצֶם
זָר בְּבֵית כְּנֶסֶת מָלֵא בְּאִּפּוּר מְנֻקָּד
בְּאַשְׁכְּנַזִּית סַמְבּוּסָק
מִּתְפּוֹרֵר


ובפינת הנוסטלגיה – בשנת 2007 עם הופעת "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" הגענו באסופה עד שער של "24 שעות" בידיעות אחרונות – זאת בזכות העבודה הנפלאה של עירית אלקבץ ב"עם עובד"

מאחורי כל עבד מצליח עומד עבד אחר

"דומה שבמשך שנים ארוכות לא נכתבה בישראל שירה מעמדית, ובוודאי לא הוגדרה ככזו. אך היום המצב השתנה. לאחר שנים של שתיקה אפשר ורצוי לכתוב שירה אדומה. זמנים אלה מביאים להתארגנויות פועלים חדשות, ולהתעוררות חברתית. אנו רואים באנתולוגיית השירים התאגדות עובדים חדשה, והוכחה מודפסת רחבת היקף שמתחת לפני השטח רוחשת כתיבה בנושאים מעמדיים".

הציטוט לעיל, שמופיע בהקדמה הלא חתומה לאנתולוגיית השירים "אדומה", מרמז על רעידת אדמה תת קרקעית שמתרחשת תחת רגלינו ממש עכשיו, כזו שרק ססמוגרף רגיש ומדויק יכול לזהות. אל תיתנו להתעוררות החברתית סביב ערבי "כוכב נולד" להטעות אתכם: יש התארגנויות פועלים חדשות בשטח ויש התעוררות חברתית, טוענים עורכי האנתולוגיה, שראתה אור ב_1 במאי האחרון ומכרה תוך חודשיים מהדורה ראשונה.

"אדומה" היא יוזמה משותפת של שלושה כתבי עת: "אתגר" בעריכת ניר נאדר, "מעין" בעריכת רועי ארד ו"הכיוון מזרח" בעריכת מתי שמואלוף. מערכת שכללה את שלושת העורכים וכן את אסמא אגבארייה, מרוואן מחול, יהושע סימון, תורכי עאמר ויערה שחורי, אספה מעל למאה שירים של 92 משוררים יהודים וערבים מתחילת שנות התשעים ועד היום, שעוסקים במעמדו המדוכא של האדם בשוק הגלובלי. בין הכותבים אפשר למצוא כמה משוררים למודי קרבות דוגמת אהרון שבתאי, יצחק לאור וסמי שלום שטרית. הברכה מגיעה ליוזמי האנתולוגיה משתי סיבות: בזכות מחירה ההוגן (20 ₪) ומעצם המעשה. בחום הקיץ שמייבש את שאריות המודעות הפוליטית במוחם של רוב הישראלים, כל יצירה שמבקשת לעורר היא מבורכת. השאלה היא האם מעבר להצהרות "אדומה" עומדת במשימה.

באופן טבעי, הרמה בקובץ לא אחידה. אפשר למצוא שיר נפלא ומורכב בפשטותו מאת טהא מוחמד עלי: "רעב העשירים / כמו נשיכת כלבלב מאולף / הנושך בלי שיניים / מתוך שעשוע / ורעב העניים / הוא ניבי נמר טורף / מכרסם במוח העצם!" ("רעב ורעב"); וכמה עמודים אחריו שיר פשטני, אפילו מביך, המסתיים בשורות: "שר האוצר משליך אותנו כבגדים ישנים / ותופר לנו חיים של קבצנים" ("שירו של מתקן הפנצ'רים", אבנר יצחק).
אבל הבעיה העיקרית היא לא בזה וגם לא בעומס (אם כי אפשר היה לקצץ במספר השירים ולערוך מהדורה דו לשונית מלאה, ולא כזו שמסתפקת בתרגום השירים מערבית לעברית). הבעיה העיקרית טמונה בגישה של רבים מהכותבים, שבניגוד להצהרתם של עורכי האנתולוגיה בהקדמה – "'אדומה' מפנה את פניה אל העתיד" – מפנים את פניהם אל העבר, אל דימוי רומנטי של פועל, של מעמד ושל משורר.

האם האקט עצמו של הוצאת אנתולוגיה לשירה מעמדית, כמו השירים עצמם, הם מעשה פוליטי או מעשה רומנטי? כדי לעשות אקט פוליטי, יש לזהות את מנגנוני הכוח ולפעול לשיבושם. לעומת זאת, אקטים רומנטיים מצטיינים בגעגועים לקרבות עבר. רוב רובה של "אדומה" מצטיין בגעגועים כאלה למהפכות ומעמדות מהעבר. ברבים מהשירים יש אובייקט אליו המשורר/האדון מביט בערגה, ברחמים, באמפתיה, בהזדהות, בתיעוב. זוהי נקודת מבט מעמדית ומתנשאת, גם אם מאחוריה עומד איזה עיקרון שחוק לעייפה של הפוך על הפוך. "קתרינה ממקדונלדס / יש לך שם יפה וספרותי / את צריכה לעבוד בסטימצקי", כותב יוני רז פורטוגלי. "המנקה בחדר כושר / היא שעון שנעצר […] המנקה בחדר הכושר היא / הכל / היא הכל / חוץ מ- / וודקה ב_63 ₪ מטיב טעם / עם קרח / ורד בול", כותב עידן קטייפה בשירו "המנקה". "מתוק שלי, / פועל שחור של אוונגרד", שרה אפרת מישורי. "העוני הניד בראשו לשלום לקראתי. / […] כמו שיכורה הלכתי, / בשדה הפתוח. / והוא חיבק, […]", כותבת נטלי ברוך בשירה "העוני".

דמויות כמו הומלס, פועל רוסי וקופאית שמופיעות בשירים לא הופכים לסובייקט בעל קול, אלא נשארים אובייקט שנבחן תחת עינו של אדון, במקרה זה המשורר/ת. ממרבית השירים באנתולוגיה עולה מין קול מדומיין, "קול המשורר", יצור חסר מעמד, מין "עין" "אובייקטיבית" "רגישה" שמסתכלת על שדה הכוח מבחוץ ומספקת סנפשוטים של המעמדות הנחותים. בכך, מאמין המשורר שהוא משחרר אותם.

דווקא שירים בהם נשמע קול אישי, פשוט וכנה של משורר, משמיעים קול פוליטי חזק ומרגש. כך במקרה של "לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש" (מתוך "פרנסה", דליה רביקוביץ'), שורה המובאת כמוטו לשירה של דבי סער, "מספר 7". הקול האישי והאותנטי של רביקוביץ' מזהה את מעמדו בתוך עולם המעמדות, ומצליח לגעת בלב העניין. הוא לא מציע איזו התייחסות חיצונית, משוררית, מתייפייפת, שנותנת כביכול את קולה למי שכביכול אין לו קול. גם אצל שי דותן אפשר למצוא איכות אישית מעוררת רגש: רציתי שאבי יהיה טייס / קרב, גיבור צבא גידם, / אסטרונאוט נערץ, שוטר […] / אבל כל ימיו אבי נשאר נהג, / בחולצותיו התכולות, החיוורות / כנסיעה ארוכה […]".

המפה המעמדית בימינו סבוכה יותר מהרומנטיקה המוצגת ברוב השירים. בניגוד לפועלי המאה שעברה, מעמדו של הפועל באלף השלישי מורכב למדי: הוא לובש נעלי נייק שיוצרו על ידי עבדים מנוצלים ממנו בסין, הוא רוצה לשנע את עצמו במעגל המעמדי, הוא לא מבקש להשתחרר ממנו אלה לנצל את הנסיבות כדי לעלות למעלה, להצליח ולהפוך למי שמנצל אחרים. הבחירה בדמויות הסטריאוטיפיות הצפויות לא מאתגרת את השירה ולא משבשת את הסדר הקיים בצורה כזו שנבין שגם פיצוי כלכלי נאה לעבדי הייטק המוכרים את מוחם, לא משנה את המבנה המעמדי. ומה עם עובדים סוציאליים, מורות, עובדי רשויות? באיזה מעמד הם נמצאים? מנצלים? מנוצלים?

כמו בתערוכת קונספט קבוצתית דחוסה באמנים, שלא מייצרת אקט פוליטי אלא רק מעשירה את הרזומה של המשתתפים, גם ב"אדומה" יש תחושה שחלק גדול מהכותבים נהנה להפגין תקינות פוליטית, רגישות חברתית ועוד תכונות שמתבקשות מאמן הבקיא במנטרה "האישי הוא הפוליטי".

ואנחנו דווקא זקוקים מאוד לשירה מעמדית, אנחנו זקוקים לשירה פוליטית חברתית, אבל היא צריכה להיות ישירה, כנה ופוצעת. לא כזו שעורגת לצדק פואטי, אלא כזו שמפרה את אדישותנו ואת שביעות רצוננו.

"אדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית", בעריכת עורכי "אתגר", "מעין", "הכיוון מזרח" ומשוררים אחרים, 232 עמ', 20 ש"ח 

 

הביקורת של סמי דואניאס התפרסמה לראשונה במגזין טיים-אאוט תל-אביב, עמוד 133.

 

תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

בעטיפה: לילך בר-עמי, עבודה מתוך "סדרת הבנות", 2004. העבודה הוצגה בתערוכה "שוברת קיר" לזכרה של ויקי שירן, בחצר הנשית ביפו, אוצרת: שולה קשת.

תהודות זהות

הדור השלישי כותב מזרחית

 

מאת: בעריכת מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב ונירברעם

 

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"

שאלה טובה.

מלים רבות נכתבו בשנים האחרונות על-ידי מזרחים בני דור ראשון ושני. באנתולוגיה זו ניתן לראשונה קול לדור השלישי, שמרביתו גדל בפריפריה בשנות השבעים והשמונים.

רבים מהכותבים כתבו טקסטים אישיים, החושפים באומץ סיפורי חיים של הדור הצעיר. בספר הזה התגבש פסיפס אנושי מרתק, שנע בין שכונות הפריפריה בדרום ובצפון, שכונות האריסטוקרטיה בירושלים ומרכזי העצבים של תל אביב. ישראל המרוחקת, הפריפריאלית, עולה מתוך הספר בישירות, בכאב, לעתים בזעם ובקול חכם ומלא תובנות. בין הסיפורים מתערבלים פיסות חיים מלאי מורכבות: ילדה שגדלה בצלו של סיפור אהבה בלתי-אפשרי בין מזרחי לאשכנזייה, וצעיר שמחמיץ שוב את אביו הקרב למותו; נערה שמוותרת על זהותה כדי "להשתייך", וילד שמאמץ עבריין כדמות אב; זמרת שבוחרת במוסיקה הערבית ומשלמת את המחיר, וסופר שמגלה במפתיע את עולמה המורכב של אמו, ועוד.

הכותבים גם יוצאים החוצה: מגלים את קהיר ומרקש, נמלטים לברזיל ולהודו, ובסופו של דבר חוזרים הביתה, להישיר מבט אל השאלות שכל אדם שואל לגבי זהותו, עברו וחייו.

רשימת הכותבים/ות: נעמה גרשי, שמעון אדף, נפתלי שם-טוב, מתי שמואלוף, דיקלה (דורי), סמי ברדוגו, סיגלית בנאי, יונית נעמן, אלמוג בהר, אייל בן משה, איריס ארגמן, יאלי השש, אליענה אלמוג, יחזקאל רחמים, אדמית פרא, דודו בוסי ושבא סלהוב.

 

 טקסטים מתוך הספר שפורסמו ברשת

איזכורים, עיתונות וביקורות וכד':

  1. לבי במזרח, יום רביעי, 27 ביוני 2007, 11:08 מאת: חן רוזנק, מערכת וואלה!
  2. מה בי מזרחי ומה אשכנזי, יעל ישראל, רשימות, 07.07.07.
  3. הפנתרים השחורים: דור שלישי, יונתן גור, מגזין 24 שעות – ידיעות אחרונות, 08.07.2007, עמודים 1-3, 22.
  4. פתאום הומצא דור חדש של מזרחים, השאלון עם סיגלית בנאי, ספרים – הארץ, 11.7.2007.
  5. המסע אל תהודות זהות, מתי שמואלוף, מדור "טרום קריאה", תרבות וספרות – מעריב, 13.7.2007.
  6. על תהודות זהות, יהושע סימון, העיר, 13.11.2007.
  7. אמא שלי ממרוקו, אריאל לוינסון, וואלה – תרבות, 15.7.2007.
  8. ציטוטים, טיימאאוט, תל-אביב, 12-19 ביולי, עמוד 136.
  9. שואה שלנו, מיה סלע, ידיעות תל אביב, 20.7.2007.
  10. מי אני?, נוית בראל, תרבות וספרות – ידיעות אחרונות, 20.7.2007.
  11. הדור השלישי כותב מזרחית (סלהוב), שישי – אדם ברוך, מעריב, 20.7.2007, עמוד 31.
  12. סיגלית בנאי התארחה אצל ענת שרן בתוכנית "מהיום למחר", ערוץ 1, 24.7.2007.
  13. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007.
  14. מיץ קנה סוכר ומלח העלבון, "קרוא וכתוב" מנחם בן, מעריב  – תרבות וספרות / מוסף שבת, עורכת: דנה אלעזר הלוי, 27.7.2007, עמוד 29.
  15. מזרחי זה הכי, אריאנה מלמד, 7 לילות / מוסף שבת – ידיעות אחרונות, 27.7.2007, עמוד 2
  16. הבט אחורה בזעם, סמי דואניאס, ספרים – טיימאאוט, 02.08.2007, עמוד 116.
  17. השקת זהות, שלומית ליר, רשימות, 13.8.2007.
  18. משדר "פופוליטיקה", ערוץ 1, 14.8.2007.
  19. "תהודות זהות" באתר "טקסט".
  20. "בועז מעודה והעוד", שירה אוחיון על "כוכב נולד" ו"תהודות זהות" בפופוליטיקה, העוקץ, 19.8.2007.
  21. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ (רשימה ראשונה),  19.8.2007
  22. על מאמרו של אלמוג בהר "חלומות באספניה", מואיז בן-הראש, קדמה, 27.08.2007 (המאמר פורסם גם באתר שלו ב"רשימות").
  23. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ  (רשימה שניה), 31.8.2007
  24. "זהות מזרחית", אריק גלסנר, מקור ראשון, 24.08.2007.
  25. ציטוט מתוך רשימה של נעמה גרשי מופיע ב"חדשים" של מגזין סטימצקי, ספטמבר 2007, עמוד 16.
  26. נעמה גרשי, תכניתו של קובי אריאלי, ערוץ 2, 7.9.2007.
  27. "הומלס מזרחי", עצמון אברהמי, כל הזמן – ירושלים, 7.9.2007, עמוד 100.
  28. הבעיה האשכנזית, שירה אוחיון, קדמה, 7.9.2007.
  29. "התרבות חייבת להיות פוליטית", מתי שמואלוף, דברים מתוך הערב שנערך לספר במאהל מחוסרות הדיור בירושלים, 10.9.2007.
  30. מי נתן לך שפה, מי אמר, "דבר עכשיו"?, שמעון אדף, רשימות, 16.9.2007.
  31. שברי זהות, אלישיב רייכנר באתר "דרומי", 25.9.2007.
  32. ומהי בכלל המזרחיות הזאת? – מחשבות בעקבות "תהודת זהות – הדור השלישי כותב מזרחית", גלעד סרי, רשימות, 29.9.2007.
  33. לפני שאמשיך על מסעודון – תגובה לפוסט של גלעד סרי לוי, אמירה הס, רשימות, 29.9.2007.
  34. שדרגו לדור השלישי, ניר ברעם, "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23.
  35. הכיוון: מזרח,שבתאי קור, ספרים – אתר "מעריב", 18.10.2007.
  36. משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף, דפנה שחורי, 18/10/2007 09:48:51
  37. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  38. כתבתו של גיא אסל, חדשות ערוץ 1, 30.11.2007.
  39. ביקורת, אבי אליאס, מטרו, 23.12.2007
  40. "מזרחיות – מוצא סתמי או זהות עקרונית?", קציעה עלון, ‫ בקורת על:  שמואלוף, מתי, ברעם, ניר ושם-טוב, נפתלי <עורכים>. תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית. תל-אביב, עם עובד, 2007. ‬  משעני, דרור. בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד. תל-אביב: עם עובד, 2007. ‬  בתוך ‬   ‫ הד החינוך , 82(1): 108-109, 2007. ‬
  41. רבקה ירון, תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (רשימת ביקורת) אימגו, 28-10-2008
  42. יומנם של היהודים-הערבים בישראלנאאל אלתוחי, "akhbarelyom"., מצרים, אפריל, 2009.
  43. I like burekas in the morning, מאת נפתלי שם טוב, תורגם לערבית לבלוג הספרותי של נאאל אלתוחי, 18.4.2009.
  44. ניסים קלדרון מזכיר את הרשימה של אלמוג בהר, "מושך את המזרחים בלשון", 2010, , ספרים YNET.
  45. נוית בראל מזכירה את הרשימה של אלמוג בהר, ""לא לפחד לומָר: יש לי עָבָר", מקור ראשון, 22-1-2010
  46. How Hebrew teaches us something about    ourselves, Nael Altouki, 26.11.2015

אירועים

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: