מסע אל תוך לב המאפליה הישראלית

החוקרים טלי לב וארז כהן מתארים את ביקורה של מרגרט מיד אחת מהאנתרופולוגיות הנודעות בעולם, בישראל בקיץ 1956, ואת עמדותיה באשר לפרויקט כור ההיתוך הישראלי. מיד נסתה למנוע את הדיכוי של האוכלוסיות השונות, אך הממסד המקומי לא היה מוכן לשמוע את עמדותיה הרדיקליות. היכונו למסע בתוך לב המאפליה הישראלי. המשך קריאת הפוסט "מסע אל תוך לב המאפליה הישראלית"

על "הכיוון מזרח" ו"הו!": בתוך הישראליות ומחוץ לה – שיחה של אלמוג בהר עם מתי שמואלוף ודורי מנור

שיחה עם מתי שמואלוף ועם דורי מנור

אלמוג בהר

פורסם במקור ב"תיאוריה וביקורת – במה ישראלית", גיליון מס' 35, סתיו 2009, מדור "בין ספרים", עמ' 264-279. פירסום ראשון באינטרנט באתר "העוקץ".

הו!: כתב עת לספרות (עורך: דורי מנור; הוצאת אחוזת בית)

הכיוון מזרח: כתב עת לתרבות וספרות (עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן; הוצאת בימת קדם לספרות)

לפעמים מהלכים דומים בתרבות מתחוללים בו בזמן משני כיוונים שונים, בלי שיהיה תיאום מוקדם ביניהם. פעילותם של הו! ושל הכיוון מזרח בתוך שדה השיח הספרותי הרוחש, גם אם דל הקוראים, של כתבי העת בשנים האחרונות מדגימה זאת.  המשך קריאת הפוסט "על "הכיוון מזרח" ו"הו!": בתוך הישראליות ומחוץ לה – שיחה של אלמוג בהר עם מתי שמואלוף ודורי מנור"

רשימה על מאמרים תיאורטיים בגליונות אחרונים של כתבי עת מובילים: תיאוריה וביקורת, אלפיים, הכיוון מזרח ומיטעם

New Magazine Concepts II  By schoschie  cc: flickr
New Magazine Concepts II By schoschie cc: flickr

***

לא רק כתבי עת ספרותיים גרידא יוצאים לאור תדיר בישראל. מאבקים רוויי יצרים של קבוצות ספרותיות מתחרות, כמו גם ערבי השקה מתוקשרים היטב לכתבי עת חדשים לשירה או סיפורת, מסיטים את תשומת הלב מכתבי עת וותיקים, שיוצאים לאור בקביעות, ובמרכזם לא רק השיר והסיפור, אלא מסות ומאמרי מחקר וביקורת.

נדמה שכתבי העת התיאורטיים אמורים למלא חסך שנפער בעקבות תהליך ההצהבה של העיתונות היומית, שהולכת וזונחת את מדורי הספרים, לטובת מאמרי דעות קצרים ובעלי אופי מתלהם, שכותבים בעלֵי דעה, שפניהם מוכרים מתכניות האירוח והפוליטיקה.

כתבי העת התיאורטיים מציעים לקורא להתארח במרחב דמוי-אוניברסיטה ולהתעכב על תופעות מרכזיות בחברה ובתרבות הישראלית מנקודות תצפית מגוונות ומעמיקות הרבה יותר מאשר אלו המוצעות בעיתונים. כותבים בהם בעיקר אנשי אקדמיה, שעבורם מדובר בפרסום מחקרי שיירשם ברזומה המקצועי שלהם.

מי הם הקוראים הפוטנציאליים שעבורם מיועדים כתבי העת הללו? האם גליונותיהם נפתחים בעיקר בספריות, בידי סטודנטים שנתבקשו לסכם מאמר זה או אחר? האם בוגרי החוגים לאמנויות, מדעי החברה והרוח ממשיכים להתעניין במונחים ובנושאים שלמדו וחותמים מנויים? או שמא מדובר בשיח אינטלקטואלי לאליטות בלבד, שנכתב בידי חוקרים ונקרא על ידי חוקרים? עד כמה הטקסטים המורכבים והמפורטים, שמקושטים בהערות שוליים ובציטוטים על-פי כל כללי הכתיבה, נגישים לחתך רחב של קוראים שמתעניינים בפוליטיקה, צופים ב"לונדון את קירשנבאום" ו"מהיום למחר" ופוקדים את המדפים הנידחים יותר של רשתות חנויות הספרים?

שני כתבי העת ההגותיים בעלי הותק "אלפיים" ו"תיאוריה וביקורת" יוצאים לאור בחסות שתי הוצאות הספרים הגדולות בארץ. כל אחד מהם מתהדר ברשימת חברי מערכת מפוארת, ובתוכה שמות כגון עמוס עוז וחנן חבר. "תיאוריה וביקורת" מכריז על עצמו כ"במה ישראלית", וכולל מאמרים בתחומים מגוונים כגון ארכיטקטורה, זהות ישראלית, קולנוע ומגדר. מעניין במיוחד מאמר בשם "ראש הממשלה מוטל שותת דם" מאת אֹהד זהבי מהחוג לפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב, שמנתח תצלום של "השניה שאחרי הירי" ביצחק רבין, אשר פורסם בעיתונים יום לאחר הרצח בלי אזכור שם הצלם. זאבי דן בַּהשתמעויות של הצילום המעורפל, שהתיימר לייצג בצורה מובנת ארוע שנתפס בלתי מובן. הוא בוחן עד כמה צילום כזה אכן תיעד תנועה ממשית בתוך הווה, וכיצד המתבוננים בו יִיצרו את המובנים השונים של הרצח, שבצדו האחד אקדח ובצדו השני מצלמה.

בפתחו של כתב העת "אלפיים" המאמר "כיצד יכול לקרות מצב? מעשי עוולה של חיילי צה"ל באינתיפאדה הראשונה" מאת יואל אליצור ונופר ישי-קורן מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. במהלך שרותה כמש"קית תנאי שרות בעזה, שמעה ישי-קורן עדויות רבות של חיילים קרביים ששהו תקופה ארוכה במחנה פליטים ברצועת עזה, וסיפרו על פשעי מלחמה שביצעו באוכלוסיה הפלסטינית. מטרתם של החוקרים לחשוף "חומר המאפשר ניתוח של יחסי הגומלין בין האישי לבין הסביבתי". הם בוחנים היכן החיילים המתעללים הושפעו מ"גורמים אישיותיים", ששייכים לפתולוגיות של כל חייל וחייל, והיכן הפשעים בוצעו כתוצאה מ"תהליכים קבוצתיים" שעודדו את החיילים להצטרף לעדר המתעלל. את פשעי המלחמה הם מכנים "מעשי אלימות", או "מעשי עוול" ומתרכזים בהשפעות הנפשיות והמצוקות הפוסט טראומטיות של החיילים המשוחררים דווקא, ולא בהשפעות על הקורבנות הפלסטינים. הניתוח הפסיכולוגי הדקדקני חשוב בעצם הנכחתם של אותם "מעשים", אך הוא אינו נפרש מעבר לקירות חדר הטיפולים או מִפְקֶדֶת הת"ש, וחסר בו מבט-על שיסכם לגבי הברוטליות שבבסיס הכיבוש והאלימות האימננטית שבכל מציאות צבאית. את המאמר עוקבת רשימת תגובה מאת דויד גרוסמן, שמספק, מצדו, דיון רחב יותר בהשלכות של העדויות שנחשפו במחקר. גרוסמן מזדעזע מ"חדוות הכיבוש" שהוא מזהה בעדויות, אך מסיים בדברי נוחם: "אין ספק שרובם המכריע של חיילי צה"ל לא איבדו את אמות המוסר שלהם, וידעו לפעול באופן אנושי גם בתנאים קשים וקיצוניים".

שני כתבי עת שבבסיסם אידאולוגיה מובהקת יותר הם "הכיוון מזרח" ו"מטעם". נכללים בהם מאמרים ומסות, אך כמעט במידה שווה גם שירה וסיפורת. ניכר שהם פונים לא רק לְקהל הצמרת המחקרית המצומצם, אלא שמים דגש על נקודות תצפית מקוריות ואישיות של כותבים מגוונים.

הגליון האחרון של "הכיוון מזרח", (גילוי נאות: שבו נדפס שיר מפרי עטי נ.ב.), כתב עת שחרת על דגלו את המאבק המזרחי, הוקדש לזהות היברידית בישראל. המונח "היברידיות" מוכר לכל מי ששמע הרצאה בנושא פוסט קולוניאליזם, ומציין ריבוי של זהויות בתוך סובייקט אחד (למשל: דתי וחילוני, אשכנזי ומזרחי, הומו וסטרייט). אהבתי את המסה הקצרה "אל תראוני שאני היברידית, או: להפך- תראו תראו" מאת תמר קפלנסקי, שמגדירה עצמה ממוצא "כל מינֵי" אבל "בעיקר ערבייה" (הַצֶּבַע תימני אבל השם פולני). קפלנסקי מתמודדת עם כרוניקת חרב הפיפיות של ההיברידיות: מחד, היא מאפשרת לה להרגיש אחרת ולהזדהות עם האחר, ומנגד, מסמנת אותה כ"גם וגם" ומונעת ממנה להתמקם בשוליים. הגליון משופע בהדפסים צבעוניים מתוך פרוייקטים שונים של אמנים ישראליים (קרן שפישלר, דנה דרוויש, רועי רוזן ועוד). המיסגור המחודש של היצירות בהקשר ההיברידי מעשיר את הייצוג ומאפשר התבוננות מרועננת בהן.

ל"מטעם", מנגד, אג'נדה רדיקלית שמתנגדת לציונות. איתן בלום במאמרו "למקורותיה הגרמניים של התרבות העברית"מציג את ארתור רופין, שנחשב לאבי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כמי שביקש להציב סטנדרטים מסוימים מאוד לעלייה לארץ, כדי לסנן את היהודים שאינם מתאימים, לדעתו, לחברת המופת החדשה המתהווה (וביניהם, למשל, תימנים).

מרגשת במיוחד המסה של סיגל נאור-פרלמן על מחזור השירים "ציפור כלואה" מאת יאיר הורביץ (1987), שנכתב לפני שמת בגיל 47. נאור-פרלמן קוראת את המחזור כפנייה אחרונה של המשורר אל העולם, תוך שהוא משלים עם מחלתו. הקריאה שלה נמזגת בחומרי השיר תוך קשב רב לעצב העולה ממנו. בבתי הספר התיכוניים מלמדים את המחזור כדוגמא למשורר שמשתמש בתמונות מן הטבע כדי לתאר מצב נפשי ורגשות. כדאי להפנות את התלמידים מוכי הגורל אל המסה הרגישה הזו, ולו רק כדי להבהיר להם ששירה איננה חייבת להיות משמימה ומסויגת בדומה לרושם שמייצרות המורות לספרות.

הרשימה מאת נוית בראל, התפרסמה לראשונה בספרים טיימאאוט, 22.11.2007, עמוד 125

הרהורים על מוסיקה מזרחית

hand-drum-215000_640

המאמר מובא בשינויים קלים מהמקור. נכתב בשנת 2006

הרהורים על מוסיקה מזרחית [1]
במאמר זה אנסה לבדוק כמה הסברים ל"שתיקה", כביכול, של המוסיקה המזרחית אל מול המצב החברתי-כלכלי-פוליטי המידרדר[2] של המזרחים בישראל בפרט, ושל המדינה בכלל.  ישנם לא מעט מוסיקאי רוק מזרחי[3], כמו אהוד בנאי, יהודה פוליקר, מרגלית צנעני, אלי לוזון, כנסיית השכל ואחרים/ות או אמני היפ-הופ מזרחי, כגון להקת 'חיילי הנקמה' או 'סאבלימינל והצל', ואחרים. איני מתעלם מהשפעתם, ובכל זאת נדמה כי המוסיקה המזרחית (אשר נבדלת בכל תחום אפשרי מהפיזמונאות 'הישראלית') אינה מספקת התנגדות למצב הפוליטי הקיים ואינה משמיעה בצורה חדה את קולם של המזרחים בישראל. אני טוען כי בדיקה מעמיקה של הערכים, שאיתם נבחר לבחון את המוזיקה בפרט ואת שוק התרבות בישראל בכלל, תוכיח אחרת. המשך קריאת הפוסט "הרהורים על מוסיקה מזרחית"